שו"ת הריב"ש/שפו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד לו על הענין הנזכר
כתב כבודך להחזיק במה שכתבת מתחלה שאין ליבם פירות כלל דלאביי היינו טעמא דקשיא ליה מתה משום דאית ליה ספק מוציא מידי ודאי כדאותביה לרבה לעיל ולא חזר בו וזה קשה דא"כ טפי הו"ל למימר דהדר ביה ולא תקשי ליה מתה כיון דמתני' דאותיב מינה אתרצה לה משום שטר העומד לגבות והיכי קאמר תלמודא (יבמות ל"ט.) ותו לא מידי ועוד דא"כ היכי מוקי (ל"ח:) רישא בנפלו לה כשהיא שומרת יבם והא כיון דלבית שמאי ספק מוציא מידי ודאי אע"ג דקיימא איהי הוה להו לאפלוגי ברישא ועוד שכתבת דאפילו לבית שמאי אליבא דאביי אם היו אומרים ידו כידה היו מודים דאין ספק מוציא מידי ודאי ואם היה כאן ספק למה היו מודים כיון דלאביי אית להו ספק מוציא מידי ודאי ועוד כיון דאמרת דלרבא דידו עדיפא אפ"ה הויא האשה ודאי בחייה ולפירות א"כ לאביי נמי אמאי אצטריך למימר לב"ה ידו כידה אפי' אית להו ידו עדיפא מצי למימר דכשמת אין ספק מוציא מידי ודאי בחייה לפירות ולאחר מיתתה נמי לירושה הוו יורשיה ודאי כמוה דהא מכחה הן באין דה"נ אמרינן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם שדין יורשיה כמוה וא"כ בהא מצי אביי לשוויי פלוגתייהו דב"ש וב"ה אי ספק מוציא מידי ודאי או לא ואזלי לטעמייהו ולא לחדותי פלוגתא אחריתי בינייהו אלא ודאי בנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אין ענין כלל לספק מוציא מידי ודאי דאף רבה לא אמרה לעיל אלא משום דמוקי מתני' בנפלו לה כשהיא שומרת יבם כפשטא דרישא דמתני' ומוקי רישא וסיפא בחד גונא וכיון שלא זכה מעולם הבעל בפירות אותן נכסים שייך למימר דכיון שהאשה ודאי מוחזקת בנכסי מורישה והיבם ספק אם זוכה בהן מחמתה אין ספק היבם מוציא מידי ודאה של אשה אלא שכשמתה ס"ל לרבה אליבא דב"ש דבטילה חזקתה ונשאר הספק וחולקין אבל בנפלו לה תחתיו דבעל אין לומר בהם אין ספק מוציא מידי ודאי שהרי כבר היה מוחזק הבעל בפירותיהן ועתה כשמת לו יהי כדבריך שהיבם ספק מ"מ אין לומר שהאשה ודאי אלא כשמת הבעל נשאר היבם במקומו אלא שהוא ספק אלא הדבר תלוי אם ידו כידה או ידו עדיפא מידה ואף רבה יודה בזה דאי רבה מוקי סיפא דמתני' בנפלו לה תחתיו דבעל כי אמר רב פפא דיקא מתני' כותיה דאביי הוה ליה למימר נמי כותיה דרבה אלא ודאי ליכא מאן דמוקי מתני בנפלו לה תחתיו דבעל כי אם אביי דמוקי סופא הכי. ומה שכתבת שאמרו התוספות דמש"ה לא קשיא לרבא מתה משום דכיון דקיימא איהי הוה לה איהי ודאי כטעמיה דרבא אין לי תוספת מיבמות. ואמנם עדיין לא אמרו אלא בנפלו לה כשהיא שומרת יבם כאוקימתי' דרבא אבל בנפלו לה בעודה תחתיו דבעל לא אמרו כן דהתם לא שייך למימר כלל דהיא ודאי ואע"ג דקיימא איהי אבל שייך למימר טעמא דידו כידה או עדיפא מידה מ"מ אף למה שכתבו התוספות קשה לי דאי רבא אית ליה דרבה מאי דוחקיה לאוקומי מתניתין בתרי טעמי ה"ל לאוקומי רישא וסיפא בחד גונא בשעשה בה מאמר ורישא משום דקיימא איהי הויא לה איהי ודאי[1] וכ"ת לית לרבא טעמיה דרבה כי אם לענין פירות אבל לענין מכירת גופא לא הא ליכא למימר דאדרבה יותר החשה מוחזקת בגופה של קרקע מבפירות. ועוד דא"כ לעולא נמי לא קשיא דנימא דס"ל כרבא בהא דהא זיקה בלא מאמר עושה ספק נשואה לעולא כמו במאמר לרבא והיכי אידחיא לעיל אוקימתיה דעולא משום הך קושיא אלא רבא לית ליה דרבה ומי שפוסק כאביי זהו טעמו דדיקא מתניתין כותיה ואע"ג דקשיא ליה מתה גם לרבא קשיא. ומיהו איכא למימר דלרבא דמוקי סופא דמתני' בשעשה בה מאמר לא קשיא ליה מתה דאיכא למימר דבחייה ולפירות לא אמרי בית שמאי יחלוקו אלא כולם ליבם אפילו בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם כיון דס"ל שמאמר עושה אותה ספק נשואה לחלוק בנכסים דלמא היינו דוקא לאחר שמתה שא"א לכנוס אבל מחיים כיון שעשה בה מאמר עומדת היא לכנוס ואין הספק שקול והוו כל הפירות ליבם ומש"ה לא נקט פלוגתייהו מחיים ולפירות ואע"פ שעדיין יהיה בהם מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל דלבית הלל כל הפירות לאשה שאין המאמר עושה כלום ולבית שמאי כולם ליבם מ"מ כיון דלא הוי כי ההיא פלוגתא גופא ליכא לאקשויי אדמפלגי בגופה וכו' ובין אביי ובין רבא לית להו דרבה כלל ולאו משום דפליגי לטעמיה דאין ספק מוציא מידי ודאי דאף אביי קבליה לתירוציה דרבה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וכן נראה מפירש"י ז"ל במאי דמקשינן ואביי לותביה מהא שהאריך וכתב ואביי דלא אסיק אדעתיה מעקרא לטעמא דשטר העומד וכו' ואביי גופיה קאמר בפרק האשה שנפלו נכסים (פ"א.) מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי שמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי דתנן מתו בעליהן וכו' וכ"ת בכתובה לחוד קאמר ומשום חינא וכדדחיק הכא הא ליכא למימר דסתמא קאמר שטר העומד לגבות[2] ועוד דא"כ מאי מוכח לכתובת יבם שמתה היא ואנו דנין מי קוברה דהתם ליכא משום חינא כדמוכח בשמעתין דבתר דדחי דלמא שאני כתובה משום חינא אקשינן ולותביה מכתובה דמתני' כלומר והתם כיון שמתה ליכא למימר טעמא משום חינא כמש"כ בפרש"י ז"ל אלא ודאי שמע מינה דקבלה אביי מיניה דרבה ואביי ורבא תרווייהו ס"ל דאין זיקה עושה כלום בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם כי אם בעשה מאמר שעושה ספק לרבא אליבא דב"ש בין מחיים בין לאחר מיתה ולא אמרינן משום דקיימא איהי הויא איהי ודאי דאי איהי הויא ודאי אף יורשיה הבאין מכחה כשמתה הוה לן למימר דלהוו ודאי ואביי נמי הכי ס"ל דבנפלו לה כשהיא שומרת יבם אין הזיקה עושה כלום אפי' לב"ש אפי' לענין ירושה כשמתה לפי שאין כאן ספק כלל לענין הנכסים שהרי ודאה של אשה מוציאה מידי ספק ואף לאחר מיתתה לענין ירושה דיורשיה באין מכחה והוו להו ודאי כמוה וכן כתב רש"י ז"נ בטעמו של אביי וזה לשונו טעמא לאו משום דברישא הא קיימא וסופא משום דליתה דודאי סופא נמי אי כשהיא שומרת יבם נפלו לה מודו ב"ש דיורשי האב ודאין ונכסים בחזקתן עכ"ל אבל בנפלו לה תחתיו דבעל אז אין לומר שהיא ודאי אלא שאם יד הבעל והאשה שוין בחזקת נכסים כשמת גריעא חזקת היבם ואין לו כלום בנכסים לא בחייה ולא בפירות ולא בגופה לאחר מיתה ואם ידו עדיפא מידה מחיים דבעל הוא מוחזק ולא האשה וא"כ כשמת די שנא' שתהיה האשה מוחזקת כמו היבם ויחלוקו כפרש"י ז"ל:
ומה שכתבת בזכות הפוסקים דיבם יש לו פירות שאין לדחות אותה סוגיא מפני טעם פרקונה אני הוא מזכה ומזכה אני במקומי שאם היה הטעם ההוא אמת היכי אמרי' דקשיא ליה מתה לאביי אדמפלגי וכו' ואמרינן ותו לא מידי לשני דמש"ה לא פליגי בפירות לפי שהם תחת פרקונה וכיון שאינו פודה משום דלא קרינן ביה ואהדרינך לי לאנתו משו"ה לית ליה פירות אלא שאין טעם זה עקר שכיון שחכמים תקנו שהבעל יתחייב בפרקונה כל שאפשר לו להחזירה לו לאשה ולא בזולת זה ומפני חיוב זה תקנו לו פירות הנה ביבם ראוי שלא יתחייב בפרקונה ומ"מ זכותו בפירות מחמת מה שעומד במקום בעל לא פקע מיניה ואין כאן משפט מעוקל חלילה דהוי כמו במדיר את אשתו לדעת רבי יהושע דס"ל דאינו פודה שאין אני קורא בה ואהדרינך כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (נ"ב.) ואע"פ שבודאי נראה שאוכל פירות נכסיה בין הדרה לגרושין וכן בנשבית בחיי בעלה ומת שאין היורשין ולא היבמין חייבין לפדותה ואע"פ שאכל פירות שבין שביה למיתה וכן מצינו בהפך אלמנה לכהן גדול אינו אוכל פירות כדתניא בפרק יש מותרות (פ"ה.) ופי' שמוציאה ממנו פירות שאכל וחייב לפדותה לדעת אביי כיון שאני קורא בה ואהדריניך למדינתיך ואין נראה שיתחלף פירוש אין לה פירות בין אביי לרבא ואם חז"ל כמו שתקנו שמפני חיוב פרקונה עד כדי דמיה ועד כדי כתובתה ולא יותר יאכל פירות נכסיה עשרת אלפים ככר כסף וכן לפעמים יתחייב בפרקונה ואין לה נכסי מלוג היו מתקנין ג"כ שמפני חיוב פרקונה בחייו לבד יאכל פירות נכסיה הוא ויורשיו אחריו לעולם מה משפט מעוקל היה כאן כ"ש שלא תקנו כי אם ליבם דקאי במקום בעל ובנכסים שזכה בהם הבעל. ובאמת כי כשראיתי שכתבת שזה ברור אצלך הייתי חושד דעתי וסברתי ואומר אוי לי כי נדמיתי דמיון חלוש ותכהין עיני שכלי מראות כי הדברים הברורים כשמש למשכילים יזהירו כזוהר הרקיע הם אצלי חשך ענן וערפל עד שראיתי שכתבת בענין גט מוקדם מה שכתבת והרמב"ן כתב הפכו ואמר שהוא העקר אין ספק בו ואתה אמרת שמה שכתבת הוא ברור אע"פ שהרמב"ן ז"ל לא כתב כן וכן סמכת על פירוש אחד שהביא הרמב"ן ז"ל בחדושיו ואמר שאינו נכון ואתה עשיתו מוסד מוסד ובנית עליו בנין גבוה ותלול אז אמרתי מעתה דיו לעבד להיות כרבו ואין זה רק דאמר גברא רבה מלתא ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא דנא כוותיה ואלו ואלו נתנו מרועה א'. מה שאין היבם מוכר מנכסי אחיו הוא מפני שאין כתובתה עליו כי אם על הראשון וכיון שאין אחריותה עליו לא רצו שימכור ויפסיד נכסי אחיו ומ"מ הרי הוא אוכל פירותיהן שהרי גם הבעל אוכל פירות נכסיה בחייה ואינו יכול למכרן גם היבם אוכל פירות נכסי צאן ברזל אע"פ שיכולה לומר בשעת גובייא כלי אני נוטלת משום שבח בית אביה ואין חלוק בין מטלטלי למקרקעי שכשאין שם יבם אין היתומים אוכלין פירות נכסי צאן ברזל אפילו בהמה ועבדים ואע"ג דמחסרי גוביינא ומוציאה מהן הפירות אם אכלו אותן ואפי' נזונת מהם כיון דאיתניהו בעינייהו שהרי אין חייבין בפרקונה ואין הפירות תחת המזונות ובמקום בעל היבם אוכל אותן בין קרקעות בין מטלטלין ואפילו איתניהו בעינייהו שהרי כשאמרו כתובה בחזקת יורשי הבעל ונדוניא בכלל או יחלוקו למאן דאית ליה הכי לא חלקו בין קרקעות למטלטלין ואע"ג דלא מחסרי גוביינא כיון דאחריותן על הבעל ויבם קאי במקום בעל לא הוו בחזקתה. ועוד דאע"ג דלא מחסרי גוביינא מחסרי שומא שהרי אם הוקרו הוקרו לבעל כדאיתא התם בפרק אלמנה לכ"ג (ס"ז.) הכניסה לו שני כלים וכו' ובודאי ה"ה לקרקעות דאין לחלק ומה שאמרת שהר"ם הלך לשטתו שפסק בנכסי צאן ברזל ואם מתה יחלוקו ומחיים לפירות לית ליה דאין ספק מוציא מידי ודאי ליכא למימר שהאשה ודאי בנכסי צאן ברזל כיון דאפי' לב"ה אליבא דאביי ידו עדיפא בהו שלא נאמר שהאשה הויא ודאי רק בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כמו שכתבתי למעלה ובעל הלכות גדולות ז"ל שפסק כאביי בנכסי צאן ברזל כלן ליבם סבירא במתה דגריס במתני' כגרסת הגאונים כתובה בלא וי"ו וא"כ אף בפירות כלן ליבם לדעתו אפילו לסברתך שהרי אין כאן ספק[3]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |