שו"ת הריב"ש/שמד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד שאלת להודיעך דעתי בראובן שקנה קנקן של יין משמעון בכך וכך המדה ולא משך זולתי שטוען שמעון כי נשבע לו ראובן לפרוע לו כל מה שיעלה לזמן פלוני שעבר וראובן משיב איני נזכר משבועה זה והריני חוזר בי כי לא הית בינינו לא קנין ולא מעות ושמעון אומר ישבע שאינו נזכר וראובן משיב מה מועיל שבועה זו שהרי לדבריך נשבעתי והנני בחשש אותה שבועה נתתי אל לבי אם נשבעתי להסתלק מן הספק ואיני נזכר כלל ואתה אמרת כי אימת שבועה בבית דין עדיפא וגם יש בה פיוס לבעל הבית ועוד דאפילו אם הוא נזכר והוא רשע למה לא ישבע שהרי כשיודה ישלם וכ"ת היאך יודה ויחזיק עצמו ברשע להא נמי לא חיישינן כדאמרינן בפ' יש נוחלין (קכז:) עבדי גנבת וכו' הרי שאע"פ שבהודאתו מחזיק עצמו ברשע לפי דבריו משבעינן ליה כי אולי יודה וישלם ממון על פיו עד כאן דבריך:
תשובה כבר כתבתי לך דעתי פעם אחרת דאין השבועה מקיימת הקנין אלא שחייב להשלים מכח שבועתו כדי שלא יעבור עליה ובנדון זה כיון שלא היה במכירה ההיא שום קנין הנה אין תביעת שמעון על ראובן מחמת המכירה ההיא תביעת ממון רק שתובע ממנו שיקיים שבועתו שנשבע לו ולפי דברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה שמי שחייב לחברו מנה ונשבע לפרעו לזמן פלוני ועבר הזמן אינו חייב להשלים עוד מכח שבועתו כיון שכבר עבר הזמן ועבר עליה אלא שחייב מחמת השעבוד לבד הנה בנדון זה אין מקום להשביעו כלל עתה שהרי השבועה הראשונה כבר עבר עליה בעבור הזמן ומעתה אין עליו חיוב מחמת השבועה ההיא ומחמת חיוב המכירה גם כן אין עליו שום חיוב שלא היה שם שום קנין מועיל וכיון שאין כאן חיוב ממון אף אם יודה ראובן לדברי שמעון או שיש עדים מעידים כדברי שמעון א"כ הדבר ברור שאין מחייבין ראובן נישבע על תביעת שמעון דכלל גדול אמרו (שבועות מ'.) כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אבל במה ששנים אין מחייבין ממון אין אחד מחייבו שבועה וכ"ש שביעת היסת שהיא תקנתא דרבנן שאין לה ענין על תביעת דברים לבד וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות טוען ונטען) שאין מחייבין היסת ולא חרם סתם על טענה שאף אם יודה בה לא ישלם ממון ואפילו לדעת הרא"ש ז"ל שסובר שמי שחייב לחברו מנה ונשבע לפרעו לזמן פלוני ועבר הזמן שעדיין חייב להשלים מכח השבועה[1] ההיא דכשנשבע לפרעו לזמן פלוני הכונה היא כאלו הם שתי שבועות אחת שיפרענו והאחרת שיפרענו לזמן ההוא עדיין היה אפשר לומר שזהו במי שחייב כבר ונשבע לפרוע אבל במי שאינו חייב מן הדין אין השבועה אלא כפי משמעותה דהיינו עד הזמן ולא יותר ואף אם לאמר שגם בזה נכלל הכל בשבועתו לדעת הרא"ש ז"ל עדיין אפשר לומר שאין כאן תביעת ממון ואין משביעין אותו לפי שאף אם יודה שנשבע אין מחייבין אותו לשלם כיון שאין כאן חיוב מכח קנין המכירה אלא שבית דין מנדין אותו עד שיקיים שבועתו וזה לא נקרא תביעת ממון להשביעו עליה[2] כמו שכת' הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר שעל תביעת הבשת אין משביעין אותו במקום שאין ב"ד מגבין קנסות כיון שאם היה מודה לא היו בית דין מחייבין אותו ממון אע"פ שאף במקום שאין ב"ד מגבין קנסות מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יענה עמו לדין לארץ ישראל וכן אם תפס לא מפקינן מיניה כמו שכתב הרב ז"ל (פרק ה' מהלכות סנהדרין) ועם היות שדעת הראב"ד ז"ל בהשגות נראה דכיון שבית דין מנדין עד שיפייס לבעל דינו הוה ליה תביעת ממון עדיין יש לחלק ולומר דשאני בשת דחיוב ממון גמור הוא ומה שאין דייני חוצה לארץ מגבין אותו הוא מפני חסרון הסמיכה כמו שהיה הדין אף בהודאות והלואות אי לאו משום דעבדינן שליחותייהו כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכיון שגם דייני חוצה לארץ מנדין עד שיפייס בעל דינו גם כשכופר משביעין אותו אבל במה שאין בו חיוב ממון כלל בשום מקום אע"פ שב"ד מנדין אותו עד שיקיים שבועתו אין זה חיוב ממון וכשכופר אין משביעין אותו אבל לפי דעתך שהשבועה שנשבע להשלים מקיימת הקנין כמו שכתבת בדין האסמכתא וגם בכאן כתבת שהרי כשיודה ישלם א"כ לפי זה הרי כאן תביעת חיוב ממון וה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שמשביעין אותו שאינו יודע כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות טוען ונטען) ומוסכם מכל המפרשים ז"ל שהרי זה שאומר שאינו נזכר אם נשבע הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ומשביעין אותו שבועת היסת שאינו נזכר. וכ"ת והלא לדברי התובע חשוד הוא שכבר עבר על השבועה הראשונה ואין משביעין אותו עתה ולא דמי למנה גזלתני והלה כופר שמשביעין אותו אע"פ שלפי דברי התובע הוא חשוד דהתם הוא משום דחיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ולאו חשוד הוא כדאיתא בריש מציעא (ו'.) אבל הכא שחשדו בעובר על השבועה ליכא למימר הכי לא היא דלדעת רש"י ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל לא נעשה חשוד בשבועה הראשונה לפי שדעתם ז"ל שאין נעשה חשוד בשבועת בטוי להבא משום דבשעה שנשבע היה דעתו לקיים ולא חשיד שישבע עתה בב"ד לשקר שבשעה שישבע תצא שבועה זו מפיו לשקר וגם לדעת ר"ת ז"ל והרמב"ם ז"ל דאפילו בעובר בשבועת בטוי להבא נעשה חשוד ונראין דבריהם[3] אפילו הכי בלדון זה לא נעשה חשוד אפילו לפי דברי התובע שהרי אפשר שכשעבר הזמן לא היה נזכר מן השבועה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ' י"ב מהלכו' עדות) שהעושה מלאכה בשבת או ביו"ט לא נפסל לעדות אלא א"כ הודיעוהו שהיום שבת או יו"ט שמא שוכח הוא וגם עתה שהתובע מזכירו אין נעשה חשוד אף את"ל שעדיין הוא חייב להשלים גם מכח שבועתו כסברת הרא"ש ז"ל שכתבתי למעלה לפי שאפש' שעדיין הוא שוכח ואילו מאמין לדברי התובע שהוא בעל דבר כיון שאין עדים מזכירין אותו ועוד שאפילו הוא נזכר עתה כיון שכבר עבר הזמן הראשון ולא נעשה חשוד מחמת שהיה שכוח מעתה אין לומר שנעשה חשוד כשהוא מאחר מלפרוע שהרי יש לו זמן כל ימיו לקיים שבועתו שהרי אין זה זמן קבוע מעתה אלא שהוא חייב להשלים מיד שמא ימות ולא יוכל לקיים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בריש נדרים[4] דמי שאמר הריני לזיר שלשים יום לפני מיתתי אסור לשתות יין מיד לפי שעומד בספק נזירות כההיא דהאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד אבל לא לקי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |