שו"ת הריב"ש/שצ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובת הר"ר נסים נר"ו על ג' השאלות הכתובות למעלה.
עיניך הלא לאמונה תחזינה מישרים לעשות משמרת למשמרת של תורה ולישר הדורים וכחק ומשפט לגדולי הדור יראי השם וחושבי שמו כמוך נתת את לבך לעשות משמרת למשמרתה של תורה ולהרים מכשול מדרך העם וראשונה הודעתני כי במקום הנכבד ההוא אשר שלחך השם להחיות עם רב נהגו מזה כמו שלשים שנה לקרא לנשים המגילה בלעז במגלה הכתובה בלעז ורוח מבינתך ענתה בם כי לא נכון לעשות כן כי הקורא אותה יודע אשורית ויודע לעז ולעצמו אינו מוציא בקריאה ההיא כסברת הרמב"ן ז"ל וכן לא יוציא הנשים כמו שמבואר בירושלמי וכן דעת הרשב"א ז"ל ואפילו לדברי המתירין הנה על כל פנים המנהג שנהגו שם צריך תקון שהקורא לעז האחשתרנים בני הרמכים לו"ש פוטרו"ש פיגו"ש דלאש איגוא"ש וכן כתוב במגלה ומאן סליק לעילא ואתא והגיד להם שזהו לעז אותן התבות ורז"ל אמרו אטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי קאמרינן והוכיחו מזה שיוצא בלשון הקדש אף מי שלא יבינהו ואם כן הרי הם מחסרין אותן התבות מקריאתה ומאבדים כל הקריאה. ועוד שאין ראוי לאדם שיכניס עצמו לידי הספק אבל ראוי לעשות כמנהג רבותינו ז"ל שהיו קורין אותה לנשים בלשון הקדש כמו שנראה ממה שאמרו מידי דהוה אנשים ועמי הארץ ע"כ דבריך:
ורואה אני אותם טובים ונכוחים עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר רחוק ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם ואיך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים ז"ל ונכניס עצמנו במקום צר ובמשעול הכרמים שלא מדוחק כלל אלו היה דבר שתהא השעה צריכה לו על כל פנים החרשתי אבל להניח את הודאי ולתפוס את הספק בענייני המצות איננו ראוי בשום פנים לקהל קדוש מכובד כמוהו וכ"ש שאפי' לדברי המתירין א"א להחזיק המנהג ההוא מפני מש"כ במה שלעזו האחשתרני' בני הרמכי'. ואגיד לך מה שטרחתי לחשוב אולי אוכל להעמיד המנהג ההוא ולא יכולתי אמרתי אולי מה שאמרו רז"ל אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי היא לא היתה כונתם לומר שחכמי התלמוד לא היו יודעין זה אלא לומר שהכלל לא היו בקיאין בו ואפילו אותן שאינן מכלל עמי הארץ מפני שהמלות האלה זרות ואין להן חברים במקרא ואעפ"כ ענינם ופירושם היה מקובל בידם ולזה אמרתי אולי הלעז ההוא הוא מקובל בפירוש המלות ואין להעביר המנהג מפני אותו טעם ועיינתי בדברי מפרשי הפסוק ומהם אומרים כי האחשתרנים מלה מורכב' וענינה אחש תרין והנו"ן נוספת והיו"ד והמ"ם סימן הרבים וענינה בהמות חשובות באות משני מינים והם הפרדים ומפני שיש מהם שאמם סוסיא ומהם שאמם חמורה אמר בני הרמכים כלומר בני סוסיות שהם חשובים יותר זהו מה שפירשו בו קצת המפרשים ושאלתי לבעלי הלשון ההוא אם הם קורין לפרדים פוטרוש ואמרו אין כי לא יפלו למלה ההוא אלא על הסוסים עולי הימים ומעתה אין ספק שהלעז ההוא הוא משובש ופוסל הקריאה לגמרי וכ"ש לדברי רש"י ז"ל שכתב שהם מיני גמלים. ועכשיו אשוב לדקדק על עיקר הדין אם היתה המגילה כתובה בלעז מתוקן אם הבקי בלשון אשורית יוצא בו. כבר ראית מה שכתבתי בפירוש ההלכות וקיימתי בו פי' של רש"י ז"ל לענין משנתנו ושמה שאמרו בירושלמי שיודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא את אחרים בלעז הוא נאמר על דעת רשב"ג וכיון דקיימא לן כרשב"ג בספרים ראוי לחוש לדברי הירושלמי זהו העולה ממה שכתבתי שם ואיני צריך להאריך לפי שידעתי הספר ההוא מצוי ביד תלמידיך עכשיו מתוך שערב עלי לישא וליתן עמך עיינתי בירושלמי אם נוכל להעמיד דברי הרמב"ם ז"ל שנראה שמכשיר וכך מצאתי שם תני שמואל טעה והשמיט פסוק א' ותרגמו המתרגם יצא אנן אמרינן בכל לשון לא יצא ותימר הכי שמואל כדעתיה שמואל אמר היתה כתובה כהלכתה הלועז יוצא בה רבי אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז יוצא בה אשורית בלעז יוצא בה בלעז יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא את אחרים בלעז יבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כך מצאתי נסחתו בשני ספרים שעיינתי בהם ואף סופו כתוב כן בלקוטי הרמב"ן ז"ל ונראה שפי' כך בתחלה אמרו שאם טעה הסופר או הקורא והשמיע פסוק אחד ותרגמו המתרגם יצא והקשו על זה מדתנן בכל לשון לא יצא ומתוך מה שתרצו משמע דהוה סבירא להו דמתני' הכי קתני קראה על פה לא יצא ולא על פה בלבד אמרו מפני שאין מגלה כלל לפניו אלא אפילו תרגמה באיזה לשון על פי המגלה הכתובה עברית לא יצא דעל פה הוא ומשום הכי פרכינן אמאי יצא ומפרקינן דמאי דתני שמואל כדעתיה הוא דאמר דהיתה כתובה כהלכתה אם קראה ללועז יצא דכה"ג לאו על פה הוא כיון שכונת המלות שהוא מוציא בפיו כתובה לפניו במלות אחרות ומתני' דתנן בכל לשון לא יצא לאו משום פסול על פה הוא אלא הכי קתני דכל לשון פסול למי שאינו מכיר בו חוץ מלשון הקדש או לשון יוני אבל למכיר בו היתה כתובה לפניו עברית וקראה בלשון אחרת שמכיר בה יצא ומשום הכי תני שמואל דטעה והשמיט פסוק אחד ותרגמו המתרגם יצא דאם טעה דקתני היינו טעה הקורא היינו דשמואל ממש ואם ר"ל שהשמיט בו הסופר כדאיתא בגמרא דילן (י"ח:) הרי אותה ההשמטה כיון שהיא במקצתה ככתוב' דמיא שאלו קראה עברית יצא ולפיכך אף כשתרגמה יצא והא דשמואל משמע דאתיא דלא כגמרין דאמרינן היכי דמי אילימא דכתיבא אשורית וקרי לה יונית על פה הוא וכו' ולשמואל בירוש' משמע דכי האי גונא לא קרי ליה על פה כיון שמתוך הכתב הוא מתרגם ואפשר היה לומר דלא פליגי דכי אמרינן הכי בגמרא דילן היינו למאי דמוקמינן מתני' בלעז יוני דוקא דאלמא ס"ל שאפילו השומע מבין הענין אינו יוצא אלא בלשון ידוע דהיינו יוני ומשום הכי אמרינן דעל פה הוא לפי שאין לשון הכתוב נוטה יותר ללשון יוני מלשון אחר ולשון אחר הוא פסול אבל למאי דמסקינן דכל הלשונות כשרין למכיר בהן דאלמא כל שמבין הענין יוצא אפשר דלא פליגי אדשמואל דירושלמי שכיון שכל הלשונות שוין מי שמתרגם באיזה לשון על המגלה עברית הכתובה לפניו לאו על פה מקרי שכונת הענין כתוב הוא דפסולא דעל פה מפקינן ליה דמה להלן בספר אף כאן בספר וכיון שלועז מתוך הספר בספר מקרי[1] והרמב"ם ז"ל תפס הדברים כפשטן וכתב אבל אם היתה כתוב בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה וכו' והיינו משום דמשמע ליה דשמואל דירושלמי פליגא אגמר' דילן ומ"מ משמע דלשמואל יודע אשורית ויודע לעז יוצא הוא בלעז דסתמא דברייתא דטעה והשמיט פסוק אחד וכו' השנויה בירוש' לא משמע למי שאינו יודע לשון הקדש בלבד אלא פשטא משמע ליודע אשורית ותרגום דיוצא בה ולועז דקאמר שמואל מקרי כל מי שהוא יודע בלשון לעז. ובא רבי אבהו וחלק ואמר דיודע אשורית ויודע לעז יצא בה אשורית כלומר במגלה שהיתה כתובה כהלכתה ועלה דשמואל קאי ופליג עליה ואמר דאינו יוצא בה בלעז דלעז לדידיה בעל פה שויוה רבנן כיון דאפשר לו לאמרה בכתב ובתר הכי בעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא את אחרים בלעז כלומר מתוך מגלה הכתובה אשורית דאיכא למימר שאע"פ שלעצמו אינו מוציא בלשון לעז היינו משום דלדידיה דמי לבעל פה דכיון שהוא יודע אשורית בדין הוא שלא יצא ידי חובתו אלא אשורית אבל אחרים לועזין אפשר שהוא מוציא דלדידהו מגלה הכתובה אשורית ללועזה קאי ופשיטא דכיון שאינו יוצא אינו מוציא ואם נוסחת הירושלמי שכתבתי מדוקדק' יש ללמוד ממנה שהיודע אשורית ויודע לעז יוצא במגלה הכתובה בלעז דבלעז קמא דקאמר הירושלמי משמע דאמגלה קאי. ולפי דרך זה מה שכתב הרמב"ם ז"ל מסכים עם הירושלמי אבל הירושלמי הכתוב בפ' ואלו נאמרין (ה"א) הוא כך רבי אומר אומר אני שאין ק"ש נאמרה אלא בלה"ק מה טעם והיו הדברים האלה ר' לוי בר חיתא על לקיסרין שמע קליהון קריין קריאת שמע בעי מעכבתנון כלומר מפני שהיו קורין אותה בלעז שמע רבי יוסי ואקפד כלומר על שהיה רוצה לעכבם אמר כך אני אומר מי שאינו יודע לקרותה אשורית אל יקראנה כל עיקר כלומר בתמיהה אלא יוצא בה בכל לשון שיודע השיב ר' ברכיה הרי מגלת אסתר היה יודע לקרותה אשורית ולעז אינו יוצא בה אלא אשורית ולועז יוצא בה בלעז וכן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע ע"כ. כלומר שר' ברכיה התיב לרבי יוסי ואמר שאין דנין ליודע ממי שאינו יודע ומגלה תוכיח שהיודע לקרותה אשורית ולעז אינו יוצא בה אלא אשורית כלומר במגלה הכתובה אשורית שאע"פ שכיון שהמגלה כתובה לפניו לאו על פה מקרי דשפיר קרינא ביה בספר החמירו עליו לקרותה אשורית ולועז השומעה בלעז מפי מי שהוא יודע אשורית ויודע לעז יוצא בה בלעז דלית ליה מאי דאמרינן בירושלמי דמגלה יבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר וכו' אלמא אע"פ שהחמירו ליודע אשורית לא החמירו ליודע לעז ואף בק"ש אפשר שהוא כן כך נראה פירוש סוגיות ירושלמיות הללו אם נוסחתן מדוקדקת והעולה משתיהן שהכתובה בלעז אפילו בקי בלשון אשורית יוצא בה בלעז אבל נראה שיש טעות בנוסחת ירושלמי דמגלה ומה שכתוב בה בלעז יוצא בה בלעז ראוי שיהיה ולועז יוצא בה בלעז שכך כתוב בירושלמי שבפרק ואלו נאמרין ונראה שהלשון אחד ורבי אבהו בשם רבי אלעזר נהי דפליג עליה דשמואל ביודע אשורית ויודע לעז שאינו יוצא בה בלעז מודה הוא דלועז יוצא בה שלועזין אותה לו מתוך לשון העברי ודלא כגמרא דילן ובתר הכי בעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא את אחרים בלעז כלו' שיודעין אשורי ולעז כמוהו דאפשר דנהי דבקורא שהמגלה לפניו החמירו שלא יצא בה אלא אשורית לשומע דלדידיה סוף סוף על פה הוא לא החמירו ופשטי' יבא כהדא וכו' כלו' שכיון שהוא אינו ראוי לצאת בקריאה זו אף אחרים אינו מוציא ואפשר שזהו הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו לא יצא השומע ממנו ונמצא שאין לנו הכרח מן הירושלמי שלא יצא הבקי בלשון עברי במגלה הכתובה בלעז ואע"ג דקיימא לן כרשב"ג שאין הספרים נכתבין אלא בלה"ק או בלשון יוני מגלה ודאי לגמרא דילן מכללא נפקא דהא מכשרינן בה גפטית לגפטיים בשכתובה באותו לשון ואע"פ שאינה מטמאה את הידים אעפ"כ כתיבתה מתרת להוציא בה שאינו בקי שאע"פ שיוצאין בלה"ק לדידהו בלעז עדיף טפי והיינו דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז דהיינו לכתחלה ובלועז ששמע אשורית קתני יצא דמשמע דוקא דיעבד ואף לבקי נמי כיון דעקר קריית המגלה משום פרסומי ניסא הוא כל הלשונות למכיר בהן שוין אפי' לרשב"ג לצאת לכתחלה אע"פ שאין מטמאה את הידים אלא בלה"ק זהו מה שנראה בזה להעמיד דברי האומר שאפי' למי שמכיר לה"ק יוצא בה בלעז. ונראה שבנוסחת הרמב"ן ז"ל היה כתוב ולועז יוצא בה בלעז והוא ז"ל הבין הירושלמי דלא קאי אמגלה שהיתה כתובה אשורית אלא סתמא קאמר מי שהוא יודע אשורית ולעז יוצא בקריאת מגלה באשורית בלבד ולועז יוצא בה בלעז ומתוך כך הוציא שהבקי באשורית אינו מוציא הלועז במגלה הכתובה בלעז ויש סיוע לדרכו ממאי דמותיב ר' ברכיה בפשיטות דלדידיה ז"ל משנתינו היא זו ולפי מש"כ אינו כן אבל תמהני שבלקוטיו הנמצאים אצלנו כתוב בלעז יוצא בה בלעז ומ"מ כיון שיש לפנינו דרך מרווח להוציא הנשים בלה"ק שאין שום ספק שיוצאות בו אין ראוי שנכניס עצמנו לידי ספק ולהוציא הנשים בלעז ע"י מי שהוא יודע אשורית[2]:
עוד כתבת שיש שם מנהג שכל מי שמוכר קרקע מכריזין ביום שבת בין יוצר למוסף ארבעה שבתות רצופות במצות הברורים שכל מי שיש לו זכות או תביעה על אותו קרקע שיבא ויגיד להם תוך ל' יום ואם לאו שיאבד את זכותו וכאשר שמעת כן תמהת שזה ראוי ליאסר מטעם שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול ואע"פ שפי' בו שלא להרבות בדבור מן הירושלמי כ"ש שראוי ליאסר אם הדבור בעצמו דומה לדבור של חול ועוד שדומה לגמר דין שמחליטין ומפקיעין זכות היחיד ההוא אם לא יגיד והנה שנינו לא דנין גזרה שמא יכתוב אע"פ שיש בזה מצוה וכ"ש בזה שאין כאן מצוה להפקיע זכות מי שלא כדין ומנכבדי המקום השיבו כי זה המנהג הוא קדום ונעשה בהסכמת הקהל ובעצת הרא"ה ז"ל וזה לשון ההסכמה הסכימו הרבה מוקדמין והברורים והקהל שבסרקוסה יצ"ו בעצת ר' אהרן הלוי נר"ו ב"ר יוסף ז"ל שכל מי שימכור או מי שיתן במתנה שום קרקע לחברו שיהא רשות בידו של לוקח או של מוכר או של נותן או של מקבל מתנה שיודיע לברורים הדיינין או למוקדמין אם אין שם ברורים ויבקשו מהם שיכריזו על אותו קרקע ע"י שלוחי צבור בג' בתי כנסיות של העיר הזאת בכל שבת ושבת ארבע שבתות רצופות שכל מי שיש לו שום זכות או שום שטר או שום שעבוד בשטר או בשום פנים בעולם בשטר לבד שטר כתובת אשה ומתנה שיבא ויודיע לברורים או למוקדמין כמו שנזכר למעלה משבת ראשון של ההכרזה עד תשלום ל' יום ואם לא הודיע לברורים או למוקדמין כמו שנזכר למעלה בתוך זמן זה שיהא זכותו מופקע ולא יהא לו רשות לתבוע לעולם ויתחייבו לעשות לו שטר ראיה מן ההכרזה עכ"ל לשון התקנה ההיא. ואמרת שגם ממה שכתוב בהסכמה שיתחייבו לעשות לו שטר מן ההכרזה אסור מוסיף שיש לחוש יותר לשמא יכתוב ואין כאן לא צרכי רבים ולא כמו פוסקין צדקה לעניים ולא כמו תינוקת ליארס ותנוק ללמדו ספר וללמדו אומנות והחכם הנכבד ר' יוסף נר"ו מביא ראיה למנהגם מהכרזות דמורדת ד' שבתות שנראה מלשון רש"י ז"ל שהן שבתות ממש ולא שבועות ממה שנזכר בגמרא ואין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות וכו' דיקא נמי דקתני ד' שבתות וכן הביא בעל העטור ז"ל על הא דמורדת ירושלמי גבי סקריקין מכריזין עליו ארבע שבתות רצופות לאחר י"ב חדש וכי היה התר זה דבר זר מאד בעיניך אמרת הכרזות המורדת הם התראות כדי לביישה ושתשב עם בעלה ויש כאן משום שלום הבית ושלום ביתו עדיף וההיא דסקריקון דירושלמי כל תקנות סקריקון משום ישוב ארץ ישראל והתירו זה כמו שהתירו משום ישוב א"י שבות דאמירה לכותי וכותבין עליו אונו אפילו בשבת ואעפ"כ חששת למה שכתוב בשטר שנעשה בעצת הרא"ה ז"ל אם ראוי להניח הענין כאשר הוא או אם יש בזה אסור ובמקום אסורא כי נהגו לא שבקינן להו ע"כ דבריך:
וזה דעתי שאין להכרזת מורדת והכרזת סקריקון דירושלמי לנדון זה ענין כלל דהכרזת מורדת לא היו אומרין בה שאם תעמוד במרדה שתפסיד כתובתה אלא היו מכריזין ואומרין פלונית מרדה על בעלה ולא עוד ואין כאן דבור של חול כלל אדרבה דבור של מצוה הוא לביישה מפני שעושה שלא כהוגן ובית דין הוא ששולחין לה קודם הכרזה ואחר הכרזה שאם תעמוד במרדה תפסיד ומה ענין זה לאותה הכרזה שעושין שם שאם לא יגיד שיאבד זכותו ואדרבה הכרזת מורדת מוכחא דבכי האי גונא אסיר דאי לא למה הוזקקו ב"ד לשלוח לה שאם תעמוד במרדה תפסיד ולא התקינו לומר כן בשעת הכרזה וכן זו שהזכירו בירושלמי דמכריזין והולכין ד' שבתות לאחר שנים עשר חדש יש לנו לומר שכגון זה היא שהיו מכריזין קרקע של פלונית שהתה ביד סקריקון י"ב חדש ולא פדאה או שמוסיפין עוד לומר אם רוצה ליקח יקח ובדבור זה אין בו עסקי חול כלל אדרבה יש בו הזכרה והערה לבעלים שיתעוררו לפדותו ולאחר ההכרזה הדין היה נותן מצד התקנה שכל הרוצה ליקח יזכה במקחו ואין ענין לאותה הכרזה שבעירכם כלל:
ונשוב לאותה הכרזה שנוהגין שם שלפי דעתי היא אסורה לגמרי מן הדין ואינה באותו ענין שנעשה בעצת הרא"ה ז"ל לפי שנראה מלשון התקנה שההכרזה ראויה שתעשה בענין זה שכל מי שיש לו שום זכות וכו' שיודיע לברורים וכו' עד תשלום ל' יום זהו ענין ההכרזה הנעשה בעצתו ולא עוד ואח"כ התקנה מסיימת שאם לא הודיע לברורים וכו' שיהא זכותו מופקע לא שיאמר זה בהכרזה שהרי הלשון אומר ואם לא הודיע לברורים וכו' ואינו אומר ואם לא יודיע שיהא נראה שיאמר זה בשעת ההכרזה אלא הזכות מופקע ממילא מצד התקנה אבל מה שנוהגין שם ואומרין ואם לא שיאבד את זכותו נר' שנפל בטעות ולא בהסכמת הרא"ה ז"ל שזה אסור הוא מן הדין שהוא כגמר דין ושנינו ולא דנין וכמו שכתבת. ואע"פ שאפשר לתרץ לשונם לומר שאינם דנין אלא מודיעין אפ"ה כיון שצריך שיעשה זה ע"י הברורים הרי הם כפוסקין את הדין ואין ראוי להניח זה בשום פנים וגם מה שהסכים בו הרא"ה ז"ל יש לדון עליו הרבה שזה דבור של חול גמור הוא יותר הרבה מהכרזות מורדת וסקריקון ואין צורך לומר בהן שמפני שלום ביתו ומשום ישוב א"י התירו אע"פ שהיה אפשר לומר כן לפי שאותן הכרזות על אותו ענין שהן כמש"כ מותרות גמורות הן מן הדין ואין לומר דמ"מ נשמע מכללן ענין חול והוא הפסד הכתובה או שיזכה לוקח במקחו דאפ"ה כיון שאין לחוש בדבר אלא מפני דבור חול כל שאינו נאמר בפי' אלא נשמע מכללא מותר דהא קיי"ל (שבת ק"נ.) דאומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב אבל מה שהסכים בו הרא"ה דבור גמור של חול הוא שמכריזין ואומרין שכל מי שיש לו זכות וכו' שיבא ויודיע ואין ספק שהענין זר אבל מכיון שנעשה בעצת הרא"ה ז"ל ראוי ללמד עליו זכות מן הצד שאכתוב והוא שכבר התירו רז"ל (שם) דבור של חול בשביל צרכי רבים ואלו צרכי רבים הם שכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי נראה דצרכי רבים נינהו מדתנן בריש מועד קטן (ב'.) ועושין כל צרכי הרבים ואמרו עליה בירושלמי (ה"ב) אלו הן צרכי הרבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכולי והטעם מפני צורך הרבים הוא להעמיד המשפט ונהוג בדברים הללו וכן מה ששנינו (שם י"ח:) ואלו כותבין במועד גטין ושוברין דייתיקי ומתנות וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל שהטעם מפני שכל אלו צרכי רבים הם הרי נראה שהדברים המזדמנין תדיר ויש בהן תקון המדינה אע"פ שבכל פעם ופעם הם פרטיים צרכי רבים מקרו ואע"פ ששנינו אין דנין אע"פ שהוא צרכי רבים כמו שמפורש בירושל' התם הוא משום גזרה שמא יכתוב ואין בדבר אסור דבור בלבד אבל כל שאין אסורו אלא משום דיבור של חול בכיוצא בענין זה שהוא הווה תמיד ויש בו תקון המדינה יש לדון בו שהוא מותר מצרכי רבים. ואין לומר שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב לפי שאין לנו אלא מה שמנו חכמים ז"ל ולא לחדש גזרות מעצמינו שלא שנינו אלא אין דנין ואין כאן דין אלא דבור חול גרידא שיש להתירו מפני צרכי רבים וגם זה בתחלה לא הייתי מתירו שאין הדבר נאה אבל הענין מתמיה והנה מה טוב אם ירצו הקהל הקדוש אשר שם לתקן המנהג ושתעשה אותה הכרזה בערב שבת בין מנחה לערבית אבל אם אינם רוצים ראוי לומר כמו שאמר רבי על רבי יוסי כבר הורה זקן אע"פ שאלו היה ר' יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי וכ"ש שיש לנו לומר כן על הרא"ה ז"ל שהיה רב מובהק אבל מ"מ הבו דלא לוסיף עלה והוא שתעשה ההכרזה כמו שהוא ז"ל תקנה ולא יסיים בה המכריז ואם לא שיאבד את זכותו לפי שזה אסור גמור הוא מן הדין ואין ראוי להניח הדבר בשום פנים שאין זה מתקנתו ז"ל אלא הדבר נפל בטעות בלא ספק[3]:
עוד כתבת שאשה אחת מנתה שליח לקבל לה גיטה מיד ארוסה שהוא בולנסיאה והשליח הביא מעשה ב"ד שקרעו הגט והתירוה לינשא ושטר המעשה ב"ד קצר מאד ויש בו טעיות מדקדוק הלשון מורה שאין הב"ד יודעים בטיב גטין וקדושין כראוי וכתוב בו אנו ב"ד וכו' כן היה שבא לפנינו השליח וכו' ואמר לנו רבותי הרי שפלונית מנתה לי שליח וכו' והבעל הנזכר כתב לי גט לאשתו פלונית הנזכרת ומסר אותו מידו לידי בפניכם רבותי ולכן וכו' ואנו ראינו הגט שכתב הבעל הנזכר ומסר אותו ליד השליח הנזכר בפנינו ונתברר לנו שכל עניני הגרושין נעשו כהוגן וכתקון חכמים וקרענו הגט והתרנוה לינשא וכו' נסתפקת שמא הדיינין האלה היו עדי מסירת הגט כמו שיראה מפשט לשונם וא"כ אין עד נעשה דיין ושטר מעשה ב"ד זה כאלו אינו ואין למדין ממנו כלל ואף אם נאמר כיון ששלשתם ראו הענין דנין ע"פ ראייתם כמו בעדות החדש ולא בעי הגדה כלל דלא קיי"ל כרב אשי דפ' האשה שנתארמלה דבדרך דחיה אמרה אפ"ה יש לחוש שמא נמסר בלילה שהיא שעה שאינה ראויה לדין ואז אין נעשין דיינין וכו' וכגון הא איכא למיחש לב"ד טועין דומיא דההיא אודיתא דכתיב בה דוכרן פתגמי וכו' וכ"ש למה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרק האשה שנתארמלה וז"ל דאפשר דכי לא קיי"ל כרב אשי ה"מ בקיום שטרות אבל בשאר מילי הגדה בעינן כי ההוא לישנא דאמרינן בפרק החובל ואי בעית אימא ולא מוקמינן לה בשראוהו בלילה אלא אפילו ראוהו ביום אין עד הרואה נעשה דיין אלא בהגדת אחרים ואע"פ שהרב ז"ל כתב אחר כן ומיהו מסתברא וכו' נטה להפך מה שכתב תחלה הנה כיון שאפשר לצאת מידי כל ספק לשלוח ולנסיא"ה ויעידו שנים מאלו הב"ד לפני ב"ד אחרים שהם ראו המסירה והם קרעו הגט ויעשה לה מעשה ב"ד אחר בכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן לכתחלה ומפני זה חששת בדבר ואמרת לשלוח ולנסיא"ה עד כאן דבריך:
ולא שכל מה שכתבו הראשונים בענין ב"ד הרואין אם נעשין דיינים ע"פ ראיית עצמן גלוי וצפוי לפניך איני מאריך עמך וכ"ש שלפי דעתי אפילו לדברי המחמירין בכי הא יכולין להיות דיינין[4] דהא אמרינן בפ' יש נוחלין (קי"ד.) דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין ולמאן דס"ל דבדיני ממונות בעינן הגדה הכא על כרחין היינו טעמא דכיון שהבעל דין מזכה בפניהם מעשה הבעל דין עצמו חשוב כהגדה ואע"ג דבפ' החובל (צ':) גבי ההוא דתקע ליה לחבריה שקלינן וטרי' אם הרואין נעשין דיינין שאני התם לפי שהבעל דין לא היה מחייב עצמו בכלום אלא היה עושה מעשה שמחמתו היה חייב אבל חולה זה שמזכה לאחר בפני ב"ד הזכוי עצמו שהוא עושה והקנין שקונין ממנו מקריא הגדה ויכולין הב"ד לדון עליה ואף כאן כיון שהבעל גירש בפניהם הגדה מקריא ויכולין הב"ד עצמן לדון עליה ואע"פ שיש לחלק ולומר דהתם היינו טעמא לפי שבכלל הזכוי שהוא מזכה יש הודאה מאותו זכוי עצמו והודאת בעל דין כמאה עדים דמו ולפיכך יכולין לדון עליה אבל בנדון זה אע"פ שיש בכלל מעשה הגרושין הודאת גרושין אפ"ה הא אסיקנא (ב"ב קל"ה.) דבעל שאמר גרשתי את אשתי זיל חוש לה אעפ"כ כיון דבעל שאמר גרשתי את אשתי חששא בעלמא הוא ורוב המפרשים וגדוליהם מסכימים דב"ד הרואין יכולין לדון ע"פ עצמם אף בנדון זה הדברים נראין שהם יכולין להתירה ע"פ מעשה הגרושין שראו. ומה שאמרת שאעפ"כ יש לחוש שמא נמסר בלילה דכגון הא איכא למיחש לב"ד טועין דומיא דההיא אודיתא דכתיב בה דוכרן פתגמי וכו'. לפי דעתי בסתם ב"ד אין ראוי לחוש לכך שאם באנו לחוש לא לזה בלבד אנו צריכים לחוש אלא לכמה מיני פסול שהן קרובים להזדמן בגט ולא נכשיר שום מעשה בית דין הבא לפנינו אלא ודאי לב"ד טועין לא חיישינן וההיא אודיתא מפני ריעותא הנמצא בה חששו לה שלא היה כתוב בה במותב תלתא הוינא ולא חתמו בה אלא שנים וקיי"ל דצריכי למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי אבל שנחוש לסתם ב"ד שמא טעו הא ודאי לא אבל דעתי שהביאך לחוש למה שחששת מפני שאפשר שהדיינין מוחזקין שאינן יודעין בטיב גיטין וקדושין כראוי וכמו שכתבת שלשונם מוכיח עליהם וכגון זה ודאי יפה חששת שלא לראוהו בלילה ודאי יש לחוש אלא לכמה פסולין שאפשר להזדמן בגט ואני לא אתיר אשה ע"פ מעשה ב"ד כזה שהיאך אסמוך על בני אדם שאין יודעין בטיב גטין מפני שהן כותבים שנתברר לה שכל עניני הגרושין נעשו כהוגן וכתקון חכמים להתיר אשה העומדת בחזקת אסור ואנחנו היודעים ועדים שאינן כדאי שיהו הענינים הצריכין בגט מתבררין להן הן ידעתי אינך צריך למודעי אף כי אנכי אענך ואל כבודך אשא דעי אבל כי ראית על פרידתך דרך עצב בי אצת לנחמני ומעט תנחומות כאשר נחם יסתר מה יתן ומה יוסיף היוכל לכבות טל משכים הולך רשפי נדוד אהבה עזה וגחלי רותם או אגרת קטנה עולה ממדברך נאוה מקוטרת מר המון מעי' תלך להרגיע ונפש נענה תשביע הלא אם נמצאו דבריך ואוכל כי תבקש למתקני בזה לא תוכל אבל כאשר עם לבבי אשיחה ומעלות רוחך יחפש רוחי בשבתך בבית ה' לכסא כבוד כאיתיאל ואוכל אולי אוכל והניחותי לי כי בשלום תורתך שלום יהיה לי יגדל לעד ואת מלכים לכסא תנשא כנפש נאמן אהבתך ודורש שלום ישיבתך ובפרט שלום בנך הותיק יציץ ופרח לתורה ולתעודה יברכהו אלהים מציון נסים ב"ר ראובן זלה"ה: שעל הכתב תומך שבט כבוד ומעלה לתורה ולגדולה החכם הגדול אשר בו נתימר ה"ר יצחק ברפ"ת נר"ו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |