שו"ת הרמ"א/נא

שו"ת הרמ"א ‏ נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יוסף הרופא מתעשר מצבא רב של רבנים אשר כתבו לזכותו ואין כל, כי כתבו שלא כדת של תורה שצותה שמוע בין אחיכם והמה לא שמעו ממני טעמי ולא דרשו אותי לומר מאיזה טעם דנתי, בכן באתי להעלות על ספר כתוב יושר דברי אמת עיקרי הדרוש להראות שלא על תהו פסקתי עליו נדוי בראשונה ואף חרם אח"כ. אך בסוף נעניתי לדברי (האווגדור) להיות בשב ואל תעשה, כי אני פי מלך אשמור, כל מי שלא ידע תחלת עניין לא יוכל להכיר אמיתתו לכן מראש אגיד אשר מאתו נתגלגל ונמשך גירוש:

בשנת אלף תקמ"ו (בדיצימב"ר) למספרם ביקש (מסי' יאקום מינט"ו) מן השרים להשיב משה (דישאנ"ו) באותו הבית שדר בו עתה הרופא הנ"ל באמרו שהוא פנוי והשרים שלחו לקרוא הממונים הר"ר קוזי סג"ל ז"ל וכמר יקותיאל ז"ל לדרוש אותם אם מרוצים הם השיבו היותם מרוצים ולכן הרשו השרים (למסי' יאקום) להושיב כמר משה הנ"ל שם עם בני ביתו. והאמת נכר מתוך המעשה שמה שאסרו השרים להושיב שם שום אדם עם בני ביתו רק הסוחרים (לונויטינ"י) דהיינו עוברי ארח ימים ישבו שם דירת עראי ולא דירת קבע על ימים אחדים בלי בני בית תנאי זה עשו לטובת יהודים של (גיט"ו חדש) לכן לא רצו להרשות למשה הנ"ל בלתי רשות ממונים של (גיט"ו חדש) ואחר שנפטר כמר משה משם בא אליעזר הרופא שהיה יהודי אז ועשה גם הוא (סופלי"ג) ומסרה לשרים כ"ט (אפרי"ל) תקמ"ו למספרם ובקש רשות לדור שם עם בני ביתו, וגם הפעם ההוא דרשו פי הממונים אם יתרצו בו ונתרצו (ו' מאיי"ם) בשנה ההיא. ואז (ז' מאי"ם) הנ"ל נתנו החמשה חכמים רשות שאליעזר הנ"ל ידור בעת ההיא עם בני ביתו והזכירו שהממונים נתרצו וכן כתוב בהדיא, מכל אלה נודע האמת שדת זו למנוע דירת בני בית (בגיט"ו וויטי) היה בעבור יהודים של (גיט"ו חדש) ולתועלתם א"כ מי שיחשוב לדור שם עם בני ביתו בלתי רשות קהל (גיט"ו חדש) הוא משיג גבול וגוזל חזקתם. ואחר שיצא אליעזר הנ"ל נכנס יוסף הרופא הנ"ל ועשה שעבודים עם (מסי"ר יאקו"ם מינט"ו) ולא שאל שום רשות מהממונים ולא מהקהל ולסבת קדרה דבי שותפי לא מיחו בו. ושתיקה זו אינה מחילה כי מילתא דציבורא אין שייך ביה מחילה מכח שתיקה (כ"כ בחידושי אגודה פרק חזקת הבתים) ולזה גם אחרים שראו שלא מיחו ביוסף הרופא באו גם הם ושכרו בתים שם וישבו שם עם בני ביתם ונפרץ הגדר שלא ברשות ונתגלגל מזה (שזינטלו"מר) אחד שהיה לו בתים (בגיט"ו חדש) להשכיר התחיל לגרות מדון עם היהודים (בגיט"ו וויט"י) באומרו שלסבה זו הוזלו בתים שלו (בגיט"ו חדש) וסבב שרבים (מגיט"ו וויט"י) נענשו מהשרים על אשר עברו דת המלך ונתגרשו מקצתם משם. ומזה נתגלגל (שמסי"ר יאקום מינט"ו) היה לאויב להיהודים של (גיט"ו חדש) כי ראה נזקו שבתים שלו נשארו פנוים בלי שכר כי אמר אם ירצה היהודים של (גיט"ו חדש) יוכלו לסייע לו בהשתדלות רשות שיוכלו להשכיר, ובאמת הרבה מראשי הקהל הסכימו שריבוי דירות (בגיט"ו ישן) היה קרוב להפסד לטעמים רבים ולא היה דעתם לסייעו לו לכן גזם להרע להם בעת שבקשו לחדש הקיומים והוא אחד (מזינטלומ"ר) העיר ואוהביו רבים לכן שלא ברצונם התחילו לפייסו ובאו עמו לידי פשר לעשות רצונו לשכור ממנו כל הבתים אחר שיהיה לו רשות מן המלכות כי זה היה כל מבוקשו כי לא היה לו דרך להשיג רשות מן המלכות להשכיר הבתים שידורו בו בני אדם עם בני ביתם רק אם ישכירום לראשי הקהל של (גיט"ו חדש) וראשי הקהל לא רצו לשכור אותם רק ע"מ שהם ישכירו למי שירצו ולא יהיה חזקה לשום אדם רק להם כמקדם, כאשר ביררתי שלא היה יכול להשכיר עד כי נדרשו הממונים ואם לא יהיה ככה יהיה בשב ואל תעשה ולא יסייע בדבר אשר אפשר שיהיה להם לנזק חס ושלום. לכן (הזינטלומר) לאשר לא היה לו דרך להשיג מבוקשו כי אם על דרך זה גרש כל יתר היהודים שלא היו (לווינטינ"י) ומסרו המפתחות אל הבעל הבית ואל הממונים וזה התחיל לריב גם עם הרופא הנ"ל והרופא נצח אותו במשפט הראשון ולא הלך (באפילציו"ן) עד קץ הדבר כמנהג העיר ורפו ידיו ושב להתרעם על ראשי הקהל באומרו שיקשה לו להתעצם בריב עם זה ולזה שלחו הראשים של הועד קטן להרופא להתרות שיבא עמהם לפני כל הרבנים שבעיר והם האלוף מהר"ר זעלמלין סג"ל ז"ל והאלוף מהר"ר קופמאן מפדוואה י"ץ והאלוף מהר"ר קופמאן נוויורה יצ"ו ובנו מהר"ר יהודא יצ"ו והוא מאן לעשותו רק אמר לדון בדרך זה בורר לו אחד כו' וגם אמר שהרבנים נוגעים בדבר וירצה לדון רק בפני חיצונים ואז התריתי בו ביני לבינו ואמרתי לו שלא יעשה כן במילתא דציבורא רק לדון בפני ב"ד היותר מומחה שבעיר ואשר אמר שהרבנים נוגעים בדבר שקר גמור הוא כי לכולם דירות (בגיט"ו חדש) ואף אם אולי לעתיד יצטרך אחד מהם לשכור מה להם אם ישכרו מן ראשי הקהל או ממנו. הלא כל המחלוקת שלו הוא בעבור קצת חדרים שדרכו להשכירן. לאשר ראשי הקהל הבטיחו לכל אשר ישבו (בגיט"ו ישן) לפנים שיתנו להם כפי צרכם רק אשר לא יצטרכו ישכירו הם הראשים א"כ מה הנאה להם אם ינצחו הראשים או הוא, כל היודע הנהגת דבר זה ותכליתו יודע בבירור שלא היו נוגעים בדבר, ובלעדי זה גלוי וידוע המנהג הקבוע בגליל זה שאדרבה כל מילתא דציבורא דנים דוקא על פי אנשי העיר אשר נוגעים בדבר הן בענייני מסים שנותנים למלכות הן בענייני עולים של כל עיר ועיר שפורעים לצורכי ב"ה ולעניים ושאר צרכיהם וידוע שמנהג מבטל הלכה. ואין לומר שמנהג זה לא נעשה על פי ותיקין ואיתא בירושלמי על מתניתין דפרק הפועלים מקום שנהגו וכו' דצריך להיות על פי ותיקין דהא מהרי"ק בשורש נ"ד כתב וז"ל ואין לך מנהג ותיקין גדול מזה שנעשה ברבים מקדם קדמתה לפני גדולי עולם עד כאן. גם המנהג הזה שנעשה מקדם לפני גדולי הארץ מנהג ותיקין הוא ועוד יש להם סמך שמנהג זה מבטל הלכה דהוי כאילו קבלו עליהם קרובים או פסולים ותנן בפרק זה בורר (דף כ"ד.) נאמן עלי אבא ואביך כו' דמאחר דציבור התקינו ונהגו אין לך קבלה גדולה מזו ואף כי איתא שם דקודם גמר דין יכול לחזור בו ואין כופין אותו מ"מ תקנה ומנהג יכול להכשיר שיהיו כדיינים כשרים. וכדומה לזה כתב הרא"ש בכלל י"ג סימן י"ח לענין עדים מפורעי המס ונוגעים בדבר והכשירם, וכן בכלל ה' סי' ד' על שאר ענייני תקנות והסכמות הקהל אומר שמנהג פשוט הוא וכן בתשובת רשב"א סימן תתי"א. והגאון ר"י קאר"ו (בח"ה ס"ס ל"ז) הביא תשובה אחרת דאפילו פסול קורבא כשרין בצרכי ציבור. והנה הרופא הזה אחר שלא שמע לקולי החלטתי עליו דין סרבנות ונדוי ואח"כ נתתרט ביום י"ב אלול שי"ט וחזר בו והעיד עדים על חזרתו ועל שחטא טרם חזרתו לשלוח ציווי מן (האווגידו"ר) להרבנים כתב בכתב חזרה זה וז"ל ואף אמנם שחטאתי לפני כ"ת דרך (האוויגדו"ר) הנה גדול עוני מנשוא וכו'. אח"כ כרת ברית עם ראשי הועד ועשה להם (רינונצ"י, ר"ל בלשוננו שנתן להם זכותו) כמשפט ה' חכמים וגם ביהדות מכל זכיותיו וחזקתו אשר אמר וקבל עליו בח"ת ובש"ד בכל תוקף ואיך שעשה כל אלה בלי אונס והכרח כלל. ואח"כ בא לפני האנשים שנתמנו לחלק הדירות (שבגיט"ו וויט"י) ופסקו לו חלקו וקצבו השטרות ויצא וקיבל עליו ולא אמר דבר ימים רבים עד עבר זמן רב נכנס בו רוח שטות והפיר בריתו ונתן טעם לפגם. האחד אמר שהיה אנום לעשות (רינונציא) מחמת סרבנות ונדוי הראשון שהיה עליו. שנית שהממונים לא השיגו בעבור הקהל שלהם כמו שהתנה הוא (ברינונצי"א) שיהיה להם רשות לשכור בתים (בגיט"ו וויט"י) לדור שם כל זמן שישבו בו (הלונוטיני') והם השיגו הרשות סתם ולא נכתב בו כל זמן שישבו בו (הלונוטיני'). והנה טענה ראשונה של אנוס שקר היא כי (רינונצי"א) זו נעשה כ"ו אלול שי"ט. וכבר י"ב בו חזר בו וקיבל עליו לבוא לפני הרבנים ויצא מן הנדוי ואחר ט"ו ימים (לבד) עשה (הרינונצי"א) עמהם כאשר היה פטור לגמרי מהנדוי ואשר קבל עליו לבא לפני הרבנים היה משורת הדין. זאת ועוד אחרת שאם אמר (שרינונצי"א) זו אין בה ממשות לאשר היה אנוס משום נידוי הראשון א"כ הוא עדיין בנדוי ראשון ואיך יצא ממנו ועוד חרם שני וש"ד איך יפטר מהם שקיבל עליו בח"ח וש"ד לקיים (הרינונצי"א), אנה נמצא שמותר לישבע לשקר לעשות דבר מה כדי להפטר מנידוי שהוא על עסק ממון. אם לדמות דבר זה להא דאמרינן פרק ד' נדרים (דף כ"ז:) שנודרין לחרמין ולהרגין ולאנסין. הלא מבואר שם שר"ל שיאמר יאסרו כל הפירות עלי אם אינן של בית המלך ויחשוב בלבו היום וכדומה לזה שמחשבת לבו אינה סותרת הדיבור. ודבר כזה אין שייך בנדון דידן שכתב הנני מקבל עלי בח"ח ובש"ד לאשר ולקיים כו'. ומה שאמרו סנהדרין פ"ג (דף כ"ו.) ודרשו האדם בשבועה פרט לאנוס אינו רק בענין זה או שהוא אנוס בסוף שלא יוכל לקיימו או שלבו אנסו כהא דאמרינן (שם) האלהים כך אמר רב וכו' וכן ביארו הרמב"ם בפרק ג' דשבועות או אם מכין ומייסרין אדם כדאיתא בתשובה סוף ספר הפלאה אבל בעבור הפסד ממון לבד לא רק על דרך מחשבות לבו שאינו סותר הדבור כנ"ל לא הוי לאנסין וכאן לא היה רק חשש הפסד ממון אם יפסקו הרבנים כנגדו. ועתה נבא אל הטענה שלא נכתב בהשגת רשות כל זמן (שהלווינטיני) ישבו שם כל היודע סדר ומשפט (וינצי') ילעג לו. וכן טענה זאת היתה לו לחוכא ואטלולא לפני חכמי הערכאות אשר טען לפניהם. ולזה אח"כ עשה עיקר טענתו לפניהם טענת אונס ובלי ספק שהרחוקים אינם יודעים ומבינים טעות זה לכן כאשר הושת לפניהם הלשון כמו שהוא בתנאי ולא נכתב ככה ישפטו שהדין עם הרופא. לכן אבאר הדבר על בוריו איך נפל לשון זה בדרוש וכי בנדון שלנו לא מועיל כלל ואדרבא אילו היה נכתב היה קרוב להפסד תדעו שלשון זה היה לו בתחילה לגריעותא. וזה כי בעל הבית כאשר ביקש להשיג רשות מן השרים להשכיר בית זה לאחרים שאינם (לווינטיני) היה טענתו לפניהם בעבור שהבית היה פנוי ולא היה יכול להשכירו לאינם ישראל כי לא יכון שהיהודים וא"י ישבו יחד לכן נכתב לו הרשות שיהיה לו כח זה כ"ז (שהלוונטיני) שם כי אם אינם שם יכול להשכירו לא"י. וכאשר הרופא שכר ממנו הבית הכתיב לשון הרשות שהיה לבעל הבית כמו שהיה כתוב שיהיה לו הרשות שהיה לבעל בית ולזה עתה כאשר נתפשר עם הראשים של הקהל ונתן להם זכיותיו (ופריוויליגי') שלו הכתיבה בצורתה ולאשר אמר הרופא אולי לא יעלה בידכם ההשגה מהמלכות שתוכלו להשכיר הבתים ואם אבטל זכותי נמצאתי קרח מכאן ומכאן כי לכם לא יהיה כח לתת לי דירה לזה הודו לו הראשים ואמרו שיכתבו התנאי שאם לא יעלה בידם שיהיה לזה רשות להשכיר הבתים שלא יהיה ממש (ברינונצי"י) ויהיה לו זכותו קיים ולזה אגב שטפיה הזכיר הזכות שלו כאשר היה כתוב בתנאים עם הבעל הבית. והראשים לא הרגישו ולא הקפידו ונכתב להם הרשות מן המלוכה על הכוונה האמתית לא על דרך זה רק שיוכלו לשבת שם לאשר המקום צר להם (בגיט"ו חדש) וזה הוא בין יהיה שם (לווינטיני) או לא כי ישיבת (לווינטיני) אינו ענין לרשות של אנשי (גיט"ו חדש) רק לבעל בית בראשונה נפל לשון זה לגריעותא כנ"ל. וזהו האמת הברור, ועתה הרופא מצא עלילה ונתן טעם לפגם לומר שלשון זה היה בו תועלת כי מנהג המלכות לתת לנו קיומים על זמן קצוב וככלות הזמן מחדשים ויש לחוש כאשר יכלה הזמן מהקיומים לא ירצו עוד לתת קיום ויגרשו היהודים אשר בארצם ח"ו לכן אם היה נכתב שהמלכות נתן רשות כולל לראשי הקהל להשכיר בתים (בגיט"ו וויטו"י) כל זמן (שהלווינטיני) שם ממילא בזה היה להם קיום תמיד ולא יהיה חשש גירוש כי לדעתו המלכות לא יגרש (הלווינטיני) וא"כ יהיו תלוים זה בזה, ועל טענה זו שחקו כל חכמי העיר כי אף אילו נכתב ככה לא היה מובן רק כל זמן שיהיה להם קיום מן המלכות להשאר בארצם כי רק על דירת הבתים לדור בהם היה הרשות הזה לאשר צר להם המקום ולא היה מועיל לעניין קיום כי אין לוכדין המלכות בלשונות של דברי הבאי כאלו ושום בר שכל לא יכחיש זה. ועוד מופת ראייה על זה כי הוא הרופא בלשונו בתנאי זה כתב כך שישיגו מן השררה או ממשפט אחר וכו' וידוע שלשון שררה בעיר הזאת הם הדוכוס ויועציו וגלוי לכל שאין להם כח לתת קיומים ליהודים רק עצת עשרה שהם המלכות או (פריגי"י) שהם כל הציבור של המלכות אשר נבררים לעשות כל דברי עיקרים של המלכות א"כ אי אפשר שלשון זה היה לתועלת הקיום שלא יגרשם ח"ו. והרופא כאשר היה לפני בדין הוא והועד קטן ואמרתי לו דבר זה והודה שהכח אינו ביד השררה ואמר אני כוונתי לזה כי ידעתי שזה אי אפשר ונתתי לפניהם מכשול ואם לא הבינו אינהו אטעו אנפשייהו. אז אמרתי אם היתה כוונתך כך היה מן הדין לנדותך בגלל אלה לבד שבאת להתל בראשי הקהל ולדעתך אף הנידוי הראשון דבוק בך כי בטלת החזרה אשר חזרת ושבת לסורך ואף דבריך לא יועילו לאשר א"כ התנאי בטל והמעשה קיים מטעם הא דתנן בפ' המגרש (דף פ"ד.) ובסוף פרק השוכר את הפועלים (דף צ"ד.) דאמר יהודה בן תימא כל שאי אפשר לקיים בסופו והתנה עליו מתחילתו אינו אלא כמפליגו בדברים וזה אחד מהלכות תנאים המפורשים בכל מקום וכן הוא לענין ממון כאשר באר הרמב"ם בפרק ג' דהלכות זכייה ומתנה ובפרק ו' דהלכות אישות. אמנם האמת ברור שאפילו היה כתוב לשון זה לא היה משמעותו רק על הדירות ולא היה נכלל בו קיום כלל א"כ לא היה בו תועלת רק היזק כי אפשר שישיבת (לווינטיני) ישתנה ממקום למקום כי הבעל הבית אינו מוכרח להחזיקם רק מרצונו כי כן פסקו לו החכמים כ"ד (שטימ"ר) אלף תקמ"ו למספרם וכתבו בפסק ההוא שיצטרך רק להחזיקם עד (נווימ"ר) שאחריו כדי שהשררה יוכלו לבקש להם מקום אחר אך אח"כ נשאר מהשוואה והשכיר להם על זמן וכן עשה מזמן לזמן ובסוף כל זמן הוא ברשותו וגם קביעת (ליוונטיני) הוא יותר מסופק משלנו כי הם כקוף בעיני רבים (מזינטילמר) אשר הם סוחרים בים לאשר אלו היהודים מזיקים להם ולזה עומדים עליהם לגרשם אמנם הקיומים שלנו לא נשמע מעולם שאמרו לגרשנו ת"ל רק לפעמים באיזה קיום חדש משנים איזה חק בהלואה לכן לשון זה היה קרוב להפסד ולא לתועלת. דעו ולמדו מתוך (האקורדה) שעשה הבעל הבית עמהם כ"ד (נווימ"ר) אלף תקמ"ו ועשה להם שכירות על ז' שנים בארו בו שאם השררה בתוך זמן זה לא ירצו להחזיקם עוד שיהיו פטורים (מהפיט"ו) נראה שפחדו מגירוש. ולא יטעה אדם לומר אע"פ שלא היה בלשון זה תועלת מ"מ צריך לקיים התנאים כצורתו וככתבו ויביא ראיה מדתנן בפרק מי שאחזו (ע"ד.) אמר רשב"ג מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה האצטלית אמרו חכמים תתן לו את דמיה ואמרו שם דלית הלכתא כוותיה אלא כחכמים שאמרו שאינו גט דאיצטלית דוקא בעי למיתב, הרי אע"פ שאין לו שום תועלת באצטלית דהא רצתה לתת לו דמיו ואפילו תרצה לתת לו אלף זוז בדמיו כאשר באר הרמב"ם בפרק ח' דגירושין אפ"ה אינו גט דצריך לקיים התנאי ממש, זו אינה ראייה כלל דמבואר שם בגמרא דגבי שאר דברים אינו כן דגרסינן (שם ע"ב) ההוא גברא דאמר לאריסיה כולי עלמא דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא את דלי ארבע ואכול תלתא לסוף אתא מטרא ולא דלה אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא צריך ופסק הרי"ף כרבה. ושם בגמרא לימא רב יוסף כרבנן דסברי אין דמים במקום אצטלית ורבה כרשב"ג וכו' עד רבה קאמר אפילו כרבנן שאני התם דלצעורה קא מכוין והא לא צערה אבל הכא להשקאה כיון והא לא צריך, ופירש"י שם סתם מגרש משום איבה מגרש הלכך יש לחוש דילמא לצעורה כיון ע"כ כלומר שתטרח עד שתמצאהו. הנה בארתי להסיר טעות זה. אכן אינני צריך לכל זה דכאן נתקיים התנאי דבכלל מאתים מנה דהשיגו סתם בין ישארו (הלוונטיני) בין לא ישארו. גם את אלה לא אוכל שאת שאיש הזה מתראה נגד העם כאלו הוא היה תמיד מוכן לציית דין ואנשי הועד העבירו עליו את הדרך והדבר הוא בהפך כי אנשי הועד התרו בו שיבא לפני האלופים אשר בעיר ויעשו ככל אשר יגזרו והוא סרב ורצה שיבואו לפני דיינים שחוץ למדינה ועל זה נתנדה ואח"כ חזר בפה ולא בלב לפי דבריו וגם הודה על חטאו ששלח צווי להרבנים (מאוויגדור"י) ואח"כ נתפשר עם אנשי הועד בקשר אמיץ. וחזר לסורו להפיר הברית והציעו לפני טענותיהם והוריתי מה שהוריתי מכח שקיבל עליו בח"ח ובש"ד ואז הכריזו אנשי הועד עליו החרם מכח הוראתי והלך הוא בערכאות לפני (האוויגדור"י) לכוף אותם לבטל החרם והשיג שעשה (האוויגדור"י שושפישיו"ן) וזה היה (מר"ץ) שי"ט ואחר כך (הלווינטינ"י) פשט טלפיו ועשה ששלחו לועד קטן להגיד איך שהרופא הוא מוכן להיות ציית דינא וזה היה שבט שכ"ב ומן הדין לפי התקנה שנעשה (בפירר"א) בועד הקהילות לא היו צריכים להשיב רק שאינם חייבים לדון עמו בדין ישראל אחרי שכבר הלך בערכאות מכל מקום לא השיבו ככה רק השיבו דבר אמת שכבר באו לפני אב"ד שלהם שקבלוהו הקהלות עליהם זה שנים רבות ושמע טענותיהם ופסק והורה מה שהורה כנזכר שם ואין להם לשוב ולטעון אחר גמר דין. והוא כפר בזה ואמר שאף אם כל אחד ספר לפני זכותו היה רק דבר שפתים ולא קבלוני לדיין עליהם. ובזה אינו נאמן דאע"פ שכתב הטור ח"מ בסי' כ"ב וכן הוא בהרא"ש בתשובה (כלל נ"ו סימן א') שאם כפר ואמר לא קבלתיו לדיין ישבע זהו דוקא לענין ממון שחבירו לא יוכל להוציא ממנו כפי הפסק מהדין כי דין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה והנתבע פטור בשבועה אבל לענין איסורא כנדון דידן שאנשי הועד קטן יודעים האמת שלהם ורצו לאפרושיה מאיסורא ולהזהיר גם אחרים שלא ימעלו בחרם הרשות בידם ויפה עשו ויפה השיבו. גם אלי צוה האיש לפני המושל פה (פדווא"ה) להכריחני לתת לו בכתב ביטול החרם מרצוני, והשבתי לפני המושל שכבר עשה (האוויגדור שושפישיו"ן) על החרם ועל כרחי אני צריך לשמור דברי אדונים שלי והוא אמר שזה לא יספיק לו שאהיה כמוכרח רק שאכתוב לעשות כן ברצון ולא עלה בידו כי המושל היה חכם ואיש ישר ממנו. מעתה ראו דרכיו שתמיד עם כולנו הלך בערכאות רק לפעמים כאשר לא השיג רצונו בערכאות פשט טלפיו ואמר לדון בדיני ישראל אך תמיד בחד שטותא מסרך סריך לומר לדון לפני חיצונים:

ראו דרכיו ראשית דרכו בג' (מרץ) אלף ס"א למספרם צוה הראשים של הקהל לפני ה' חכמים אשר שם עשה (הרינונצי"י) לחתו' (הרינונצי"י) מכח טענותיו המזוייפים הנ"ל וכאשר ראה שלא יעלה בידו שם סלק עצמו מהמשפט ההוא ואח"כ הלך בדרכיו הרעים לענין אחר לצוות הראשים לפני (הגוורנדור"י) לטעון שיהיה פטור מהמס בהיות מושבו בין (הלווינטי') ויחשב כמותם, וגם שם לא השיג מבוקשו כי אמרו שבכלל שאר היהודים הוא. עוד יש לשדות נרגא בעיקר טענותיו שאמר שלא נתקיים התנאי כי מכח דינא תנאי זה אין בו ממש דלא נעשה כהלכתו בשום דבר דהא (ברינונצי"י) שעשה בראשונה במשפט החכמים אין בו דבר כדינו כי שם המעשה קודם התנאי ואין בו כפל התנאי (וברינונצי"י) של יהדות לא נתבאר בו התנאי רק שמזכיר (הרינונצי"י) שעשה במשפט החכמים ואמר בלשון זה הנני מקבל עלי בח"ח ובש"ד וכו' לקיים (הרינונצי"י) שעשיתי היום במשפט החכמים וכן עם התנאים שבתוכו כנראה במשפט הנ"ל בכלל ובפרט ולא הזכיר שום תנאי בפירוש רק תלה הדבר במה שנזכר שם ושם אינן כהלכתן. בשלמא כפילות התנאי אפשר לתרץ על שני דרכים, אחת שיש מתלוקת בין הפוסקים (הביאם הב"י בח"ה סימן ר"ז) אם בממון צריך כפילות או לא שנא, (דברינונצי"י) של יהדות כתוב וז"ל וכל התנאים הנ"ל הותנו ונעשו כהלכתן כתנאי בני גד ובני ראובן ככל הלכותיה וכו'. ובהגהות מיימוני פ"י דאישות איתא וז"ל אר"י כי שמא אם אדם אומר סתם שיהא תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן יכולה להיות שמועיל בלא כפילת תנאי. אבל כאן שכתוב בפירוש (ברינונצי"י) במשפט החכמים מעשה קודם התנאי וביהדות תלה הדבר (ברינונצ"י) ההיא אין לומר שמלת כתנאי בני גד ובני ראובן יועילו לסתור מה שכתוב בפירוש ההפך. בשלמא על כפילות איכא למימר אע"פ שחסר בכתב לשון זה שאמר כבני גד ובני ראובן רצה לומר שנכפל אע"פ שלא נכתב אבל לומר שירמוז על מה שנכתב בהפך אי אפשר דיהיו סתרי אהדדי וכן בהג"ה הנ"ל לא הזכיר רק על הכפילות א"כ התנאי הזה מעשה קודם התנאי, התנאי בטל כי אף החולקים בכפילות מודים במעשה קודם לתנאי כדאיתא בהמגיד פרק ו' דאישות ובר"ן בפרק האומר בקידושין משום דסתם מתניתין היא בסוף פרק הפועלים, ואין לומר הואיל (והרינונצי"י) נעשה בערכאות לא נצטרך לכל דקדוקי התנאים כי בדיניהם א"צ דכתב הרמב"ן והטור ח"מ מביאו סימן ס"ה וז"ל דלא עדיפי בערכאות מבסופרי ישראל שאין דינא של מלכותא אלא להכשיר שטרות שלהם ולעשות סופר שלהם נאמן כמאה עדים שלנו אבל לענין הקנאה לא עדיפי משטרות שלנו שמנו וכו'. והנה האיש הזה הטועה מתפאר שיכול לומר אדרבה וכי יש בידו הסכמה מחכם על זה, בלי ספק גחלים יחתה על ראשו כי בדין הוריתי עליו החרם אף כי אח"כ הייתי מוכרח לגזירות (האוויגדור) שעשה (שושפישיו"ן). ויקרה לאיש הזה כאשר קרה לההוא קצב הנזכר בתשובת הרא"ש (דין ט' כלל ט"ו) על שאמר אדרבא ככה יקרה גם לו שכל חביריי ותלמידי ינהגו בו נידוי מחדש על זה שזלזל בכבודי. ועל שמתפאר שחכם הסכים לאדרבה אין לחוש לחכם ההוא אשר ידון על פי דבריו ולא שמע טעמי ונימוקי:

ועל אנשי הועד קטן לא יוכל לומר כלל אדרבה כי הם לא נדוהו רק פרסמו הוראתי. עוד הביטו רמות רוחא דההוא גברא כי מי נתן לו מעלה זו להכניס ראשו בין ההרים הרמים הפוסקים שחולקים אם ע"ה יכול לומר אדרבה. והגאון מהר"י קולון בשורש ק"ע הביא החולקים והגאון מהרר"י קאר"ו הביא יותר סימן של"ד ביורה דעה א"כ לדברי מי שאומר שע"ה לא יוכל לומר אדרבא יכוה וילקה בשפתיו והחכם שהורה לו אינו כדאי כנ"ל. גם אם יאמר שב"ד יכולים לנדות אותי אף שהע"ה לא יוכל איני חושש לזה כי אם יעלה ככה על לב ב"ד בלי ספק אם ב"ד יפה הוא ידרשוני תחילה מאיזה טעם דנתי ואבאר להם טעמי הנזכר ויותר דברים הראוים לגלות לב"ד אשר כאן לא אעלה על ספר לחששא כזה וכ"ש לדברי הראב"ד שסובר שב"ד אין נזקקין לזה שאין לחוש לזה. ובהיות כי לדעתי קונטרס זה יגיע לקצת תלמידי חכמים אחדש בו דבר ואף כי אינני סומך על סברתי לחדש דין שלא נמצא מ"מ להיותו משא ומתן של תורה אכתבנו. וזה כי מסברא שנדון כזה אף אם היה ח"ו שלא כדין אין שייך בו אדרבה כי מבטן מי יצא אדרבה הלא ממעשה דר"ל פרק אלו מגלחין (י"ז.) דנטר פרדיסא דהוא היה המנדה ומפיו יצא הקללה ואז שייך לומר אדרבה, אי מטעם דמפרש בירושלמי משום אורריך ארור או מטעם שזלזל אותו ולזה הטעם סוברים קצת הגאונים שע"ה לא יוכל לומר אדרבה על ת"ח דהא ת"ת שזלזל ע"ה אינו חייב נידוי וכן רמ"ך אמר ככה מטעם זה והגאון הקאר"ו (סימן של"ד) בי"ד הביאו, אבל דבר כנדון דידן אני לא נדיתי אותו ולא יצא התנאי מפי על דבר זה אך הוראה לבד הוריתי לומר ששעבודו הוא קיים ונכוה בגחלת שחתה על עצמו לפי הפסק וההוראה שלי אנה נמצא ששייך לומר אדרבה על זה לא מטעם אורריך ארור כי לא קללתי אותו ולא מטעם זלזול כי לא זלזלתי אותו וכי לא היה לי לפסוק כפי שקול דעתי. ודבר זה אינו בגדר המנדה חבירו שלא כדין רק בגדר דיין שדן וטעה שלא נמצא שקונסים אותו רק כאשר מכח פסקו נתן ראובן לשמעון מעות שלא כדין ישלם הדיין לראובן מעותיו שהזיק לו כאשר דינו הוא קיים והוא שלא כדין. אבל בנדון כזה אף אם טעה במה שנתחייב הדיין נדוי אין שייך תשלומי נזק אם לא ע"ד לעשות לו כאשר זמם וזה לא נמצא בטועה. אכן האמת כבר אמרתי שבדין הוריתי. יותר ממה שכתוב כאן יש אתי לכתוב במקומו ובשעתו כאשר תנתן הרשות:

נאום מאיר בכמר יצחק ז"ל קצינעלינבוגן:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.