שו"ת חתם סופר/א/קיד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ישאו הרים שלום וכל טוב לתלמידי הותיק התו' מו"ה מרדכי נ"י:
נפשך בשאלתך אודות מי ששכח למכור קמח סלת שלו בערב פסח העבר ומכרו לגוי אחר חצות היום והמורה הורה לו כי טוב עשה והבטיח לו שעל־כל־פנים אחר הפסח יהיה מותר ליהנות ממנו ורבים צוחו על זה והנ"ל סמך עצמו על מקלו שהיקל לו ואחר הפסח מכר הסלת הנ"ל לגוי והנה המעות מונחים עדיין בידי ישראל המוכר וממתין על יד תשובותינו אם מותר ליהנות מהחמץ ההוא או לא:
תשובה ראשון תחלה נאמר כי המורה חש לסולתא דבעל־הבית ולא חש לקמחיה של עצמו כי ממה נפשך אי היה סבירא־ליה שאין שום חשש חמוץ בהסלת או שערב־פסח אחר חצות זמן מוכשר הוא למכור חמץ אם־כן היה לו להבטיחו להתיר אפילו באכילה אחר הפסח ואם היה לו שום ספק באחד מן הצדדים הנ"ל אלא שהיה סבור שעל־כל־פנים אחר הפסח יתירו לו בהנאה ולסמוך על דעת העיטור שמתיר חמץ שעבר עליו הפסח בהנאה אחר שביטל תינח אחר שכבר עבר הפסח אבל כיון שהשואל הזה בא לשאול ביומו בערב־פסח ועדיין היה לפניו איסור בל יראה דרבנן לכל הפחות או אפילו רק מספק איך מלאו לבו להתיר לו להשהותו בידי גוי הקונה לכתחלה ולעבור על בל יראה על־כן דרכיו נסתרו ממני נשגבו לא אוכל לירד לסוף דעתו:
אמנם מעיקרא דדינא בשגג או נאנס ולא ביער חמצו אחר שביטלו כדינו פסק הרמב"ם בפשיטות דאסור בהנאה אחר הפסח ואין שום חולק עליו רק שהכסף־משנה כתב שאפשר שמשמעות הר"ן אינו כן לאסור באונס ושוב חזר בו בעצמו והמעיין בר"ן יראה שאין שום משמעות ואף־על־פי שהרב־המגיד נדחק קצת מאין הוציא רמב"ם זה לאסור אפילו באונס אבל פשוט הוא שכוונת הירושלמי שאוסר משום הערמה אין הפירוש כמו שהבינו האחרונים שיערים לומר בטלתי והוא לא ביטל אשר על־כן התחכמו לפלפל אם ביטל בפני עדים מאי איכא למימר ולפי־עניות־דעתי לא כוונו יפה במחילת־כבודם אבל הענין הוא כך כי עיקר בטולו מן התורה הוא בלב לא יראה לך בטל בלבך שיהיה נחשב בעיניך כאלו הוא עפר ואיננו שלו כלל וזה יהיה מוסכם בלבו בהסכמה גמורה שרירא וקיימא ואז אפילו החמץ כמוס באוצרותיו חתום במרתפו אינו עובר עליו וממילא דמותר אחר הפסח ואלו הם דברים המסורים ללבו של אדם שנאמר בהם ויראת אך חז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם כי כשהאדם יודע בעצמו שלאחר הפסח יהיה מותר לו באכילה או אפילו בהנאה ממילא אינו נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל אף־על־פי שאמר בפירוש כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כעפרא מכל־מקום לבו בל עמו שהרי יודע הוא שיהיה שלו אחר ז' ימים ועתה הוא שמור אצלו ליום מועד עד יעבור החג נמצא ממילא עובר עליו בבל יראה ואין כאן מקום לומר מה בכך שיחשוב כן בלבו הא בפיו מילא לאמור ליבטל ולהוי הפקר וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים אומר אני אי הכי נמי אי היה מניחו ברשות־הרבים ואמר להוי הפקר ובא אחר וזכה בהחפצים ההם וחזר הוא ואמר לבי לא היה עמי כשאמרתי לבטל וליהוי הפקר אזי נאמר לו דברים שבלב אינן דברים וזכה אידך אבל הכא אין אנחנו דנין נגד הזוכה בו שהרי החמץ כמוס באוצרותיו ולא זכה בו ולא יזכה בו אדם מעולם ולא נצרכה אלא שיהיה בלבו כעפר וכדבר הבטל ואנן סהדי שזה אי־אפשר מפני שיודע בעצמו שלאחר ימים יחזור ממונו ונמצא עובר בל יראה על־כן אמרו חז"ל שיצטרך לבערו דוקא ואם עבר ולא ביערו יהיה אסור בהנאה אחר הפסח נמצא ממילא יהיה נחשב בעינו כעפר וכדבר הבטל שהרי יודע שאין סופו ליהנות ממנו נמצא אי נמי יארע מקרה שעבר על תקנת חכמים ולא ביערו רק בטלו מכל־מקום ניצול הוא מאיסור בל יראה דאורייתא מה־שאין־כן אי היה מותר בהנאה אחר הפסח היה עובר על בל יראה מן התורה אף־על־פי שכבר ביטלו ומשום־הכי אין לחלק בין מזיד לשוגג ואונס והמעיין בתשובת רשב"א (סי' ע') בשם רב האי גאון יראה להדיא שנתכוון לכל מה שכתבתי ולזה נתכוון גם בתשובת משאת בנימין (סי' נ"ח) ובתשובת תורת השלמים להגאון מנחת יעקב (סימן וי"ו) נדחק ובנודע־ביהודה שפך עליו סוללה והאמת כמו שכתבתי והוא ברור ועיי' היטב בדברי הרע"ב והתוספות־יום־טוב ריש מסכת פסחים ד"ה בודקין את החמץ וכו':
איברא בעל העיטור סבירא־ליה דלא אסרו אלא באכילה ולא בהנאה וכתה הרב־בית־יוסף שנראה טעמו דמשום ריווח מועט דהנאה לא יעבור על בל יראה ולפי־עניות־דעתי נראה הכוונה כך דהא דגזרו לבער החמץ ולא סגי להו בביטול לא חששו אלא משום חשש שמא יהיה רוצה בקב שלו דוקא או גלוסקא יפה וכדומה ויהיה חס עליו מלמכרו לנכרי קודם פסח ויסמוך על הביטול וכבר כתבנו לעיל דביטול כזה אינו כלום משום שלבו עליו לאכלו אחר הפסח אבל כשאוסרים באכילה אחר הפסח ואינו מרוויח אלא ההנאה אם־כן כל אדם ימכור חמצו קודם פסח לנכרי וכההיא דיוחנן חקוקאה וליכא אלא הפסד מועט לפעמים מה שצריך לזלזל במקח קודם פסח והוא היה יכול לשמרו עד אחר הפסח ליום השוק וכדומה ומשום ריווח פורתא לא חשדוהו חכמים שיעבור על תקנתם ומסתמא ימכרנה לנכרי ואם על צד הרחוק ימצא אחר־כך שלא מכרו ולא ביערו הוה מילתא דלא שכיחא ולא חשו לו חכמים כן־נראה־לי דעתו ז"ל מכל־מקום הוא דעת יחיד בזה וכל הפוסקים חולקים על זה:
נמצא לפי־זה אלו היה חמץ ברור שעכבו בפסח היה אסור אפילו בהנאה אחר הפסח אפילו באונס גמור וכל־שכן באומר מותר שהוא רק קרוב לאונס ומכל־שכן הכא שרבים חלקו על המורה לא היה לו להשען על מקלו ולסמוך על דברי היחיד ומכל־שכן לפי מה שפרשתי לעיל שאינו מטעם קנס כפי המובן אלא להצילו מבל יראה דאורייתא נמצא דהיה אסור בהנאה אחר הפסח אותו חמץ וכיון שכן הדין בחמץ גמור הוא־הדין בסלת אף־על־פי שהוא רק ספק אם נתחמצו החטים על־ידי הלתיתה חמץ גמור כיון דעל־כל־פנים עבר להדיא על ספק איסור בל יראה דאורייתא כמו שבארתי לעיל ומכל־שכן האי גברא דאדעתיה דהכי השהה אותו להנות ממנו כדברי המורה ולא היה בטל אצלו כעפרא אם־כן יאסור בהנאה אחר הפסח ואין לומר כיון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן הוה־ליה ספיקא דרבנן שמא לא נתחמץ זה־אינו כיון שעבר על ספק איסורא אם־כן הוה־ליה ודאי איסור דרבנן שכך תקנו חכמים שהמכניס עצמו לאיסור זה יאסור חמצו אחר הפסח ולא יועילו לו מעשיו הרעים והרי אפילו תערובות חמץ שאמרו להדיא שלא קנסו מכל־מקום אם השהה תערובות חמץ באופן שהיה אסור להשהותו אסור הוא אחר הפסח משום שזה הוא אותו החמץ בעצמו שעבר על דברי חז"ל ומכל־שכן בנידון דידן דספק איסור חמיר מודאי איסור וצריך זהירות יותר ועיין ש"ך סי' ק"י סקי"ח י"ט:
אמנם נצא לידון מה יהיה ממכירתו לעכו"ם אחר חצות והנה המוכר חמצו לגוי בפסח נראה־לי פשוט דזכה בו הגוי ונפקא־מינה אם יבוא גוי אחר ויגזלנו ממנו הרי זה נהרג עליו נהי דאין בכח הישראל למכור החמץ שהרי אסור בהנאה ואין לו דמים מכל־מקום אצל הגוי שויא טובא וזוכה בו במשיכתו או מקומו שהשכיר קונה לו כיון שמותר לו בהנאה וכן כתב הר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דמחליפין (דף רנ"ה ע"ב) דמשום־הכי המקדש בחליפי אסורי הנאה מקודשת אף־על־גב דלא שויא מידי להמקדש מכל־מקום לדידה שויא פרוטה וזכתה בו ומקודשת לו וכן־כתב הרא"ש ספ"ב דקידושין אמתני' המקדש בערלה ע"ש ובכל זאת אף־עלפי שקנאו הגוי קנין גמור מכל־מקום מחייב הישראל ועובר כל שעה על בל יראה כל זמן היות החמץ בבית הגוי אעפ"י שאינו תו ברשותו של ישראל שהרי הגוי קנאו קנין גמור מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עלי' בבל יראה בכל מקום שהוא עד שיבערנו מן העולם:
והשתא לדעת רוב הפוסקים דחמץ בע"פ אחר חצות אסור מן התורה א"כ הרי דין מכירתו לגוי כאלו מכרו בפסח עצמו שאע"פי שהגוי קנאו קנין גמור מ"מ הוא עובר עליו וממילא נאסר אחר הפסח ככל חמץ שעבר עליו הפסח אך להעיטור שסובר שחמץ בע"פ אחר חצות עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן א"כ כיון שהנחנו שנקנה לגוי קנין גמור נהי שהמוכר עבר על איסור דרבנן במכירתו מ"מ מה שמכר מכר ותו כשיגיע הפסח לא יעבור עליו דבכה"ג לא נאמר שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אפי' נאמר כדעת הפוסקים דאסורי הנאה דרבנן אין להם דמים מן התורה והמקדש אשה בהם אינה מקודשת מן התורה דהרי לא שוה מידי מ"מ כיון שבררנו שעל כל פנים נקנה הוא להגוי קנין גמור וכשנכנס הפסח אינו תו ברשותו ממילא לא יעבור עליו בבל יראה וממילא שיהיה מותר אחר הפסח ומכ"ש להרז"ה והראב"ד דס"ל דמותר אפי' מדרבנן בע"פ אחר חצות א"כ ה"ל מכירה מעליותא ותו לא יעבור עליו בפסח:
היוצא מדברינו אלו דאי הי' הסולת עדיין ביד ישראל הייתי מורה להשליכו לנהר דקיי"ל כדעת רוב הפוסקים דחמץ בע"פ אחר חצות אסור בהנאה מן התורה אך הואיל ושתים רעות עשה כי כבר מכרו אחר הפסח והמעות חליפי החמץ הם בידו וקיי"ל דאינו תופס דמי' וחליפי איסורי הנאה מותרי' דקיי"ל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ונהי דהאחרונים חששו לדעת רש"י פ"ק דחולין דס"ל דלדידי' עכ"פ אסורים החליפי' מ"מ הכא דחמץ אחר הפסח איסור דרבנן בעלמא הוא ולרז"ה והראב"ד והעיטור הנ"ל מותר לגמרי כיון שכבר מכרו בע"פ אחר חצות וגם לתיתה דהסלת אינו אלא ספק חמץ גמור ע"כ נראה להתיר החליפי' אפי' להמחליף ויחוש לעצמו מחטא בל יראה שעבר והוא רחום יכפר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |