שו"ת הריב"ש/תפג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מונסון. לרבי חיים אמנטבוך י"א
שאלה ראובן כתב אלף זוז במתנה לחוד לאשתו ושעבד כל נכסיו לה בסתם לא באפותיקי כלום והיא נתנה מתנתה לחוד ללוי ואח"כ מתו גם שניהם האשה ולוי ואח"כ מכר הבעל חצי שדהו שהיה לו בשתוף עם שמעון בלא חלוקה לשמעון שותף זה והחזיק שמעון בכל שדהו בחציו שכבר היה שלו ובחציו מצד מקנת כספו ומת הבעל אחר זה ואפטרופא של בן לוי בא לטרוף חצי שדה מהלוקח שהוא שמעון והלוקח טען שהוא שותף בשדה זו ואין בעל המצר גדול ממנו אך טוב בעיניו שיהא נשום מחצית הקרקע ע"פ אנשים בקיאים בשומא ומה ששוה על פיהם יתן לאפטרופא זה והאפטרופא נתן עיניו בקרקע זה וחמדו ואמר דשמין לו ואח"כ מכריזין עליו והוא יקחנו ביותר מה ששוה ומכדי דמיו כשעור חובו והלוקח טוען דלאו דינא הוא מאי דקאמר האפטרופא לפי שבשדה זה אין בה דין חלוקה כדי לזה וכדי לזה והואיל ויש לו המחצית בו ומצרן הוא ולוקח הוא מצד אחר מצי לסלוקי לבעל חוב בזוזי כל דאית ליה זוזי ללוקח כפי מה שנשום ע"פ ב"ד דאין גוף הקרקע קנוי לבע"ח רק משועבד הוא לו ולפיכך הנו מזומן לתת לו שוה חצי שדה שהוא טורף דאם לא כן מה כח לוקח יפה וראיית הלוקח מההיא דפרק מי שהיה נשוי (צ"א:) בההוא גברא וכו' ובההוא דשכיב ושבק קטינא דארעא דכל דאמר לבע"ח הילך חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה והרב אלפסי כן פסק והרמב"ם ז"ל ג"כ אין מכריזין אחר השומא כדברי האפטרופא לפי שתלוי הדבר במקום שמכריזין ובמקומו לא נהיגי להכריז משום דבקיאי בשומא הם ופוק חזי כמה הגבאות ב"ד איכא בעירו ולא נהגו להכריז רק לשום דודאי אפטרופא זה נוהג מנהג רמאות בדרך זה להעלות בערכו חצי השדה מאד יען יש לו תביעת אלף זוז על חצי השדה כי לא נמצאו ולא הניח הבעל נכסים אחרים ליפרע מהן ולפיכך רוצה לתת האלף זוז כלם בחצי השדה כדי שישיגנו וגדולה מכל זה טען הלוקח כנגד האפטרופא דלא דינא הוא להגבות מן הקרקע בפרעון מתנה לחוד ממה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאלה דאם נותן לאשתו אלף זוז משלו אגב ארבע אמות קרקע דלשון משלי משמע מנכסי ולפיכך אם עדין יש תחת ידו מאותן מטלטלין שהיה לו באותה שעה יש לה לגבות מהן שוה אלף זוז אבל לא מן הקרקעות לפי שהקנה אותה לה אגב קרקע ואין קרקע נקנה באגב ואם הבעל טוען שכבר קבלה אותן נאמן משום שכך כתוב בשטר המתנה תלך ותחזיק בכל הזהובים משלי ע"כ תורף לשון הרשב"א. ועוד טען הלוקח דאשה זו שנתנה מתנתה לחוד מוכחא מלתא לכל בני עירה שתפסה מטלטלי בעלה בעוד שלא היה בעלה מצוי בעידו והלכה לה שלא מדעתו וכל שלא נשבעה בחייה שלא תפסה מנכסי בעלה אין לו למקבל מתנתה כלום משום דלא כתב לה נאמנות בשטר מתנתה לחוד זהו מה שבא בדברי הבעלי דינין:
תשובה נראה שבזאת המתנה לחוד יש בה תנאי שאינו נוהג בשאר מתנה לחוד והוא שהתנה עמה בעלה בפירוש בשעה שכתב לה המתנה שאף אם תמות היא בחייו שלא ירשנה דאם לא כן כשמתה בעלה יורש הכל ואעפ"י שבחייה אינו אוכל פירות דקיי"ל (בב"ב נ"א:) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות מ"מ עדיין יש לו דין ירושה על המתנה ההיא ואף אם קדמה ומכרה ונתנה המתנה ההיא לאחר כשמתה בעלה מוציא מיד הלקוחות וכן כתב רב האי וכל הגאונים ז"ל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל ולזה על כל פנים במתנה זו צריך התנאי הנז' ועל פי הענינים ובאותן תנאים הצריכין בסלוק הבעל מירושת אשתו כמוזכר במסכת כתובות פרק הכותב (פ"ג.) ומבואר שם למפרשים ז"ל ואחרי הניחנו שבמתנה זו היה תנאי מספיק שבעבורו אין הבעל יורשה ומתנתה ללוי קיימת נראה שטענת האפטרופא לומר שהוא יעלה בדמים הקרקע ההוא עד כדי חובו טענה היא ואעפ"י שלא נהגו להכריז זהו ששמין לבעל חוב הקרקע ונוטלה בשומת בית דין ואין צריך להכרזה כיון שלא נהגו כן מפני הטעם שהעלו בגמרא (שס ק':) משום דקרו בני אכלי נכסי דאכרזתא ולזה אין בית דין טורחין להכריז כיון שאין דרך בני העיר לקנות נכסים הנמכרין בגוביינת ב"ד שחושבין זה לגנאי להם ולא מפני הטעם שכתבת משום דבקיאי בשומא שהרי נדחה הטעם ההוא בגמרא ואין חוששין לו שהרי לפעמים יקנה אדם קרקע ביותר מכדי דמיו וכבר אמרו מפני זה (בב"מ נ"ו.) אין אונאה לקרקעות ומ"מ אף במקום שאין מכריזין אם יש מי שיתן בדמיה יותר הדבר ברור שאין בית דין מפסידין ללוה אלא מוכרין אותה למי שמעלה בה[1] וכ"ש בכאן לבעל חוב זה שרוצה הלוקח לסלקו בזוזי שיכול לומר לו או תן לי שעור כל חובי או אני אקח הקרקע בכדי כל חובי ומה ששנינו בפרק מי שהיה נשוי (צ"א.) אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו דינר אין שומעין להם הרי אמרו בגמרא דהתם היינו טעמא משום דאית להו פסידא ליתמי שבהעלאה זו יפסידו בני כתובת הקטנה אבל היכא דלית להו פסידא ודאי מעלין בדמים והכא לית ליה פסידא ללוקח במה שזה נותן בקרקע יותר מכדי דמיו להפרע מחובו שהרי בין כך ובין כך צריך הוא ליתן לבעל חוב דמי הקרקע ואם מפני שעתה ישאר לו הקרקע בדמיו וזה יסלקנו מן הקרקע אין זה נקרא פסידא שבשביל פסידא כזו לא יוכל זה להעלות בדמים הקרקע החביבה לו בכדי כל חובו וכ"ש שיש פסידא לבעל חוב שיפסיד שאר חובו והראיה מדקיי"ל (בב"ב י"ג.) דאית דינא דגוד או אגוד בשדה שאין בה דין חלוקה והסכימו האחרונים ז"ל שמעלין בדמים יותר על שומת ב"ד כדתניא (שם:) כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים ואע"פ שיש פסידא לאחר שזה מכריחו בעלוי זה או שיתן לו מחלקו יותר מכדי דמיו או שיקבל מחלקו בסך הזה ויסתלק[2] והיכא דאיכא פסידא אין הדין לעלות בדמים אלא שאין זה נקרא פסידא להסתלק מן הקרקע כיון שזה אומר לו או תן לי או קח ממני וגם בנדון זה הרי זה אומר לו או תן לי כשעור חובי במעות או אקח הקרקע בחובי ואם מפני שזה יכול לעלות בכדי חובו מבלי הפסד שהרי אין חובו שוה אלא בכדי הקרקע שאין נכסים ללוה אין בכך כלום דהא קיי"ל דאפי' בעני והעשיר אית דינא דגוד או אגוד כל שהעשיר תובע לעני ואומר לו גוד או אגוד וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ויכול העשיר להעלות בדמים הרבה ואין העני יכול לעשות כן מ"מ כיון שהוא אומר לו או מכור לי או קח ממני דינא קאמר ליה כ"ש בנדון זה שנשתעבד הקרקע לכל חובו של זה שאעפ"י שהלוקח יכול לסלקו בזוזי כדמוכח מההיא דקטינא זה יכול לומר או תן לי כל חובי או אקחנה אני בדמי כל חובי וכן כתוב בפי' בספר חשן משפט (סי' קי"ד סעי' י"ז) וז"ל ואם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אמר לא כי אלא ישומו אותה ב"ד ואני אתן כפי מה שישומו אותה ב"ד אין שומעין ללוקח עכ"ל ובפ"ק דבבא בתרא (י"ב:) בההוח דזבן ארעא אמצרא דבי נשיא כי קא פליגי אמר להו הבו לי אמצרא ואמר רבא כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי מעלינן ליה כנכסי דבר מריון והלכתא כרב יוסף ופי' הראב"ד ז"ל שאף בשהחלקים שוים יכולין לעלות בדמים החלק הסמוך לחברו ואין זה נקרא מדת סדום שלא לתת לו חלקו למצר שדהו כיון שהחלקים שוין שמאחר שזה מעלה אותו חלק בדמים אלמא קפידא הוי ועוד שזה יאמר לו אני רוצה במצר יותר שלך לפי שאחר כן תקנה אותה ממני ביותר לפי שהיא סמוכה לשדותיך ומלשון מעלינן ליה כנכסי דבר מריון נראה שיכולין לעלות בדמיה הרבה ואפי' ק' בדמיה וכן כתוב לרמב"ן ז"ל ולזה הדין עם האפטרופא בטענה זו. ומ"מ אם האפטרופא לוקח הקרקע לצרכו ולא לצורך היתומים בזה כיון שהלוקח היה שותף בקרקע זו הרי הוא כבן המצר ועדיף מיניה ויכול לעכבה בדינא דבר מצרא בכדי מה שיתן האפטרופא ליתומים בדמיו. וכן אם לקחו לצורך היתומים והיתומים הם גדולים דאית בהו דינא דבר מצרא דמאי דאמרינן בב"מ פ' המקבל (ק"ח:) ליתמי לית בה משום דינא דבמצ"ר דוקא ליתומים קטנים ומשום דלאו בני ועשית הישר והטוב נינהו אבל גדולים הרי הן ככל אדם וכבר כתב הרמב"ם ז"ל דאף במי שטורף בחובו בשומת ב"ד אית דינא דבר מצרא ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דבר מצרא בכדי מה שישומו ב"ד שהי' שוה החוב ואע"ג דקיי"ל (שם.) דשויה ק' וזבן במאתים דצריך ליתן לו מאתים דאין אונאה לקרקעות זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמי שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ז"ל ששמין המטלטלין ונותן לו בן המצר דמיהן ומסלקו[3] אמנם אם הם יתומים קטנים דלית בהו דינא דבר מצרא והאפטרו' קנה הקרקע לצרכם אין יכול לסלקם משום דינא דבר מצרא אלא ישאר הקרקע ליתומי' בשתוף עם הלוקח כאשר היה מתחילה עם ראובן והלוקח ואם אין בה דין חלוקה אית דינא דגוד או אגוד ויכולין לכוף זה את זה למכור חלקו לחברו בשומת ב"ד ומעלין זה את זה בדמים:
ומה שטען עוד שאין דין מתנה לחוד לגבות מן הקרקע מתשובת הרשב"א ז"ל אינה ענין לנדון זה כי תשובת הרשב"א ז"ל היא במי שלא שעבד נכסיו רק שנתן אלף זוז בנכסיו אגב קרקע וזה אין לו לגבות אותם כי אם מן המטלטלין אם יספיקו לאלף דינרין אבל הקרקע שאינו נקנה באגב לא היה בכלל אבל זה שנתן האלף זוז באגב ועוד שעבד לו כל נכסיו בקנין לגבות מהן מקרקעי ואגבן מטלטלי הרי הכל בכלל והרי הוא כבע"ח דעלמא אמנם לשונו של שטר יוכיח עליו בזה. גם מה שטען דמוכחא מילתא שתפסה מטלטלין בחיי בעלה והיתה חייבת להשבע וכל שלא נשבעה בחייה שלא תפסה אין למקבל מתנתה כלום גם זה אינו כלום מכמה טעמים חדא שנראה שקודם זה נתנה היא המתנה וא"כ הנה זכה זה במתנה קודם חיוב שבועתה ובענין זה אין אומרים כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' כל הנשבעין (מ"ח.) ועוד שהאשה מתה בחיי בעלה וקודם שמכר בעלה הקרקע וא"כ מעולם לא נתחייב' זו שבועה בחיי' שנאמר כשמתה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי בחייה לא נתחייבה שום שבוע' ואע"פ שאנו חושדים אותה שתפסה הנה כיון שהיה הבעל חי לא נתחייבה שבועה אא"כ יטעון לה הבעל בברי [אישתבע לי] וגם שבועה זו אינה אלא שבועת היסת ואין אומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו כי אם בשבועת התורה או בשבועה כעין תורה דהיינו שבועת המשנה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגם את שטרו ועד אחד מעידה שהיא פרועה[4] ואף באלה יש חולקין דלא אמרו אלא בבא ליפרע מנכסי יתומים והבו דלא לוסיף עלה וכן לדברי הכל אפילו יורשין גובין מן הלקוחות אע"פ שהבא ליפרע מן הלקוחות לא יפרע אלא בשבועה אין אומרים כשמת מלוה כבר נתחייב שבועה ללקוחות ואין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי אפשר שיגבה מבני חורין או יפרענו הלוה כיון שהוא חי ולא יגבה מן הלקוחו' וא"כ אין לקרותו מחויי' שבועה ואע"פ שבנדון זה ג"כ הלוה שהוא הבעל מת והלקוחות חוזרין על יורשין וה"ל כבא ליפרע מן היורשין כדאמרינן גבי ערב בפ' כל הנשבעין (מ"ח:) משום דערבא בתר יתמי אזיל זהו אם היו הנכסים ליורשים שאז י"ל כן לפי שיחזרו ויטרפו מן היורשין אבל בנדון זה שלא נשארו נכסים אחרים מן הבעל הא לא אזלי בתרייהו ואע"פ שבערב יש מי שאומר דאף אם נשארו נכסים מן המלוה דלא אזיל בתרייהו הוי נמי דינא הכי שכיון שגמל חסד לאביהם היורשין יפרעוהו משלהם והוי כבא ליפרע מן היורשין הנה אף מי שסובר כן מודה דבלקוחות ליכא למימר הכי שהרי עביד איניש דזבין ארעא ליומיה ולא עשה חסד לאביהם ואם כן היורשין לא יפרעוהו משלהם כיון שלא הניח להם אביהם נכסים ואין מצוה עליהם ולזה גובין יורשין מן הלקוחות ולא קרינן בהו כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו וא"כ עלה הדין שאם יש תנאי בשטר המתנה לחוד שלא יירשנה בעלה שהדין עם האפטרופא ואין הלוקח יכול לסלקו בזוזי אלא א"כ יתן לו כל דמי חובו וגם לא בדינא דבר מצרא אם היתומים הם קטנים אלא שאם אין בה דין חלוקה אית דינא דגוד אגוד וישומו אותה ב"ד ואחר השומא יעלו זה את זה בדמים זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |