שו"ת הרמ"א/ס

שו"ת הרמ"א ‏ ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה זו שלח לידי שארי הגאון יניק וחכים מהר"ר משה איסרל"ס יצ"ו לחוות דעתי ולהשיב מה שנאות בעיני:

נשאלתי ראובן נתן במתנת שכ"מ לבתו חזקה לדור בביתו אחריו כל ימיה עם בעלה כמו שהיו דרים בחייו. כך הוא לשון הצוואה. ונתקיימה בכל אופן המועיל דתקון רבנן למהוי כמתנת שכיב מרע ונפטר ראובן והניח חיים לכל ישראל. עכשיו נתגלגלו ב' חילוקים בין היורשים ובין הבת הזו. הא' שהבת טוענת שא"צ לתת להוצאת צרכי הבית כגון קניית עצים להחם הדירה כדרך הארץ וכן שאר הדברים שהם צרכי הדירה כי כן צוה לה אביה ז"ל שתהא דירתה כמו שהיתה בחייו ואז היתה פטורה מכל דבר. השנית טוענת הבת שמאחר שאינה צריכה דירה זו כי יש לה מקום לדור בלא זו רצונה להשכיר דירתה לאחרים שהן כיוצא בה ובזו היא נהנית ואין היורשים חסרים וכופין על מדת סדום. עכ"ל השאלה:

תשובה תחלה נבאר השאלה האחרונה ואחר כך הראשונה, ובמאי דסליק נפתח בעזרת הש"י:

גרסינן בכתובות (ק"א:) הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון כשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונות למקום שאמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות כו'. הרי קמן דאף על גב דאיכא אומדנא גדולה שלא כתב לה אלא ע"מ שתהיה אצלו ולא אחר שתתגרש אמה ועוד דלא כתב לה אלא לזונה כפי ברכת הבית אפ"ה מאחר שכתב לה סתמא ולא התנה כלום אמרינן דחייב לתת לה דמי מזונות משלם כמו שפסקו הפוסקים, וה"ה בנדון דידן חייבין היורשין ליתן לבת דמי דירתה אם יש לה לדור במקום אחר, ואין לומר דדוקא מזונות דמה לי הן ומה לי דמיהן דהרי גם כשלנה אצלו צריך לתת מעות בעד מזונותיה אבל דירה דאינן חסירין כלום כשדרה אצלו ולכן כשאינה רוצה לדור אצלן אין צריכין לתת לה מעות הדירה אלא יכולין לומר הא ביתא קמך. אמינא דודאי היורשין אינן צריכין להוציא מעות כדי לתת לה דמי דירה מאחר שהן חסרים מזו אבל מכל מקום הדירה עצמה צריכין ליתן לה דהיינו שתוכל הבת להשכיר דירתה לאחרים שהן כיוצא בה דזה נהנה וזה אינו חסר ולא אמרינן דלא נתן לבת אלא כל זמן שהיא צריכה לזו דומיא דמזונות דבת כמו שכתבתי, ולא דמי להא שכתב הר"ן פרק הנושא שאין אלמנה יכולה להשכיר דירתה דשאני התם דכתב לה את תהא יתבא בביתי דמשמע את דוקא, וכעין זו כתב שם הר"ן ריש הנושא אהא דפוסק לזון את בתו צריך לתת לה מזונות משלם ולא כפי ברכת הבית, וכתב שם הר"ן ולא דמי לאלמנה דנותן לה כפי ברכת הבית דשאני התם דכתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזני מנכסיי כו' וה"ה דיש לחלק לענין השכרת בית ולא גרע דבר זה ממה שכתב הרמב"ם פ"ה דהלכות שכירות המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים עד סוף הזמן הרשות בידו להשכירו שהם במנין ביתו, וכן הוא תשובת מוהר"ם במרדכי סוף פרק האומנין, ואע"ג דבמרדכי פרק חזקת הבתים משמע דאין השוכר יכול להשכיר כלל אלא זה המשכיר אומר לו תן לי שכרי דהא ביתי קמך, נראה דיותר יש לסמוך אדברי מהר"ם ורמב"ם שכתבו דכח בידו להשכיר מעל סתם דברי מרדכי בפרק ח"ה שלא ידוע שם אומרה ותו דהא מהרי"ו פסק סי' י' כדברי מהר"ם וכן כתב הרשב"א בתשובה שאכתוב לקמן אי"ה. ועוד נ"ל דדברי מרדכ"י שכתב שאין יכול להשכיר הם כדברי הר"ם שכתב הטור סי' ש"ח דס"ל דאין השוכר רשאי להשכיר כלל אע"ג דידוע דאין למשכיר היזק בזו ולכך אף בבית אסור להשכיר לאחרים אבל הרא"ש ושאר מפרשים חולקים אדברי הרמ"ה וס"ל דבמקום שאין היזק יוכל השוכר להשכיר ואם כן בכי ה"ג יכול להשכיר לכ"ע:

אך צריך עיון בדברי תשובת הרא"ש כלל א' וכלל צ"ב על שנים ששכרו בית לדור בו בשותפות ביחד אין אחד מן השותפין יכול להושיב אחר במקומו אפי' יש לו דיורין פחותין ממנו כי יכול לומר אותך יכול אני לקבל אבל אחר איני יכול לקבל כי ידוע שאין לקבל כל אדם בשוה יש מפני חשיבותו שאדם בוש מפניו ויש מפני גריעותו ויש שהוא בעל קטטה ויש מי שאינו נאמן הלכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחלה עם מי הוא חפץ לדור ולא יכול אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו וגם אינו יכול לכופו לחלוק עמו שהבית אינו שלהם אלא שכור להם לזמן עכ"ל. ואם כן איכא למימר לפי דברי הרא"ש דה"ה כאן אין יכול להשכיר לאחרים משום דהיורשים יכולין למימר דאינן יכולין לקבל אדם אחר, ואפשר דאף הרמב"ם ומוהר"ם מודים בזו דהם לא קאמרי אלא במקום שיש לשוכר דירה בפני עצמו ולכך אמרו דיכול להשכיר לאחרים אבל בכה"ג שהיו דרים ביחד בבית אחד מודים לדברי הרא"ש דיכול האחד למימר אותך הייתי יכול לקבל אבל לא לחבירך. מ"מ נראה לי דאף הרא"ש לא קאמר אלא בב' שותפים ששכרו בתחילה בית ביחד ולכן בדעתן תליא מילתא כמו שדקדק בלשונו במה שכתב הלכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחילה וכו' כלומר שמתחלה בירר לדור עמו ולכך אינו יכול לכופו לדור עם אחר אבל בנדון דידן שאין הדבר תלוי בדעת היורשין אלא בדעת הנותן בכה"ג ודאי לא מצו למימר אותך יכולין לקבל ולא אחר כי מה לי ולדעתם והרי נדון זו כב' אחים שירשו בית שפשיטא שכל אחד יכול למכור חלקו למי שירצה ואין השני יכול למימר אותך הייתי יכול לקבל ולא חברך כמו שכתב ת"ה סי' קע"א בהדיא דכל אחד מן האחים יכול למכור חלקו למי שירצה. וכעין חלוק זה כתב הרא"ש פ"ק דב"ב והביאו ת"ה סוף סי' קע"א לענין גוד או איגוד שכתב, וז"ל הר"ר יוסף הלוי דדינא דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהן יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהא שותפות לקחוה מתחלה ולא למכרו איש אל אחיו. ש"מ מזו דדוקא שותפים שקנו מתחלה ביחד יכולין למימר אדעתא דהכי קנאוהו מתחלה אבל לא יורשין ומקבלי מתנה דלאו בדעתא דידהו תליא מלתא וה"ה דלא יכלי למימר אותך אני יכול לקבל, וכן מוכרח מדברי הרמ"ה לעניין דינא דבר מצרא דאם שייך בבתים דינא דבר מצרא וכתב שם דדוקא ב' בתים הפתוחים ביחד דהוה כבית אחד כמו שנתבאר סוף סימן קע"ה דמשמע שם דשני אחים שיש להם בית ביחד כל אחד יוכל למכור חלקו ולא יכלי למימר אותך הייתי יוכל לקבל, וראיה עוד מתשובת הרשב"א סי' א' קמ"ה, ששאלת ראובן נתן מחצית ביתו לבנו ושייר במתנתו בלשון זו ושיירתי לי ולמי שישמשני כל ימי דירה בזה הבית המחצית הבתים שאני נותן עתה והעמדתי כלי בו והצנעתי כלי היין שלי באוצר כמנהג קודם זאת המתנה ואחר כך נתן ראובן אותו שיור לאחר. והבן טוען דלא שייר אלא לעצמו ולכליו בעוד שהן שלו אבל לא להכניס אחר וכליו. תשובה, הדין עם האב שהמשייר דירה לעצמו לא לעצמו שייר אלא לכל ימי חייו שייר בין להשאיל לאחר בין למכור עד שימות ואפילו שאמר שיירתי לי לא בא לומר אלא שאינו משייר בה כלום לאחרים ואפילו השוכר יכול להשכיר כו'. ומהשתא שמעינן דאף על גב דהתם שייר לעצמו מחצית הבתים דמשמע שיהא דר עם הבן בבית ואפילו הכי כתב דיוכל להשכיר לאחרים מאחר דלא יוכל הבן למימר אדעתא דהכי שתפתי עמך מתחלה, וה"ה בנדון דידן שתוכל הבת להשכיר חלקה. דאין לומר דדוקא משייר לעצמו שייר לו שיוכל להשכיר אבל מה שנתן לבתו אין לה כח כ"כ. דזה אינו דכ"ש הוא. דהא אמרינן פרק המוכר בית לעניין בור ודות דאם משייר לעצמו בור ודות צריך ליקח לו דרך אבל אם מכר בור ודות אין המוכר צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר וכ"ש הנותן מתנה דבעין יפה נותן כדמוכח התם, וא"כ אם נאמר במשייר חלקו בבית יכול לשכרו לאחרים כל שכן בנותן לאחרים דיכול המקבל מתנה להשכיר לאחרים: ואחר שבררנו דבר זה נשוב לשאלה קמייתא. מה ששאלת צרכי הבית בקניית עצים וכיוצא בו. נראה לי דגם בזו זכתה הבת, וראיה ממנהג הארץ שהמשיא בתו כותב לה דירה שנים ידועות ואז היא פטורה מכל הצרכים הנ"ל, אם כן שמעינן דסתם דירה משמעות כך דפטור מכל דבר. כ"ש בנדון זה שדירת הבת היתה כמה שנים אצל אביה בעניין זה שלא היתה צריכה להוציא שום דבר, א"כ כשאמר לה שתדור כבתחלה ודאי משמע שתדור בכל דבר כדירתה בתחלה ופטורה מכל דבר שהיתה פטורה בחייו, ואין לומר דהיכי נביא ראיה ממנהג שאינו מבורר שהוא מנהג ותיקין, דזה אינו כלום דכה"ג דורשין לשון הדיוט לילך אחריו כמו שהוא מבואר פרק המקבל, ועוד ראיה ממדור אלמנה דאמרי' פרק הנושא דנותנין לה מדור לפי כבודה כו' ואמרי' התם ת"ר משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה בכרים וכסתות כדרך שמשמשת בחיי בעלה בכלי כסף וכלי זהב כדרך שמשמשת בחיי בעלה שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר כו', שמעינן מזו דמה שכתב לה את תהא יתבא בביתי דכולל כל צרכי המדור דאל"כ מנא לן ליתן לאלמנה שאר צרכי מדור דהא לא כתב לה אלא את תהא יתבא בביתי אלא ש"מ דהכל בכלל, ולכן תנא במתניתא ונותנים לה מדור לפי כבודה דכולל הכל. ועוד יש להביא ראיה מהא דכתב הר"ן פ' הנושא והמ"מ פי"ח דאישות בשם הרשב"א נראה דאלמנה אינה משתמשת בכל הבתים אם היורשין ביחד אלא מיחדים לה מדור לפי כבודה בבית בעלה דאל"כ מאי קאמר לפי כבודה הלא בכולן משתמשת והא דתניא משתמשת כדרך שמשתמשת בחיי בעלה לאפוקי שאין יכולין לדחותה מן המדור ולשכור לה אחר, שמעינן מזו דאי לא תנא התנא מדור לפי כבודה ה"א דהיתה משתמשת בכל המדור מאחר דדינא הוא להשתמש בו כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה, ואם כן ה"ה בנדון זה דאמרינן שיש לבת להשתמש בזו כדרך שהשתמשה בו בחיי אביה בלי נתינת צרכי הבית, וזה נראה לי בדינים אלו. נאום הכותב בקצרה וסומך על רבותיו וחבריו שהם יוסיפו עוד ראיות כהנה וכהנה ואף כי הדבר פשוט הוא בעיני שאינו צריך לראיה, נאום משה בן לא"א ישראל שלי"ט הנקרא

משה איסרלז מקראקא:

מה שאדוני שאל מאת שארו להורות דעתו במכוון דברי מר שיהיו נחתמים לעשות הלכה למעשה, הרימותי ידי לאל שדי ומי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי מתלמידים הפושעים בי, שחפשתי לצדד זכות לצד כושר מפעלי מר מאחר שהעניין נוגע בו וראוי להפך בזכותו כת"ח ותיק כמותו אבל מה אעשה האלהים אני ירא, ודעתי אחוה למר עד מקום ששכלי ישיג ויגיע. כי נראה בעיני פשוט שאין הבת עם בעלה יכולין להשכיר כלל הדירה לאחר, כי ידוע שעיקרי צוואת שכיב מרע בנוי על יסוד האומדנא ומש"ה במקצת בעי קנין ובכללו לא בעי קנין וכן כל דיני מתנות כגון הכותב כל נכסיו לאשתו או לאחד מבניו שלא עשאם אלא אפוטרופוס מכח אומדנא, וכן כל הכותב נכסיו לאחר מחמת ששמע שמת בנו כו', וא"כ בודאי בנדון דידן נמי אומדנא דמלתא שלא נתן לבתו אלא שיהא לה דירה כל ימי חייה ולא צריכא לטלטל ולשכור בית דירה, ואינו דומה להפוסק לזון בת אשתו כו' דהתם לאו בדעתיה לחוד תליא מלתא אלא אף בדידה תליא שהרי פסקה עמו שיזון ונתחייב לזה בשיעבודו שנשתעבד לה וא"כ אין שייך אומדנא כ"כ דאדרבא אומדנא דידה מוכח שיזון אותה על כל פנים בדמיו. ומה שכתבת בסוף שאין הדבר תלוי בדעת היורשין אלא בדעת הנותן כו', יפה כתבת, אכן אף בדעת הנותן אמינא אומדנא שבודאי לא נתן אדעתא דהכי שתשכיר לאחרים דשמא לא יהו מקובלין זה לזה כדעת הרא"ש גבי שני שותפין ואין אדם רוצה שיהיה מריבה בתוך ביתו לאחר מותו מדמקשינן בבבא בתרא ואין לך מריבה וקטטה גדולה מזו דשמא תשכיר לאדם שאינו מקובל להם בפרט שהיורשים עשירים ומעונגים ואין מורגלים בהשכרת הבתים לאחרים הם ואבותיהם, ואמינא אפי' מאן דס"ל דהשוכר יכול להשכיר בכה"ג מודה, ועוד אפי' בלא אומדנא אין לה זכות שתוכל להשכיר שהרי אפילו אשה שיש לה מזונות בתנאי ב"ד וכן פסק לה אפ"ה אין לה אלא פיסוקו ומאחר שפסק לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כו' לא נתן לה אלא כפי ברכת הבית, כ"ש לגבי צוואה שאין לה אלא כפי דבריו שאומר לה להדיא שנתן לה חזקה לדור כמו שהיו דרים בחייו דהיינו הם בעצמם, אף י"ל דלא אמר זה אלא לטפויי הוצאת העצים ושאר דברים שלא תצטרך להוציא כמו בחייו, מנין לך דלטפויי אתא דלמא למעוטי אתא שלא תשכיר לאחרים ויד בעל השטר על התחתונה, או נימא דלתרוייהו קא מכוון שיהא ממש כמו שהיה בחייו בלי חילוק בין לטפויי בין למעוטי וזו העיקר. ואם תאמר הבת שאדרבא לישנא דצוואה מוכחא שתוכל להשכיר שהרי אמר בזה הלשון שנתן לה חזקה לדור כו' ולא אמר שתדור כו' אלא כלומר חזקת הבית לדירה יהא לה וא"כ תוכל לעשות בחזקתה מה שתרצה והשתא בע"כ מה שאמר כמו שהיו דרים בחייו לטפויי אתא שלא תהא צריכה להוציא הוצאות עצים והדומה לו, זה אינו דמה שאמר חזקה לדור הוא לשון הצורך עצמו דאל"כ לא הוי צוואה כלל כדאמרינן להדיא בב"ב אמר רב נחמן שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום לפי שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש אם לא שיאמר תנו בית לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני או דקל זה כדי שיאכל פירותיהם כו'. וא"כ ה"נ אי לאו דקאמר חזקה לדור דהיינו חזקת הבית כדי שידור כו' לא הוי דבריו כדברי שכ"מ לקיים אותם, דהא אפילו בכתיבה ומסירה נמי לא מועילין אם לא בעניין יש בו ממש. ומה שיש לדמות לתשובה באחד שנתן מחצית ביתו לבנו ושייר ביה מקום דירה לעצמו ולמי שישמשנו ואח"כ נתן אותו שיור לאחר וטען הבן שלא שייר אלא לעצמו ואין לו רשות וכח ליתן שיורו לאחרים ופסק הוא שהדין עם האב כל היכא ששייר דירה לעצמו לא לעצמו שייר אלא לכל ימי חייו שייר בין להשאיל בין להשכיר כו', והשתא לכאורה יש קצת לדמות לנדון דידן דהא ידוע שעדיף כח הלוקח והמקבל מתנה מכת המוכר ומכת הנותן דהא היכא שמכר בית או נתן ושייר בור ודות לעצמו שצריך ליקח לו דרך לפי שמוכר בעין יפה מוכר וכן נותן, ואם מכר בור ודות או נתן בור ודות כו' אין הלוקח צריך ליקח לו דרך וכן המקבל מתנה אלמא שהמשייר לעצמו לא עדיף כמו המקבל מתנה ואפ"ה אמרינן לגבי המשייר דלאו דוקא לעצמו לבד כו' כ"ש לגבי המקבל. אכן אי מעינית חזית ביה מילתא פריכא פשיטא לפי מה שכתבתי דמן הלשון של צוואה שאמר כמו שהיו דרים בחייו מורה דוקא לעצמם ולא לזולתן, שאין ראיה לדמיון זה לפי שבכאן אין שום לשון מורה שיהיה דוקא לעצמו ולא לזולתו מש"ה יכול להשאיל ולהשכיר, ואף לפי מה שכתבתי שהאומדנא מוכח שלא כיון אלא לה לעצמה ולא לזולתה לפי שאינו רוצה שיהא מריבה בתוך ביתו לאחר מותו, הכא ליכא האי אומדנא שהרי הוא בחיים ויודע בעצמו לשער ולכוון שלא יהיה רעה לבנו אלא רוצה להשאיל או להשכיר לאדם אחר שיהא כשר בעיניו וממוצעת לבנו גם אם ירגיש בו אח"כ דבר שאינו נאה בעיניו יכול להוציאו, מה שאין כן בנדון זה שהדבר יהא תלוי בדעתה ותעשה מה שלבה חפץ להשאיל או להשכיר למי שיהיה אפי' לא יהא הגון בעיני היורשין, וגם הכא חזינן למפרע דלא קפיד בכך שהרי רוצה להשאיל ולהשכיר ומאחר שאין כאן אומדנא דמוכח אוקמינן אחזקתיה אבל הכא שמת אמרינן בודאי אם היה חי והיה בידו למחות היה מוחה, ושבקינן לכל הני טענות ונימא דנהי דליכא שום הוכחה בלישנא וליכא שום אומדנא אפ"ה ליכא ראיה מיניה כלל, דבודאי מה שאמרי' שאם שייר בור ודות לעצמו שצריך ליקח לו דרך משום דאמרינן כל מה שנתן או מכר בעין יפה מכר ונמצא שלא שייר לעצמו אלא בור ודות לבד ולא יותר. וכן איפכא אם מכר בור ודות בעין יפה מכר ומכר כל מה ששייך לבור ודות אבל דבר שאינו תלוי באותה הנתינה ומכירה אלא שבא אליו הלוקח או מקבל מתנה למחות במשייר שלא יהא כח להשאיל או להשכיר לאחרים זה לא יכול לעשות דכל מה ששייר לעצמו לא ממנו קבל אלא שהניח לעצמו ולא רצה ליתן לאחרים א"כ פשיטא שהוא ככחו הראשון ויכול לעשות עמו מה שירצה אבל המקבל מתנה שבא מכחו ומרצון הטוב של הנותן ולא היה בו כח מעולם א"כ אמרינן דלא יהיב ליה האי כח אלא לעצמו ולא לזולתו, ונהי דהלוקח יכול להשאיל או להשכיר כמו השוכר כו' לפי שתלוי נמי בדעתו אכן המקבל מתנה שבא מכח הנותן תלוי הכל בדעת הנותן ולא יכול להשאיל ולהשכיר כלל כ"ש בצירופי טעמים שכתבתי. חי ה' שכך נראה בעיני פשוט ואם שגיתי לא יהא עולה זדון כי אין שכלי משיג חוץ לגדר ההשגה. אכן השאלה השניה נראה פשוט שאינה צריכה לשלם שום הוצאה לעצים כמו שהיתה דרה בחייו לפי ברכת הבית ברובה. אכן לא יצטרכו היורשים לשלם לכיסה כפי מה שנהנו בדירתה שהרי לא צוה לזון אותה או להשכיר לה בית דירה אלא יניחו לה חזקתה הראשונה בכדי בלא הוצאותיה. והאלהים אפילו אם ישיב לי מר בליקוטים האחרונים מעשה בזה לא אשגיח ביה כי חשוב מר בעיני בשכלו הזך ככל אחד מן הגדולים האחרונים, אם לא שימצא הדבר בתלמוד או בפסקי הגאונים אז אודה ולא אבוש, כי בעו"ה ממרידת תלמידיי המורדים ופושעים בי וסומכין ובוטחין על גבורת הזק"ן ובנו הגאון יצ"ו, הם המוציאים אותי חוץ למחיצתי ומחסרים גופי ובריאותי, ומאן דלא שהייה לאוניתא למלכא דאדום לא לישהייה לאוניתא דידי או יהפך לבם ל"ב האבן והאכזר ללב בשר, או יתן לי חיל ואומץ כח להציל את נפשי ונפש התלמידים הכשרים מידיהם, ואף בהיותי בארץ אויבי וכפוי תחת ידם לא מאם וגעל הי"ת להפר בריתו אתי והרבה גבולי בתלמידים הגונים מכל ד' קצוי ארץ והם הקוצים בעיניהם ורחמנא ליחוס וליפרק מר ממרעין בישין כאלו. חי ה' שלא היה עומד מר בנסיונות כאלו אפי' חדש ימים כי לא ניסה, ויזכה לשני עולמות בחייו כו', דברי שארך

שלמה לורי"א:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.