שו"ת הריב"ש/שיא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד שאלת ראובן חייב לשמעון בשטר מאה וששים דינרי' בשבועה שיפרעם ליום פלוני ובהגיע תור הפרעון לקח ראובן מאה דינרי' ונתנם ליד לוי דיין העיר למחר תבעו שמעון על השבועה טען ראובן כי הששים דינרין היו מרבית ולא השגיחו על דבריו כי נתקיים השטר בחותמיו וחייבו את ראובן לפרוע משלם טען ראובן כי לוי הדיין קרוב ואין לו לדון טען לוי כיון שנתן בידו המאה דינרין הוי כנאמן עלי אבא ואביך ויש ביניכם מי שאומר שכדין חייבוהו שאין בידו לפסול השטר וכו' אבל מה שטען שהדיין קרוב וטענו דהוי כנאמן עלי אבא כיון שנתן בידו המעות ליתא דקנין בעינן כמו שבא בהלכות פרק זה בורר (כ"ד:) אבל מכל מקום כיון שקבלוהו הקהל אין בידו למחות כמו ערכאו' שבסוריא שאינן בקיאים שכיון שהמחום רבים אין בידו לומר דיינא מעליא בעינא והקשית עליו מדאמרי רבנן עלה (כ"ג.) אימתי בזמן [שמביא עליהן ראיה] שהם קרובים או פסולים דמשמע דאפילו המחום בידו לומר קרוב הוא גזלן הוא ונדחק להשיב דהתם הערכאות היו רבים ואם יש קרוב לזה ידון אחר אבל אם קבלו שלשה אנשים להיות דייני העיר סתם דעת הקהל להיות דיינים אפילו לקרובים וכיון שכן אין ביד היחיד לומר קרובו הוא גזלן הוא וכן בא בתשובה לרשב"א ז"ל שבעניני העיר אין פסול קורבא נוהג בהן לפי שאי אפשר להביא עדים מן החוץ לכל הצבור ואע"ג דמדינא לא אפשר כההיא (דב"ב מ"ג.) דתנו מנה לבני עירי וכולי וענית לו כי כל זה אינו אלא בענינים כוללים לכל הקהל כפסקים והודאות וחרמות וכיוצא בזה והוי כנאמן עלי אבא משום דלא אפשר דאיך נביא אנשים נכרים שלא יהיה להם קורבא אפי' לאחר מן הקהל אבל בדין של יחיד שאם לא יהיו דיינים אלו שבררו יכולין לברור אחר לעולם אין דעת הקהל לקרובים ואמרת שאפילו התנו כן לאו כל כמינייהו ויכול מי שיש לו דין עם קרוב הדיין למחות דלא דמי לערכאות שבסוריא שגריעתם שוה לכל מחמת חסרון בקיאותם וכיון שרוב העיר מוחלים אין ביד אחד למחות אבל בקרוב אין האחרים מוחלין כלום אלא זה ואין כופין לזה שימחול וכן בפסולין לאו כל כמינייהו דהתורה אמרה אל תשת רשע עד. עוד השיב בדין זה שאינו עבריין על השבועה דליביה אנסיה דסבר דנתינה ליד הדיין הוי נתינה ודמי להנהו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהלכות עדות) ועוד כי הרשב"א כתב שאין נקרא חשוד אלא מי שבשעת שבועה נשבע לשקר אבל מי שנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר על שבועתו אינו נפסל בכך ואינו בדין חשוד על השבועה ואמרת דלביה אנסיה ליכא למימר אלא במה שרוב האנשים חושבים כן אבל בכאן סתם אנשים יודעים דנתינה ליד אחר לא שמה נתינה ומה שכתב הרשב"א ז"ל היינו דוקא במי שאין לו לפרוע אבל במי שיש בידו לפרוע לא ובקשת להודיעך דעתי:
תשובה אם מה שנתן ראובן המעות ביד לוי הדיין הוי כמקבלו עליו לדיין כאלו אמר נאמן עלי אבא לא היה יכול לחזור בו ראובן ולבטל דינו לאחר גמר דין דהא אסיקנא בפ' זה בורר (כד:) דלאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים דאין יכול לחזור בו אף בלא קנין ולחזור קודם גמר דין הוא דבעינן קנין ואי משום דאיכא הכא תרתי לריעותא דהוי חד פסול וקבליה כתלתא ובהא דעת הרב אלפסי ז"ל דאף לאחר גמר דין יכול לחזור בו היכא דליכא קנין מההיא דאמר רב דימי (שם.) כגון דקבלו עליה בחד הרי הרמב"ן ז"ל הוכיח בראיות ברורות בפ' יש נוחלין דאפי' חד קרוב או פסול דקביל עליה כתרי או כתלתא אף בלא קטן אין יכול לחזור בו לאחר גמר דין שלא כדעת הרב אלפסי ז"ל וההיא דרב דימי כגון דקבליה בחד לרבי מאיר אצטריכא למימר דאפי' בהא פליג רבי מאיר וכמו שפירש"י ז"ל ולזה הסכימו האחרונים ז"ל[1] אלא שנראה שמסירת המעות ביד לוי הדיין לא הוי כאלו קבלו עליו לדיין דאם האמינו לקבל המעות ההם לא האמינו שידון ביניהם במה שנשאר לפרוע שאפשר להפך בזכות קרובו ועוד שאין כאן קבלה בבית דין ולכולי עלמא אע"ג דלא בעינן קנין מ"מ בעינן קבלה בבית דין יפה. גם מה שאמר מפני שקבלוהו הקהל עליהם מעולם לא שמענו כזאת שיקבלו הקהל עליה' דיין שיוכל לדון קרוביו אלא שאם הדיינים ג' מסתלק הקרוב ודנין האחרים או בוררים דיין שלישי עמהם כפי הסכמת הקהל בזה והרשב"א לא כתב אלא בענינים הכוללים לומר דלא בעינן סלוק כההיא דתנו מנה לבני עירי שכבר נהגו הקהלות בזה משום דלא אפשר כמ"ש אתה[2] גם הראיה שהביא מערכאות שבסוריא שכיון שהמחום רבים אין בידו לומר דיינא מעליא בעינא אין פי' ערכאות כמו שחשב שהקהל קבלום עליהם כדרך שמקבלין היום הדיינים דא"כ לא היה ר' מאיר אומר זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה אלא פירושו אנשים מוכנים לדון בין האנשים כשמקבלין אותן עליהם הבעלי דינין ומפני רגילותם לדון הם בקיאין בדינין קצת ולא היו כיושבי קרנות. גם הדין שכתב שאינו יכול לומר דיינא מעליא בעינא אינו כן אלא אם אחד מבעלי דינין רוצה לדון לפני בית דין של ערכאות יכול האחר לומר בית דין מומחה בעינא ואפי' לוה מצי מעכב כדקתני מתני' זה בורר לו אחד כאוקימתא קמייתא דגמרא (כג.) דמפרש זה בורר לו בית דין אחר וכערכאות שבסוריא ורבי מאיר ורבנן לא פליגי בהא אלא אם הבית דינין בוררין הבית דין שלישי או הבעלי דינין ואע"ג דהך אוקימתא אידחיא לה דינא לא אידחי והא דאמרי רבנן בסיפא לא כל הימנו שיפסול דיין שהמחו רבים עליהם בענין אחר היא שאחר שעמד פירוש משנתינו זה בורר לו דיין אחד וכו' אשמעינן סיפא דס"ל לרבי מאיר שאם האחד בורר דיין ערכי האחר יכול לפוסלו ולומר לו ברור מומחה ואני אברור את שלי מומחה גם כן שאין רצוני בדיין שאינו מומחה ול"ש מלוה ולא שנא לוה מצי מעכב ורבנן סבירא להו דכיון שאינו בורר קרוב או פסול וגם לא מיושבי קרנות אלא מערכאות שבקיאין בדינין קצת מפני שהמחום רבים עליהם אין יכול לפוסלו ולמחות בברירתו שזה אומר לו אני רוצה את שלי ערכי ואתה ברור לך את שלך מומחה או כמו שתרצה ובזה הוא שחלקו חכמים על ר"מ שאין זה יכול לומר על דיין שיש לחבירו לבוררו דיינא מעליא בעינא וכשר מבואר זה למפרשים ז"ל והרמב"ן ז"ל בלקוטיו לא כמו שחשב הדובר בך שהוא מפני קבלתם עליהם:
גם מה שכתב שאינו עבריין על השבועה דלביה אנסיה דסבר דנתינתו ליד הדיין הוי נתינה כהנהו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהל' עדות) יש לבעל הדין לחלוק דלא דמי להנהו כמ"ש דאין לתלות בלביה אנסיה אלא במה שרוב העולם טועין כההיא דאמרינן בפ"ק דמציעא (ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומיהו ההיא דהנהו קבוראי דבפרק זה בורר (כו:) אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא שכיון שאפשר לתלות תולין כמ"ש גם הרמב"ם ז"ל שאם עושה מלאכה בשבת צריך להודיע שהיום שבת שמא שוכח הוא ואע"פ שאין רוב העולם טועין בזה אבל כיון שהשכחה מצויה אפשר שזה שוכח הוא ומההיא דהנהו קבוראי וכן מההיא דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו יצא לו לר"ם ז"ל הדין ההוא שכתב בראש הפרק ההוא[3] ומה שאמר כי הרשב"א ז"ל כתב שהנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר על שבועתו אינו נפסל בכך ואינו בדין חשוד על השבועה אפשר הוא וכן דעת הרמב"ן ז"ל מההיא דפ' כל הנשבעים (מו:) דמקשינן אמתניתין וליתני שבועת בטוי כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דאיכא למימר בקושטא משתבע לא קתני ופי' רש"י ז"ל בקושטא משתבע שדעתו לקיימה ואפי' עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה לשעבר להוציא שקר מפיו אבל רבינו תם ז"ל סובר דחשוד הוא דהא קא עבר בלאו כמלוה ברבית וסוחרי שביעית ובגמרא לא אמרינן דאינו חשוד אלא דלא קתני ליה במתניתין משום דלא דמי לאחריני ומ"מ הרבה מן האחרונים ז"ל מסכימים לדעת רש"י ז"ל. ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה[4] והא דלא קתני במתניתין שבועת בטוי להבא בשלא אוכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת בטוי להבא וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ב מהל' טוען ונטען) שכל הפסול לעדות משום עברה הרי הוא חשוד על השבועה ובפ"י מה' עדות כתב אי זהו רשע כל שעבר עברה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והי' אם בין הכות הרשע וכו'[5] רשעים בחשך ידמו ואוהבי ה' כצאת השמש בגבורתו נאם אחיך נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |