שו"ת חתם סופר/א/קיט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סיני ועוקר הרים קרנו ומזלו ירים עד יכון הר ה' בראש ההרים ה"ה ידידי הרב הצדיק המופלג ומפורסם כבוד מו"ה סיני נ"י יושב בשבת תחכמוני דק"ק מיקלאש יע"א:
תמול הגיעני נועם מכתב קדשו שנית ושם נאמר אודות אנשים שמכרו חמצם לנכרי ע"פ בשטר ונכתב בשטר בזה הלשון אם יתן הנכרי את המעות עבור חמצם בעוד עשרה ימים הוא מכירה ואם לא יתן המעות צריך להחזיר החמץ לישראל עכ"ל השטר כפי שהעתיק פר"מ והנה הגיע זמן עשרה הימים שקצבו ביניהם והגוי לא נתן מעות דמי פרעון והחזיר החמץ והנה כל יקר ראתה עינו הבדולח וירד להציל הישראל מהפסד מרובה חשש חמץ שעבר עליו הפסח כמבואר במכתבו ובקש ממני לחות דעתי הקלושה:
והיות כי לשון השטר הנ"ל בעצמו מגומגם מאוד ולא ידעתי אם זה לשון השטר בעצמו או המעתיק אותו מלשון אשכנז לל"הק שינה בו בלא כוונה ע"כ צריכים אנחנו לעיין בו בכל חלקי' ובכל אופנים שאפשר שיפרוש ומשם בארה כי הלשון נראה כסותר ורישי' לאו סיפא שמתחיל אם יתן הנכרי מעות עבור חמצם בעוד עשרה ימים הוא מכירה ועל זה יוצדק לומר ואם לא לא יהי' מכירה מעיקרא אך לפי הלשון שסיים ואם לא יתן המעות יחזיר החמץ לישראל יוצדק שיהיה תחלתו שכהגיע הזמן יתן לו המעות או יחזיר החמץ וכה יהיה לשונו והבנתו אם יתן המעות הרי טוב ואם לאו יחזיר החמץ ולפי זה לא יהיה נזכר בטול המכירה בתנאי הזה כלל או יש לפרש עוד כי שני הענינים אופן אחד מהתנאי הם והכי קאמר אם יתן המעות בזמנו יהיה מכירה או יחזיר החמץ פי' במקום שיתן מעות יחזיר החמץ ואז יהיה ג"כ מכירה למפרע וממילא מובן שאם לא יתן המעות ולא יחזיר החמץ בזמנו שהוקבע ביניהם אזי המכירה בטלה למפרע כל זה יש לעיי' בלשון השטר בפנים לראות היכן הדבר נוטה גם יש לברר אם היה המכירה קודם ביטולו ואומרו כל חמירא בע"פ או אח"כ עוד יש לעיי' בלשון השטר אם שכירת או מכירת החדר שהונחו שם חביות יי"ש הנ"ל אם גם זה היה תלוי בתנאי הנ"ל או הי' מכירה או שכירה מוחלטת בלי תנאי כלל ואין התנאי אלא בחמץ ולא בקנית מקום ועל כל פרטי הדברים האלו נראה ונעיין וה' יעזרנו ע"ד כבוד שמו הגדול:
א' אם הי' כוונת השטר אם יגיע הזמן יתן מעות ואם לאו יחזיר החמץ הנה בנותן חמצו לגוי ע"מ להחזיר פסק בהגהת מיי' רפ"ג דהלכות שבת סי' ק"כ ותה"ד ומייתי לי' בש"ע א"ח סי' תמ"ח דמדינא מועיל בחמץ כמו בכל התורה אלא משום חומרא דחמץ ולא ידעתי מה חומר בחמץ אדרבא לענין מכירה וסלוק כח ישראל קיל חמץ טפי משום דאיננו ברשותו ובגילוי דעתא בעלמא סגי כידוע ובכ"ה כ' בשם רדב"ז ח"א סי' ק"מ ומייתי לי' מג"א משום דכל ימי הפסח תלוי הנתינה בספק והואיל ואי בעי קיים תנאי ויפה דחאו מג"א וחפשתי ברדב"ז ח"א ולא מצאתי דבר כ"א בסי' ר"א ושם אדרבא הסכים שאינו אלא חומרא בעלמא ומכ"ש כשמוציאו מרשותו ונתנו לרשות הגוי דאז לא יהי' אלא פקדון בעלמא שקבל הגוי אחריות דמותר מן התורה (ודעתו כהרמב"ן וסיעתו דס"ל הכי) וסיים שבכל אופן אינו אלא חומרא בעלמא ולא הזכיר כלום ממ"ש הכ"ה בשמו והנראה שט"ס הוא בכ"ה ולא ידעתי מנו ומנו הוא ואלו הוה חזינן בפנים דבריו של אותו הגאון שמביא הכ"ה הוה משכחינן ביה טעמא לשבחא אבל לית לן למשכוני נפשין בתרי' דלא ידענא ונחזי אנן טעם החומרא לפי מה שסיים הרדב"ז שם ורוצה בקיומו לא שייך כ"א באסורי ע"ז ולא בשארי איסורים נ"ל כוונתו דעכ"פ רוצה הישראל בקיומו של חמץ שאם יאנוס החמץ יהי' הגוי פטור להחזירו לישראל וכדעת הרא"ש ר"פ לולב וערבה דלא כרבינו ישעי' שם וא"כ ה"ל רוצה קיומו של חמץ ועל זה תי' דלא מצינו בש"ס איסור זה אלא באיסורי ע"ז דלא ידבק בידך מאומה כן נ"ל כוונתו וא"כ נ"ל מ"ש הטור א"ח סי' ת"ן שלא להשכיר כלי לגוי לבשל בו חמץ ועב"י וב"ח ומג"א שם בפי' הדבר דרוצה בקיומו וצריך לומר משום חומרא דחמץ מחמירי' לאסור רוצה בקיומו אע"ג דבשארי אי' הנאה לא אסרינן וא"כ זכינו לדין דהיינו החומרא הגורמת לאסור ליתן במתנה ע"מ להחזיר משום רוצה בקיומו ומיהו בתוס' ע"ז ל"ב ע"א ד"ה והא הכא בסוף הדבור משמע דאין לחלק בין חמץ לשארי אי' הנא' ברוצה בקיומו ע"ש ועיי' מ"ש מנחת יעקב כלל כ"ה סק"טו ובתשובה אחרת כתבתי דלא מצינו רוצה בקיומו אלא ברוצה להשתכר ולהרוויח עי"ז אבל להציל את שלו מבלי להפסיד לא שמענו דבע"ז ל"ב בחרס הדריי' רוצה לסמוך כרעי המטה וכן ר"פ השוכר שם רוצה להרוויח להשכי' עצמו לשבור ביי"נ וכן במשכיר כלים ותנור וחמור וכדומה לחמץ הכל הוא להרוויח אבל להציל שלו לא דאלת"ה אמאי מותר לקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי הא רוצה בקיומו וכן כל שמעתן דהרהינו אצלו הא עכ"פ רוצה בקיומו דאם יאנס המשכון מהגוי צריך ישראל לשלם לו חובו אע"כ במקום פסידא שרי' וה"נ דכוותי' לולי חומרא בעלמא כנלע"ד זולת זה לא ידעתי שום טעם לחומרא זו:
והנה פשוט מאוד כי היכי דמותר מתנה ע"מ להחזיר ה"ה ומכ"ש מכירה ע"מ להחזיר ואי הי' אומר הריני מוכר לך ע"מ להחזיר ולמכור לי לזמן פלוני הי' מועיל מעיקר הדין ורק משום חומרא וכבר בארנו שהחומרא הוא משום רוצה בקיומו משום דלדעת הרא"ש אם יאבד לא יצטרך לשלם לו וכל זה במתנה אבל במכר שאם יאנס החמץ עכ"פ צריך לשלם לו מעותיו שהרי מכר הוא ולא מתנה ועוד שהרי התנה בפירוש שישלם לו מעות או יחזיר לו חמצו וא"כ אין הישראל רוצה בקיומו כלל כי אם יאנס החמץ הגוי ישלם לו מעותיו אין כאן אפילו חומרא דחמץ:
ועל כן באופן שכ' בשטר שהתנאי תלוי בפרעון שאם לא יפרעו לו מעות צריך להחזיר החמץ אע"פ שהי' תנאי כפול כדינו מ"מ כיון שהמכירה היתה חלוטה בלי תנאי רק בענין הפרעון התנה שאם לא יתן לו מעותיו צריך שיחזיר לו החמץ מותר לדעתי בלי ספק כלל ואמנם באופן שתלה גם המכירה בתנאי אם יתן לו מעותיו או יחזי' לו חמצו יהי' מכיר' וממיל' מובן דאי לא הא ולא הא אין כאן מכיר' נהי דהא קיים תנאו והחזיר חמצו והוי מכירה ומשום רוצה בקיומא ליכא כמ"ש ואע"ג שכ' רשב"א שמתנה ע"מ להחזיר צריך בחזירתו קנין להקנות להנותן ומוכיח לי' מש"ס דסוכה לא ליקני אינש לולב לינוקא ביומא קמא וכ' והיינו טעמא משום דינוקא צריך לחזור ולהקנות בקנין חדש ואין בינוקא כח להקנות ע"ש וא"כ ה"נ היה הגוי צריך להקנות החמץ לישראל במכירה גמורה מחדש אחר עבור עשרה ימים ואם לא עשה כן ועבר על תנאו המכירה בטלה למפרע הא ליתא לא מיבעי' אי הי' מקום וחדרו של ישראל רק שכור לגוי על עשרה ימים ואח"כ בטלה השכירות וה"ל חצירו של לוקח וקני' לי' מקומו לישראל וה"ל קנין מחדש וא"נ מכר לו החדר והרי לא חזר וקנאו ממנו בקנין שטר דמה שהחזיר לו שטרו של ישראל אינו קנין כמבואר מ"מ כיון שהישראל דרכו ליתן מעות לנכרי קנה החמץ עכ"פ בכסף ויש לסמוך עכ"פ שקנה הישראל מגוי בכסף וקיים התנאי מ"מ כיון דליכא מעכשיו ולא ע"מ א"כ השתא הוא דמכר ובפסח הי' שלו וה"ל חמץ שעבר עליו הפסח ממש לכאורה:
אך כל זה אנו צריכי' אי יש כאן דין תנאי כלל אבל אי נפרש שהמכיר' תלוי' בתנאי שיתן לו מעות או יחזור וימכור לו חמצו נמצא שלא כפל תנאו שלא אמר שאם לא יתן לו מעות וגם לא יחזור וימכור לו חמצו שיהי' המכר בטל וה"ל תנאי שאינו כבני גד ובני ראובן ולרוב הפוסקים אפילו בממון אינו תנאי כמ"ש סמ"ע רס"י ר"ז ולהפוסקי' נמי דבממון לא בעי תנאי כפול היינו משום דבגילוי דעתא בעלמא סגי' ועיי' רשב"ם פי"נ קל"ז ע"ב וברא"ש שם והכא בחמץ נהפך הוא דגילוי דעתא הוא לקיים המקח בכל מה דאפשר וא"כ כל שלא כפלו לתנאו התנאי בטל והמעשה קיים וגם מסתמא נכתב בשטר ענין המכירה קודם התנאי וה"ל נמי מעשה קודם לתנאי ואי לאו שתלה תנאו גם בנתינת מעות וע"ד משל שהי' אומר הרי חמצי מכור לך אם תחזירהו לי אחר עשרה ימים בלא"ה הי' התנאי בטל דה"ל תנאי ומעשה בדבר א' בשלמא אם אמר ע"מ שתחזירהו ה"ל כאומר מעכשיו אבל הכא אמר אם תחזירהו א"כ אין המכר חל עד שיקיים תנאו ויחזיר החמץ וא"כ המעשה והתנאי סותרים זא"ז ובלא"ה התנאי בטל ומעשה קיים אלא הכא שיכול לסלקו בממון אין כאן סתירה אבל עכ"פ תנאי כפול ליכא ומעשה קודם לתנאי והתנאי בטל ומעשה המכירה קיים כנ"ל ברור לענ"ד להקל בשני אלו:
אך אם מפורש בשטר שאם ישלם ביום פלוני יהיה חמצו מכור ואם לאו המקח בטל למפרע והרי הקדים תנאי למעשה וכפלו לתנאו והגוי לא קיים תנאו והמעשה בטל גם ליכא מעכשיו בזה צ"ע ובזה אם ביטל קוד' המכיר' ואח"כ מכר הרי חזר וזכה במה שהפקיר עבר מן התורה ואמנם אם מכר ואח"כ ביטל י"ל כוונתו כל חמירא דאיכא ברשותי אפי' בסוף העולם והוא לא ידע הכל יהי' הפקר וא"כ זכה הגוי בהחמץ ממ"נפ אי מכירה מעליתא הרי הוא שלו ואי לאו הרי זכה בה מההפקר וכן משמע סברא זו בבאר יעקב דף כ"ה סוף ד"ה אמנם וכו' אלא שקיצר ולא ביאר יפה:
אלא בכ"ז הרי בירושלמי מבואר אפילו בטל חמצו אסור כיון שלא ביער ונהי דהכא נ"ל דעדיף טפי דע"כ לא פליגי ר' יוחנן ור"ל בירושלמי אלא בנשאר ברשותו אבל הנותן חמצו ביד גוי ומבטלו והרי הוא נתן בידו של נכרי לזכות בו כרצונו וחפצו עדיף טפי אפי' מהפקר דעלמא מ"מ הא טעמא דירושלמי דלא מהני ביטול משום ערמה ופירש הרא"ש שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל ורבים נתחבטו בזה דבזה"ז כולי עלמא רגילים לומר כל חמירא אין כאן חשש ערמה וכל זה בספק אם ביטל כלל או לא אבל הכא אפי' נימא שביטל אולי ביטל קודם המכירה ויאמר שביטל לאחר המכירה ושייך ערמה טפי ואין להקל לכאורה:
והנה אי שכירת או מכירת החדר שבו היי"ש לא נתלה בתנאי הנ"ל והיה מכור או שכור לגוי לחלוטין נמצא שעכ"פ היה היי"ש בבית גוי ועל אחריותו ולדעת הרמב"ן והגאונים והר"ן שבטו' ובב"י סס"י ת"מ אינו עובר עליו מן התורה וא"כ לדדהו אפי' ביטל קודם המכירה לא היה רק מדרבנן וא"כ השתא שביטל אחר המכירה רק משום גזירת הערמה שיבטל קודם ויאמר אח"כ בטלתי כיון דאפי' אח"כ נמי ליכא אלא בל יראה דרבנן אפשר לא חיישינן להערמה בכה"ג ועוד נ"ל אפשר הכא גם הרא"ש והחולקים על הנ"ל מודים בנידון דידן דשרי מן התורה דהא תני בהדי' במכילתא מה ביתך ברשותך אף כל גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשותו של נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו ומזה למדו הגאונים הנ"ל דחמצו של ישראל בבית נכרי וקבל אחריות פטור מבל יראה אלא שהרא"ש דחה זה מסברא דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ה"ל ביתו של ישראל וא"כ הו"ל כביתך ברשותך שהרי הגוי הנפקד השאיל ביתו למפקיד לשמירת כליו ומשו"ה דחיק הרא"ש ומוקי לדמכילתא במשכנו והרהינו אצלו ע"ש פ"ק דפסחי' ססי"ד וא"כ תינח כשישראל מפקיד חמצו להדי' לנכרי נעשה ביתו של נכרי ביתו של ישראל שהוא משאיל לו מקום לחפצים ברם הכא למכירה נתכוונו ואדרבא הישראל הקנה ביתו לגוי לחפצו של עצמו הגוי ונהי דלישנא איתקל להו ולא נתקיים המכירה ויהיה דינה כפקדון מ"מ הגוי לא השאיל מקומו לישראל לשמירת חפצו אלא לעצמו משומר חפצים שאם יקיים התנאי ותתקיים המכירה יהיה חמץ שלו בשלו וא"כ אע"ג שלא נתקיימה המכירה ה"ל חמצו של ישראל ברשות הגוי שאינו עובר עליו גם להרא"ש וכיון דליכא אלא אי' דרבנן וגם ביטל לא ניחוש בהא להערמה ושריא:
אך אי גם שכירתו ומכירת הבית היה תלוי' בתנאי הנ"ל נמצא אין הבית של הגוי אלא של ישראל וא"כ אי מכר אחר הביטול עבר אדאוריי' לרוב הפוסקים דקיי"ל כוותי' וא"נ מכר קודם הביטול אדרבנן מיהא עבר צ"ע להתיר והנה מעלתו פתח פתח להתיר וירד להציל ממון של ישראל באומרו דכיון דטעה בדין והי' סבור דדי לו במכירה כזו ה"ל כאומר מותר וכיון דחמץ שע"ע הפסח ליכא אלא משום קנסא באומר מותר לא קנסו וראיה ממנחות מ"ט ע"א דמוקי לההיא דכהנים שפגלו שוגגים פטורים באומר מותר ש"מ באומר מותר לא קנסי' בהיזק שאינו ניכר וה"ה בחמץ שע"ע הפסח אלו דברי מעלתו ודפח"ח ועיי' בזה במג"א סי' שי"ח סק"ג וט"ז י"ד סי' צ"ט:
אלא דלכאורה יש לדחות דלמא התם היינו טעמא דלא קנסו שוגג משום כדי שיודיעוהו ויעיי' בגטין נ"ג ע"ב מייתי ש"ס כתנאי המטמא והמדמע והמנסך ר"מ קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה לא קניס והקשה מהרש"א מנ"ל דפליגי בקנסו שוגג דלמא בתקנתא כדי שיודיעוהו פליגי וגם פני יהושע שם הקש' כן דלמא דר' יהודה משום כדי שיודיעו' וע"ש בתירוצו דבאומר המנסך לא שייך שיודיעוהו וזה לא שייך בכהנים שפגלו ואיכא למימר אומר מותר קנסו ומשום כדי שיודיעוהו פטרוהו התם אבל הנלע"ד דברי מעלתו נכונים ודבריהם תמוהים דודאי כל קנס המתחייב מאדם לחבירו עפ"י ב"ד פטור מודה בקנס דאשר ירשיעון אלקי' פרט למרשיע עצמו וא"כ למאי דקיי"ל היזק שאינו ניכר קנסא הוא לא מתחייב אלא בעדים וא"כ תו לא שייך למפטר שוגג משום כדי שיודיעוהו דהא איכא עדים וע"כ לא יאמר הש"ס הך סברא אלא לחזקי' דהיזק שאינו ניכר חייב מדינא ושייך בלא עדים בהודאת עצמו וצריך למיפטר שוגג כדי שיודיעוהו משא"כ אי קנסא הוא וא"כ לק"מ ק' מהרש"א ופני יהושע הנ"ל ודברי מעלתו נכונים להוכיח מכהנים שפגלו דאומר מותר נמי פטור אך כל זה ליתא דהתם משום ממנעי ולא עבדי כמ"ש תוס' בגטין נ"ג ע"ב ד"ה בדאוריי' וכו':
איברא תינח בכהנים שפגלו ומטעם שכ' תוס' בגטין הנ"ל שהקילו עליהם בשוגג משום ממנעו ולא עבדו וה"ה באומר מותר ואפשר נמי בכל היזק שאינו ניכר דליכא אלא אי' דרבנן ומטמא תרומה כ' רשב"א בחידושי גטין ליכא אלא עשה וכדרבנן דמי' ובמנסך מתרץ הש"ס שם משום חומרא דע"ז לא בעי' למיקנס' שוגג אטו מזיד אבל חמץ דאיכא לאו בל יראה דאוריי' מבואר התם בגטין י"ג ע"ב דבדאורייתא קניס ר"י שוגג אטו מזיד והכי קיי"ל וא"כ איכא למימר אומר מותר נמי ונ"ל אפי' באי' דרבנן בבל יראה דרבנן כיון דאיכא עכ"פ שום בל יראה דאורייתא וקנסו בו שוגג אטו מזיד לא פלוג רבנן דאפי' בבל יראה דרבנן כגון הפקיד חמצו בבית גוי וקבל הגוי אחריות להפוסקים דליכא אלא ב"י דרבנן מ"מ קנסו שוגג אטו מזיד תדע שכן הוא מדאצטריך רשב"א למימר מטמא תרומה ליכא אלא עשה וקל וכדרבנן דמי ולא מוקי ליה בתרומת פירות דרבנן אע"כ כיון דאיכא תרומה דאורייתא קנסו אפי' בדרבנן ועיי' ביבמו' פ"א ע"א ובתוס' ד"ה ואין מאכילה וכו' והגאון מנחת יעקב בתשו' שבסוף ס' תורת השלמים סי' וי"ו רצה להוכיח דאפי' עבר באונס על ב"י וב"י קנסי' לי' מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והרי הנגזל נאנס במה שלא ביערו מפני שהי' ביד גזלן ואפ"ה נאסר חמצו בהנאה ש"מ אפי' באונס קנסו ע"ש וראי' זו איני מכיר כי לא הנגזל קנסו אלא הגזלן שעבר עליו ב"י כשהי' בידו וברשותו ואחריותו וכיון שנעבד בו עבירה נאסר כי כך תקנו חכמים הוא וחמצו אסור אע"ג דממילא מסתעף מזה הפסד להנגזל אם יחזיר לו הגזלן ויאמר הרי שלך לפניך האי לאו קנסא אלא דינא דאמרי' באיסורי הנאה הרי שלך לפניך וצ"ע קצת בע"ז נ"ב ע"ב כהנים דבני דעה נינהו דניקנסינהו רבנן אבל כלים לא ע"ש מ"מ האמת הוא שגם החמץ קנסו רבנן ואין ראי' שלו מכרעת לקנוס אונס ובלא"ה בעובדא דידי' הסכימו להתיר כל גדולי הדור ועיי' אלי' זוטא ורבא סי' תמ"ח ועבודת הגרשוני ושער אפרים אבל מ"מ בשוגג ואומר מותר לית לן [ועיין לקמן סי' קכ"ד]:
מיהו אכתי אומר נהי דבעבר על ב"י וב"י בשוגג או אומר ומותר פשיטא לי' דנאסר חמצו דקנסו שוגג אטו מזיד בדבר דאורייתא מ"מ בגווני דהכא נלע"ד דליכא למיקנסא דבגטין נ"ד ע"א פריך הש"ס אדר"מ דקניס מדרבנן שוגג אטו מזיד מדם שנטמא בשוגג הורצה ומשני גברא לכפורי מיכוון אנן ניקום וניקנסי' וכן ממעשר בשבת ומשני גברא לתקוני מכוון וכן המטביל בשבת גברא לטהורי מאני קמכוין אנן ליקום וליקנסי' ע"ש ופירש"י ואדם כשר ואנן ניקום וניקנסי' על שגגתו אבל מטמא ומדמע שוגג אינו מתעסק בטובה עכ"ל ונ"ל דסברא גדולה הוא דהא לא עדיפא רבנן מדאורייתא דהא העובר בשוגג על דבר שזדונו כרת לא מחייב חטאת אם עסיק בדבר מצוה כמבואר ספרא"דמ וביות' בפסחים ע"ב ע"ב מבואר אפי' עסיק בשמחת עונה פוטרו מחטאת וקנס דרבנן אתי' לכפרה כמו חטאת כמבואר בתה"ד סי' רפ"ב ובד"מ וש"ך י"ד סי' רמ"ח ס"ק יו"ד ובית שמואל א"ע סי' צ"א ס"ק י"ג א"כ מ"ט יקנסהו כשעוסק להטביל ולעשור פירותי' וא"כ מדר"מ בדרבנן נשמע לר' יהודה בדאורייתא דלא קנסי' בדאוריי' דלא קנסי' לי' שוגג אטו מזיד כשעסק בדבר מצוה ואע"ג דהתם בתשלומי תרומה טמאה ס"ל לרבנן דקנסי' שוגג אטו מזיד ואע"ג דגברא לשלומי מכוון וכן פסק הרמב"ם ועפר"ח י"ד סס"י צ"ט מ"ש בזה נ"ל לפי הנ"ל אין שום סברא לחייב בכה"ג וע"כ צריכי' לומר שאני התם דמעיקרא חטא במה שאכל תרומה ועתה בא לתקוני עותתי' וחוזר ומקלקל משו"ה לא אמרי' גברא לשלומי מכוון אבל בעלמא מודו רבנן לר"מ:
וא"כ הכא בנידון דידן דגברא עסיק ובא במצותו לבער חמץ ולמכרו לגוי אלא שטעה ושגג בדין ה"ל טעה בעוסק מצוה ופטור:
ונ"ל אפי' מי שיחלוק על הנ"ל מ"מ בחמץ בע"פ כ"ע מודים דהרי חזינן ר"א דמחמיר בתינוקו' בטעה בדבר מצוה מודה באוכל תרומת חמץ בע"פ הואיל וזמנו בהול כמבואר ביבמות ל"ד ע"א ובפסחים שם מכל הלין נ"ל לסמוך ולהתיר בהנאה בהפ"מ הנ"ל וידעתי כי יש לבע"ד מקום לחלוק ולומר דהכא אין המכירה העבירה אלא בל יראה בימי הפסח ואז לא עשה מצוה אבל הנ"ל כיון שזה ביטל ורק במה שחזר ומוכרו שגה שלא היה לו למכרו אחר שכבר בטלו ועל זה אנו באים לקונסו ע"כ כל שכוונתו למצוה לא קנסי' לי' ובדרבנן והפ"מ להקל שומעי' ואע"ג דהכא לא עשה מצוה מ"מ כיון דבדאוריי' פליגי בטעה בדבר מצו' אע"ג שלא עשה מצוה א"כ בדרבנן סומכי' להקל:
אך כל זה דלא למיקנסי' להפסיד מקרנא אבל מ"מ לא יהי' נשכר כלל ונ"ל דישום שיווי החמץ בע"פ בשעה שמכרו מה שהי' אז דמי שוי' וימכרנו לנכרי' והריוח יותר מסך זה יתן לעומלי תורה כי היכא דלהוי לי' כפרה אשגגתו דנהי דחטאת לא מחייב בכה"ג כפרה כל דהו מיהו בעי ולמה יהי' חוטא נשכר ואע"ג דאמרי' בב"ק ל"ט ע"א דמי שנתחייב קנס לא יהיבנא קנסא לעניים משום דאין לו תובעים היינו קנסא לא מפקינן מיניה אבל גם לא ירוויח ובתשו' פני יהושע כ' סוף סעי' ב' במי ששכח למכור יי"ש שלו אחר שטרח להתירו בהנאה מטעמים המבוארים שם סיים ומ"מ ראוי לקונסו להשליך במקום איבוד כשליש או חצי ואין לך קנס גדול מזה שלא להוסיף עוד לעשות כן וכן עשיתי מעשה בעירי עכ"ל ומי כהחכם ויודע פשר דבר ומיהו בנידון דידן נ"ל מ"ש בזה נכון בעז"ה שלא יפסיד ולא ירוויח:
אחרי הודיעני ה' את כל זאת מצאתי דאתי לידי ס' פרי מגדים בסי' תמ"ח בחלק אשל אברהם סק"ז כ' וז"ל ומעשה בא' שמכר החמץ וכו' וסיים בשטר שלו שבפירוש התנה שאם לא יתן הגוי המעות אחר הפסח המכירה בטלה למפרע ורצו לאסור אחר הפסח ואני אומר כי בעינן תנאי קודם למעשה הא מעשה קודם לתנאי לא וגם י"א בח"מ סי' ר"ז דבעי' תנאי כפול גם אומדין דעתו הי' שמא לא ירצה הגוי ליתן כלל מעות הא אם רצה הגוי ליתן מעות כפי מה ששוה מכירה גמורה היא או יחזיר לו החמץ בעד הדמים ולא דמי לאם אמר אם תעשה דבר פלוני ויש לצדד בזה בהפ"מ וצ"ע עכ"ל והנה לשונו מגומגם כדרכו ז"ל מ"מ ברוך ה' שברוב דברים כוונתי לדעת הגדול זצ"ל ואנן נחתין בה טפי וסליקנא בהיתרא יאכלו ענוים וישבעו פ"ב יום ג' ער"ח אייר תקע"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |