שו"ת חתם סופר/ב/קלג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שו"כט לי"נ הרב המופלג החרוץ ושנון בעל פיפיות כש"ת מה"ו וואלף נ"י אבד"קק לוגאש יע"א:
יקרתו הגיעני וע"ד שאלתו הנה כתבתי קונטרס הלז משם יראה ויבחין ושארי דברים שאינם לנחת וכו': -
הרמב"ם פ"ה מיסודי תורה הל' ד' כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג וכו' עיין השגת רמ"כ שבכ"מ ומ"ש עליו לח"מ והנלע"ד אבאר תחלה סוגי' דמס' ע"ז נ"ד ע"א שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידי' וכ' תוס' א"א שכפוהו קומתו להשתחות דההוא מעשה עץ בעלמא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ שמעצמו השתחוה מאימת מיתה וע"ז פריך ר"ז רחמנא פטרי' ותי' רבא הכל הי' בכלל לא תעבדם וכו' הא בצנעא הא בפרהסי' ויש כאן ב' שיטות בב' דבורי תוס' א' שיטת ר"י וא' שיטת סמ"ג שיטת ר"י ע"פ מה שביא' ריטב"א בחי' הוא כך ר"ז הוה ס"ל כיון דרחמנא פטרי' איננו בכלל נעבד כלל ואינו נכנס בכלל לאו דלא תעבדם ולא תאסר הבהמה ואתא רבא וחידש הכל הי' בכלל לא תעבדם אלא שהפסוק פטרי' מוחי בהם וחזר וצוה והזהיר לא תחללו והומ"ל הא בשארי עבירות הא בע"ז אלא דאמר לר' ישמעאל המיקל יותר אפי' בע"ז איכא צד דאינו מצווה על לאו דלא תחללו היינו בצנעא מכל מקום בפרהסי' מוזהר על לאו דלא תחללו ונהי מיתה ליכא מ"מ כיון שהי' בכלל לא תעבדם וחזר והכניסו לאיסור לאו עכ"פ מקרי הבהמה נעבד נהי שהוא אינו חייב מ"מ בכלל נעבד הוא לאפוקי מדר"ז דהוה ס"ל שלא נכנס אונס בכלל לא תעבדם כלל ולא מיקרי הבהמה נעבד ולשיטה זו מ"ש רבא בפ"ב דכתובו' י"ט ע"א אין לך דבר שעומד בפני פ"נ חוץ מע"ז ג"ע וש"ד נמי ה"ק אפי' המחמיר יותר אינו מחמיר אלא בג' אלו בצנעא והכא במס' ע"ז קאמר אפי' המיקל יותר אינו מקיל אלא בע"ז בצנעא אבל לא בא רבא להכריע כלל זהו שיטת ר"י: -
ושטת סמ"ג דרבא נמי ס"ל סברת ר"ז כל שאין הבעלים חייבים מיתה אין הבהמה בכלל נעבד אלא רבא חידש לנו דע"ז בצנעא שהוא רק עשה למסור נפש מבכל נפשך לא אהדרי' קרא ללא תעבדם וכשם שהאדם פטור בדיעבד כך אין הבהמה נאסרת אבל בפרהסי' דאיכא לאו דלא תחללו אותו לא אהדרי' ללאו קמא לא תעבדם וחייב מיתה עליו ומשו"ה נאסרה הבהמה וא"ש רבא דכתובות י"ט ע"א הנ"ל דודאי חייב למסור בין בצנעא מעשה בכל נפשך ובין בפרהסי' מלאו דלא תחללו ובפרהסי' נהרג אפי' בדיעבד: -
והרמב"ם הנ"ל נראה מפרש כהר"י בעל התוס' הנ"ל וע"כ כ' אפי' בעדים והתראה אין ממיתין האונס כי מה היתה התראתם ה' אמר לא תחללו והוא קיבל התרא' ואומר אעפ"כ הלא לא התרו בו והוא לא קיבל התראה אלא לעבור על לאו בעלמא לא על חיוב מיתה ומשו"ה הוקשה להרמב"ם מ"ט דאביי דמחייב בעובד מאהבה ומיראה הלא יראה אונס ורחמנא פטרי' ע"כ פי' רמב"ם יראת הצורה שמטיבה ומריעה כמ"ש כ"מ פ"ז מע"ז הל' וי"ו: -
מיהו הריטב"א בחי' יבמות ר"פ הבע"י כ' ליישב זה דתוס' ס"ל מפני היראה לא שצוה המלך אלא שעושה מיראת המלך לכבוד יראתו יראת רוממות ולהחניף לא יראת מיתה וצ"ל והא דפריך מהמן ושם צוה המלך להשתחות לו וחמת המלך מלאכי מות ואלו לא בז בעיני המן לשלוח יד במרדכי לבדו הי' חייב מיתה כמורד במלכות מ"מ לק"מ דכמה פעמים מצי למימר ולטעמיך לאביי מי ניחא הא יראת מות הוה אע"כ כהמן ולא כהמן א"נ הומ"ל ברייתא דמייתי משל מהמן ס"ל שלא בפני עשרה מישראל וכר' ישמעאל דאין מסירת נפש בצינעא מכל מקום שיטת רמב"ם היא הנ"ל: -
אמנם רמ"כ סבירא ליה כהסמ"ג דכל שמחויב למסור נפשו אהדריה ללא תעבדם ואפי' למיתה אלא דהבין גם הרמב"ם סובר כן אלא סבירא ליה לרמב"ם נהי דחייב מיתה היינו בידי שמים ודין ד' מיתות לא בטלו אבל ב"ד אין ממיתין אלא בעדים והתראה של רצון וע"ז צוח כי כרוכי' כיון שמתרי' ואומרים לו הוי יודע כי לא תחללו נאמר אפי' לחיוב מיתה והוא מקבל התראה מ"ט לא ימיתוהו ב"ד ע"כ שמא לא האמין להם שחייב רחמנא על האונס הואיל ולבו לשמים וזה יליף ק"ו ממוטעה דפעור הואיל והעדים מתרים בו ואומר אפי' לבזוי' חייב מיתה והוא מקבל התראה אין אומרים שהי' כמהתל בעדים ולבו לשמים לבזות ע"ז ז"א אלא נהרג כיון שהודיעוהו פי' הקרא אפי' לבזוי א"כ כ"ש אונס דע"ז שמרצונו נכנס לעע"ז ממש אחר שהתרו בו ולא תחללו קאי אמיתה ממש והשתא ל"ק מהא דתני' בת"כ ההוא ולא מוטעה ולא אונס מוטעה אמוטעה ל"ק מעיקרא התם כרת בידי שמים לא חייב אבל מיתת ב"ד אחר ההתראה חייב אבל אונס אאונס קשי' שהרי רמ"כ יליף ק"ו ממוטעה לאונס שחייב קיבל התראה ובת"כ פטור לי י"ל רמ"כ לא מחייב אלא באונס שחייב עליו מיתה היינו פרהסי' אבל בצינעא דאינו אלא מ"ע של ובכל נפשך לא ובהא מיירי הברייתא דת"כ א"נ ברייתא מיירי באונס דכופף קומתו דפטור לכ"ע: -
ויש לעורר בזה דהנה בג"ע וש"ד פטור קרקע עולם אפי' כאסתר שהרי לא השכיבה באונס אלא שהיא שכבה עצמה במטה והוא בא עלי' והיא היתה קרקע עולם והטעם כיון שאם ירצה יכול לכופה ולהשכיבה ע"כ ולדבק בה ואין חילוק בין ביאה לביאה לעולם נדבק בה ובא עלי' ע"כ נהי שאסור לה לעשות מעשה להביא הערוה על עצמה מ"מ לשכוב ולהפקיר עצמה מפני אונס מיתה מותרת כיון דביכולת הגוי לעשות כן וכן קיי"ל בכל מ"ע אינו צריך לפזר ממונו משום שבלא"ה יכול למנוע ממנו וכל זה בג"ע אבל בע"ז אע"פי שהגוי יכול לכפוף קומתו ע"כ מ"מ אסור להשתחות מעצמו מפני אימת מיתה ולסמ"ג נהרג עליו אע"פי שהגוי יכול לכופו מ"מ אינו דומה עבודת כפיפת קומתו ע"כ כדורך עץ לפני ע"ז למשתחוה בעצמו דמחזי כעובד ממש אע"ג דלבו לשמי' ואינו דומה לבעילה דאין חלוק בין הבעילות אי משכיבה ע"כ או שהיא שוכבת עצמה ומובן מ"מ אפשר ברייתא דת"כ מיירי בכופף קומתו ול"ק אברייתא אבל אהרמב"ם קשי' לי' להרמ"כ לפי הבנתו דס"ל כסמ"ג אמנם הרמב"ם מוצל מהשגה זו דס"ל כשיטת תוס' דלא תחללו הוא רק התראת לאו ואין ממיתין על התראת לאו משא"כ פעור לבדו הוה התראת מיתה אין לו לומר שלא האמין להמתרים בו כיון שקבל התראה ע"כ חייב אף ע"ג דרמב"ם לא הביאו אלא לענין שוגג וחטאת מ"מ אם התרו בו חייב מיתה ובדברינו אלו בעז"ה נסתלק השגת לח"מ מכ"מ והשגת כ"מ מרמ"ך והשגת רמ"כ מרמב"ם ואיש על מקומו יבוא בשלום בעז"הי: -
והנה אמת נכון הדבר דמכאן מוכח דס"ל לרמב"ם ולרמ"כ דמולך ע"ז היא מדפירש בסנהדרין ס"ד סוף ע"א אי מולך לאו ע"ז אינו אלא חק אמורי ואהאי חק קפיד קרא א"כ חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואיך יליף רמב"ם מיני' ק"ו וגם הרמ"כ לא היה צריך לחלק בין פעור לבזוי' למולך דמיירי בלא התראה תיפוק לי' מולך חידוש אע"כ תרוויי' ס"ל מולך ע"ז הוא וטעמם אפשר מדאמר אביי שם בסנהדרין דמ"ד מולך לאו ע"ז שיטה הוא ואין הלכה כשיטה ואע"ג דרבא מיישב דאפשר דלאו שיטה הוא דחי' בעלמא הוא ובגוף הדין אפשר דלא פליג ובכל שאפשר לפרש התורה בלי גז"ה וחידוש מפרשינן: -
ואפי' יסבור הרמ"כ דמולך ע"ז הוא שהכומרים מעבירים באש והאב הוא רק הנותן להם מ"מ הנתינה היא העבודה בעצמה ולא רק מסייע דהרי אהכי חייב כרת במזיד וזהו האיסור בעצמו ולא לפני עור והרי קמן אם יקחוהו בעצמם לא יעברוהו באש כי כך קפידת עבודתם שהאב יתנהו להם וזהו עצמו העבודה וחייב עליו כרת במזיד ואי הצריך למסור נפשו ולא מסר מקרי רצון האי נמי רצון הוא וחייב ואע"ג דבע"כ יהיב והא קיי"ל תלוהו ויהיב לא הוה נתינה לכל מעיין קצת בב"ב מ"ח ע"א ורמב"ם וטוש"ע שם זהו שבין מכר למתנה דבמכר ולא מסר מודעה הוה מכר טפי אבל לא במתנה ואי מסר מודעה אז מתנה קיל דלא בעי להכיר באונסים משא"כ מכר ואין להאריך יותר ולבלות זמן ולטפל בדברי' הללו וחכם ישמע ויוסף לקח ואפ"ה במתנה באונס מיתה כי הכא לכמה פוסקים הוה מתנה דאגב אונס מיתה גמר ומקנה עיי' בי"ד וא"נ אשכח מאן דאמר במי שהתנה ע"מ שאתן לך מאתים זוז תהי' מקודשת וכפאוהו ליתן אינה מקודשת דעכ"פ הוא לא קיים תנאי מרצונו אבל אי הי' התנאי אם אתן לך אפי' בע"כ תהי' מקודשת בודאי אי כפאוהו ליתן מקודשת והכא הקב"ה הקפיד שאפי' בע"כ לא יתן וחייב מיתה ע"ז להרמ"ך איך נאמר דלא הוה נתינה והכומרים מתפייסים בנתינה זו והוה קרבן לע"ז דדהו איך נשתבש בשבושים הללו: -
ועוד דלא הוה מתנה דלא קנה אבל הכא מוסרים לכומרים שיחזירוהו לו אחר העבודה באש ומסירה בע"כ הוה מסירה:
ולענן מה שמסבבי' בארץ הודו בע"ז שלהם וכל הדרי' באותו המבוי צריכים להדליק נרות ויהודים הדרים שם אם אינם מדליקים הם בסכנה מפני ההמונים אע"פי שע"ז זו אין עבודתה בכך ולא עוד אלא אפי' נרות הדולקים בפני' אינו תקרובו' אלא נוי כמבואר בש"ע י"ד סי' קמ"ט ס"ט ועוד אפי' תקרובת עצמם כל שהוא להנאת עצמם מותר ליתן להם כמבואר ס"פ בן סורר ומורה ובימי רבי יהבא תורא להקרבה עד שבטלו רבי א' לאחת כמבואר בש"ס ומכ"ש הכא דאפילו נוי ע"ז ליכא אלא כמכבד ומרביץ לפני' מ"מ הישראל אסור לעשות וצריך למסור נפש ע"ז אך יאמר לשכנו מלטני מן העוצר ולא עול תחתי ויעיין שיטת תוס' בע"ז ע"א ע"א ומ"ש מעלתו שלא ישכנו ישראל באותו מבוי יעיין מ"ש רמב"ם בפ"המ ע"ז י"א עיר שיש בה ע"ז וכו' וה' ירחם ויקבץ נדחינו בב"א הכ"ד א"נ מש"ק ער"ח שבט תקצ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |