שו"ת הרמ"א/עט

שו"ת הרמ"א ‏ עט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גם הלום אחרי ראינו פסק הלכה שפסק האב"ד שלנו י"ץ בתשובת שאלה הנ"ל ועל זה לדעתנו כלכל דבריו במשפט שבפשר ההוא אין בו ממש בטעמים מספיקים ולית דין צריך בשש וזיל קרי בי רב הוא מטעם שכתב גם הוא שבדבר שלא בא לידו ולא זכה עדיין לא יועיל לו ק"ס ובפרט בלשון ירושה שהוא נגד דת תורתנו הקדושה, ועל זה אין צורך בהוספות ראיות על דבריו ואפילו לאפושי גברא בעלמא לא בעי גם בלא"ה כדי הוא לילך על משענתו על בוריו ולסמוך על דבריו. אך דברינו מרוב היות הדבר תמוה בעיני המוני עמנו כמרגלא בפומא דאינשי בבואם לידי פשר מילין אין אומר ואין דברים רק נקבל קניין ותו ליכא ואין משימין על לבם באיזה אופן חל ויועיל או לאו ודבר זה נתפשט בפשיטות. זאת ועוד סברות דעת הכל כאשר לכל מקיימים ק"ס מה שהוא נעשה בטעות גמור לא יחל ולא יחלל דברו ובפרט כששני הצדדין שותקין זמן מה ואין שום אחד מהן יכול לחזור בו ע"ד סברת וקבלת. והנה אע"פ שכל אלו הטעיות אין בהן לא שורש ולא ענף ולא מקום למטעי מ"מ לרוב פשיטותן בעיני כל באנו על הרשום לדעת ולהודיע ולהוודע ולהוציא מלבם שאינם של צדוקים הלא בעובדא דיוה"כ (יומא כ"ג) הוצרך ג"כ כ"ג למעבד מילתא להוציא מלבן של צדוקים אע"ג דבאו בטעות גמור בראש בראשון. שום ק"ס לא יועיל ולא יחול על דבר שלא בא לידו ולא זכה בה עדיין כמבואר בפסקי האב"ד יצ"ו אבל לא בדברים פרטים כמו אם חייב את עצמו וכה"ג היודעים ויודעי דת ודין ובפרט בדבר שהוא עקירת דת תורתנו ח"ו לא יזכר ולא יפקד. ועל טעות הבל פיהם בסברות טעותם שאפילו בטעות חל ובפרט בשתיקה, זה אינו דהא לענין מחאה מהרי"ק ז"ל אשר מימיו אנו שותין פסק בפומבי מי ששתק ולא מיחה בדבר שאפשר לו לומר שטעה בדין במידי דרגילין בהם למיטעי ביה וכ"ש אם גם התובע טעה בו וא"כ בפשיטות דבנדון דידן איכא למימר הכי מרוב הרגילות והתפשטות בהמוני עמנו ובדלית ספיקא שגם הפשרנים עצמם טעו בזה דהא קא מסהיד עלייהו דבני תורה הוו ואולי על זה מאמר החכם ע"ה מי כהחכם יודע פשר דבר. גם לפי הנראה י"ל בודאי שתיקת ראובן זמן מה כדי להוציא משמעות דברים הנעלמים ממנו. ס"ד דברינו בפומבי דברי הפשר החוב דהיינו אותה חילוקי נכסי היתומה לשאינו ראוי לו בטלה ומבוטלת לא שרירא ולא קיימא רק מי שמשולחן גבוה קא זכי בההוא שנה הוא ולא אחר ובזה לידיעתנו נאמר די ושלום. הנה לא אזכיר שם החכמים המתנגדים ובל אשא את שמותם על שפתי כי לדעתי המתנגדים להם לא יהיה להם לכבוד ועל כן אפסיק בדבריהם להשיב להם מה שכתב החכם בראשונה הגם כי תניא בבא מציעא פ"ק מה שאירש מאבא דלא מפקינן מיניה כדתפיס וכו' אני אומר לא זו הדרך ולא זה המקום לבא על זו מכח טענת תפיסה אלא משום דיוכל למכור ולהתנות על זו בדרך שאבאר וזה כי כתב ר' ירוחם בס' מישרים נתיב י"ז אל תטעה בין מחייב עצמו בחוב למקנה כי המחייב עצמו יוכל לשעבד עצמו אע"פ שאינו ברשותו אבל מקנה שמוכר או נותן לזה אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו עכ"ל, וכן כתבו התוס' בהדיא ריש אע"פ (דף נ"ד) דיוכל לשעבד גופו לדשלב"ל ולהתחייב עצמו בדבר שאין לו ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו עליהם מעתה ואין זה קנין דברים וכו' וכן כתב הרא"ש וכן כתבו התוס' פרק מי שמת (דף קנ"ט), ולכן ג"כ בנדון דידן ודאי יוכל כמר משה לשעבד עצמו לפצות את כמר אשר מכל עירעורים כי אין זה כמוכר דבשלב"ל רק משעבד עצמו בדבשלב"ל דמהני כמו שכתבתי וכן כתב מוהר"ם בתשובה והיא במרדכי פ"ק דמציעא לענין שמעון שקיבל עליו שבנו ישא בת ראובן כו' וזהו פשוט מידי דהוה אכל שידוכין דעלמא שב' הצדדים מקבלים עליהם שהזוג ישא זה את זו דכל אחד מחוייב לקיים עליו מה שקיבל ולא הוי בזה משום קנין דברים ולא משום מקנה דבר שלבל"ע הואיל והשיעבוד חד על גופו והחיוב אקרקפתא דגברא מונח והחולק על זו אינו אלא טועה כמו שכתב ר' ירוחם הנ"ל. ותו דבנדון דידן הקנין חל עליהם מטעם אחר וזה דכתוב בהג"ה מרדכי (דב"ב פרק ג') דכתב תשובה לר' משולם בר קלונימוס על שלשה אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותה שנתן לה בעלה שכל מי שמקבל מתנה מאחותם שיחלקו בשוה שלשתם ולימים נתנה מתנה לאחד, והשיב אע"פ שאין אדם מקנה דבשלב"ל בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמרי ומקנו להדדי וכו' והאריך שם בראיות לבאר דיוכל אדם להקנות בכה"ג אף בדבר שאינו מועיל קנין, א"כ בנדון דידן שעשו פשרה בין הצדדים הנ"ל ושני הצדדים הקנו זה לזה בפשרותיהם ודאי גמרי ומקנו אהדדי אף בדבר שאינו מועיל קנין וכמו שכתבו התוספות והמרדכי פרק זה בורר (דף כ"ה) דמטעם זה גובים הקנסות שבשדוכין אע"ג דהוי כמו אסמכתא כו', ועוד מטעם אחר חייב לקיים מה שקבל עליו דהא כל שטר הנעשה כתקון חכמים דכתוב בו שמקבל עליו בק"ס ובשבועה דאורייתא וכל שכתב בשטר כך הוי כאילו קיבל עליו שבועה בפירוש כמו שכתב מוהר"ם בהגה"ת מיימוני סוף ספר קנין, ומאחר שקיבל עליו בשבועה צריך לקיים שבועתו כמו שכתב המרדכי פרק שור שנגח לענין אסמכתא וה"ה לדבר שלא בא לעולם, וכן כתב ר"י בר ששת סי' של"ה, וכתב שם דאפילו למ"ד בשבועה אסמכתא לא קניא מ"מ צריך לקיים שבועתו ומ"מ אם מת אין בנו חייב לקיים כו', הרי קמן מכח ג' טעמים הנ"ל שכמר משה מחוייב לקיים שעבודו לפצות כמר אשר, ולא אאריך בזו מאחר שגם בעל הריב הודה מטעם תפיסה שזכה כמר אשר בזו, אך אמנם בא במחתרת להמציא תרופה לכמר משה מצד שכתב בשטר לשון יחלוקו, וכתב שלדעתו הוא לשון ירושה ועל זה בנה בנינו, והנה הך הכפתור וירעשו הספים כי לפי דעתי בנה בניינו על יסוד רעוע אשר רוח חכמים יעקרהו מעיקרו, וזה כי מה שהביא ראיה מלשון האחים שחלקו או האחים שבאים לחלוק שפי' האחים שבאים לירש כו', אתמהא אם חכם בישראל כזה ידבר כי לשון חלוקה הנאמר שם הוא פירוש הבאים לירש כי אינו אלא דרך שותפים שבאים לחלוק וירושתם כבר נסתלקה ממות אביהם ולשון יחלוקו נאמר בכל דבר שיחלק בין איש לרעהו ריש ב"מ שנים אוחזין בטלית וכו' יחלוקו ופ"ק דסוכה (דף ה' ע"ב) בית שאין בו ד' על ד' אין האחים והשותפים חולקים בו וכל דיני חלוקה המוזכרים בב"ב לענין שותפות חצר ובתים כולן אינן לשון ירושה, ועוד אני אומר כי ניים ושכיב אמר להא מילתא דהא גרסינן בהדיא פרק המוכר את הבית (דף ס"ג) פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני כו' ש"מ שלשון יחלוק הוא לשון מתנה דאי הוי לשון ירושה לא היה נוטל כלום כדאיתא משנה שלימה פרק יש נוחלין (דף ק"ל) וכמו שכתב החכם בעצמו, וכן כתב הרא"ש בתשובה בהדיא בתשובותיו כלל פ"ג דיחלוקו הוא לשון מתנה וכמ"ש ג"כ בשמו הטור ח"ה סימן רפ"א. והנה נראה בהדיא דנסתלק מכאן לשון ירושה והוא לשון מתנה והיא קיימת. ומ"ש בפרט בנדון דידן כו' עד הא קמן שכוונתם לירושה כמו שחלק ראובן הוא משום ירושה ה"ה חלק שמעון וכו', גם זה הבל דהא אנן איפכא תנן פרק יש נוחלין (דף קכ"ו ע"ב) האומר משום ירושה לא אמר ולא כלום כתב בין בתחילה ובין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים, ובגמ' אמרינן (פרק י"נ דף קכ"ט) היכי דמי מתנה בתחילה היכי דמי באמצע ה"ד בסוף כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן תנתן שדה פלונית לפלוני וירשה זו היא מתנה בתחילה וכו' ומסקינן התם דאפילו בשני בני אדם שכתב לאחד מתנה ולשני לשון ירושה קנו שניהם ש"מ שלשון מתנה מהני ללשון ירושה והחכם זה הפך הקערה שלשון ירושה יעשה דלשון מתנה לא יועיל. ואין לחלק ולומר דדוקא בלשון שהוא ודאי לשון מתנה אזלינן בתריה אבל בלשון שיש בו לספק קצת אזלינן בתר לשון ירושה, דזה אינו דהא כבר ביררתי לעיל דלשון יחלוקו אין בו ספק כלל דהוא לשון מתנה ועוד דאף אם הוא לשון מסופק קצת לא גרע ממה שכתב הרא"ש בתשובה (סוף כלל פ"ד) על זה והובא ח"ה סימן רפ"א. שאלה ראובן היה מצוה ואמר אם אפטר אני קודם לאשתי עשיתי אותה יורשת גמורה בכל נכסי והנחתי ליורשי אחרי חמשה זהובים וכו', תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה אינו כלום אמנם רואה אני לקיים צוואה זו מתוך תיבה אחת שכתוב בה ותחזיק בנכסי בכל מה שיש לי כו' שהוא לשון מתנה והרי לשון מתנה לבסוף וכו', הרי דאנו למידין מתיבה אחת להפך לשון ירושה הכתוב בפירוש ללשון מתנה כ"ש שלא נהפך לשון המפורש בהדיא שהוא לשון מתנה מכח שכתוב בתחילה לשון ירושה:

ועוד נוכל ללמוד מתשובה זו דאע"ג דכתוב באותו שטר ירושת הבנים שהוא לשון ירושה ממש מ"מ דרשינן שאר הלשונות לטובת המקבל מתנה, שהרי כתב באותה צוואה והנחתי ליורשי אחרי חמשה זהובים וכו' והוא לשון ירושה מדכתב אחרי אפ"ה אצל האשה הוא לשון מתנה הוא הדין בנדון דידן, ועוד ראיה מהא דכתבתי לעיל ואמר פלוני יחלוק בנכסי דודאי בחלק הנשאר יירשו בניו אפ"ה אמרינן דיחלוק הוא לשון מתנה אצל האחר, ועוד ראיה דאין לחלק בחלוקים אלו מסוגיא דפרק יש נוחלין (דף קכ"ט) דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן ודוקא באדם אחד ושדה אחת אבל באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא וכו' עד כי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית רבי יוחנן אמר קנה וכו' עד אלא דרבי יוחנן אדר' יוחנן קשיא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, ואי איכא לפלוגי בהכי ה"ל לשנויי הכי הא בשני בני אדם לא מהני היינו כשאחד היא ראוי לירש דאז לשון ירושה דוקא אלא ש"מ דאין לחלק בהכי:

סוף דבר איני רואה שום יסוד לבנינו של החכם הנ"ל במה שטען לבטל הפשרה מכח זו הטענה, ומדראש דבריו אינן כלום גם סוף דבריו בטלים במה שכתב מאחר שהפשרה בטילה וכו' כי אני אומר הפשרה קיימת ונתקיים אם כמר משה רוצה להיות יהודי ולעמוד בדבורו שקבל עליו בק"ס ובתוקף שטרות. גם מה שכתב שהפשרנים שרצו לבטל ירושה דאורייתא אין רוח חכמים נוחה מהם כו' אם לא שכוונתם לש"ש להטעות את וכו', אני רואה זה החכם רודף אחר הדיינים להטעותם על לא עול בכפיהם, וכי אין רוח חכמים נוחה במי שגורם שיורש יפשר עם אחרים או מוחל לגמרי על ירושתו, ובאמת שזה החכם אין רוחי נוחה הימנו במה שנתחלף לו בין יורש למוריש, כי אמרו פ' יש נוחלין (דף קל"ג ע"ב) הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכן אמרינן התם דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא כו', הרי כל זה במוריש אמרו שאסור להעביר נחלה אבל יורש עצמו שרוצה למחול על ירושתו שלא יהא בזה רוח חכמים נוחה הימנו בזה לא שמענו, והנה מצינו ליעקב אבינו שפתה לעשו שימחול לו חלק ירושתו וחלילה לנו לומר שאין רוח חכמים נוחה הימנו ויש לנו אב זקן לחוס על כבודו ולומר יפה שתיקת זה המדמה כחכם מדיבורו. והנה מאחר שנסתלקו מעלינו דברי החכם הראשון כ"ש שנתבטלו האחרונים שיצאו בעקביו ובתר רישא גופא גריר ואין צורך להשיב על דבריהם כי לא דברו על צד גמרא רק בסברות כרסיות וכדרך הדרשנים המוכיחים את העם ויישר כחם ומי יתן כל עם ה' כמוהם החרש יחרישון ויהיה להם לחכמה. ובזה שלום על דייני ישראל העושים צדקה ומשפט כל עמיהם. נאום

משה איסרלש מקראקא:

על דבר המראת האווזות בשבת נראה לי דשרי ע"י נכרי, אע"ג דגרסינן פרק מי שהחשיך (דף קנ"ה ע"ב) אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין ומהלקטין לתרנגולים וכו' ומפרש בגמרא איזו המראה ואיזו הלעטה אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה לחזור הלעטה למקום שיכולה לחזור רב חסדא אומר אידי ואידי למקום שאינה יכולה לחזור והמראה בכלי והלעטה ביד ואמרינן התם תניא כוותיה דרב יהודה כו' וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו רק דברי רב יהודה וא"כ שמע מינה דאם מכניס המאכל למקום שאינה יכולה לחזור מקרי המראה דאסירא. ופירש"י התם דמה דשרי בתרנגולים שרי בעגלים אלא דגבי עגלים מקרי הלעטה וגבי תרנגולים מקרי הלקוט. ואין להקשות על פירוש רש"י אמאי קתני אין ממרים העגלים ולא קתני גבי תרנגולים דיש לומר דבזמניהם לא היו רגילים להמרות העופות ולכן דבר בהווה והוא הדין תרנגולים, ומכל מקום שמע מניה דאם מכניס המאכל כ"כ לתוך גרונה שאינה יכולה להחזיר מקרי המראה ואסורה (וכן כתב הרמב"ם סוף פרק כ"א דהלכות שבת). מכל מקום נראה דשרי ע"י נכרי. חדא דאמרינן (שבת דף קנ"ו) בסוף אותה שמעתתא לוי אשכח לגבל דבי נשיאה דקא גביל לתורא בטש ביה אתא אבוה אשכחיה א"ל הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב ומנו רבי ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלישניה מלקיטין ליה וכו', ופירש"י דלא לקיט בלישניה עגל קטן שאינו למוד לאכול. ונראה דזה דקאמר ודלא לקיט בלישניה מלקיטין ליה דר"ל אף הלקטה דבעגל אחר אסורה דהיינו שאינה יכולה לחזור דאי לאו הכי אפי' לקיט בלישניה נמי שרי הלעטה במתני' דהיינו שיכול לחזור דאין לומר דמתני' מיירי נמי דוקא בעגלים דלא לקטי בלישנייהו דהא דומיא דסיפא קתני נותנים מים לפני אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיאות ועוד דקתני בגמרא מהלקטין לתרנגולים וא"צ לומר שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך ויוני עלייה ומפרש בגמרא אליבא דרב יהודה דהלכתא כוותיה מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמיה ויוני שובך ויוני עלייה משדי קמייהו נמי לא משום דאין מזונותן עליך אבל אווזים ותרנגולים מזונותן עליך, וא"כ מיירי בדיכולים לאכול דומיא דיוני שובך ויוני עלייה דיכולין לאכול ומשום הכי אין נותנין לפניהם מזונות דיכולין לפרנס עצמן. וא"כ ש"מ דיכולין לאכול נמי שרי הלקטה בעופות וה"ה הלעטה בעגלים וא"כ אמאי נקט דלא לקיט בלישניה אלא ש"מ דבלא לקיט בלישניה שרי אפילו המראה שאסורה במקום אחר והיינו שמכניסו למקום שאינה יכולה לאכול, ואע"ג דנקט מלקיטין ולא נקט מהלקיטין לאו דוקא קאמר דהא על כרחך צריך ליתן לו המאכל לתוך פיו דהא לא רגיל לאכול וא"כ אמאי נקט מלקיטין דפירושו דשדי קמיה כמו שמפורש לעיל וה"ל למנקט מהלקיטין, ובספר הרי"ף כתוב מהלקיטין, וא"כ קשה דהא הלעטה שהיא דומיא דהלקטה בכל עגלים שריא אלא ש"מ דלאו דוקא קאמר מלקיטין אלא ר"ל דמאכילין אותו באיזה דרך שאפשר ואם אוכל דרך שמכניסו לתוך פיו עושה ואם אינו אוכל בדרך זו מאכילו בדרך המראה, כן נ"ל על פי סוגיית הגמרא. וא"כ בנדון דידן שאומרות הנשים שהאווזות שהורגלו כבר בהמראה אינן אוכלות בדרך אחר ואף אם יתנו אוכל לפניהם אינן אוכלות רק בהמראה כמה שלמדו כבר נראה דשרי דומיא דעגל דלא לקיט בלישניה. אמנם לפי זה צריך דקדוק אמאי לא חילק בטור או"ח סי' שכ"ד ולא הרמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת בין לקיט בלישניה או לא לקיט בלישניה דכתב סתמא אין ממרים העגלים אבל מלעיטין ולפי מה שכתבתי היה לו לחלק. ואפילו אם נחמיר לאוסרו על ידי ישראל ע"י נכרי מיהא שרי משום צער ב"ח דלא גרע מחליבת הבהמות בשבת ע"י נכרי שהתירו הפוסקים מכח צער ב"ח אע"ג דהתם הוא איסור דאורייתא כל שכן בענין המראה שאין בה שום מלאכה רק עובדא דחול. אמנם נראה דאין להמרות בשבת רק פעם אחת ע"י נכרי דבזו נסתלק ממנה צער של רעבון ובהכי סגי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.