שו"ת הריב"ש/רנא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה כבר ידעת שכל מה שדנין דיני נפשות בזמן הזה [במקום שהותר מדינא דמלכותא] אינו מן הדין שכבר בטלו דיני נפשות אבל משום מיגדר מלתא היו ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה אם השעה צריכה כמ"ש ביבמות פ' האשה רבה (צ':) וכבר היו החכמים עושין מעשה בזה להמית מי שאינו חייב מיתה בדין התורה כההוא דמעשה באחד שרכב על סוס בשבת וכו' (שם) וכן שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד (סנהדרין מ"ה:) וראב"ש היה הורג ברשעי ישראל בהורמנא דמלכא ושלא בעדים ושלא בהתראה כמוזכר בפ' הפועלים (פ"ג:) וכן בימי האמוראים כההיא דר"ה קץ ידא על שהיה רגיל להכות באגרוף רשע ואמר וזרוע רמה תשבר (סנהדרין נ"ח:) וכן גבי בר חמא קטל נפשא ואמר ריש גלותא אי ודאי קטל נפשא לכהיוהו לעיניה (שם כ"ז.) לפי שראה לפי צורך השעה שדי ביסור כזה ולא צוה להורגו ומכ"מ היה בסמוי העינים סכנת מיתה דשורייני דעינא בלבא תלו (ע"ג כ"ח:) ואם בשאר העברות היו הורגין שלא כדין לצורך השעה אצ"ל בשפיכות דמים שהחמירו בו חז"ל שכונסין אותו לכיפה כשהורג שלא בעדים כדאיתא בפרק הנשרפין (פ"א:) ואין כן בשאר חייבי מיתות בית דין ואין צריך להאריך לך בזה שתלמוד ערוך בידך אבל מ"מ אפילו נדון כפי צורך השעה אין כל העונשים שוין כי יותר ראוי להעניש למי שהרג ממי שחבל לבד וכן למי שיש עדים ברורים על העברה או אין עדים ברורים רק עד אחד או אמתלאות שהרי בהורג נפשות שלא בעדים דתנן בפרק הנשרפין שאין ממיתין אותו אלא שכונסים אותו לכיפה וגורמין את מיתתו מוקים לה בגמרא בעדות מיוחדת שכשרה בדיני ממונות הא בעדות אחד לבד או בעדות נשים או קרובים אין כונסים אותו לכיפה ושמואל מוקים לה שלא בהתראה ואיכא נמי מאן דמוקים לה דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות וכן ראוי לנו לעשות קרוב לזה במה שנדין משום מיגדר מלתא ובנדון זה ראוי לנו לעיין אם היו פטורין הרוצחים ממיתה מן הדין מפני העדיות המעידין בזכותן ונראה שעד הא' שמעיד שהנהרג התחיל בקטטה ובא להכות הדיין הנה הוא בטל במעוטו שלא הסכימו עמו האחרים ואין דבריו של הא' במקום ב'. גם העדים שמעידים שנכנסו לבקרו וא"ל שהקל החולי מעליו גם זה העדות אינו פוטר אותם שכיון שהוכה מכת חרב חדה והתורה העידה על הברזל שממית בכל שהו הנה היה ראוי למות מתחלה וכ"ש זה שהוכה בראשו ובגופו והרי הוא כאלו הוכה באבן או באגרוף ואמדוהו למיתה ואעפ"י שהקל כיון שמת בסוף הרי יש רגלים לדבר דקיי"ל כרבנן דתנן בפרק הנשרפין (ע"ח.) דאמדוהו למיתה והקל ואח"כ הכביד ומת חייב ואמדוהו למיתה היינו שיש באבן כדי להמית ובהכאה כדי להמית לא שודאי ימות כגון ששחט בו שנים או רוב שנים שעשאו טרפה דא"כ פשיטא והיכי פליג ר' נחמי' ואיך אומדין אותו לחיים מפני שהקל והא מחתכי סימני' דהאי. גם בעדות הרופאים שסתמו דבריהם ואמרו שלא מת מחמת ההכאות רק מחמת חולי אחר שנתחדש בו אם דעתם לומר שלא היו בהכאות כדי להמית אם ההכאות היו מכת חרב חדה כמו שנראה אעפ"י שלא הוזכר כן בדבריך בבאור הנה הרופאים האלה התורה מכחישתם שהעידה על הברזל שממית בכל שהו כי מ"ש שם (עו:) והוא דברזי' מבריז היינו בכל שהו כגון מחט אי נמי לאפוקי הכאה בשבט ברזל שהוא כמו הכהו באבן אבל מכת חרב של חתך הוי כברזיה מברז דפרזלא מזרף זרף וכ"כ בתוספות ואם רצונם לומר שהקל אח"כ ואומדין אותו לחיים אם לא שהכביד אח"כ ג"כ אין חוששין להם מאות. דבפרק הנשרפין (עח:) שאין אומדין אותו אומד שני שאין אומד אחר אומד שהרי החולי שנתחדש אנו תולין שנתחד' מחמת המכה אא"כ מעידין שאמדוהו לחיים מחמת שהקל והחולה פשע בעצמו ועבר על דברי רופא בדברים הנכרים לעין שהם ממיתין מעצמן שאם לא כן תולין במכה שרגלים לדבר אבל מה שפוטר אלו הרוצחים ממיתה מן הדין הוא מפני שהיו שנים וקיי"ל כרבנן (שם ע"ח.) דאמרי הכוהו עשרה בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אח"ז כלן פטורין ומוכח התם בהדיא דאפילו היה בכל הכאה כדי להמית כלן פטורין אא"כ נעשה טרפה במכה הראשונה שאז השני פטור והראשון חייב[1] ומ"מ משום מיגדר מלתא כיון שמת מביניהם אם רואה אתה להמיתם כיון שעשו כן בשאט בנפש ביד רמה ובזדון כמו שנראה שארבו לו בלילה וגם ביום ובפרהסיא בפני טובי הקהל היו הולכין בכלי זיין כנגדו הרשות בידך וכמ"ש הר"ם ז"ל (פ"ב מהלכות רוצח) ואף לאותו שאין בו עדים רק ראיות חזקות ואמתלאות אמתיות כההיא דראב"ש שהיה הורג באמתלאות ואם לא היו שם כ"כ חזקות ואם רצית להקל עליהם שבור זרוע רמה אם ראית שדי בזה לפי צורך השעה הרשות בידך ואם הייתי אני הדיין בהורמנא דמלכא כך הייתי עושה ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה אם לא ברצון קרובי הנהרג ורב ודי שנקל באלו המכים בן ברית מכת אכזרי בחרב רעה מכה שיש בה כדי להמית ושמת מבין שניהם שלא להענישם רק כההיא דרב הונא משום וזרוע רמה תשבר אמנם אם אמרו הרופאים שכבר נתרפא המוכה אלא שהוא פשע בעצמו בדברים הנכרין שהם ממיתין מעצמם עם היות שמפני ההכאות לבד היה אפשר להחמיר עליהם ולדונם בזה אם השעה צריכה לכך מ"מ אפשר וראוי להקל עליהם לבלתי יחסרו אבר[2] רק לענוש נכסין ולאסורין ובמלקיות ונדויין וגלות ימים ושנים. גם על הדיין ההוא אשר העיז פניו בבית הכנסת בפני טובי העיר ודבר בזדון ואמר שהוא צוה הדבר ושהוא מצוה אותו גדול עונו מנשוא וראוי להוכיחו ולהענישו הרבה באשר היה דיין הקהל ובמקום המשפט שם הרשע וצוה להמית נפש מאחיו מישראל וכבר המיתוהו שניהם ע"פ צואתו וכ"ש שהיה לו להוכיח את בנו על רדפו בחרב אחיו והיה רואה אותו בכלי זיין בפני טובי הקהל ולא כיהה בו אבל החזיק ידו ואמר שהוא מצוה הדבר הזה ועם היות שהוא פטור מן הדין דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין כבר כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות רוצח) על השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו ועל כיוצא בו שעם היות שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אם ראו ב"ד לענשו בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות לעשות בהורמנא דמלכא כאשר יראו: עוד כתב ז"ל הרי שלא הרגו ולא היתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר הרי ב"ד חייבין מ"מ להכותן מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבבם ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר ע"כ. ואין לדיין הרשע הזה התנצלות במה שאמרו העדים שהיה נראה להם שאמר זה מרוב כעסו כי כל הרוצחים כן דרכם להרוג מתוך הכעס ומתוך מריבה כמו"ש כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו' ומכאן למדו ז"ל שחובשין אותו והכעס בחיק כסילים ינוח לא בלב שופטי ארץ ומן הנראה בעיני שמלבד מה שתיסרהו לדיין הזה על רעתו הן לעונש נכסים ולאסורין כו' ראוי מלבד זה להורידו מגדולתו ולעקור אשרה הנטועה אצל מזבח ושלעולם לא יתמנה בשום שררה על הצבור[3] כדקיי"ל ברוצח בשוגג השב במות הכהן הגדול שאינו חוזר לשרר' שהוא בה כמו שדרשו ז"ל (מכות י"ג.) למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו זהו מה שנ"ל בזה מתוך האומד כי כבר ידעת שבזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות ואף לא לקוץ יד ורגל כי המשפט למלך הוא האמנם אתה היושב על המשפט ויודע מנהג משפט הארץ ושופטיה איך נוהגין לדון מפני צורך השעה בענינים כאלה עשה כהם ואל תטוש תורת אמך כי באמת כשאני כותב בזה רתתו ידי וארכובותי דא לדא נקשן ולכן לא תסמוך בזה על דעתי רק על דעתך כאשר יורוך מן השמים כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא תהא שמיעתי גדולה מראיתך[4]:
למוקדמי טירול יצ"ו
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |