שו"ת חתם סופר/א/פו

שו"ת חתם סופר ‏ א פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תיתי שלמא רבא מן שמיא ואורך ימים ושנות חיים ושלום לנופך ספיר ויהלום לתפארת ישראל וקדושו נזר אלקי' על ראשו בנן של קדושים מופלא שבאנשים אילי תרשישים חכם חרשים גאון ישראל מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' הירץ שייאר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מענץ והמדינה יע"א ה' עליו יחי' יחלימהו ויחייהו אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו אמן:

יקרת קדשו הגיעני ועל דברת הראב"ן סי' מ"ה שעוררתי עליו שזה לשונו והא דא"ר יוחנן אין לנו אלא בנר כר"ש אבל מנורה וכו' הכי קאמר אין לנו דשרי ר"ש אלא בנר שהוא קטן דדעתי' עלוי' מע"ש לכשיכבה יטלטלנה אבל מנורה שהיא גדולה ויש בה שמן הרבה לא שרי ר"ש וכו' ככוס וקערה ועששיות וכו' עכ"ל ותמהתי עליו שהוא נגד ש"ס שבת מ"ו ע"א משמע דפליגי אי גזרי' קטנה דאית בי' חידקי וכו':

ומתוך דברי קדשו חזיתי לדעתי' דכוונת הראב"ן דאיסור מנורה גדולה הניטלת בשתי ידים לריש לקיש נמי לא הוה איסורי' אלא משום שהדליקו בו באותו שבת והיא גדולה ככוס וקערה ור' יוחנן גזר מנורה קטנה אטו גדולה דלא פלוג רבנן ולפי' זה צריכי' לומר שהראב"ן לא גרס כל השקלא וטרי' לא מכילת חתנים ולא ממנורה של חוליות וצריכים לומר לעיל מ"ד ע"א דמחלק ש"ס בין קערה דומי' דנר לקערה דומי' דכוס דבקערה לא גזרי' הא אטו הא משא"כ מנורה איכא למגזר בה טפי כן צ"ל לפי דעתי' דמר ניהו רבה:

וכשאני לעצמי הייתי חושב דודאי לשון נטלית בשתי ידים ויד א' אינו מורה על גודל וקוטן מידת שיעור הכלי אם מחזיק שמן הרבה או מעט כי כל סתם מנורה מחזיק הרבה דהיינו פמוטות שכ' תוס' לעיל מ"ד ע"א ד"ה לדברי המתיר וכו' שהמה גדולו' ככוס ולקמן קכ"א סוף ע"ב פירש"י פמוטות מנורות ואך ר"ל בוודאי טעמי' מפני כובדן או משום דמייחד להו מקום או משום דאית בהו חידקי וכל השקלא וטרי' צריכים לר"ל וה"ה לר' יוחנן בגדולה שלא הדליקו בה באותו שבת אך בקטנה דר' יוחנן דלפי הש"ס מפרש טעמי' משום גזירה אטו גדולה דחידקי וחידש לן ראב"ן דליתי' אלא מיירי בהדליק באותו שבת ומשום דנהי דקטנה במשקל וניטלת ביד א' מ"מ מחזקת שמן הרבה כשיעור כוס והכי קאמר יש לפעמים מנורה קטנה שאסור לטלטלה כגון שהדליקו באותו שבת ולפ"ז ל"ק אהראב"ן אלא מאי דאמרי' מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן:

וכיון שזכינו לדין וע"כ ר"ל ור"י פליגי בפלוגתת עולא ומר זוטרא מ"ד ע"א דר"ל כעולא דס"ל אבל כוס וקערה אתאן לר' יהודה אבל לר"ש אפי' בכלי גדול דאינו יושב ומצפה נמי לית לי' מוקצה וכמדומה לי שזהו דעת מ"ד חלוק הי' ר"ש אפי' בבעלי חיים שמתו אע"ג דאינו יושב ומצפה ואפשר שזה ג"כ דעת אביי בשבת מ"ו ע"ב דרמי לי' לרבה ולא אסיק אדעתי' סברת מי יימר והיינו משום דס"ל אפי' אינו יושב ומצפה נמי לית לי' מוקצה לר"ש ומשרה ס"ל לר"ש בן לקיש מנורה קטנה דלא מייחד לה מקום ולית בה חוליות נמי מותרת לטלטל אפי' מחזקת שמן הרבה והדליקו בה באותו שבת אך ר' יוחנן ס"ל כהלכתא כמר זוטרא דאבל כוס וקערה לר"ש קאי משום דנפישי ומודה הי' ר"ש בבעלי חיים שמתו ומשו"ה אוסר מנורה קטנה כיון שמחזקת הרבה כצ"ל להראב"ן ומעתה נוכל לומר גם הראב"ן הי' גורס כמ"ש לפנינו מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן אך שמעתין קאי לאביי דס"ל כעולא ועוד מדא"ל ר' יוסף מנרתא קאמרת מנרתא שאני וכו' ומייתי עובדא דצידן ולא מייתי ברייתא דכוס וקערה אלא ש"מ ר' יוסף ואביי תרווי' כעולא ס"ל א"כ ע"כ טעמי' דר' יוחנן לדדהו משום גזירה קטנה אטו גדולה ודחידקי אבל למאי דקיי"ל כמר זוטרא א"כ יש לפרש טעמי' דר' יוחנן כדראב"ן אבל כ"ע לא גזר קטנה אטו גדולה בלא הדליקו בו באותו שבת והרויח הראב"ן בזה סתמא דש"ס לקמן קכ"ב ע"א ובתוס' ד"ה אמר לי' וכו' דתיתי אליבא דהלכתא כר' יוחנן ובזה י"ל פסק הרמב"ם בנקל ולפ"ז אפי' לראב"ן ס"ל לר"י שאין בנין בכלים וכדמשמע בביצה ח' ע"א דמחליף השיטה:

ובמ"ש הדרת גאונו דמצינו כמה פעמים שהי' לראשונים גי' אחרת בש"ס ולא נתעוררו בהם האחרונים ושדר לן לדוגמא דברי חי' רשב"א ס"פ השולח גבי קנין פירות דהקשה מ"ט לא עביד ש"ס צריכותא אההיא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בפ"ינ קל"ו ע"ב גבי מכר הבן בחיי האב ותי' שאני בכורים דכתיב ולביתך ע"כ ובש"ס שלפנינו בב"ב שם עביד ש"ס צריכותא מטעם אחר דבריה שאני או נפשי' שאני וע"כ לא היתה אותה גירסא לפני הרשב"א ואני בעניי אמרתי שם בפי"נ דלמאי דפליגי במוכר שדהו בשעת היובל ואמרינן ס"פ השולח דנחית אדעתי' דגופא א"כ זה בודאי עדיף מסברת ריש לקיש נפשי' אפילו לגבי ברי' נפשי' עדיפא דהא מ"מ לא שייר לעצמו אלא הפירות וכיון שאמר ר"ל דהתם מבי' ואינו קורא אע"ג דנחית אדעתא דגופא מכ"ש הכא דלא יהי' קנין הפירות כקנין הגוף דמי וכן ק' בהיפוך אדר' יוחנן ואם נאמר צריכותא אי פליגי בבכורים לחוד ה"א שאני התם דכתיב ולביתך והתם אר"י א"כ בקיצור ה"ל לש"ס למימר האי צריכותא ואולי לזה נתכוון חי' רשב"א ס"פ השולח שם שדבריו תמוהים לכאורה אלו דברי שם פי"נ:

עוד שדר לן לדוגמא לשון תוס' יבמות ל"ח סוף ע"א במ"ש והא דלא משני הכי' בשבועות אלא דוחק להעמידה כב"ש ובאמת בש"ס שלפנינו לא מוקי סתם מתני' כב"ש אלא מוקי לה בנשבעת ומתה אך ברייתא דוחק התם לאוקמי כב"ש וברייתא לא מיירי לא מכתובה ולא מנכסי צ"ב אלו דברי קדשו לשון התוס' קצר ומגומגם אבל כוונתם כיון דעכ"פ חזינן התם דשטר העומד לגבות למ"ד כגבוי דמי לית בי' משום אין אדם מוריש שבועה לבניו דהרי בהכי מיתרצו לי' ברייתא א"כ משנתינו נמי אמאי דחיק לאוקמי בנשבעת ומתה לוקמה כמ"ש תוס' לפי שהנכסים בחזקת הבעל דכ"ע מודים דהוה כגבוי' ותירצו דהתם בכתובה מיירי ולא בנכסי צ"ב זהו כוונתם אעפ"י שהוא דחוק בלשונם כן ממש ימצאו בלשון תוס' ביצה ה' ע"א ונתקלקלו הלוים בשיר יע"ש שכתב כן מהרש"א ושארי מפורשים:

בדק לן מר הדרת גאונו במ"ש ב"ח בח"מ סי' קנ"א בישוב שיטת הרמ"ה שדבריו תמוהים דמה ענין אמימר ור"א להא דנחת רוח עשיתי לבעלי והש"ך סק"א שם מייתי להב"ח ולא נתעורר עליו כלל והנה שם ב"ב נו"ן ע"א פירשב"ם ד"ה ואי בעית אימא אמימר וכו' וכ"ש היכי דמכרה היא לבעלה וכו' יע"ש וצ"ע מאי כ"ש הוא זה בלאה"נ צ"ע נהי דלעלמא לא מצי למוכרו מגז"ה כספו ומ"מ מה"ת לא תוכל לסלק עצמה מהגוף ולהחזיק ידי הבעל בנכסים שיהי' שלו ממש ויעיי' בזה בבית שמואל סימן כ"ח סקי"ו ובתוס' ב"מ וי"ו ע"א ד"ה הקדישה וכו' ועכ"פ כ"ש לא הוה ואיך כ' רשב"ם כ"ש היכי דמכרה היא לבעלה עכנלע"ד דהשתא ס"ל להש"ס הא דמשמע במתני' ראי' יש בנכסי מלוג היינו טעמיה משום דלא שייך עיניך נתת במיתה וגירושין דהרי בחייו תוכל למכור הגוף ולכל הפחות אם יתרצה הבעל ימכרו שניהם לעלמא ותטיל היא חלקה בחייו ומשו"ה אינה רוצית ליתן להבעל ולא שייך עיניך נתת במיתה וגירושין וליכא נ"ר עשיתי לבעלי ואמנם אמימר ס"ל כר"א שניהם אינם יכולים למכור לעלמא מטעם כספו וממילא אין לה שום יפוי כח בהקרקע אלא אחר מיתה וגירושין וכשלא תרצה ליתן לבעלה יאמר עיניך נתת במיתה וגירושין ושייך נ"ר עשיתי לבעלי והוה שפיר כ"ש לבעלה דאיכא משום נ"ר וצדקו דברי הב"ח בכוונת רמ"ה דלמאי דקיי"ל כאמימר הוה נ"מ כצ"ב כנלע"ד אם לפני כבוד תורתו יכון:

ויש לנו כיוצא בזה גירסא חדשה בתוס' שלא הרגישו האחרונים בזבחים ס"ט ע"ב ד"ה אי טרפה חי' וכו' ור"מ נמי אשכחן וכו' סי' לטרפה שלשים יום ואמר לעיל מליקתה מטהרת' יע"ש והנה האי דמליקתה מטהרתה אין ספק שהוא ר"מ אמנם פא"ט נ"ז ע"ב הגי' בכל הספרים רבי אומר סי' לטרפה שלשים יום וראיתי חי' רשב"א בנדה כ"ג ע"ב ד"ה אמר רבא ושטו נקוב וכו' והא דאמרינן לקמן קא מיפלגי בטרפה חי' וכו' ובפירוש כל שינטל מן החי וימות פליגי וכו' וע"ש משמע מדרשב"א דס"ל לרבי ינאי אליבא דרבי טרפה חי' וצ"ע הא רבי ס"ל סי' לטרפה שלשים יום אע"כ גם רשב"א גרס רבי מאיר בחולין כהתוס' דזבחים הנ"ל:

אך מ"מ צל"ע דע"כ בעלמא ס"ל לרבי סי' לטרפה שלשים אפי' יהיה ההגי' פא"ט ר"מ דאלת"ה תיקשי לי עובדא דס"פ הקומץ ל"ז פ"א דא"ל זיל גלי או קביל עלך שמתא עד דאתא ההוא וכו' והנה לכאורה רבי הוה ס"ל כל יתר כנטל לגמרי שניהם ואין לו ראש כלל ופלימו וההוא סבא ס"ל דמקומו נקוב אבל אינו טרפה כמבואר פלוגתא בב"י וש"ך י"ד סימן מ"א והשתא קשיא מה הועיל ההוא סבא בעדותו שנולד לו בן והגיע למצות פדיון שהוא שלשים יום ומאי ראי' שאינו טרפה ויגיע להניח תפילין כשאלת פלימו ובמה נמלט מגלותו אע"כ דס"ל לרבי טרפה אינה חי' שלשים יום וכיון שחי שלשים יום והגיע לפדיון יחיה ג"כ להנחת תפילין וא"כ תמוה לכאורה פי' רמב"ן שברשב"א נדה הנ"ל ואולי י"ל דאע"ג דבכל הטריפיות אדם ובהמה שוים מ"מ לענין טרפות ארכובה אדם חי יותר דאינו נשען על ירכו כ"כ כבהמה ושוכב על מטתו ובני אדם נושאין אותו וסברא זו כ' ר"ן פא"ט גבי שמוטת ירך בבהמה וז"ל בעוף כשרה וטעמא דמילתא משום דבהמה עיקר סמיכתה על רגלי' כשנשמטה ירכה טרפה אבל לעוף שיש לו כנפים איכא למימר דכשרה עכ"ל וה"נ י"ל באדם ואפשר יש בזה די ביאור נמי ליישוב פסק רמב"ם דמייתי יש"ש פ"ק דחולין סי' מ"ד יע"ש ואין להאריך עכ"פ אית כאן גירסא שלא נתעוררו בה האחרונים ז"ל:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר ברשב"ם דמייתי מרדכי פ"ק דביצה השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב פירשב"ם שנגמרה לגמרי עם קליפת' החצונה אבל אם לא נתקשה כדרך שנמכר בשוק דין בשר עלי' והרבה דיות נשתפכו והש"ך בסי' פ"ז סק"י ובספרו הארוך יעו"ש מה שנדחקו בדעת רשב"ם ולפע"ד דהתוס' פ"ק דביצה ז' ע"א קשיא עליהם גירסת גמורות ומחקו אותה גירסא ]ורש"י ס"ל מדלא קאמר שכמוה נמכרת בשוק כבמשנת עדיות לא הוה גמורה אלא צורת החלמון[ מ"מ קשיא עליהם לשון גמורות עם מעורות בגידין דה"ל תרתי דסתרי ורשב"ם נראה דגריס גמררות אבל לא גרס בגי"דין אלא מעורות סתם והיינו שכמוהו נמכרת בשוק רק שמעורה בתרנגולת שלא הגיעה זמנה לצאת וכן הוא לשון רש"י מנחות ע' ע"א ד"ה מ"ש וכו' כגון ביצים המעורות בתרנגולת וכו' יע"ש אלא התם מיירי מקצתה בחוץ והכא כלה בפנים ועומדת לצאת והוה בכלל אשכל דברייתא וביצאה פלגא היינו שלל ע"ד שפירשב"א בת"הא שלל שנשלל ונפרד ממקומו ופסק רשב"ם כת"ק:

ועיי' במרדכי דגטין סי' שצ"ד הי' לו גירסא מהופכת לר' יוחנן משיכה ולר"ל מעות קונו' וכן משמע ברש"י מס' ע"ז ע"א ע"ב ד"ה אבל לא יין ביין וכו' אליבא דר' יוחנן וכו' עכ"ל וצ"ע גי' זו כן הוא בירושלמי פ"ח דמס' שביעי' סוף הלכה א' ועיי' קרבן עדה ספ"ק דביצה ד"ה תחומין וכו' ע"ש:

ועיי' עוד ביצה י"ח ע"ב ושבת קי"א ע"א בכל הספרים שלפנינו הגיר' מדלפני טיבול שרי וכו' ולמלחמות ה' ריש ביצה גרסי' בהיפוך מדלאחר טיבול אסור וכו' דגזרי' קילתא אטו חמירתא ע"ש ברמב"ן והוא פלא ולא נזכר ולפ"ז בז"הז דליכא טבילה בזמנה אסור בשבת אטו יה"כ והרב"י בי"ד סי' קצ"ד לא עמד על דעת ר"ת בזה ע"ש:

תו בדק לן הדרת גאונו בדברי כ"מ פ"ט ממלכי' סוף הלכה יו"ד דלדבריו ה"ל להרמב"ם להכריע דב"נ נהרג על אמ"הח דעוף כר' מני בר פטיש דהרי שקלא וטרי' דמתיב רב עמרם בחולין ק"ב ע"א בדרב מני שייכי ולא בדרב שיזבי אלו דברי קדשו ואנכי לא ידעתי דלע"ד ר' שיזבי מפרש מתני' בין בישראל בין בב"נ דתרוויי' אין ב"ד סופגין היינו מענשין ולתרוויי' אין שחיטה מטהרתו אלא דמתני' לב"נ אצטריך לישראל לא איצטריך דפשיטא אין שחיטה מטהרתו אבל אין שום סברא לומר דאי היה ישראל סופג מי דלתני מתני' אין סופג משום ב"נ לבד ושביק תנא ישראל ושנה משנתו לגוים אך ע"כ אין כאן ספיגת מ' כלל לא לישראל ולא לב"נ ושפיר פריך רב עמרם גם לרב שיזבי אדרבא איפכא קשי' ליה לרמב"ם מה יראה לי דקאמר היה לו להחליט כרב שיזבי משום דלרב מני רישא בישראל וסיפא בב"נ ומוקי למתני' בתרי טעמי ויעיי' סנהדרין ס"ב סוף ע"ב וקידושין ס"ג ע"ב:

ומה שתמה על הכ"מ ולח"מ שנדחקו ברמב"ם דמחייב ב"נ על בשר מן החי והוקשה להם הא בשר מן החי מבשר בשדה טרפה נפקא ואין טרפות בב"נ והוקשה להגאון נ"י הא ש"ס ערוך בחולין קכ"ט ע"א אמר ר' יוחנן מ"ט דר"ש מכל האוכל וכו' מבואר דר' יוחנן גופיה דמפיק בשר מ"הח מבשר בשדה טרפה איהו מודה בב"נ דחייב ובודאי תימה הוא אלא די"ל התם לר"ש קאמר דס"ל כל שהוא למלקות ואיהו ע"כ לא דריש בשר מ"הח מבשר בשדה טרפה דתרי קראי למה לי לאמ"הח ולבשר ופרש"י בחולין ק"ב סוף ע"א דלהכי פלגינהי קרא לאמ"הח ובשר מ"הח דמחייב אאבר אעפ"י שאין שיעור וכו' ולר"ש דכ"ש למלקות ליתא להא מילתא וע"כ לא דריש ובשר בשדה טרפה כלל ואליבי' אר"י כל האוכל אשר יאכל אבל לר' יוחנן גופי' אין ראיה שיתחייב ב"נ על בשר מ"הח:

ובחי' אמרתי בדברים אלו ליישב פסק רמב"ם דג"ה מותר בהנאה אע"ג דאין בגידין בנ"ט והוא נגד משמעות ש"ס ר"פ כל שעה ואמרתי הא הקשו האחרוני' דנהי דאין בגבנ"ט ולא הותר בכלל כשהותרה נבלה מ"מ בכלל טרפה הותרה דהתם כתיב לכלב תשליכון וראוי' היא לכלב ותירצו בטרפ' כתיב בשר להדי' ואין גיד בכלל בשר ואמינא אנא דיש לפקפק דבשר דקרא לא אטרפה קאי אלא לאו בפ"ע אבשר מן החי וכאלו כתיב בשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ועמ"ש תוס' בחולין ק"ב ע"ב ד"ה אכל אבר וכו' וא"כ תיהדר קו' לדוכתא כשהותרה טרפה גידה הותרה דחזי' לכלב וצ"ל הא ש"ס דפסחים קאמר לר"ש ה"נ דאסור ולר"ש לשיטתו דס"ל כ"ש למלקות לא קאי בשר בשדה אבשר מן החי כמ"ש לעיל אלא בשר מוסב ונמשך אטרפה דסיפי' ואין גיד בכלל בשר ושפיר קאמר דאסו' בהנאה ולמאי דקיי"ל דבשר בשדה קאי אבשר מ"הח ואינו נמשך אטרפה דבתרי' שפיר י"ל כשהותרה טרפה וכו' ומיושב פסק הרמב"ם:

שוב בדיק לן מר בדברי הרב"י בטא"ח רס"י קנ"ח דתמה איך יאכל אדם מפת הבא בכסני' פעם א' יתחייב בנט"י וחוזר ואינו קובע סעודה ויהי' פטור מנטילה והוקשה להדרת גאונו אמאי לא הא מצינו בחולין ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו אולי י"ל מדאמר זה לפי מחשבתו ולא נקיט מילתי' אפי' באדם א' חישב היום כך על הבהמה ולמחר כך נשתנה דינו בכל יום ויום לפי מחשבתו ועיי' בעירובין ל"ו ע"א ככר זו היום חול ולמחר קודש ויעיי' לשון ר"ן נדרים כ"ט ע"א ד"ה א"ל אביי וכו' וע"ש פירש"י ד"ה והתנן מי שאמר וכו' ומדלא אמר רבא הכי ש"מ דוקא ב' בני אדם אבל אדם א' מכיון שחישב כך לא ישתנה מחשבתו בלי מעשה וצ"ע ר"פ המצניע גבי צמקה ותפחה יע"ש מ"מ הכא בלא"ה א"ש דהא אמר רבא את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה את"ל קאמר אבל באמת לא מצאנו כן והרמב"ם לא פסיק להאי וזה לי כעשרים שנה הקשה לי רב מופלא א' לרש"י דס"ל לכ"ע או לאיברי' או לבשר עומדת א"כ מאי צריך קרא ר"פ כל שעה להתיר אמ"הח בהנאה תיפוק ליה א"כ יהיו כל בעלי חיים אסורי' בעבודה וקרא כתיב למען ינוח שורך ולא תחרוש וכהנה רבות והשבתי לו אי לאו הני קראי דאמ"הח מותר בהנאה ה"א דלעולם אסור בהנאה וה"א מחשבת אוכלי' שמה מחשבה וקרא דלא תחרוש ולמען ינוח בחישב לאוכלה מתה דאז מותרת בהנאה:

ויעיי' מג"א שם סי' קנ"ח סק"ד רוצה לשבש הש"ע והרוקח ולע"ד ליישב על נכון ואומר בקיצור דכשם דהרמב"ם המציא שאין מחייב בנט"י אלא פת דמברכין עליו המוציא ה"נ ס"ל לרוקח דאין נוטלין אלא באוכל כשיעור שמברכין עליו ברכת המזון והאוכל פחות מזה נהי דמקבל טומאה ובתרומה כי האי גוני בעי נטילה מ"מ בחולין לא גזרו והוה בכלל שינויי דש"ס הא בנהמא הא בפירי כי היכי דלרמב"ם פת הבאה בכסנין הוה בכלל פירי ה"נ פחות משיעור ב"המז ובסוכה ר"א בר צדוק דס"ל אין מברכין ברכה אחרונה על פחות מכביצה לא היה מצריך נטילה לפחות מכביצה אלא שהתוס' באו עליו מטעם שהוא כהן אבל מטעם תקנת נט"י בחולין לא הקשו והוא מטעם הנ"ל והשתא לדידן דמברכי' ב"המז על כזית וא"כ עכ"פ האוכל פחות מכזית בודאי לא בעי נטילה כלל והאוכל מכזית עד ביצה נהי דודאי ב"המז בעי ומיהו חיוב נטילה תליא בפלוגתת רש"י ותוס' אי מקבל טומאה ע"כ יטול בלא ברכה וצדקו שני הסעיפי' בש"ע:

ומ"ש הרוקח דהא מצה פחות מכזית י"ל כך ע"פ מ"ש תשו' מהר"מ א"ש ח"ב סי' כ"ז דב"המז בעי אכילה במעיו דוקא וא"כ בעי כזית גדול לבר מה שבין החניכים משא"כ אכילת מצה סגי בכזית עם מה שבין החניכיים כר' יוחנן ספג"ה נמצא על כזית לא בעי ב"המז ולא נט"י ואין טעות בהרוקח:

שנית להנ"ל

ראיתי הדרת גאונו נתעורר על הרוקח גם אני בחלומי צל"ע להגיה בסי' שנ"ח מ"ש שם מ"ח ביצים וכ"ד ביצים ובסי' רע"ד שכ' מ"ד ביצים י"ל חומרא לא דק אהוספת ד' חומשים כמ"ש ב"י בבד"ה י"ד סימן שכ"ד בשם ראב"ד מ"מ כל דברי הסי' הזה אין לו שחר בלא"ה בלי הגהה ויעיי' בטא"ח סי' תנ"ו. אמרתי לבאר כוונתי ברשב"א נדה הנה לפי רש"י ותוס' דכל שאין כמוה חי' בזה תלי' טומאת לידה וא"כ האמוראים פליגי אליבא דהלכתא לא אליבא דרבי כי כך קיבל רבי הל"מ כל שאין הולד יכול לחיות אין אמו טמאה לידה אך לרמב"ן שברשב"א לא תלי' חיות בטומאת לידה כלל רק גוף אטום בשיעור ידוע אינו ראוי' לבריית נשמה ואין אמו טמאה ואותו שיעור עד היכן יהיה אטום ולא יהיה ראוי' לברי' נשמה יהיב רבי סימנא בעלמא נקיט וא"כ פליגי אמוראי בכוונת רבי אי ס"ל טרפה א"ח היה כוונת סימנו על שיעור טרפה ואי ס"ל חי' היה כוונתו על סי' נבלה וא"כ ע"כ רבי בעצמו ס"ל טרפה חיה וזה א"א לפי גרסתינו ויעיי' משנה למלך פ"ד מנדה הלכה ה' כאילו נעלם ממנו ברייתא מפורשת בבכורות מ"ו ע"ב גיורת שיצא' פדחת וכו' וצ"ע. מ"ש מ"ט איתחייב פלימו שמתא אע"כ מפני ששאל דבר שאינו בנמצא ק' לי וכי רבי קניגי או בליסטרי היה ומציאות רחוק מזה שאל ר' ירמי' בנדה י"ג ע"א להביא ר"ז לידי גחוך ולא איתחייב שמתא ורבי נמי היה צריך לאותו דבר כמבואר בנדרים נ' ע"ב יומא דמחייך ביה רבי וכו' אך אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא על שפקפק בשיעורא דרבנן כמ"ש תוס' ב"ב כ"ג ע"ב ד"ה ועל דא וכו' [ועיי' לשון רשב"ם ב"ב קס"ה ע"ב סוף העמוד ד"ה על דא עיילוהו] וה"נ פלימו פקפק בשיעורא דיהיב ליה רבי סי' לטרפה שלשים יום אע"ג דאיכ' תנאי בעלמא דס"ל י"ב חדש מ"מ תלמיד לפני רבו לא יאות לכבוש המלכה עמו בבית ועיי' מג"א סי' ס"ג ס"ק ב' והוא מדברי רבי עצמו שרצה לנדות לרבי יהודה בן נקוסא ספ"ז דב"ק. וחזיתי לדעתי' דהדרת גאונו דלמ"ד טרפה חי' נמי יש גבול וזמן ג' או ד' שנים אתמהה אפי' נפל יכול לחיות עשרים שנים ביבמות פ' ע"א ובתוס' ד"ה והא תני' וכו' אבל האמת הוא דזמן חיות דטרפה לא הוגבל בקרא אי ל' יום או י"ב חדש או עשרים שנה אך כללא היא אי לא ניתן שום זמן לחיותו מסיני זה נקרא טרפה חיה אע"ג שמתנונה והולך ואי ניתן זמן קבוע לחיותו אפילו היה הזמן ארוך מאוד מ"מ כיון שזמנו קצוב מיקרי טרפה אינה חי' והשתא פליגי תנאי למ"ד טרפה אינה חיה כמה זמן נקצב לה למר שלשים יום ולמר י"ב חדש אבל למ"ד טרפה חי' אין לה קצבה אשר יאמר כי הוא זה וידעתי כי לפי פירושי דפלימו בעובדא דב' ראשין מטעם טרפה אינ' חי' אתי' עלה תיקשי לתשו' רשב"א דמייתי יש"ש פא"ט סי' פ' דלא נאמר האי כללא על היתרת ע"ש [בסוף אותו סי' ביש"ש נדפס בטעות שסופו לנק"ב הקרום וצ"ל שספ"ק ניקב הקרום ועיין בח"ס חיו"ד סי' נ"ב וסי' רצ"ד]. ומחיי' החיים יחייהו ויבריאהו לתורתו ולעבודתו ולהרבצות תורה כנפשו הקדושה ונפש א"נ פ"ב יום ד' ט"ו טבת תקפ"ב לפ"ק משה"ק סופר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >