שו"ת הריב"ש/תסד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
טירול. לחכם רבי יצחק לפפא נר"ו
שאלת רגילים הכותים לקנות שינשל"ש על בתים ושדות ויתן הקונה למוכר מאה ליטרין על דרך משל על בית או שדה שוה הרבה יותר ממה שקנה על תנאי שיתן המוכר שקבל המעות לקונה הנקרא שינשלי"ר מס ידוע בכל שנה ושנה מאה או חמשים דינרין וזה בתורת מכר וקנין מהם לזמן קצוב ומהם לעולם בתנאי ובשעבוד כך שאם לא יפרע המוכר לקונה אותם המעות שקבל ממנו אחר שישלם הזמן שהתנו ביניהם יהיה הבית נחלט לשנשלי"ר ויהיה שלו ונפסד למוכר הפסד גמור וכל התנאים האלו כתובים בלשון קנין ומכר ושאלת אם על הדרך הזה יעשה ויקנה ישראל מישראל אחר אם יקרא זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין אם לא:
תשובה נראה שיש במכירה זו שלשה צדדין צד אחד שהוא רבית קצוצה ויוצאה בדיינין וצד שני שאין בו רבית כלל וצד שלישי שהוא אסור מדרבנן הצד הא' שהוא רבית קצוצה הוא כגון שהמוכר החזיר מעותיו לקונה לאחר זמן כמו שנראה שהתנו ביניהם שיוכל להחזיר לו מעותיו אם לעולם אם לזמן ידוע. ובענין זה אין ספק שכיון שהחזיר לו מעותיו הרי נתבטל המכר למפרע ולא קנה גוף הבית או השדה ונתברר שעד עתה היו המעות הלואה ביד המוכר וא"כ הפירות שאכל בנתים הם רבית קצוצה ויוצאה בדיינין והא לא עדיף ממשכנתא בלא נכיתא דהויא רבית קצוצה אליבא דרבינא וקיי"ל כוותיה (בב"מ ס"ז.) וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל ואע"ג דבריש פרקא דאיזהו נשך (ס"ב.) אמר רבינא גופיה והא משכנתא בלא נכיתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין וכו' אלמא ס"ל דאבק רבית הוא התם באתרא דלא מסלקי דכיון דלא מסלקי הויא כמכירה גמורה לאותן השנים ואבק רבית הוא דהויא כדאמרי' עלה אינהו בתורת זביני אתו לה והיינו משום דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי ודאי רבית קצוצה הוא לרבינא וקיי"ל כוותיה והכא דכותה וכ"ש הוא שהרי בכאן אין המלוה אוכל פירות בית או שדה אלא הלוה נותן לו רבית דבר קצוב לשנה והוה ליה רבית גמורה הבאה מלוה למלוה ואי משום שההלואה היתה בלשון מכירה שמוכר לו על ביתו מאה דינרין בכל שנה לעולם אין הלשון גורם אלא הענין גורם וכיון שהחזיר לו מעותיו הרי למפרע היתה הלואה גמורה והוי כההיא דאמרינן בגמ' (שם ס"ז.) גבי זביני דאסמכתא כגון ההיא דאת ונולא אחי דכי מייתי זוזי הדרא ארעא ופליגי אמוראי התם פירי אי הדרי או לא אי אבק רבית הוו או רבית קצוצה ואמרי' במסקנא עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר הונא והסכימו הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל וכל האחרונים ז"ל דהכי קיי"ל כרבינא דעבד בה עובדא ומעשה רב אלמא אע"פ שהיה מכר גמור שמכר לו השדה ואכל הפירות בתורת מכירה כיון שהמכר היה מתבטל למפרע כשפרע לו מעותיו אשתכח דזוזי הוו הלואה גביה ואכילת הפירות הוי רבית קצוצה והדרי ואע"פ שלא הלוה לו בלשון הלואה אלא בלשון מכר ואפילו לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דזביני דאסמכתא לא הוו רבית קצוצה ורבינא דחשיב ואפיק פירי לא מדין רבית קצוצה החזירם אלא מדין גזל כדין אוכל מה שאינו שלו ולא בתורת אבק רבית אכלם אלא כסבור שהם שלו. אפ"ה בנדון זה יש לומר דהוי רבית קצוצה דהתם מתחלה על דעת מכר ירד ואכל כמו שאוכל פירות שדהו אבל בנדון זה שהיה מתחלה הלואה בקציצה שיתן לו הלוה כך וכך בכל שנה ולא היה המלוה אוכל פירות הבית או השדה אלא הלוה היה נותן לו הרבית במעות בכל שנה כמו שקצצו ודאי רבית גמורה היא אע"פ שהיה בלשון מכר. ומ"מ כל האחרונים ז"ל לא הסכימו לדעת הראב"ד אלא טעמא דרבינא משום דס"ל דזביני דאסמכתא כיון דארעא הדרא פירי נמי הדרי מדין רבית קצוצה והכי נמי משמע בערכין (ל"א.) דתנן התם גבי בית בבתי ערי חומה הרי זו כמין רבית ואינה רבית ופרכינן בגמרא והתניא והרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ושניא הא ר' יהודה הא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחברו וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו וכו' אלמא דבית בבתי ערי חומה שגואל תוך י"ב חדש הוו פירי ללוקח רבית קצוצה לרבנן דס"ל צד א' ברבית אסור כדתניא בברייתא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ופירשו בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ב) כאן התירתה תורה כלומר בבית ערי חומה ולא במקום אחר אלמא דכגון זה במקום אחר אסור מן התורה אע"ג דהוי מכירה מתחלה והיינו כרבינא דסבר דזביני דאסמכתא רבית קצוצה נינהו ומתני' דקתני הרי זו כמין רבית ואינה רבית הא מוקמינן לה כרבי יהודה ומשום דהוי צד א' ברבית. ובנדון זה נמי אע"פ שהוא בלשון מכירה כיון שהמוכר התנה שיהא יכול לסלקו כשמסלקו הרי אין כאן מכירה ואשתכח דזוזי הוו הלואה גבי דמוכר והמס שקבל הלוקח בכל שנה הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין:
הצד הב' שאין בו רבית כלל הוא כגון שלא פרע המוכר ללוקח בזמנו אם המס אם הקרן והוחלט הקרקע ללוקח לגמרי כפי מה שהתנו בזה נראה שאין כאן רבית כלל ואין צריך לומר שאין כאן רבית מחמת מה ששוה הקרקע יותר מן המעות שנתן שזה מותר גמור כדתנן במתני' (ס"ה:) הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו וכן היה ביתוס בן זונן עושה ע"פ חכמים דאלמא זה מותר גמור הוא דאין זה אגר נטר לי' אע"פ שהקרקע שוה יותר לפי שאין זה מתרבה מעט מעט ואם היה פורע בזמנו לא היה נחלט אלא כהרף עין הקרקע נחלט לו בבת אחת ואין זה אלא כעין קנס ולא מבעיא בקרקע דשרי דאין אונאה לקרקעות אלא אפילו בזוזי שרי כההיא (דב"ב קס"ח.) דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דאם הגיע זמן ולא פרע יתן למאן דאמר אסמכתא קניא אלמא אין בזה כלל משום רבית וכן כתב בפי' הרב ן' מאגש ז"ל אלא אף מה שנתן לו מן המס בתוך הזמן ג"כ אין כאן רבית שהרי כיון שהוחלט לו הקרקע הוה ליה מכר למפרע משעה ראשונה דהא ודאי קני לך מעכשיו אמר לי' דאי לא לא היה חולט לו דהו"ל אסמכתא דכל דאי לא קני וכיון דע"כ נדון זה בדאמר ליה מעכשיו א"כ כשהוחלט הויא ליה מכירה למפרע שקנה הקרקע בסך הק' ליטרין שקבל ממנו וא"כ הוברר הדבר שכשאכל הפירות כדין אכל ואין כאן רבית ואע"פ שמתחלה ודאי היה אסור לאכלן כיון שאפשר לבא לידי רבית קצוצה אם לא יוחלט לו הקרקע והו"ל צד אחד ברבית ואסור לרבנן דקיי"ל כוותייהו (ב"מ ס"ג.) וכמו שאכתוב בסמוך מ"מ כשנתקיים המכר למפרע לכ"ע כדין אכל ואין כאן רבית אלא שמתחלה עבד אסורא כשנכנס לספק זה והיינו דגבי מתני' דמכר לו שדהו ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור אמרינן בגמרא (ס"ה:) דכי אמר ליה לכי מיתית קני מעכשיו משלשין את הפירות כלומר משימין אותן ביד שליש לפי שהלוקח אסור לאכלן שמא לא יתקיים המכר ומקצת המעות שנתן בדמי הקרקע הוו הלואה וא"כ מעתה אסור לאכלן משום דצד אחד ברבית אסור וגם המוכר אסור לאכלן דשמא יתקיים המכר למפרע ומדינא הם של לוקח ונמצא שאכלן המוכר בשכר המתנת קצת דמי המכירה שהמתין ללוקח ואסור משום צד א' ברבית ולזה יושמו הפירות ביד שליש ואם יתבטל המכר יטלם המוכר ואם יתקיים המכר למפרע אז יטלם הלוקח כדינו וכמו שכתוב מבואר בפירוש רש"י ז"ל ואע"פ שבנדון זה לא אכל הקונה פירות הקרקע אלא המוכר נתן לו במעות אין היזק בזה שכיון שהקרקע נחלט לקונה למפרע נמצא שהמעות שקבל בכל שנה הם שכירות הקרקע ולא רבית כלל:
הצד הג' שהוא אסור מדרבנן הוא מתחלה כשאוכל הפירות דודאי אסור לאכלן כיון שאפשר לבא לידי רבית קצוצה אם יחזיר לו המוכר מעותיו וא"כ השתא נמי קודם לכן הו"ל צד אחד ברבית ואסור כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ומיהו השתא ליכא אלא אסורא דרבנן ואע"ג דלכאורה הוה משמע דמתחלה נמי רבית קצוצה הוא שהרי נראה שזו הלואה גמורה היא שמלוה לו ק' ליטרין והוא נותן לו מאה דינר בכל שנה ושנה לעולם עד שיפרע לו כל הקרן אלא שמיחד לו ביתו או שדהו שיהיה לו עליהם המס ההוא ביחוד ואע"פ שהלואה הזו היא בלשון מכירה שמוכר לו על ביתו מס מאה דינרין בכל שנה ושנה לעולם אין הלשון גורם דכיון שזה מתחייב לתת לו דבר קצוב לשנה ואין הבית או השדה קנוי לו אלא השעבוד ההוא לבד יש לו עליו והמוכר יכול לסלקו לעולם הרי זו הלואה גמורה אף אם שנו הלשון להיותו בלשון מכירה דאין הלשון גורם דא"כ בטלת תורת רבית שילוה מאה במאה ועשרין בלשון מכירה וזה היה טעותו של רב חמא (שם ס"ט:) דהוה מוגר זוזי בפשיטא כל יומא והיה אומר בלשון שכירות ולא בלשון הלואה כמו שפרש"י ז"ל ובודאי היה עובר על רבית של תורה כיון שהיתה הלואה גמורה אלא שהיה משנה הלשון וזהו שאמרו שם בגמ' לסוף כלו זוזי דרב חמא כלומר מפני שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין וזהו ברבית של תורה כמו שהוכיח זה הפסוק כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם דמשמע הא אם עבר על אלה ימוט ובתוס' בארו עוד דודאי רב חמא לא היה טועה בזה שיחשוב שמפני שיאמר בלשון שכירות יהיה מותר דא"כ בטלת תורת רבית אלא שהיה פוטרו רב חמא מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה ולא הוציאם אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ובזה היה טועה רב חמא שיהיה זה כשכירות כלי ואפילו הכי אמרינן בגמרא דלא היא דלא דמי לשכירות כלי דהדר בעיניה וידיע פחתיה וכו' ואפשר דבענין זה הא דרב חמא הוי אבק רבית והרמב"ם ז"ל כן כתב דהוי אבק רבית ואין ספק שלזה כיון אבל אם היתה הלואה גמורה אעפ"י שאומר בלשון שכירות או בלשון מכירה ודאי רבית קצוצה היא שאין הלשון גורם. וא"כ בנדון זה נמי משמע שהיא רבית קצוצה מתחלה כשאוכל הפירות וכיון שיכול לסלקו נימא דמיד שאכל כשעור זוזי דהיינו סך הקניה שיסתלק כיון דהויא רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. ולא עוד אלא אף אם אין המוכר יכול לסלקו אלא שמוכר לו המס ההוא על ביתו לעולם אפשר לומר דהוי רבית קצוצה כיון שזה נתן ק' ליטרין וברוב השנים יקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן וזה בקציצה שקצצו בשעת מתן מעות ואעפ"י שזה כמכר עולמי הוא שמוכר לו פירות ביתו בכדי נ' דינרין או ק' דינרין לשנה וה"ל כמשכנתא דסורא דשרי' לכ"ע שהיא כשכירות דכתבי הכי במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף (ס"ז:) ומה לי להרבה שנים ומה לי לעולם כיון שגם במשכנתא דסורא מקבל יותר ממה שנתן מ"מ זהו אם היה הקונה עצמו דר בבית ההוא או שהיה משכירו לאחרים אבל למוכר עצמו ה"ל כחכירי נרשאי דכתבי הכי פלני' משכן לפלני' ארעא והדר חכרה מיניה ואמרינן בגמ' דאסיר. וכתב הרמב"ן ז"ל דחכירי נרשאי אפי' במשכנת' דסורא אסיר ופרש"י ז"ל שהיא רבית גמורה כיון שמיד הלוה בעצמו בא לו והוא דבר קצוב בלי טורח ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירותו כלום ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל ורוב האחרונים ז"ל הסכימו דחכירי נרשאי לאו רבית קצוצה הוא אלא הערמת רבית וגם יש בהם שאמר דדוקא במשכנתא בנכיתא אבל במשכנת' דסוריא שהיא שכירות יכול להחכיר ללוה עצמו ושרי אפי' לכתחיל'[1] עכ"ז י"ל דבנדון זה הוי רבית קצוצה דהתם מתחלה עשו משכנתא מותרת אי משכנתא בנכיתא אי משכנתא דסורא ואא"כ חוכרה זה הלוה מן המלוה דהכי כתבי בשטרא והדר חכריה מיניה וזה אינו אלא שנראה כרבית אבל בנדון זה שתחלת התנאי הוא שזה מוכר לו בק' ליטרין לעשות לו מס ק' דינרין בכל שנה לעולם כל שארכו לו שם הימים וזה מקבל בצרוף השנים יותר ממה שנתן רבית קצוצה והלואה גמורה היא אלא ששינו אותה בלשון מכר ואין הלשון מעלה ולא מוריד כמו שכתבתי למעלה:
אבל מטעם אחר נראה דבנדון זה לא הוי רבית קצוצה בין אם יכול הלוה לסלקו בין אינו יכול לסלקו והוא מפני מה שהתנו שאם לא יפרע לו אם הפירות אם הקרן בזמנם שיוחלט הקרקע למלוה וכל שהוחלט הוי מותר גמור למפרע כמו שכתבתי למעלה א"כ אי אפשר לומר שכשאכלן יהיה רבית קצוצה כיון שאפשר לבא לידי התר גמור אלא שאסור מדרבנן לחוד כיון שנכנס לספק[2] ואפשר לבא לידי אסורא דאורייתא אם לא יוחלט לעולם והוי צד אחד ברבית מתחלה ולרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וקיי"ל כוותייהו אסור מדרבנן ואע"ג דמההיא דערכין (ל"א.) משמע דצד אחד ברבית לרבנן אסור מן התורה כמו שאמרו בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא וכמו שכתבתי למעלה זהו היכא שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר אז הוי רבית קצוצה לרבנן אע"פ שהיה אפשר שלא לבא לידי כך ובבית בבתי ערי חומה לאחר שנגאלו ונתברר למפרע שלא היה מכר היה מן הדין רבית קצוצה אלא שהתירתה תורה כיון שלא התנו הם בפדיון אלא שהתורה צותה בפדיון והתיר הרבית ולרבי יהודה אפילו כשנתבטל המכר הוא מותר גמור כיון שמתחלה כשקבלה היה אפשר שלא לבא לידי כך והיה מותר גמור לדעתו אבל לרבנן מתחלה קודם שנתברר הספק בודאי א"א לומר שהיה רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון שאפשר לבא לידי רבית של תורה ואם כן בנדון זה קודם שיתברר הספק אינו כי אם צד אחד ברבית ואינו רבית קצוצה אלא שאסור מדרבנן ולזה אפי' אכל כמה שנים כשעור מעותיו אינו מסתלק מזכות שיש לו בקרקע דהא קיי"ל (ב"מ ס"ז.) דבאבק רבית דאפי' אכל שעור זוזיה לא מסלקינן ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא וזה הקונה כשאכלן בתורת אבק רבית אכלן אלא שאם המוכר מחזיר לו עתה מכיסו כל מעותיו הדר הו"ל מה שאכל הקונה רבית קצוצה למפרע ואז יכול להוציאן ממנו בדיינין כמו שכתבתי למעלה בצד הראשון. אבל בברצלונה נוהגין לעשות בענין אחר שהוא מותר גמור ואין בו צד רבית כלל והוא שמוכר לו ביתו לגמרי תחלה בסך ידוע לחלוטין ואח"כ חוכר המוכר מן הקונה הבית ההוא בשטר א' לתת לו מס בכל שנה דבר קצוב[3] וגם לפעמים נותן לו החוכר למחכיר קצת דמים בראשונה מלבד המס שעושה לו בכל שנה ואין המוכר יכול לפדות הבית ההוא בשום זמן ואין ספק שבדרך זה מותר גמור ואפי' למי שאסר חכירי נרשאי אפילו במשכנתא דסורא התם הוא שאין גוף הבית מכור לו לגמרי רק הפירות לבד וחוזר וגובה אותם מן המוכר עצמו והוי הערמת רבית אבל בכאן שגוף הבית מכור לו לגמרי יכול הוא להשכירו או להחכירו אחר כן למי שירצה ואף למוכר עצמו ואע"פ שמתחלה כשמכר לו גוף הבית התנה שיחכירנו לו אח"כ אין בכך כלום כיון שגוף הבית קנוי למחכיר והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן החוכר זהו מה שעלה בידי בשאלה זו לפי מה שנראה לי מן השמועות[4]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |