שו"ת הרשב"א/ה/נו

שו"ת הרשב"א ‏ ה נו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב אליהו, שבעכו.

שאלת: ערלה וכלאים, אם נוהגין בשל נכרי, אם לאו. לפי שר' שמשון ז"ל, כתב שנוהגין אפי' בקרקע של נכרי והביא ראיה, מדתנן בפ"ק דקידושין: כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ וכו', חוץ מן הערלה והכלאים, שנוהגין בארץ ובחוץ לארץ. ר"א אומר: אפי' [בנוסח הגמרא שלפנינו: אף] החדש. ופריך בירושלמי, בסוף מס' ערלה וניתני: חלה? ופריק: מתניתין: ערלה, איתא בשל נכרים. חלה, ליתא בשל נכרים. ועוד, במס' ערלה (בפ"ק מ"ב): הנכרי שנטע, והגזלן שנטע, חייבין בערלה. ומגבינות הנכרים, למ"ד טעמא התם (במס' ע"ז דף לה:) מפני שמעמידין אותם בשרף ערלה. ואני לא ירדתי לסוף דעתו, דלא מישתמיט תנא דליתני ערלה בשל נכרים. ומתניתין נמי, הכי הו"ל למיתני: כל המצות אינן נוהגות בשל הנכרים, חוץ מן הערלה והכלאים. והירושלמי, בשנטע בשל ישראל קאמר, דומיא דגזלן. וכן נמי כלאים, בהזורע כרמו של ישראל. הא בשל עצמו, מותר, דאפי' בשל ישראל, תלוי בדעת הישראל. כדתנן: נתיאש ממנה, ולא גדרה (בב"ק פרק הגוזל (בבא קמא דף ק:)). דבדעת ישראל תליא מילתא, וקרקע של נכרי, נכרי יאסרנו. וכן נמי, יקדש נטע רבעי שלו. אבל חלה ליתא, בשל ישראל אם לשה הנכרי, דומיא דמירוח נכרי. וההיא דגבינות הנכרים, רב חסדא הוא, דאמרה ואי פריך כדקאמרינן, אי הכי תחסר אפי' בהנאה. זהו תו' דבריך.

תשובה: אף על פי שאין דעתנו מכרעת, כך אני סבור וכך דעתי נוטה, כדברי ר' שמשון ז"ל. מדתניא ביבמות, בפרק האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת [הים] (דף קכב). נכרי שהיה מוכר בשוק, ואמר: פירות הללו של ערלה הן, של עזקה הן, של נטע רבעי הן, לא אמר כלום. לא נתכוין זה, אלא להשביח את מקחו. אלמא: בידוע שהוא כן, אסור. ומינה, דערלה נוהגת בשל נכרים

ועוד שמעי' לה, מדתנן בפרק בתרא דערלה (מ"ט). ספק ערלה בארץ ישראל, אסור, ובסוריא מותר. בחוץ לארץ, יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט. וההיא לכאורה בשל נכרים קאמר. דאי בשל ישראל, היאך לוקט ומוכר. ולא בספק נטיעה שנתערבה בכרם קאמר מדקאמר: ובלבד שלא יראנו לוקט. ועוד, דספק ערלה כספק כלאים. דתנן (שם): (בהם); [כרם] הנטוע ירק, וירק נמכר לו [בנוסח שלפנינו: חוצה לו], בארץ ישראל, אסור. בסוריא, מותר. בחוץ לארץ, יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. אלמא: בכלאים ממש קאמר, אלא דהספק אם מכרם אחר, וההיא ודאי לאו בשל ישראל היא, דמה שהוא ודאי כלאים, היאך ימכרנו ישראל, והיאך אנו מסתפקין במה שישראל מוכר. ולא מצינו בשום מקום, שנחשדו ישראל על הערלה ועל הכלאים. ודוחק הוא לומר שנחשדו, מפני שהוא נמכר בצדו. דאכתי איכא למימר, מרובא דעלמא: דרוב וקרוב, הלך אחר הרוב דעלמא. והכא, כיון דישראל הוא, אף על פי שנמכר בצדו, נימא מרובא דעלמא הוא, ולא שנחשדו שהוא מוכר את האיסור. וכן, ודאי הוא דוחק להעמידה בנכרי היורד לתוך גינתו של ישראל, ומוכר בצידו, דהיאך אנו חוששין שמא ירד ויגנוב מכאן, ומוכר בצידו. ומיגנב ומוכר בצדו, לא שכיח. וכההיא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כד): ואי ברשות ישראל, לא שכיח

ועוד תנן, בפ"ג דמס' תרומות (מ"ט): ר' יהודה אומר: אין לנכרי כרם רבעי. וחכמים אומרים: יש לו. אלמא: דכ"ע יש לו ערלה. ולא נחלקו, אלא בנטע רבעי, ולדברי חכמים אף בנטע רבעי, ואין צריך לומר בערלה [הושמטה הערת בעל רחמים לחיים].

ועוד תניא, בתוס*פתא בפ"ה דתרומות נכרי שהרכיב עץ מאכל ע"ג עץ סרק, מאימתי מונה לו? משעת נטיעתו וסתמא דמילתא, דשל עצמו קאמר, ולא בעי המרכיב בשל ישראל. וגם מתני' (דפ"ק דערלה מ"ב), דהנכרי שנטע והגזלן שנטע, בלי ספק מוכיח כן. שאילו בנוטע בתוך של ישראל, היינו דישראל. כדקתני: עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נוטע, פטור. כלומר: לפי שא"י [= שארץ ישראל] אף קודם שבאו, מוחזקת היא בידם. וכדאמרינן ביש נוחלין (דף קי"ז ע"ב ובקי"ט): ונתתי אותה לכם מורשה. ירושה היא לכם, מאבותיכם לפיכך, הוצרך הכתוב לפטור מן הערלה, כל מה שנטעו עד שלא באו לארץ. כדכתיב: כי תבאו אל הארץ, ונטעתם. פרט לשנטעו נכרים, עד שלא באו לארץ. וכדמפרש בירושלמי (בפ"ק דערלה): נטעו, אף על פי שלא כבשו, חייב. כלומר: שאע"פ שצריכין עדיין ליכבש, הרי זה חייב דלאחר דמיעט, ריבה כל עץ מאכל. וכדמפרש בירושלמי: כל עץ מאכל. מכאן אמרו: נטעו נכרים, אף על פי שלא כבשו ישראל חייב. אלמא: כל שנטע נכרי בשל ישראל, חייב וכ"ש הוא, שזה כלאחר שכבשו. ואם קודם שכבשו חייב, בשל ישראל ממש, הכבוש תחת ידו, צריכה למימר! וא"כ למה ליה למתני: נכרי שנטע? אלא ודאי, היא צריכה לחובתו, דאפי' (הכי והבנהו) [הנכרי] נטע בתוך שלו, חייב בערלה. וזה נ"ל מבואר. ודומיא דגזלן שאמרת, אדרבה משם ראיה, למה שאנו אומרים, דגזלן הרי הוא גוזל ונוטע לעצמו. ואי משום נוטע בתוך שאינו שלו, דקרקע אינה נגזלת? זו כבר דק' [צ"ל קושיא זו כבר] איתא בירושלמי (פ"ק דערלה), דגרסי' התם: ויש קרקע נגזלת? א"ר אילא: אף על פי דאין קרקע נגזלת, יש יאוש בקרקע. גם מההיא דגבינות הנכרים, דקא מפ' רב נחמן: מפני שמעמידין אותם בשרף של ערלה; יש ראיה כמי, שהוכיח ממנה ר' שמשון. ואי משום דאיפריך ליה ר"נ, כדקא דחי מר. אנא גברא חזינא, דחייא לא חזינא. דהתם, משום דלא מתסר בהנאה הוא דאיפריך. וכיון דלא מן הודאי אסרוה, אלא מן הספק, אפשר דהוה ס"ל לר"נ, דלא אחמיר כולי האי לאוסרה בהנאה, כמעשה של ערלה. ואפ"ה איפריך, דכיון דמשום לתא דערלה ליתסר, בהנאה נמי הו"ל למיסר. אבל לשוויי לר"נ טועה גמור, דילמא דערלה נוהגת בשל נכרי, הא לא אפשר. ועוד, דלכשתמ"ל רב נחמן מיהא אשכחן, דכיון דאית ליה הכין, ולא אשכחן בהדיא מאן דפליג עליה. ואנן אמאי ניקום ונימא: דר"נ ליתא נמי בהא. זו אינה תלמוד

ועוד, דההיא דירושלמי דאייתי רבי' שמשון ז"ל, ראיה גדולה היא. ואיתא נמי בירושלמי דקידושין (דספ"ק), דגרסינן התם, גבי מתני' דחוץ מן הערלה והכלאים. ולמה לא תני אף החלה? א"ל ר' יוסי לא (אתי) [תנינן] מתניתין, אלא דברים שנוהגים בישראל ונוהגים בנכרים. וחלה [אינה] נוהגת בנכרי. מ"ט? ראשית עריסותיכם; ולא של נכרים. ונוהגים בשלו, משמע ועוד, דמה ראה מרנא דערלה וכלאים נוהגים בשל נכרים דקאמרינן, היינו בנוטע בשל ישראל, וזורע כלאים בשל ישראל. ותדע, דאילו בנכרי שזרע בשלו, אי אפשר. דהא אפי' בשל ישראל גמור, תלוי בדעת ישראל. וכדתנן (בב"ק דף ק:): נתייאש ממנה ולא גדרה, בקרקע שלו, נכרי מי יאסרנו! חס ליה למרנא, דלימא הכין. דאי משום הא, מאי איריא? דהא טעמא לא משום דבישראל תליא מילתא, אלא משום דכתיב: לא תזרע כרמך כלאים. כלומר: שיהא ניחא ליה, למי שהזרע שלו, דומיא דזורע. ולכשתמ"ל דכלאים נוהגים בשל נכרים, אפילו בדידהו נימא נמי הכין, וכל דניחא ליה לנכרי קידש. וסתירת פירוש של רבי', חלה תוכיח. דגרסי' בירושלמי: דחלה אינה נוהגת בשל נכרי. ואי אפשר לפרש, כמו שפירש דבגלגל נכרי בשל ישראל קאמר, ולומר דגלגול נכרי פוטר בשל ישראל. דומיא דמירוח הנכרי, דפוטר בש"י [= בשל ישראל], דדרשינן: דגנך; ולא דגן נכרי. ודגן נכרי, דברי הכל שהוא פטור. וכן גלגל הנכרי פוטר, ע"כ לשונך. וכבוד רבי' במקומו מונח, כי דגן נכרי אינו פוטר לדעת, דפלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש. וה"ה לגלגול, כדאיתא במנחות פרק (רבי ישמעאל דף סו:). ואדרבה! דגן נכרי בשל ישראל לדעת, אינו פוטר. דדגנך כתיב, כלומר שתהא תבואתך כדגנך, ולאפוקי דגן נכרי, כרבינו. ולהכי נקט דגן, משום דדגן הוא שקובע למעשר. ולעולם, לא אשכחן בשום מקום, שיהא דגן נכרי פוטר בשל ישראל. ומירוח הקדש, שפוטר במירוח הקדש, שהקדיש תבואתו ומירחה גזבר. ובנכרי נמי, שמכרה או שנתנה לנכר [לנכרי], ומירחה נכרי. והיינו גזירת בעלי כיסין, שהיו מוכרין תבואתן לנכרים, וחוזרים ולוקחין אחר מירוח. ואלה נמי דכוותה, כשגלגל הקדש או נכרי בשל עצמו. הא בשל ישראל עצמן ממש, לא מידי קעביד, לא גזבר ולא נכרי. ולכ"ע אינו פוטרו, כדאמרינן התם בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סז) לגלגול הקדש פטר דתנן (במס' חלה פ"ג): הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה, ופדאתה, חייבת. הקדישתה עד שלא גלגלה, וגלגלה הגזבר, ואח"כ פדאתה, פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה. ודכוותה נמי תנן, גבי גלגול הנכרי דתנן (שם [חלה פ"ג]): גר שנתגייר, והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר, פטור. משנתגייר, חייב ותניא (בתוספתא דפ"ד דתרומות): נכרי שהפריש פטר חמור וחלה, מודיעין אותו שהוא פטור. חלתו נאכלת לזרים, ופטר חמור נכרי עובד בו. ועוד תניא בתוספתא (במסכת חלה): חלת נכרי בארץ, כתרומתו בח"ל. מודיעין אותו שהוא פטור. חלתו נאכלת לזרים, ותרומתו אינה מדמעת. הא כולהו לא נסבי לה, אלא בחלתו, ולא בחלת ישראל, כעיסה שגלגלה נכרי או גזבר. וגרסינן נמי התם, בירושלמי בפ"ג דמס' חלה. כמה דרבנן אמרי: גלגול פוטר ברשות הנכרי, ואין המירוח פוטר ברשות הנכרי. בן ר' עקיבא אומר: גלגול פוטר בשל הקדש, אין מירוח פוטר ברשות הקדש. אלמא, כולהו בגלגול ומירוח שברשות הקדש ונכרי קאמרי, ולא בגלגול ומירוח, שלהם ברשותו של ישראל. דההיא פשיטא, דלכ"ע חייבת דעריסותיכם כתיב, וזו עריסת ישראל היה. ועוד תניא בתוס' (בפ"ק דחלה) המלאי של ישראל, ופועלים נכרים עושים בתוכה, חייבין בחלה. ומלאי של נכרים, ופועלים של ישראל עושים בתוכה, פטורין מן החלה. ופי' המלאי של ישראל, היינו העיסה של ישראל, ופועלים נכרים מגלגלים ולשים אותה לצורך הישראל, חייב דאין הכל הולך, אלא אחר עיסתו של ישראל. אבל אם המלאי של נכרי, ופועלים ישראל מתעסקי' בה, פטורה, דאין גלגול ישראל מחייב בעיסת הנכרי. והכי מפורש בירושלמי, בפ"ג דחלה. תני ר' חייא: מלאי של ישראל, ופועלים נכרים עושין בתוכו, חייב. מלאי של נכרי, ופועלי ישראל עושין בתוכו, פטור מן החלה אמר ר' יוסי אפילו אנן נמי תנינא חדא: נכרי שנתן לישראל עיסה, פטורה מן החלה. מכאן יש לנו ראיה מפורשת, למה שאמרנו ועמדו דברי ר' שמשון ז"ל, שהוא רב מובהק על כנן. וכן הסכימו עמו גדולי הראשונים נ"נ בתשובות, שערלה נוהגת בשל נכרים.

ומה שדקדק, שלא להניח לנכרי את העיסה, אלא לגלגל הישראל נותן מים לקמח תחלה, כדי שלא לפטור את העיסה מן החלה. אין לנו ראיה מכאן, ופוק חזי מאי עמא דבר, ולא ראינו מעולם מי שנזהר בכך.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.