שו"ת הרשב"א/ד/רלט

שו"ת הרשב"א ‏ ד רלט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לסרקוסטה. שאלתם: ראובן נפטר בלא בנים, ונשארו כל נכסיו בביתו, ביד אלמנתו. ובא היורש ונתפשר עם האלמנה, ונתן לה כל זכותו. ובאו עדים והעידו, שראובן הקדיש הבתים והכרמים שלו. וזהו מה שהעידו, העד הראשון: שהוליכו לכרמו, וא"ל: אני אומר לך, שאני נותן זה הכרם עם כל הבתים שלי, בשכונת היהודים בסרקוסטה, להקדש סרקוסטה, אחר מיתתי. העד השני: שא"ל ראובן: הבתים והכרמים כבר נתתי אותם להקדש, ואני נותן אותם עכשיו להקדש, ולהדלקת הנר. העד השלישי: שהוליכו לכרמו שהוא בתחום כך וא"ל: אני מקדיש עכשיו, אלו הכרמים הנז', והבתים שלי. וכדי לחזק את ההקדש הזה, אני נוטל בפניך קנין על זה. ונטל קנין בכסותו של העד, והקדיש הכל כנז'. ועוד יש עדים אחרים מלבד אלו. ועכשיו, תובעים האפוטרופסים [של] ההקדש, הבתים והכרמים. ולוי מורשה היורש והאלמנה, השיבו: שאין בעדות העדים ממש. שלא היה אלא כמסיח מעצמו. הואיל ולא היו שנים מן העדים מצויין בבת אחת, ולא במקום אחד, ולא העידו על עצם ראובן. ואפי' אם היה כדברי האפוטרופסין, מ"מ כבר נשתעבדו לאלמנה, והיא תופסת אותם למזונותיה, עד שיגבה ב"ד באלו הקרקעות. טענו אפוטרופסי ההקדש: שעדות העדים מצטרפת, ואין לאלמנה לעכב הקרקעות מחמת המזונות, וכ"ש להגבות מהם. ועוד שהיא תופסת נכסים רבים, מטלטלין וסחורות ושט"ח, ביתר מכתובתה ומתנתה. והמורשה השיב: שיש תנאי בשטר הכתובה, שתתפרע ממיטב נכסיו, וידה על העליונה. ועוד, ששטרי חובות אינם בני גוביינא, וכ"ש במקום קרקעות. טענו אפוטרופסים: שאפי' אין שם מטלטלין, ולא דבר אחר, אין להגבותה מקרקעות אלו, אחר שהם הקדש. ועוד, אם יש לה כתובה ומתנה, תוציא אותם ותגבה מן המטלטלין, כדי שלא תבזבו אותן. השיב המורשה: שיש בידה כתובה ומתנה, אלא שאינה רוצה להפרע ממנה עכשיו, ותהיה תופסת מה שהיא תופסת. טענו אפוטרופסים: אם אינה רוצה לגבות כתובה עכשיו, יש לב"ד להוציא מתחת ידה המטלטלין והשטרות, כדי שלא תבזבז אותם, ולפסוק לה מזונות ידועים, כדי שלא תבזבז הכל, ותחזור על הקדש.

תשובה: תחילת כל דבר, אני אומר: כי עדות העדים מצטרפת, כל שהעידו שהקדיש מעכשיו, כעד הב', והג'. ואין צריך שיראו שניהם, דקי"ל כריב"ק, ואפילו בהלואה אחר הלואה, והודאה אחר הודאה, והלואה אחר הודאה, והודאה אחר הלואה. וכ"ש בעדות קרקעות (בפרק זה בורר ל ע"א). וכן כל שאר העדים שהעידו, שהקדיש בשעה שהיה ש"מ. ואפי' לא הקדיש מעכשיו, אלא לאחר מיתה, דכל מתנות ש"מ אינן אלא עד לאחר גמר מיתה. ואפ"ה מתקנת חכמים, מתנתו מתנה, והקדשו הקדש. אבל העד הראשון שהעיד, מתוך שהוא נותן להקדש אחר מיתתו, אין בעדותו כלום, שאין הקדש ומתנה לאחר מיתה. שלא תקנו בבריא, אלא בש"מ ולפיכך כל העדים שהעידו שהקדיש מתוך בוריו, ולא הקדיש מעכשיו, אין בעדותן כלום. וכל הקרקעות המקודשין, אין האלמנה יכולה לתפוס אותן במזונותיה. חדא, שאין תפיסה בקרקעות. ועוד, שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תקון העולם, כמ"ש בפרק הנזקין. ואין הפרש בין משועבדים להדיוט, בין משועבדים לגבוה. אלא אם תפסה מטלטלין למזונותיה, מה שתפסה תפסה. ואפי' מטלטלין מרובין ומעות מרובים, אין מוציאין מתחת ידה, ואינה מחשבת עם ב"ד עליהם, עד שתבא לגבות כתובתה. דגרסי' בכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ו ע"א): אמר ר' אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה. כי אתא רב דימי, אמר: מעשה בכלתו של ר' שבתאי, שתפסה דסקיא מלאה מעות. ולא היה כח בחכמים להוציא, אלא לכשתבא לגבות כתובתה, משביעין אותה כמה תפסה, וכמה הוציאה, וכמה הותיר על מזונותיה, ומגבין לה בכתובה, כדי אותו מותר, ומשלימין לה משאר הנכסים. אלא בירושלמי נחלקו על הדבר הזה. דגרסי' התם: אלמנה שתפסה אלף זוז במזונותיה, אין מוציאין מידה, מהו, מימר לה אחוי מה בידך. תלמידי ר' יונה אמרי לה: חוי מה בידך. אמר להון ר' יוסי ב"ר בון: מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף, אפי' חוי מה בידך, לא אמרי' לה ע"כ. ומסתברא כר"י ב"ר בון. דהא טעמא קאמר, ולא אהדרי ליה, ע"כ, ודלא כתלמידי ר' יונה. אבל הרמב"ם ז"ל, פסק כתלמידי ר' יונה. ומה שטען המורשה, שאינה רוצה לתבוע כתובתה עכשיו, כדין טען. דקי"ל כאנשי גליל ואנשי ירושלים, שהיו כותבין: ואת תהא יתבא בביתי, ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותך, ואין היורשין יכולין לומר לה: טלי כתובתיך וצאי. ולפיכך, אלמנה זו, אם תרצה תזון ממה שיש תחת ידה. וכ"ש אם, היורש מתפיס עמה בכך, ואפי' מן השטרות. אבל כל זמן שאינה רוצה לגבות כתובתה, אפוטרופסי ההקדש יורדין לאותן קרקעות המוקדשין. ולכשתבא לגבות כתובתה, אם אין שם שאר נכסים שתגבה מהן, ב"ד מוכרים מקרקעות אלו, ומגבין לה, אף על פי שהן מוקדשין, שלא אמרו הקדש מוציא מידי שעבוד, אלא הקדש הגוף שאין לו פדיון. כגון המקדיש למזבח, דבר הראוי למזבח, וכן כל כיוצא בזה, שאיסורו נתפס בו, ואין לו פדיון. אבל הקדש עניים, אינו מפקיע מידי שעבוד, אלא אפי' הקדש [מהקדש בדק הבית] בע"ח מוקדם וכתובת אשה המוקדמת גובין מהם. לפי שהקדש בדק הבית יש לו פדיון, ושעבוד החוב כפדיון. וכמו ששנינו בערכין פ' שום היתומים (ערכין כ"ג ע"ב): המקדיש את נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח, אין האשה יכולה לגבות לכתובתה מן ההקדש, ולא בע"ח את חובו, אלא ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו. הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה, מוסיף עוד דינר, ופודה את הנכסים האלו, ע"מ ליתן לאשה בכתובתה, ולבע"ח את חובו.< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.