שו"ת הרשב"א/ד/קח

שו"ת הרשב"א ‏ ד קח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לפירפיאן. שאלת: מעשה היה באחד ששידך עצמו, ונשבע שישאנה. ואח"כ אסרה של עצמו, ואסר על עצמו כל הנאתה. וזהו גופו של איסור: אני פ*לוני אסרנא ונדרנא: אי נסיבנא איתתא דשמה פ*לוני, תיתסר עלי לכל הנאה שבעולם, הנאת תשמישה עלי לעולם. וכל מה שאני נהנה ממנה. קונם מעשה ידיה עלי, הנאת ממונה עלי, וכל הנאה שבעולם ממנה עלי, כקונם וכעולה. ואני בההיא שעתא איתסר עלה לכל הנאה שבעולם. נדר זה נדרתי לאלהי ישראל בלב שלם בנפש חפצה, בלא אונס כלל, בביטול כל מודעי, ובביטול כל התנאים, ובביטול כל דבר. נדרתיו ברבים, ידעו בו רבים, ועל דעת רבים. והנודר גלה דעתו לפני כמה מאוהביו: שדעתו בנדר, ורוצה בקיומו. ואח"כ פתוהו שישאל על נדרו, וכן עשה מדעת מקצת חכמי המקום. ואני אמרתי שאין מתירין עד שיחול הנדר. גם אמר המתיר: שלא הי' בלבו מה שהוציא בשפתיו. ואני אמרתי: שאין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בשפתיו, אלא במקום אונסין. כאותה שאמרו: בנודרין להרגין ולחרמין. א"כ: במקום שהדבר ידוע שע"ד כן הוא נודר. כאותה ששנינו: שאביה רע ושכלב רע בתוך ביתו, וכיוצא באלו. ועוד: דכל שהודר ע"ד רבים אחרים, נתבטל כל מה שבלבו. כאותה שאמרו בנשבע ע"ד ב"ד, דמפיק אף מקנייא דרבא. עוד טען המתיר: כי קודם הנדר מסר מודעתו. ואני אומר: דכיון שהיה זכור את המודעא בשעה שנדר, בטל את המודעא וקיים הנדר. כאותה שאמרו גבי: כל הרוצה שלא יתקיימו נדרו: ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנודר. דאילו זכור התנאי בשעת הנדר, קיימיה לנדריה ובטלי לתנאיה. ועוד: שכך נזכר בשטר: ואנו עדים הכרנו וידענו שנתרצה בכך, וגם שנזכר שם: בלב שלם ובנפש חפצה. גם אמר המתיר: שיש לנדר היתר בשאלה. ואף על פי שהיה ע"ד רבים אם עבר ונשאל והתירו, בדיעבד מותר. ואני אומר: שזה אינו מדתנו: נדר שהודר ע"ד רבים, אין מתירין אותו. ובנדר שהודר ברבים: אין לו הפרה. ועוד: מההיא דמכות, דאמרינן (דף ט"ז ע"א): בטלו, היכי משכחת לה: כגון: דנדרה ע"ד רבים. עוד אמרו: כי לדבר מצוה מתירין, וזו דבר מצוה: לקיים שבועתו הראשונה. ואני אומר: שנשאל על הראשונה, ועוד: שאף לדבריהם: אין קיום דומה למצוה שמושבע מהר סיני. דגרסי' במס' נזיר (ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר: לעשות יין מצוה כיין רשות. ויין מצוה מאי ניהו: קדושה ואבדלתא. הרי מושבע מה"ס [= מהר סיני] הוא? אלא כי הא דאמר רבא: שבועה שאשתה וחזר ואמר: הריני נזיר, אתיא נזירות חיילא אשבועה. בפי' למדנו: דלא קרינן בהא: מושבע ועומד מה"ס [= מהר סיני]. דכי מושבע הוא מה"ס שישתה? ועוד למדנו מזה בפי': שהנדר חל לעקור שבועה. בבקשה שלח לנו פי' אותה שמועה דנזיר, ופסק המעשה. זהו תורף דבריך. תשובה: דבר זה כבר נשאלתי בו, ועמדתי עליו. גם ממה שראיתי בכתבך, יראה שגם אתם עמדתם על אותה תשובה שהשבתי. וע"ז אני סומך, שלא לחזור ולכתוב פעם ב' בארוכה, כל מה שכתבתי בה. ואני אומר: כי עמדתי עכשיו על פרטי הדברים שהיא מחלוקת בינך ובין המתיר שאמרת. ואני אומר: רואה דבריך נכוחים ברוב העניינים שהוא מחלוקת. אבל אני איני בא עכשיו לישא וליתן בכל הדברים, רק במה שנראה בעיני שעיקר הדין תלוי בו. והוא: שהנודר ע"ד רבים אין לו היתר לעולם, אלא לדבר מצוה שהיא כאותה של מקרי דרדקי (גיטין ל"ו ועיין בחידושי הרשב"א שם) שכל הדעות שוות ומסכימות בכך. שהאבות לא הדיחוהו אלא מחמת תועלת הנערים, שהיה מכה אותם ביותר. וחשבו שימצאו אחר דדייק. אנן סהדי: שאילו ידען שלא ימצאו דדייק כוותיה, לא היו מדיחין אותו. שמוטב להם שיסבלו צערן של נערים, ממה שילמדום אחרים שלא בדקדוק. וכן דעת ר"ת ז"ל. והתם הכי גרסי': אבל לדבר מצוה מתירין. כי הא דההוא מיקרי דרדקי. כו' אלמא: כה"ג מצוה, ולא במצוה אחרת. דאי לא, לימא לך אבל לדבר מצוה מתירין, דההוא מיקרי דרדקי. וכן דברים שבלב אינם דברים, ואפי' בנדרים לפי דעתי. בין לצורבא מרבנן בין לע"ה [= לעם הארץ], כל שדעתו להשמיע לשומעים הדברים שהוא מוציא בשפתיו כזה. וכההיא דהרגין (נדרים כ"ז ע"ב), וכההיא דלא נתכוונתי אלא לחרמו של ים, ולעצם שהנחתי בתוך ביתי להיות נודר בו. ואינו דומה למתכוין להוציא פת חטים והוציא פח שעורים, דבעינן פיו ולבו שוין. שזה לבו שוה עם פיו, להוציא דברים אלו מפיו. וזה דרך נכון בעיני. אף על פי שחכמי הצרפתים חלקו בין זו לאותה של פת חטים ופת שעורים, ובין צורבא מרבנן לע"ה [= לעם הארץ]. ואין דרכם ישר בעיני, מפני שיש לי בו כמה גמגומין. ומתני' דאיני נושא את פ*לונית שאביה רע, עיקרא דמילתא אינו משום דברים שבלב. אלא משום: שנעשה כתולה נדרו בדבר, כדעת עולא. א"נ: שהוא נדר בטעות, וכרבי יוחנן דפריש: שכבר מת וכבר עשה תשובה. אבל אותה טענה שאני רואה שתקעתם עצמכם עליה, והיא: מסירת דמודעא וזכירתה בשעת הנדר, איני רואה בו שום ענין במקום זה. ואין לי להאריך שאין דעתי נוחה באריכות הדברים שאיני רואה בו עיקר לנדון שלפנינו. ומ"מ הגע עצמך: אילו היה דין זה תלוי במסירת מודעא, מי שמסר מודעא על מכירה. וא"נ על גט ומתנה, ונאנס ומכר וגירש או נתן, וזכר המודעא, ומי בטל המודעה מפני שזכרה? אבל זה אינו תלוי במסירת מודעא כלל. שאילו נדר ואסר מעצמו בלא אונס, זה ודאי אף על פי שאמר מתחילה: אם אדור שלא אשא פלונית יהא נדרי בטל, ואח"כ נדר מעצמו וזכר התנאי, בטל תנאו וקיים נדרו. ואפי' לא זכר התנאי, כל שנדר מעצמו מרצונו, ולא אמר: ע"ד ראשונה אני נודר, נדרו נדר ותנאו אינו כלום, וכפירשא דרבא אבל כאן אינו מסירת מודעא. שאפי' לא מסר מודעא, וראינו שנאנס, האונס מבטל את הנדר, ועוקרו מעיקרו. וכבר הארכתי בראיות על זה בתשובתי הראשונה, ומה שיספיק לפי דעתי. ולא עוד, אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל, אלא שאמר הוא עכשיו: שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור, נאמן, ומתירין לו. ולא שצריך להיתר חכם מן הדין. שהנדר שהודר מחמת אונס גמור, מותר, ואין צריך שאלה לחכם. ואין צריך להכיר באונסו אלא במכר לבד. אבל בגיטא ומתנת' לא, כדאיתא בפ' חזקת הבתים. וכ"ש באיסורין, שכל א' נאמן על עצמו שאל"כ, בא ונאמר: שלא נפתח לאדם אלא בפתחי' שיש להם עדים, ושאנו מכירים בהם שהם כן כמו שהוא אומר. אלא שבנדון שלפנינו, טוב לעשות המודעה סניף, ולחוש שמא נפתה לב הבחור על המשודכת, אחר שאסרה על עצמו. ומעתה, כל חיזוקי האיסור ואריכות דבריו עם האונס, אני אומר: שיתירו איסוריו. ואף על פי שהודר ברבים וע"ד רבים. שכל מה שאינו נדר, לא יוסיף בו איסור אם נעשה עד"ר [= על דעת רבים]. והגע עצמך: האומר: שאין אשתו נהנית לו, שגנבה את כיסו, ונמצא שלא גנבה, ונדר כן על דעת רבים, התאמר: שתהא אסורה בהנאתו. זה אינו! שהרי שנינו: ד' נדרים התירו חכמים. ואסיקנא: דאפי' שאלה לחכם אינן צריכין. ובאמת, אם בשעת נדרו נתפייס, ונדר בלבב שלם בלא אונס, וידענו זה בבירור, וכגון: שהוא מודה אחר עבור האונס, זה בלי ספק נדרו נדר, ואיסרו איסר. ואם נשאל, אין מתירין לו. ואם עברו והתירו, לא עשו ולא כלום. אבל אם הוא אינו מודה, מה שכתבו העדים: ידעו והכירו שמרצון נדר, דברים בטלים כתבו. שאע"פ שהם בני נביאים, אינם נביאים. ושמים לרום וארץ לעומק, ולבני אדם אין חקר. ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו. ואין אדם מכיר בו, אלא השמים. והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לכ"ע, בכל כיוצא בזה. ואם לאחר שנשא התיר את נדרו זה יותר ראוי. כדי להחמיר בפני בני אדם, שלא יקלו ראשם בנדרים. כאותה ששנינו בשלהי אלו נדרים מותרים. וכבר אמרתי כן בתשובתי הראשונים. זהו שנ"ל בעיקר הנדון שלפנינו.

ואני חוזר לענין מה שאמרת: שאובין לפניך בשמועת. יין ושכר יזיר: לעשות יין מצוה כיין הרשות, שבריש פ"ק דנזיר (ג' ע"ב). ותחילה אומר: כי מה שכתבת: ומכאן למדנו מפורש שהנדר חל לעקור השבועה. ונחת טעם לדבר: שאין קרוי: מושבע מהר סיני: מה שאינו מצוה ממש על אותה שבועה. כלומר: שאינו מצווה שישבע שישתה יין או שישא אשה, ומכלל דבריך: שכל מצוה שנצטווה עליה מהר סיני, אין הנדר חל עליה לבטלה. ובפירוש כתבת כן לפי שסמכת על הגירס' שנזדמנה לך ועל הפירוש שפירשת. וזו אינו! שהרי שנינו: חומר בנדרים מבשבועות: שהנדרים חלים ע"ד [= על דבר] מצוה כדבר הרשות. והנודר שלא ישב בצל סוכה, אסור לישב בצל סוכה. ומן הטעם הזה אמרו, ואין צריך לפנים. ודע: שאותה גירסא שכתבת, משובשת היא. ולא גרסי': הרי מושבע מה"ס [= מהר סיני] הוא. וכך היא הצעה של גירסא: יין מצוה מאי ניהו? אלימא: קדושא והבדלתא, מושבע ועומד מה"ס [= מהר סיני] הוא, בתמיה? כלומר: אינו מושבע ועומד מה"ס [= מהר סיני], לקדש או להבדיל על היין, שהוצרך הכתוב לרבותו לכלל איסורו של נזיר. והלא אין קדוש' והבדל' על היין מן התורה, אלא מדרבנן. וכן פי' ר"ת ז"ל, וכן עיקר. ותדע לך. שהרי אמרו זמנין דחביבא לי' ריפתא, מקדש אריפתא. וכן אמרו: בהבדלה: הענו קבועה בתפלה, העשירו קבועה על הכוס, אלמא: כוס לאו דאוריית'. דא"כ היאך קבעוה בתפל'. וא"ת משום דלא אפשר להו, לפי שהענו. ומי שהיה ספק באותה העת בידו, למה לא היה מבדיל ויפטור (פוטר) למי שאין לו? ועוד: שאפי' על השכר מבדילין, במקום שרוב שתייתן שכר, כדאמימר, דאמר: המר מדינה הוא. וזה פשוט מאד.< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.