שו"ת הב"ח (הישנות)/קב

שו"ת הב"ח (הישנות) ‏ קב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ הדעת ועץ החיים. השותל על פלגי מים. מימיו נאמנים וממתקים. פריו מתוק וצלו נאה לברך עליו הוא אדוני רוזני מ"ו הגאון נ"י ור"ג אב"ד ור"מ שאירי הודי והדרי כמהורר וייבש נרו יצהיר יזהיר עד ביאת הגואל א"ס:

הנה אדוני גזר על עבדו לחוות דעתו בענין גט שע"י השליח שמצא בו מר שני גמגומין ונזדרזתי לעשות רצון מעכת"ר. והנה במה שהבקערטר לא עשה רק שליח להולכה נראה דיש לחלק בדבר דאם לא היה המסדר מצריכו לבקערטר לקבל עליו בחרם שלא לבטל לא את הגט כו' הנה מעתה יש לסמוך בפשיטות אשליחות להולכה בלבד ואם לאו אין לשנות מן המנהג שנהגו רבותינו לעשותו תחלה שליח לקבלה ואחר כך שליח להולכה ולולי המנהג הייתי נוטה לעשותו שליח להולכה בלבד דהכי עדיף טפי והוא משום דמה שמצריכים לבעל לקבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטל את הגט כו' לא נמצא זה בתלמוד ובפסקי הגאונים ואדרבה מוכח בהיפך מהא דר' מנגיד מאן דאבטל גיטא וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ו מה"ג וו"ל שליח שהביא גט ונתנו לאשה אין אומרין שמא בטלו הבעל אלא נותנים אותו לה בחזקת שהוא כשר ותנשא בו כו' וכן הכותב גט ונתנו לאשתו אין אומרין שמא מסר מודעא כו' וכתב ה' המגיד זה פשוט כו' שאם תאמר שחוששין שמא בטל או שמא מסר מודעא ואינה נשאת עד שנדע בבירור שלא בטל ושלא מסר למה היה לוקה המבטל והמוסר וזה ברור ומ"מ נהגו להצריך בטול כל מודעות לכתחילה מפני קלקול הדור ומפני הרמאין וכן ראויה לעשות ואף מדברי הגאון נראה שהיו נוהגין כן עכ"ל הנה שלא כתב שנהגו להצריך לתקן אלא חששא דמודעא אבל חששא דביטול השליחות והגט לא נהגו לתקן והוא לפי שחששו להוצאות שם שמים לבטלה ולא נמצא דבר זה אלא בסמ"ג שכתב וז"ל ונכון הדבר לומר לבעל לעשות שבועה שלא יבטלנו כששולח גט לאשתו ביד אחר וצריך להתיישב בדבר נראה מלשונו שאין אנו מזקיקין אותו לשבוע' אלא אומרים לו בלבד אם ישבע ישבע וז"ש וצריך להתיישב בדבר כלומר שלא נהיה אנחנו כמעשים וככופין אותו לישבע אלא שהר"ף בסמ"ג הוא שחידש שמצריכין אותו לקבל חרם כו' ואחריו נמשכו כל האחרונים:

ואין ספק דלא אמרה הר"ף אלא בישראל כשר אבל בבקערטר דסברא ישרה הוא שאם ישמע דצריך לקבל עליו בחרם ובשבועה ובחלק ע"ה שלא לבטל כו' כ"ש שיש לחוש שיבטל ואם לאו ישאלו ממנו שיבטל כו' אז לא יעלה על דעתו כל עיקר שיש כח לבטל השליחות הלכך מוקמינן לה אדינא ואין שואלין ממנו קבלת חרם לבטל כו' ולא חיישינן לשמא יבטל מן הסתם כו' ומה שנמצא בתשובות דמהרי"ל ומהר"יו שלא היו עושין שליח להולכה בבקערטר היינו משום שלא היו רוצין לשנות ממ"ש הסמ"ק שצריך שהבעל יקבל עליו בחרם כו' דהשתא יש לחוש טפי לבטול השליחות אבל למאי דפרישת דהסמ"ק גופי' לא החמיר אלא בישראל כשר ולא בבקערטר שפירוש לעשות שליח להולכה אף לכתחילה והכי משמע מדברי מהרא"י בת"ה סי' רל"ו דלאחר שהביא הדרכים מהגדולים שהיו בדורו כתב וז"ל וכן עשיתי מעשה בבקערטר אחד שהיה ממיר וגם בשכבר בהיותו ביהדות היה סופר לגיטין דהיה יודע הלכות הגט וחששתי לעשות שליח להולכה לבד פן יבטל הגט והשליחות כו משמע להדיא דאם לא היה יודע הלכות הגט ושיש כח לבטל היה עושה שליח להולכה לבד ולא היה שואל ממנו קבלת חרם כו' דהשתא ודאי אין לנו לחוש כלל מן הסתם שמא יבטל כו' אבל מפני שהיה יודע הלכות הגט ואפילו לא היו שואלין ממנו קבלות חרם שלא לבטל כבר היה יודע מעצמו שיש לו כח לבטל ע"כ היה מסדר לתת גט על ב' דרכים כדי שיסיח דעתו מלבטל ומשמע נמי להדיא שנכון בעיני מהר"אי יותר לעשות שליח להולכה בלבד מאלו היה מזכהו לשליח בשביל אשתו והוא משום דבשליחות להולכה לית ביה אלא חששא רחוקה שמא יבטל כו' וכיון דמדינא לית לן למיחש להא היכא דאיכא צד עיגון לא מחמרינן אבל במזכה לה גט דאיכא חששא דדילמא מדינא אין זה גט דמרחמה לי' ואין כאן זכות לאשה וכדכתב מהר"ם בתשובה הלכך אין לסמוך על הזיכוי כלל והלכך באותו שהיה יודע הלכות הגט עשה תקנה כדי שיסיר דעתו מלבטל כדפרישית אבל בבקערטר דעלמא אף מהר"אי מודה דסגי בשליח להולכה בלבד אף לכתחילה והא דכתב מהרא"י לשם דהאחד מהגדולים היה חושש בכל גיטין הבקערטין להלכה וכדמשמע בתשובות הקדמונים שהביא לשם בתשובתו הנה כבר כתבנו דאותן הגדולים היו נוהגים להצריך אף בבקערטר שיקבל עליו בחר' שלא לשנו' ממ"ש הסמ"ק והלכך בודאי יש לחוש בכל הגיטין הבקערטי אבל אם לא נצרך לבקרטר לקבל עליו בחרם כו' ומעתה אין צריך לתת הגט על שני הדרכים אא"כ יודע הלכות הגט:

ותדע דכך תופס מהרא"י עיקר דאל"כ לאיזה צורך כתב בתשובה הא דעשה מעשה באותו שהיה סופר לגיטין והיה יודע הלכות הגט כו' היה לו לכתוב תקנתו בסתמא לכל היכא דאיכא שליחות גט מבקערטיר דיתן אותו על ב' דרכים אלא בע"כ כדפרישית דדוקא ביודע הלכות הגט כו' ולא קשה היא גופי' טעמא מאי ומאי דוחקיה דמהרא"י לחלק בהא ולמה לא כתב תקנתו בסת' דאיכא למימר דחשש הרב בבקערטר דעלמא כשיתן אותה על ב' דרכים דאיכא למיחש שמא גם הבקערטיר ישים אל לבו דמאחר שחוששין שמא לא תועיל הדרך הראשון שהוא ע"י קבלה א"כ למה לא עשו שליח להולכה מתחלה אם לא שחוששין לבטל וא"כ נותנין אצבע בין שיניו שיבין מתוך כך לבטל הגט והשליחות אבל כשעושין אותו שליח להולכה בלבד ולא ישאלו ממנו קבלת החרם אז אין לחוש כל עיקר כי לא יעלה על דעתו כלל שיש כח לבטל:

ועוד דאיכא למימר חשש הרב בבקערטר דעלמא כשיתן על ב' דרכים דלמא גם כשיחזור ויקח הגט וימסרנו ליד השליח להולכה גם אז תהיה כוונתו ודעתו לזכות בו לאשתו שתתגרש בקבלתו של זה כמו שעשה בראשונה אלא דחוזר ולוקח הגט למוסרו לו כדי שלא תהא מגורשת עד שיוליך ויגיע הגט לידה דאלו בראשונה היה זוכה בגט בשביל אשתו שתהא בו מגורשת מיד בקבלתו של זה ואפי' נשרף או נאבד אח"כ ה"ז מגורשת ולפי שיש לחוש שמא לא תועיל קבלה זו חוזר בשנייה ונותן לו הגט להוליכה לידה ושלא תהא מגורשת עד שיגיע הגט לידה אבל לעולם אף בשנייה תהיה כוונתו ודעתו לזכות לאשתו גט זה שתהא מגורשת למפרע בקבלתו של זה כשיגיע הגט לידה ומפני חששא זו באינו יודע ה' הגט נכון יותר לעשות שליח להולכה לבד ולא יקבל עליו בחרם כו' ולא יזכרו לפניו שום זכוי בגט בקבלתו של זה דהשתא ליכא למיחש למידי אבל ביודע ה' הגט שאינו טועה בהבנות שני דרכים יותר מתוקן לתת הגט על שני דרכים כי אז אסיח דעתיה מבטול הגט כמ"ש הרב ז"ל. ואע"פ שמהר"יק בש"ע סוף סי' ק"מ ומהר"מא בסי' קמ"א כתבו בסתמא בכל בקערטר לתת גט על ב' דרכים וכן הוא בסדר גיטין מגדול אחד מק"ק פראג לבקערטיר שהיה לו ב' נשים ובכתוב מתחיל שלום רב לכל צורב כו' נראה דאינהו נמי הוה ס"ל דמצריכים גם לבקערטר לקבל עליו בחרם כו' וכדמבואר להדיא מדבריהם ע"ש דלפי זה ודאי אין ספק דבכל בקערטיר צריך לתת הגט לכתחילה על ב' דרכים אבל למאי דנראה מדברי מהרא"י שפיר יש לחלק בין יודע ה' הגט לסתם בקערטר שאינו יודע וכדפרישית והשתא אי בנ"ד לא היו מזקיקין לבקערטר לקבל עליו בחרם וזה יתבאר מתוך ההרשאה שאין כתוב בה קבלת חרם אין ספק שיכולין לסמוך על שליחות זה בלבד שאינו אלא להולכה וא"צ כלל להוציא הוצאות לחקור אחר הבקערטיר ליתן גט אחר דאף מהרא"י מודה בזו דאף לכתחיל' נכון לסמוך על שליחות להולכה בלבד אבל כשנזכר בההרשאה קבלת חרם דאז יש לחוש טפי לשמא יבטל הגט והשליחות נראה דאם אפשר לחקור אחר הבקערטר ולהשתדל בו שיתן גט אחר ראוי ונכון לחקור אחריו דהא קמן פסקי' מהרא"י שכת' ע"ש מהרי"ל וז"ל דודאי מבטל השליח כשישמע דצריך לקבל שלא יבטל כו' מדכתב דודאי מבטל כו' אלמא דס"ל דקרוב לודאי הוא דכך דרכן של רוב בקערטי שכל מעשיהם לצער ולהקניט מיהו היכא דאי אפשר להשתדל גט אחר אלא בטורח גדול נראה לסמוך אהא ששנינו ר"פ השולח דלא הוי ביטול אלא כשמבטל בפני האשה או בפני השליח או בפני שני עדים דלפי זה כיון שאין כאן ב' עידים שמעידים שביטל בפניהם נותנים הגט לאשה בחזקת כשרות דאפי' היה הבקערטר כאן ואומר שביטלו אינו נאמן אא"כ שהאשה או השליח מודים בדבר או שיש לו עידים וכיון שאין כאן לא זה ולא זה אין לחוש לבטול כלל מדינא ואין להחמיר שלא מן הדין במקום עיגון כנ"ד וכבר האריך הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד שמדינא נעמיד הגט על חזקתו עד שידוע שהוא בטל שאין דיני האיסורין כדיני ממונות ע"ש. ועוד נראה דבע"כ צריך לומר שלא הועיל מהרא"י לגמרי בתקנתו על ב' דרכים שהלא אף עכשיו איכא חששא דשמא גם הוא יתן על לבו דמדלא עשו דרך השני בלבד אלמא דחוששין לבטול וא"כ יעלה בלבו הרע דמאחר שחוששין על הדרך הראשון שמא לא תועיל קבלה זו אף אני אבטל הדרך השני כדכתיבנא בסמוך אלא בע"כ דמהרא"י ז"ל תיקן כל מאי דאפשר לתקן לכתחילה והוא דבשני הדרכים איכא למימר אסיח דעתי' מלבטל השליחות דרחוק הוא קצת שיעלה אז בדעתו הבטול ופשיטא דכל זה אינו אלא לכתחילה:

גם מ"ש מהרא"י אבל איפכא לעשות שליח להולכה בתחילה ואחר כך בקבלה ודאי לאו שפיר דמי כו' נלפע"ד דלפי טעמו הא דכתוב לאו שפיר דמי אינו אלא לומר דלכתחלה לאו שפיר דמי דאלו בדיעבד וודאי כיון שאומר בפירוש שאינו מבטל השליחות אלא דמפני החשש שאומרין לו שמא לא תועיל שליחות זה לכך תחזור ותמסור הגט ליד פ' שיזכה בו לאשתך שתתגרש בו מיד בקבלה דזו אין כאן ביטול כי הוא אומר בבירור שאינו נותן הגט אלא לדעתינו ועל דעת היותר מועיל שאפשר ולא אמרו בפ' המקבל דאיכא ביטול אלא באומר בפירוש אינו רוצה שתהי' שליח לקבלה אלא להולכה אי נמי שאומר לשון דמשמע מיניה שאינו רוצה בשליח לקבלה וכדכת' הרמב"ם והטור אבל כשאומר בפירוש שאינו מבטל השליחות קבלה אלא מניח הדבר לדעתינו אין כאן ביטול כדפרי' מיהו נראה ודאי דאיפכא לאו שפיר דמי אפילו בדיעבד ולא מטעם ביטול כדכת' מהרא"י אלא מטעם אחד דכיון שלא חזרה השליחות אצל הבעל אין כאן שליחות כדאיתא ס"פ ב' דגיטין וכן מבואר לשם בתו' בד"ה חצרה הבאה לאחר מכאן דבשליח עצמו כשהבעל עושהו שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה לא מהני משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל ונ"ד נמי להא דמיא דכשיעשוהו תחלה שליח להולכה ואחר כך יחזור ויקבל הגט בתורת זכייה שתהא מגורשת בו מיד בקבלה זו הרי לא חזרה השליחות אצל הבעל ולא מהני וה"א להדיא בפ' המקבל בעובדא דההוא גברא דשדיר גיטא לדביתהו אשכחה דקא ליישה כו' דאסיקנא דספיקא הוה וחולצת ולא מתיבמת וע"ש ומ"ש מר דעוד יש גמגום בגט שרבים אומרים שהשליח הוא חשוד בגנב ולפי הנראה הדבר מפורסם בין הבריות שכך הוא והדבר אפשר להתברר והוה כמו שא"ל הגוי מנסך יינך בא ואראך כו' דיש לחוש לדבר:

נראה דבנ"ד אין לחוש כלל לדבר דהלא בהבאת הגט כשרים קרובים ונשים ואפילו בנה או בתה וכדכת' הסמ"ק ע"ש התוספתא זולתי חש"ו דאינן בני דיעה ועבד ונכרי דאינן בתורת גיטין וקידושין ואף הפסולין מן התורה אינן פסולים להבאת הגט אלא משום דחשדינן להו דמחמת רשעתם קא מסהדי שיקרא וכדכת' הרא"ש בשם הרמ"ה פ"ב דגיטין הלכך לא מיקרי פסול אלא כשכבר נעשה פסול בב"ד אבל על ידי קול בעלמא אפילו חשוד בקלא דלא פסיק לא מיקרי פסול כל זמן שלא נתברר פסולו בב"ד מקמי הבאת הגט דהא אף בעדות ממון כתב הר"י במשרים דחשוד על העריות לר"ת אפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות חוץ מלעדות אשה ומביאו מהרי"ק בב"י סי' ל"ד מח"מ והשתא קשה נימא התם נמי אמאי מכשרת ליה הלא הדבר אפשר להתברר כדאמר גבי י"נ אלא בע"כ דלמיפסול גברא לא מפקינין ליה מחזקתיה כל כמה דלא נתברר בב"ד פסולו וא"כ כ"ש להבאת הגט דמקלינין בה טפי כדפרי' ותו דהלא סתם רועה פסול לגבי ממון מדרבנן כדרב יהודא אמר רב בפ' זה בורר ואמר התם דבסתמא מכריזין עליה שהוא פסול וא"ה כל כמה שלא הכריזו עליו איננו פסול ואעפ"י שאין הדבר צריך בירור דכבר נודע שפסול הוא מן הסתם א"כ בהבאת הגט נמי היכא דפסול בעבירה מן התורה אין דינו כפסול אלא לאחר שפסלוהו ב"ד אם לא שהוא מחלל שבת בפרהסי' או יצא מן הכלל וכפר בעיקר שפיסולו מפורסם כדכתב בהגהות שלטי הגבורים ס"פ שני דגיטין ומביאו הרמ"א בא"ע סי' קמ"א סעיף ל"ג וכדמוכח בפ' הדר דף ס"ט דבקערטר לנסך את היין או לחלל שבת בפרהסי' כבקערטר לכל התורה דמי אבל כל שאר הפסולים בעבירה אינן נפסלים אלא היכא דאתו עידים ואסהידו עליה בב"ד:

וזו הוא דעת האלפסי בפ"ב דכתובות שכת' וז"ל וערער דגזלנותא נמי לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי דגזלנא הוא ואתו תרי אחרינא ואסהידו דהדר בתשובה כו' אלמא דגזלן לא מפסל אלא מכי מסהדי עליה בב"ד ולהכי לא נתכשר נמי אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה ולפי זה כל שטרות שחתם בנתים פסולים דהא ההיא שעתא פסול היה וכת' הר"ן לשם שזו דעת ר"ח ג"כ והר"ן עצמו כתב שהדברי' מתמיהין כו' אבל למאי דפרישית דפסולו והכשרו אינו אלא עפ"י ב"ד אין כאן תימה ולפע"ד איכא ראייה ברורה מדאמר בפ"ב דגיטין דאין עבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין והשתא קשה הלא בלאו הכי נמי סתם עבד הוא פסול בעבירה מן התורה לפי שהן בחזקת שיש בהן כל הרעות וכדכת' הרמב"ם בפט"ו מהלכות מכירה וכדאיתא בפ' אעפ"י סמפון בעבדי' ליכא נמצא גנב או קביוסטוס הגיעו כו' ור' אמי נמי היכא קס"ד התם להכשיר עבד לשליחות הא פסול הוא משום דמסתמא גנב הוא וכ"ש דקשה להרב רי"ן מיגאש דמכשיר עבד מן הסתם לשליח להולכה כדכת' הטור משמו והלא פסול הוא אלא בע"כ דלא מיקרי פסול אלא כשכבר נעשה פסול בב"ד ותו דהלא לפי סדר הגט שבידינו מהגדולים הקדמונים שמזקיקין לעידי הגט שיהרהרו תשובה בלבם על עבירות שעשו שמא עברו עבירה שנפסלו בה וכן נוהגים להזקיק לשליח השתא ודאי לפי זה כיון שהרהר בתשובה בלבו חשוב צדיק גמור כדאי' פ"ב דקידושין וכ"כ מהרי"ק בשורש פ"ה על בקערטר שחזר וקבל עליו תשובה דכשר מיד אעפ"י שלא עשאה עדיין ומביאו הרמ"א בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ב והשתא דכת' הרא"ש ע"ש הרמ"ה בפ"ז דגיטין דשליח שהיה פסול כשנתמנה שליח וחזר בתשובה קודם שמסרו לאשה דכשר דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ה"ה בקבלות תשובה בלבו אעפ"י שלא עשאה עדיין נמי כשר:

וראיה לזה מביא מהרי"ק ע"ש המרדכי מדתנן ס"פ מומין אלו כהן שהיה נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש אלמא כיון שחוזר בו כשר ואע"ג דנראה לפקפק על ראיה זו דדלמא התם שאני דמדרינין ליה ע"ד רבים הא לאו הכי חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' כדמסיק התם וא"כ הכא דלא מדרינין ליה כל עיקר כ"ש דאיכא למיחש דלמא לא קעביד תשובה אפשר ליישב ולומר דלא מייתי ראיה אלא דבקבלת תשובה מכשרינן לי' אעפ"י דלא עשאה עדיין מיהו הא דמדרינין ליה התם טעמא אחרינא הוא והוא כיון דאפשר בכהן אחר לא הוה לן למשכוני נפשן להכשירו שיעבוד עבודה מקמי דעביד תשובה אבל מאחר דמדרינין ליה ע"ד רבים לא חיישינן תו למידי אבל בעלמא כנ"ד דהוא עד או ראה או ידע אע"ג דלא מדרינין ליה נמי סמכינין אקבלת תשובה דהא לא אפשר באחר וק"ל והכי מוכח בפסקי מהרא"י בסי' ר"ך בויכוחו עם מהר"יו בעדות דמיכל שרנץ דס"ל למהרא"י בהא דכתב מהר"ם בתשובתו וז"ל וכ"ש התועב הזה וכיוצא בו שטובל ושרץ בידו והדבר ידוע שאין מחזיקין עצמם יהודים אלא כדי שיתנו לו לאכל ושיוכלו לגנוב ולעשות כל תאותם דוודאי פסול לעדות נינהו כו' דהיינו לומר דאינו פסול אלא דרבנן ואע"ג דמהר"יו חזר וחלק עליו כמבואר בתשובה בסי' קי"ד נראה דדוקא באותו שקראה מהר"ם תועב הוא דחלק עליו אבל בשאר ריקים ופוחזים שמחזיקין אותן שיש בהן רעות מרובות אינן פסולין מדאורייתא כל זמן שלא נפסלו בב"ד דאינן נקראין פסולין אלא חשודין וכדכתב מהרר"י לשם בסי' רכ"א ואף מהר"יו מודה בזה ואצ"ל דמודה בנ"ד דבפירוש קיבל עליו לעשות תשובה לפי מנהגינו שמזקיקין לעדים ולשליח להרהר תשובה בלבם כדפי' דהא לא כתב מהר"יו לשם אלא דאין ראיה מההיא דפ"ב דקידושין דהתם חששא בעלמא איכא משום חומרא דא"א כו' אבל כאן דידעינן שהירהר תשובה פשיטא דלא נקרא פסול לא לעדות אשה ולא להבאת הגט:

ומה שהאריך מר ואמר דאף כשנניח דהאי שליח פסול דאורייתא א"ה יש תקנה כשיתקיים הגט בחותמיו לפע"ד נראה דאין להקל בדבר דמאחר דהרמב"ם פסק דבזו נמי פסול אף על פי דרבים חולקים עליו הנה כל עיקר מחלוקתם לפי שלא ידעו טעם לדבריו ואלו הוו ידעי הוו הדרי בהו ובס"ד נבאר טעם נכון לפסקו זה:

ותו דהלא אף מהרי"ק שראה רוב הדיעות שחלקו עליו וא"ה כתב בש"ע שלו ב' הסברות ולא הכריע וגם מהרמ"א לא כתב דבר כנגדו שמעינן דדעתו הוא להחמיר בפלוגתא דרבואתא ומעתה אבא להתפלא על השגת הראב"ד בזו דהלא למ"ש הר"ן בריש גיטין וז"ל והוי יודע שיש חולקין בדבר על הרי"ף ופוסקין כרבה דחייש נמי לאין בקיאין לשמה וזו דעת הראב"ד ז"ל כו' הנה לפי זה ודאי הגט פסול אפי' נתקיים בחותמיו כדאיתא להדיא התם בדף ה' דקאמר ת"ש המביא גט ממ"ה ונתן לה ולא א"ל בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי לא הוצרוכו לומר בפירוש בפ"נ ובפ"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה לרבא ניחא לרבה קשיא הב"ע לאחר שלמדו והאמרת גזירה שמא יחזור דבר לקילקולו כשנישאת א"ה הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה משום דנישאת הוא ה"ק וכ"ת לחמיר עליה ולפקא הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה טעמא מאי דילמא אתא בעל ומערער ופסל ליה השתא בעל לא קא מערער אנן ניקום ונערער עליה אלמא להדיא דלרבה דפוסק הראב"ד כוותיה כל היכא דלא אמר בפ"נ ובפ"נ פסול ולא תנשא בו לכתחילה אפי' נתקיים בחותמיו וא"כ היאך השיג פה אהרמ"בם ואמר דבשליח שהוא פסול מן התורה דלא מצי אמר בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו הגט כשר ותנשא בו לכתחלה דקשיא דידיה אדידיה מיהו אפשר לומר דהשגת הראב"ד אינו אלא לפי שיטת הרמב"ם דפוסק כרבא כמבואר להדיא בדבריו פ"ז:

מיהו מה שתמהו על הרמב"ם נלפע"ד ליישבו היטב והוא דקשיא ליה בהא דחשיב במתני' סומא בהדי חש"ו ונכרי דהא אסקינן דטעמא דסומא משום דלא מצי אמר בפ"נ ובפ"נ והשתא אי אמרת דבסומא הגט כשר כשיתקיים בחותמיו לא הוה לי' למיתני סומא בהדי הנך דפסולים אפי' יתקיים בחותמיו ואי אמרת דבסומ' נמי פסול אפי' יתקיים בחותמיו קשיא היא גופיה טעמא מאי פסלינן ליה אלא בע"כ דסומא נמי פסול אפי' יתקיים בחותמיו והיינו דלא קמשתמיט בשום דוכתא דסומא כשר כשיתקיים בחותמיו וטעמא הוי מאחר דלא מצי אמר בפ"נ ובפ"נ מחמת חסרון שבגופו אם כן באו לעקור תקנות חכמים בכונה שתקנו שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והגט פסול הוא בלבד לפי פי' הרמב"ם אליבא דרבנן דר"מ דקי"ל כוותייהו והיינו דכשנשאת לא מבעיא דאין הולד ממזר אלא נמי לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא ואעפ"י דבהא דתני' כיצד יעשה כו' מבואר מדברי הרמב"ם דכשר אם נתקיים הגט בחותמיו וה"פ כיצד יעשה לרבנן שתנשא לכתחילה וה"ה אפי' נשאת נמי צריך שיחזור ויטלנו הימנה ולא נסמוך לכתחילה אקיום בחותמיו אלא צריך לקיים תקנת חכמים ולכך צריך ליטול הימנה כו' מיהו אם לא נטל הימנה והלך לו שרינן לה אם נתקיים בחותמיו ותנשא לכתחילה מאחר שאי אפשר לקיים תקנת חכמים התם שאני דכיון דאין חסרון בגופו לא באו לעקור תקנת חכמים בכונה שהרי יכול היה לומר בפ"נ ובפ"נ אלא דלא אמר משא"כ בסומא כדפרי' וס"ל להרמב"ם דמי שהוא פסול בעבירה מן התורה דינו כסומא שהלא גם הוא לא מצי אמר בפ"נ ובפ"נ מחמת חסרון שבגופו שהוא רשע וא"כ באו לעקור תקנת חכמים בכונה ולפיכך אפי' נתקיים בחותמיו פסול והא דתניא הוי לא הצריכו כו' היינו דוקא כשלא היה השליח עומד בשעת כתיבה והחתימה דמאחר דאינו בכונה מחמת חסרון שבגופו אלא שכך אירע שלא הי' עומד שם שפיר סמכינן אקיום חותמיו לכתחלה:

וכן הא דתניא המביא גט ממ"ה ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו מוקמינן לה התם כגון שנתנו לה כשהו' פקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש דשלא בכונה נעשה אלא שכך אירע הדבר אבל כשמנה שליח סומא או פסול בעבירה בהני אפי' נתקיים בחותמיו אין הגט כשר לכתחילה דמשנה ממטבע כו' ומ"ה דקדק הרמב"ם בפ"י שכתב וז"ל ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה אא"כ נתקיים בחותמיו דה"ל לומר ואם לא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ לא ינתן לה אא"כ נתקיים בחותמיו אלמא דדוקא היכא שלא הי' עומד שם וכו' התם הוא דהגט כשר ונותן לה לכתחילה כשנתקיים בחותמיו דכיון דכך אירע הדבר שלא היה עומד שם ולא אפשר לו למימר בפני נכתב ובפני נחתם לא הוצרכו להחמיר עליה אלא להקל אבל היכא שהי' עומד שם דמצי אמר ולא אמר צריך שיחזור ויטלנה הימנה ולא נסמוך אקיום בחותמיו אלא צריך לקיים תקנת חכמים ואף על פי דהטור ז"ל כתב ע"ש הרמ"ה בסי' קמ"ב דבסומא נמי הגט כשר אם יתקיים בחותמיו נראה לפע"ד דהרמב"ם חולק עליו וכן נראה מדעת כל שאר המחברים דסומא דינו כחש"ו ונכרי וכי היכא דלרב ששת דקאמר דסומא פסול לפי שאינו יודע ממי נטלו ולמי נתנו אין תקנה לגט זה דהוה לי' שליחות שלא ניתנו לגירושין ה"נ לרב יוסף דקאמר הכא בח"ל עסקינן וכו' דבהא לא פליגי וכדמוכח פשטא דמתני' דקא חשיב לסומא בהדי חש"ו ונכרי דאין להם תקנה ויש לתמוה הרבה על מהרי"ק בש"ע שהביאו דברי הרמ"ה הללו לפסק הלכה ולגבי פסול בעבירה כתב דעת הרמב"ם ודעת החולקין ולא הכריע וכבר כתבנו דלדברי הרמב"ם בסומא אין לו תקנה אפי' יתקיים הגט בחותמיו ואיך שיהיה הנה התבאר דעת הרמב"ם על נכון לפע"ד דפסול בעבירה מן התורה ולא קעביד תשובה מקמי הבאת הגט דפסול אפי' נתקיים בחותמיו כדפי' ומיוסדים דבריו ע"פ סוגיות הלכה והלכך למעשה אין לנו להקל כסברת המקילין החולקים עליו ותו דהלא לפי מ"ש הר"ן דיש גאונים דפוסקים כרבה לדידהו נמי לא סמכינן אקיום בחותמיו אלא כשנשאת אבל לכתחילה לא תנשא וכדפרי' ואעפ"י דהני גאונים אינם מסכימים על דרך אחד בפי' הסוגי' עם הרמב"ם מ"מ לענין הדין שוין הגט פסול אפי' נתקיים בחותמיו והכי נקטינן לחומרא בפלוגתא דרבואתא:

ומה שכתב עוד מר דכשנניח דבעינן קיום בחותמיו בנ"ד אין שטר השליחות מספיק לקיימו מתרי טעמא חדא דחיישינן שמא לא נכתב לשמה דאף על פי דכתב הרשב"א בסי' אלף רכ"ח בשם הירושלמי דלא חיישינן בלשמה משום שאין אדם עשוי לקלקלה בידי שמים מיהו באיביר גיקערטין חיישינן טפי. אידך איכא למיחש שמא אותו הגט שמעידין עליו עידי השליחות נאבד או נשרף וזה מזוייף הוא וכדכתב ריב"ש בסי' שי"ח הנה לפי עניות דעתי יש לתמוה לפי דעת מר שכתב דאף למאי דקי"ל כרבא דבקיאין לשמה יש לחלק באיביר גיקערטין בין היכא דאין השליח אומ' בפני נכתב ובפני נחתם דחיישינן בלשמה לשמא נתכוין לקלקלה והיכא דאומר בפני נכתב ובפני נחתם חיישינן אף בלשמה כמבואר בדברי מר דא"כ אף למאי שכתב מר שיש תקנה בנ"ד והוא שיתקיים הגט בחותמיו מ"מ היאך מסתלקת חששא זו דלשמה דשמא נתכווין לקלקלה בלשמה דא"א לומר דגם בלשמה נבא לקיים אותו ע"י הסופר וע"י העדים שיעידו שזה הגט שסימנו כך וכך נכתב ונחתם לשמה דהא חששא בלשמה אינה אלא דחיישינן לדלמא אכתבי' אחרא ויהיבנא להאי דשמי' כשמיה דלפי זה ודאי אף על פי שהסופר והעדים יעידו שנכתב ונחתם לשמה איכא למיחש לדלמא אחרא הוה דשמיה כשמיה ותדע דהכי הוא דאל"כ הא דפריך מהך ברייתא שהבאתי וקאמר לרבא ניחא לרבה קשיא ומאי קשיא הא רבה נמי אית ליה דרבא כדמסיק הא דתני יתקיים בחותמיו ה"ק נמי יתקיים שנכתוב ונחתום לשמה:

והא דנקיט תנא חתימה טפי מכתיבה איכא למימר דס"ל כרבי מאיר דעידי חתימה כרתי ותיקשה למאי דמשני כשנשא' דמשמע דלכתחילה לא תנשא לרב' ואמאי הא אפש' שיתקיים ע"י הסופר והעדי' שנכתב לשמה אלא בע"כ דלרבה א"א לקיים הך חששא דלשמה והשתא לדברי מר נמי אי איתא דלרבא נמי חיישינן בלשמה בבקערטר לא הי' תקנה כל עיקר על ידי קיום בחותמיו. ועוד יש לתמוה אדברי מר דאי איתא דנחלק בחששא דלשמה בין ישראל כשר לבקערטר א"כ קשה דאף כשאומר בפ"נ ובפ"נ ניחוש בבקערטר דלמא בפסולין אחתמיה ולקלקלה נתכוין דההיא ירושלמי שהביא הרשב"א בפסולין אתאמרא והכי איתא התם וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולין א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ופריך בב"ד הוא חשוד לקלקלה ופריק שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתמו בעדים כשרים ומשמע מפירוש הר"ן בריש גיטין דטעמו לומר הא ודאי לא חיישינן דלכתחלה אתא לקלקלה להחתים פסולין דאמאי לעביד הכא לקלקלה אם אין דעתו לגרש לא יגרש ולמד הרשב"א מכאן דה"ה בלשמה נמי לא חיישינן דאתא לקלקלה מה"ט גופיה וכשחששו בלשמה לרבה לא חששו אלא לשמא ימלך וירצה לפסול הגט בב"ד דאדם עשוי לקלקלה בב"ד ובפסולין לא מצי לקלקלה בב"ד דכיון דאחתמי' בכשרים לא מצי לערער ולומר דפסולין נינהו אבל בלשמה מצי לקלקלה בב"ד ולערער ולומר דלא נכתב ונחתם לשמה והשתא לפי זה אין חילוק בין בקערטר לישראל כשר דלא חיישינן כל עיקר דאתא לקלקלה לכתחילה להחתים פסולין או לגרשה בגט שנכתב לשם אחר דשמי' כשמיה משום דאם אין דעתו לגרש לא יגרש אלא דחיישינן לערעור הבעל ומפסולין לא מצי לערער כל עיקר לד"ה ובלשמה נמי לא מצי לערער לרבה דקי"ל כוותי' דבקיאין לשמה והשתא כיון דליכא למיחש אלא לקיום הגט בחותמיו שפיר הוי שטר השליחות קיום לגט בחותמיו ומה שנסתייע מר מתשובת הריב"ש דחיישינן לשמא נאבד או נשרף הנה לנגדו המרדכי פרק התקבל והרשב"א בתשובתו סי' תקס"א שפסקו בסתמא דשטר השליחות הוה שפיר קיום לעידי הגט ומהרמ"א נמי בהגהותיו בסי' קמ"א סעיף א' הביא ב' הדעות וכת' שנוהגין כסברת הריב"ש ואין לשנות ומשמע מלשונו דה"ק דכיון דנוהגים כך אין לשנות לכתחילה אבל בדיעבד ובמקום עגון פשיטא דסמכינן אמרדכי והרשב"א דרב גוברייהו בחכמה ובמנין:

ועוד נראה דעל סברת הרי"בש דחייש לנאבד או נשרף יש להקשות הא קי"ל כרבא לגבי אביי בפ' ג"פ דאפילו לנפילה דרבי' לא חיישינן כ"ש לגבי גט דלא חיישינן לנפילה דמזדהיר' זהירא ביה טובא כדאמרינן בפ' האשה שלום והשתא כיון דלית לן למיחש מן הסתם לנאבד או נשרף שפיר ה"ל שטר השליחות קיום לעידי הגט שהרי מעידין שהגט שנכתב בזמן כך וכך ועידיו החתומים בו פלוני ופלוני נכתב ונחתם במתא פ' כו' והשתא מה לי אם מעידים שבפניהם נכתב ונחתם ומה לי אם מעידים סתם נכתב ונחתם דעכ"פ מאחר דמעידין נכתב ונחתם בע"כ שיודעי' זה בבירור מפי ב"ד דנכתב ונחתם כו' א"כ לאו מזוייף הוא וכיון שאין לנו לחוש לא לפסולים ולא בשלא לשמה כדפרי' שפיר הוה קיום הגט בחותמיו ע"י שטר השליחות דלאו מזוייף הוא. מיהו כיון שאין הגט מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים אין ספק דאם יבא הבעל ויערער דשמעינן לערעורו וצריכה האשה להביא עידי השליחות לסלק ערעורו של בעל בב"ד וכיון שצריכה האשה להביא עידי השליחות ועידי מסירה שיעידו בב"ד כדי לסלק ערעורו של בעל יש לחוש לסברת הרמ"ה דה"ל חצי דבר וגם בש"ע בסי' קמ"ב סעי' י"ח כתב לחוש לדברי הרמ"ה וז"ל ויש מי שמצריך בזה שימסרנו בפני עידי השליחות עצמם עכ"ל והלכך למעשה נראה להחמיר דאין שטר השליחות מועיל לקיום הגט מטעם דבר ולא חצי דבר ואע"פ דמדברי המרדכי והרשב"א נראה שאין חוששין לחומרא זו מ"מ כיון שהטור הביא דברי הרמ"ה ולא נחלק עליו חוששין לחומרא:

ומ"ש עוד מר שאין ראוי לכתוב אשרתא דדיינא תחת חתימת העידים בגט עצמו דאיכא חששא לשינוי מטבע שטבעו חכמים בגיטין לפע"ד אין דבר זה נכנס בכלל שינוי מטבע דהלא מדה זו נוהגת גם בכל שאר גיטין דלכתחילה תקנות חכמים היה לקיימו ע"י שליח שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם א"א מקיימן בחותמיו באשרתא דדייני והכי משמע להדיא בירושלמי פ"ק דגיטין דתני התם המביא גט ממ"ה ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו הרי מחזירו למקומה ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמיו וא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני דמלשון דעושה עליו ב"ד משמע דעל גט עצמו עושה ב"ד להוציא שלא נקיים אותו בשטר בפני עצמו ע"י סימנים שבגט בהתחלות השורה ובסוף השורה שבגט:

ומה שנוהגין כן בארץ תוגרמא שכותבי' בהרשאה סימני הגט בהתחלות השורה כו' היינו משום דהשליח הוא שיאמר בפ"נ ובפ"נ כי בזה יתקיים הגט ע"פ תקנות חכמים אלא מחששא שמא לא יאמר השליח בפ"נ ובפ"נ כותבים בהרשאה אבל היכא דלא מצי השליח לומר בפ"נ ובפ"נ פשיטא דצריך לכתחילה לקיים הגט באשרתא דדייני בגט עצמו ולא בשטר. ומההיא דירושלמי מוכח נמי דצריך לקיים הגט בחותמיו ולא ינתן לאשה אא"כ יתקיים הגט בחותמיו תחלה וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ז שכתב ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה אלא אם כן נתקיים בחותמיו הרי שדקדק בדבריו שלא ינתן לה תחלה ואחר כך יתקיים בחותמיו אלא יתקיים בחותמיו תחלה והטעם דחיישינן שמא יבא הדבר לידי קלקול שתנשא לאיש והגט לא יתקיים לעולם ומה שהאריך מר בביאור דברי הרמ"ה לא ידענא מאי קא קשיא ליה למר הא פשיטא דמדינא לא בעינן עידי השליחות אלא כיון שהגט בידו וקאמר שהוא שליח הבעל ובפ"נ ובפ"נ נאמן והגט מקוים בתקנות חכמי' ואין הבעל יכול לערער ואם יבא ויערער הנה ערעורו מסתלק כשתביא האשה עידי מסירה בלבד ואין זה חצי דבר אלא דבר שלם ודכוותי' היכא שאין השליח אומר בפ"נ ובפ"נ והגט נתקיים בחותמיו ובאשרת' דדייני דחד דינא אית לי' בין שהגט מקוים בתקנו' חכמים בין שהוא מקוים בקוים הגט ולא אמר הרמ"ה אלא בשאין כאן לא זה ולא זה דאין השליח אומר בפ"נ ובפ"נ וגם אין הגט מתקיים בחותמיו אלא דאיכא עידי שליחות דהשתא כשיבא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק אלא כשתביא האשה עדי השליחו' וגם עידי מסירה בב"ד והכל עידות אחת וס"ל להרמ"ה דשפיר יכול לערער ולומר מזויף הוא כדכת' הטור בסי' קמ"ב:

ומה שהקשה מהר"י קארו מדברי הרא"ש שכתב דלא יוכל לומר לא שלחתיך ומזוייף הוא ל"ק ולא מידי דהרא"ש לא בא אלא לומר דכשיבא הבעל ויערער לא מצי לומר לא שלחתיך כשיעידו בפני ב"ד שהוא שולחו ובהא אף הרמ"ה מודה אבל כל זמן שלא העידו בפני ב"ד שהוא שולחם כבר יכול לערער ולומר לא שלחתם ומזוייף הוא ושומעין לערעורו עד שיעידו בב"ד מאחר שלא נתקיים לא בקיום הגט ולא בתקנות חכמים משא"כ כשאומר בפ"נ ובפ"נ א"נ מקוים הוא בקוים הגט אז כבר מסתלק ערעור הבעל ואין שומעין לערעורו ושוב אין צריכים כלל להעיד בפני ב"ד ומ"ש הטור לשם וז"ל ומ"מ כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו לאו דווקא נתקיים בקיום הגט קאמר אלא ה"ה כשיעידו אלו השנים בפני ב"ד שנתן הגט בידו ובזה נמי מסתלק ערעורו אלא דשומעין לערעורו דקאמר ונפקא מינה במה ששומעין לערעורו עד שיעידו בב"ד הוא לענין חצי דבר כדכת' הרמ"ה הנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי שמי הקטן והצעיר יואל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף