שו"ת הריב"ש/שסט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לחכם ה"ר שאלתיאל חן נ"ר
וזהו לשון שאלתו לי ולחכם אחי אנקרשק"ש ז"ל. אתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לפתוח קולמוסכם להשיב לשואל מלתא דתליא באשלי רברבי לברר הסלת מתוך פסולת וללבן הדין ולהעמידו כהררי אל כי ידעתי טבעכם ושמכם לברכה כנאום הגבר לאיתיאל אשרי הדור שאתם שרויים בתוכו לאות ולמופת כיקותיאל גדולים כשמאי ענותנים כהלל כל עוף הפורח עליהם בשעה שעוסקים בתורה מיד נשרף כיונתן בן עוזיאל ובהם סתרי תורה אלצפן וסתרי ומישא"ל כל הדברים שנשתכחו בסלוק משה רבינו ע"ה יחזירום מפלפולם כעתניאל תנצל בחכמתם נפשי כהנצל אבינו בהאבקו ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל בספור הנושא ובמסופר הנשוא או בהגדת ההתחלה ובמסופר הנושא במחוייב ובנאה להם נאה לדרוש במוסכם ובטבעי ובמסופק ובמושאל כי בחכמתם יתהלל המתהלל ובם תקפו של יוסף ובועז ופלטי בן ליש גבורתם בתורה כיתרא הישמעאלי בעשותו מעשה ישמעאל האריכות בשבחם קצור על אחת כמה וכמה לאיש אשר לשון המליצה עזוב ועצור כי המקום גורם אלו"ף מנדיא"ל אוירא דברצלונה מחכים בניה ובוניה כצוריאל בן אביחיל ובצלאל ולכם שתי השלמיות שלמות החמר והשכל אבנ"ר בן נ"ר בן קיש בן אביא"ל ולכן בבקשה ממעלתכם השיבוני מיד בשאלתי זו והודיעוני דעתכם במה שכתב הרא"ש ז"ל ובנו הר"ר יחיאל ז"ל בבעל ואשתו שקנו קרקע בשם שניהם אם יש בו דינא דבר מצרא כי הרא"ש ז"ל כתב כי אית בה דד"מ דכי אמרינן (ב"מ ק"ח:) אשה לית בה דד"מ ה"מ אשה דומי' דיתומים דתשש כחם דהיינו אלמנה או גרושה אבל נשואה לא ואף ע"ג דלא אמרו בגמרא פרק המקבל הכי טובא איכא בתלמוד דשמעינן מדיוקא והביא ירושלמי על זה וכן הודיעני הה"ר משה חלאוה נ"ר דעתו שהוא כן ומדברי הרשב"א ז"ל ומצאתי לשון הרשב"א ז"ל בתשובה שאמר ומיהו באשה שיש לה בעל ואין לה נכסים ידועים או דליכא למימר מעיסתא קמצה ודאי יש לחוש להערמה כמו שחששו במתנה באחריות וסוף דבריו ומי שבא להשביעה אין בדבריו כלום והר"ר משה כתב בכתבו וכ"ש בקרקע קנוי בשם שניהם שהדין כמו שכתבת בשם הרא"ש ז"ל ואני אמרתי במה שהשבתי כי מאחר שהקרקע קנוי בשם שניהם הבעל עקר כי מה שקנתה אשה קנה בעלה כדאיתא בפ"ק דקדושין (כ"ג:) ובפ' חזקת (נ"א:) ובפ' (אין בין) [אלו נדרים פ"ח.] כ"ש כשהשטר בשם שניהם לכן שרי קדש יבא דעתכם בזה בתשובתכם הרמתה בבקיאות חכמתכם ובינתכם בפרשנדת"א ופורתא ורבינו חננאל ירומון מסלותי במעלתכם ואקח ספר המקנה מידכם כמיד חנמא"ל ירוממכם לנצח וישמרכם ויברך אתכם קדוש ישראל ומאן דחזו לכו בבישו ליפקע עיניה כדפקע עיניה דבר ששך ותגדל מעלתכם כשדרך משך ודניאל כרצון אחיכם המתפאר בקרבתכם חבת הקדש מכשירתו בחבתכם כותב בפרשת ושמרו בני ישראל שאלתיאל חן:
תשובה מי כהחכם להתיר אלו קשרים בכתבי הקדש ולהוציא לאור תעלומות ומי כמוהו מורה הוראות בישראל להבין ולהורות יפוצו מעינותיו עינות ותהומות כל רז לא אנס ליה כל סתום לא עממוהו דין גלי רזיא מני חושך מגלה עמוקות וסתומות נטל עטרות עשר ירש עצר להאיר על הארץ ולמשול ממשל רב במכמני התבונות והחכמות ידע מה בחשוכא דברים שהם כבשונו של עולם הן הן המרכבה ודורש רשומות קורא בצדק נשפט באמונה וכפתחו עמדו כל העם נעשה הכל כחרשים מיי' כל משפטו מדינים ישבית ומלחמות נודע ביהודה גדול בישראל ושם לו בספרד כשם הגדולים קראו בשמותם עלי אדמות המאריך בשבחו מקצר והמוסיף גורע ומחסר לו דומיה תהלה סמא דכולא משתוקא וקול דממות ומה לו ולנו כי קראנו היום להשיב אמרים אמת ולא בינת אדם לנו וממנו חכמות רמות ונהי בעינינו כחגבים נחשבים כבהמות נתעלמה ממנו הלכה ונפשנו יבשה ואיך תחיינה העצמות אבל שלא להקל בכבודו אשר אור לו בלבבנו ובמורשיו וחדריו אימות לא נוכל מלט מצוה נציגה נא לפניו מעט מן הבא בידנו תרומה מתרומות והאל יביננו משגיאות ינקנו מנסתרות ונעלמות. מה שכתב כבודך בשם הרא"ש ז"ל דכי אמרינן אשה לית בה דד"מ ה"מ אשה דומיא דיתומים דתשש כחה דהיינו אלמנה או גרושה אבל נשואה לא כ"כ ה"ר בעל העטור ז"ל בשם הרי"ף ז"ל אבל אינו בהלכות[1] וזה לשון העטור ופי' רבינו אלפסי בכל אשה קאמר שאינה אשת איש עכ"ל ומיהו אין נראה הטעם משום תשישות כח דאף ביתומים לאו משום תשישות כח הוא אלא משום דכיון דדינא דבר מצרא אינו שורת הדין אלא משום ועשית הישר והטוב וללוקח אזהר רחמנא יתמי לאו בני מעבד הישר והטוב נינהו דביתומי' קטנים עסקינן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות שכנים) דאי ביתומים גדולים הרי הן ככל אדם ובקטנים אפי' אית להו מאן דטרח להו כגון שיש להם אפטרופא לאו בני מעבד הישר והטוב נינהו אבל באשה טעם אחר הוא משום דלאו אורחא למיטרח וכמו שפירש"י ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וז"ל וכן המוכר לאשה אין בו דין בעל המצר מפני שאין דרכה לטרוח תמיד ולקנות הואיל ולקחה חסד הוא שתעמוד הקרקע בידה עכ"ל וע"כ נר' לקצת מחברים ז"ל דדוקא באשה שאינה נשואה דלאו אורחא למטרח ולית לה מאן דטרח לה אבל בנשואה כיון דאית לה מאן דטרח לה אית בה דינא דבר מצרא ונ"ל כעין ראיה ודמיון לזה מה שאמרו בכתובות פרק נערה (מ"ט:) אי מהתם הוה אמינא התם הוא דליכא איניש דטרח לה אבל הכא דאיכא בעל דטרח לה אימא לא קמ"ל ומסקנא דשמעתא התם דליתא לתקנת אושא והכותב כל נכסיו לבניו אין הוא ואשתו נזונין מהן ואעפ"י דאיתא לההיא דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו א"כ לפום מסקנא דההיא סוגיא מפלגינן בין אלמנה לנשואה משום טעמא דאדכרו בגמרא דהתם הוא דליכא איניש דטרח לה אבל הכא כיון דאיכא בעל דטרח לה לא הכא נמי בדינא דבר מצרא א"ל בה ההוא טעמא אמנם איני אומר שיהא הענין דומה לגמרי דהתם הוא משום דאמדינן לדעתיה שאין אדם רוצה שאלמנתו תמות ברעב כיון דליכא מאן דטרח לה אבל הוא עצמו ואשתו כיון שנתן נכסיו סתם ולא פירש ששייר כלום דעתו שהוא יטרח לו ולאשתו אבל הרמב"ן ז"ל לא הזכיר בחדושיו זה החלוק בין אלמנה לנשואה וגם לא הרמב"ם ז"ל בחבורו אבל נראה מדבריו דליכא הפרישא בין אית לה מאן דטרח לה ובין לית לה שהרי כתב ז"ל (בפרק י"ב מהל' שכנים) שהמוכר לטומטום ולאנדרוגינוס אין בעל המיצר יכול לסלקם מפני שהן ספק אשה כי דעת הרב ז"ל שבכל מחלוקת שבין הלוקח ובעל המצר הלוקח נקרא מוחזק ובעל המיצר המוציא ועליו להביא ראיה כיון שאין דין זה אלא מדרבנן משום ועשית הישר והטוב וכיון שהטומטם והאנדרוגינוס ספק אשה הרי הן מוחזקין ואין בהם דינא דבר מצרא אע"פ שאין לומר בהן טעמא דלאו אורחא למטרח שהרי אלו דרכם לטרוח הם בעצמם אע"פ כן אין בהם דינא דבר מצרא מפני שהן ספק אשה כל שכן שיש לומר כן באשה ודאית אע"פ שיש לה בעל דטרח לה דכיון שאמרו חכמים ז"ל אשה לית בה דינא דבר מצרא בכל אשה נדון כן דכיון דהאי דינא מדרבנן הוא ודרך חסד אין מדקדקין בו כל כך לעיין בכל פרט ופרט אבל הולכין אחר כללו' הענין דסתם אשה לאו אורחא למטרח ואע"ג דאית לה בעל אין דעתה סומכת שיטרח ויקנה לה בעלה כמו אם היתה היא עצמה רגילה לטרוח וע"כ לא חייבוה חכמים בדין זה וגם הרשב"א ז"ל כן כתב דאפי' בנשואה לית דינא דבר מצרא אלא שכתב שאם אין לה נכסים ידועים אז יש בה משום דינא דבר מצרא משום דחיישינן להערמה ובודאי כך נראה דחיישינן לענין זה להערמה דאע"ג דבעלמא אע"פ שאין אנו יודעים נכסים לאיש לא נטעון בשביל זה להוציא ממנו בטענה זו כדאיתא בירושלמי בפ' הכונס צאן (הל' ז') גבי עובדא דאריסי' דבר זיזא דאפקיד גביה חד בר נש ליטרא דדהבא ומסיק התם בירושלמי אתא עובדא קמי ר"ח אמר אי מן הכא לית את שמע מינה כלום אית בר נש דלא בעי למפרסמ' נפשיה יתיהבון לבנוי דאריסיה והרי"ף ז"ל הביאו לזה הירושלמי בהלכו' גם בגמרתנו בגטין פ' הנזקין (נ"ב:) גבי עמרם צבעא אפטרופא דיתמי הוה קא אכיל ושתי אימר מציאה אשכח ואע"פ שלא היה זה להוציא דבר ממנו אלא לחוש להפסד היתומים ולסלקו מאפטרופסות שלהן אפ"ה אמרינן דלא מסלקינן ליה דאימר מציאה אשכח דמאי דאמרינן פ' הכותב (פ"ה:) גבי הנהו תלתא עובדי דמייתי התם חדא דידענא ביה דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא כבר כתבו המפרשים ז"ל דטעמא דלא אמיד לאו דוקא ועקר טעמא משום דקא יהיב סימנא דאומדנא לאו כלום היא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחדושיו ואף התוספות שכתבו שהטעם ההוא דלא אמיד הוא ג"כ עקרי כתבו דאי הוה ר' מיאשא קיים וטעין לקוח הוא בידי אע"ג דלא אמיד מהימן אלא דכיון דשכיב לא טעני' להו ליתמי מלתא דלא שכיחא א"כ כ"ש בדינא דבר מצרא שאינו שורת הדין אלא משום ועשית הישר והטוב שאין לנו לסלק הלוקח בשביל טענה זו ולא מפני חשש הערמה כל שאין הדבר נכר וברור שהוא הערמה דומיא דההיא דזבין גריוא דארעא בי מצעי ואינה לא עידית ולא זבורית אבל היא שוה לאותן שדות שהן סביב לה ואינו שדה חלוק לעצמו כמו שהזכירו בגמ' (ב"מ שם) שזה ודאי הערמה היא כי לפי שהיה דעתו לקנות השדות האחרות שסביב לה קדם וקנה את זו ראשונה כדי שיהי' ג"כ מצרן והערמה היא זו כיון שהכל קרקע אחד ולא היה חלוק לעצמו שיקנה לבדו וכן נמי במתנה דאית בה אחריות שיש לדון שהוא מכר כיון שיש בה אחריות שאין דרך הנותן לקבל עליו אחריות אלא שנכתב בלשון מתנה להערמה משום דינא דבר מצרא אבל כל שאין הערמה נכרת וגלויה לא נחוש לה מספק. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב במשכנתא דלית בה דינא דבר מצרא כשמכר לזה הממושכן אצלו שג"כ אין בעל המצר יכול לעכב מתחלה שלא למשכנו לאחר דאמר השני נוח לי ואתה קשה ממנו ואף אם ממשכן לו מתחלה ודעתו למכרה אחר כן ולשקעה בידו אלא שעושה המשכונה כדי להערים משום דינא דבר מצרא כיון דליכא למיקם עלה דמלתא לית בה משום דינא דבר מצרא ואף אין להשביעו על זה ולא לאחרים דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהו מזקיקין אותן לחרם ולשבוע' כל זה כתב הרמב"ן ז"ל ומזה יצא לנו דכל היכא דלא בריר לן שיהא הערמה בדבר לא נהפך הדין שיהא שם דינא דבר מצרא כיון דהאי דינא דבר מצרא אינו אלא משום ועשית הישר והטוב ומדרבנן ולא משורת הדין וגדולה מזו נמצא בתשובה לרב נטרונאי גאון ז"ל בההיא דאמרינן בכתובות פרק נערה (מ"ד.) גבי שני שטרות היוצאין בזה אחר זה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא ונמצא לגאון הנזכר דכל דאית ליה שטר מתנה אע"פ שנודע דבר המכר לית בה דינא דבר מצרא אע"ג דמתנה באחריות אית בה דינא דבר מצרא והרשב"א ז"ל נותן טעם לדברי הגאון ז"ל וז"ל ושמא נאמר לפי דבריו מתנה באחריות שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו וצ"ע עכ"ל. הנה דעת הגאון ז"ל שאע"פ שזה הוא מכר וגלוי לכל ושטר המתנה לא נעשה כי אם להערים ולבטל זכות בן המצר אפילו הכי מועיל ואין בו דינא דבר מצרא אלא א"כ השטר מוכיח מתוכו שהוא מכר כגון דאית ביה אחריות דאז הוי כאלו אין כאן שטר מתנה אבל כבר דחו כל האחרונים דברי זה הגאון דודאי אם שטר המכר נודע לא יועיל שטר המתנה לבטל דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה דאית בה אחריות ופירש ליפות כחו הוא דכתב ליה שאם יבא בן המצר ויערער יטמין שטר המכר ויראה שטר המתנה וכן פי' בתוספות אבל מדברי כלם כל שאין הערמה נכרת ומפורסמת מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה לסלק הלוקח וגם אין להשביעו על זה ולא להחרים כמ"ש הרמב"ן ז"ל אבל בעל העטור ז"ל כתב דכל היכא דיש לחוש להערמה יכול בן המצר להחרים סתם. מיהו באשה שידוע לנו שאין לה נכסי מלוג שנפלו לה בירוש' ודאי נראה שהיא הערמה גלויה ומפורסמת ואית בה דינא דבר מצרא דהא ליכא למימר בה מציאה אשכחה שהרי מציאתה לבעלה כדתנן בפרקא קמא דמציעא (י"ב.) ובכתובות (ס"ה:) וכמו שפירש הרי"ף ז"ל ודלא כר' עקיבא דאית ליה מציאתה לעצמה בריש פרק מציאת האשה. וגם אין לתלות שנתנו לה במתנה דקיי"ל (ב"ב נ"א:) שקנתה אלא שהבעל אוכל פירות כמ"ש כל הגאונים ז"ל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהרי קול יוצא למתנ' והיה הדבר מפורסם והלכך אין לתלות בזה. וכזה בירושלמי פרק מציאת האשה (הל' א') דגרסינן התם מה טעם מציאת האשה לבעלה אמר רבי יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעל ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה ע"כ בירוש'. ומאי דאמר מר בתשובתו הרמתה כי מאחר שהקרקע קנוי בשם שניהם הבעל עקר כי מה שקנתה אשה קנה בעלה כדאיתא בפ"ק דקדושין ובפ' חזקת ובפ' אין בין שותיה דמר לא ידענא שלא נאמר זה אלא לענין שקנה הבעל לאכילת פירו' אבל הגוף לאשה כי מה שאמרו שם לר' מאיר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כבר כתב הרמב"ן ז"ל וכל המפרשים האחרונים ז"ל דלאו דוקא להקישם זה לזה דאלו עבד אין לו קנין כלל וכל מה שנותנין לו הכל הוי לאדון ואלו בעל בנכסי אשתו אין לו אלא אכילת פירות ובמתנה שנתן לה אחר אין לבעל אלא אכילת פירות דלא הוי כמציאתה וכן מפורש בירושלמי שהבאתי למעלה ועוד שם בירושלמי פ' מציאת האשה אע"ג דר"מ עביד יד עבד כיד רבו זכתה אשה זכה בעלה אין עליה אלא אכילת פירות בלבד ובפ' הכותב (הל' א') אלו אחר כתב לה יש לו אכילת פירות הוא כתב לה לא כ"ש וכן כתבו הגאונים וכל המחברים ז"ל ורש"י ז"ל שכתב במסכת סנהדרין (ע"א.) שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה וגם במסכת קדושין ואשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה תמהו עליו מאד כל האחרונים ז"ל שהרי במציאתה הכל של בעל ובמתנה אין לבעל אלא אכילת פירות וכיון שנתבאר שאין לבעל בנכסי אשתו אלא אכילת פירות איך נאמר שיסלק בן המצר האשה מגוף הקרקע אם אין בה דינא דבר מצרא כדי שיסתלק הבעל דאית ביה דינא דבר מצרא מן הפירות זה אי אפשר בשום פנים אבל הדין הוא שהקרקע הקנוי בין שניהם שניהם שותפים בו וחציו קנה הבעל לעצמו וחצי' קנתה היא הגוף ופירות הבעל ובחלק האשה אין בן המצר יכול לטעון כלום לפי סבר' הרשב"א ז"ל וכמ"ש למעלה כל שיש לה נכסים דאין לחוש להערמה ובחלק הבעל ג"כ אינו יכול לסלקו כי אעפ"י שמי שקנה חלק אחד מקרקע משותף יכול בן המצר לסלקו אע"פ שאפשר שכשיסלק הקרקע המשותף לא יבא חלק זה לצד בן המצר אפ"ה בן המצר יכול לסלקו כי כן פירשו בשם אחד מן הגאונים ז"ל ההיא דפ' המקבל (שם.) האי מאן דאחזיק ביני אחי כגון שלשה אחין שהיה להן שדה בשותפות ורצה אחד מהן למכור חלקו לאחד מן השוק סלוקי לא מסלקינן ליה דליכא הכא דינא דבר מצרא דלכל א' מן השותפין יכול לומר שמא כשתחלק השדה אין אתה נוטל למצר זה ואינך בר מצרא ורב נחמן אמר מסלקי' ליה שהרי יש לשותפין חלק בה עתה בכלה ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה כלומר אם אין השותפין רוצין לסלק זה הלוקח אבל בן המצר הסמוך לזה השדה המשותף רוצה לסלקו אז לא מסלקי' ליה שהרי אין לזה חלק בגוף הקרקע המשותף ואי משום שהוא בר מצרא שמא כשתחלק לא יטול לאותו צד ואינו בר מצרא נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה שזהו הישר והטוב שכשיחלוקו השדה הוא יטרח ויטול חלקו סמוך לשדה שלו או מן הדין או שיעלה בדמי' וכבר קלם הרמב"ן זכרו' לברכה פי' זה וכנהרדעי נקיטינן א"כ יכול בן המצר לסלק הלוקח חלק אחד מן השותפין הכא נמי בחלק הבעל היה לנו לומר שיוכל לסלקו מטעם זה. זה אינו שהרי יש כאן טעם אחר שכיון שאינו יכול לסלק האשה הנה גם הבעל נקרא בן המצר לחלקו מפני חלק האשה שיש לו בו קנין פירות דלא גרעה ממשכנתא דלית בה דינא דבר מצרא משום דשכונה גביה ודעת קצת מפרשים שאפילו קנה קרקע סמוך לזה הממושכן שלא יוכל בן המצר לסלקו הכא נמי דכותה וא"כ לא יסלקנו אפי' מחלק שלו[2] ואפילו לדעת אותן מפרשים שסוברין דכי אמרינן משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא דוקא בשקנה הקרקע עצמו הממושכן אז אין בן המצר מסלקו כיון דשכונה גביה אבל שיקרא בעל המשכונא בר מצרא לקרקע הסמוך לזה הממושכן לא ובן המצר של אותה שדה יכול לסלקו כיון שאין לו בזו אלא דמים אפ"ה בעל בנכסי אשתו עדיף מיניה שהרי אפי' בזכות אשתו יש גם לו זכות שהרי כל נכסי אשתו ברשותו ובעל בנכסי אשתו לוקח ראשון הוי וא"כ הוא נקרא בן המצר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ' י"ג מהלכות שכנים) וז"ל בעל שהיתה אשתו בן המצר הרי זה מסלק את הלוקח שכל נכסי אשתו ברשותו וכל זכות שתבא לה זכות הוא לו ואפי' קנו מיד אשתו שמחלה בזכות זו ללוקח אינו מועיל שהבעל מסלקו עכ"ל ואע"פ שאין דין זה מפורש בגמ' מ"מ הוא פשוט ומבואר בטעמו וא"כ בנדון זה אם היו לאשה נכסים ידועים הנה אין בחלק האשה דינא דבר מצרא אע"פ שהיא נשואה כסברת הרשב"א ז"ל ונראה שהאחרונים ז"ל לא חלקו בין נשואה לשאינה נשואה וכן הרמב"ם ז"ל כמ"ש למעלה ואפי' יהיה הדבר ספק לנו מפני סברת בעל העטור והרא"ש ז"ל הנה על בן המצר להביא ראיה כי הוא המוציא[3] כמו שמבואר למעלה דומיא דההיא דאמרינן בב"ק פרק הגוזל (צ"ט:) גבי מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחא מלשלומי משום דמספקא ליה אי כר' יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן וכדאמר רב נחמן בפ' השואל (ק"ב:) קרקע בחזקת בעליה עומדת דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון אי תפוס לשון אחרון וכן בכולי תלמודא וכיון דבחלק האשה אין דינא דבר מצרא אף בחלק הבעל אין דינא דבר מצרא שהרי גם הוא נקרא בר מצרא מפני הזכות שיש לו בחלק אשתו כי אע"פ שמתחלה טרם שקנה זה הקרקע לא היה הוא בר מצרא מ"מ עתה בא לו כאחד שקנה חלקו ונעשה בן מצר מפני זכות אשתו דאיך נאמר לו הסתלק מחלקך משום ועשית הישר והטוב והנה זה החלק צריך לו ג"כ כי הוא עתה בן מצר מפני חלק אשתו אבל אם אין נכסים ידועים לאשה אז יש לנו לומר שהערמה הוא זו כדברי הרשב"א ז"ל כמו שבארתי למעלה ובעל ואשתו מסתלקין מן הכל דאית דינא דבר מצרא זהו מה שנראה לעניות דעתי בענין זה כי אין בידי להכריע בין גדולי החכמים אבל גדול אתה בגבורה בחכמה ובדעת להכריע את כלם גם כי נטית אחרי אדני"ה ואבשלום הרב הגדול הרא"ש ז"ל אשר בספרד ירשו את ספרי חכמתו מכל דבריו הטובים אור פניהם לא יפילון ולא יטה לארץ מנלם דומיא דמאי דאמר אביי כל מלתיה דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל וכו' כדאיתא בפ' במה מדליקין (כ"ב.):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |