שו"ת הב"ח (הישנות)/עח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אל המאור הגדול המאיר ביום ובלילה לא יכבה נרו וזוהר אבנו אבן יקרה אבן פנה פני יהושוע כפני חמה ולבנה מראים פניו בהלכה לאיסור ולהיתר ומלבנה כשמלה לבנה. אשרי אנשיך היושבים לפניך לשמוע תורה מפיך בדעת ותבונה. אשריך שזכית לישב באהליך אהל התורה משם יפוצו מעינותיך באפסי הארץ לדעת מה יעשה ישראל שנה שנה ראש שבטי ישראל אתה יודוך אחיך בכל מדה טובה ויראת אלקים על פניך תמיד מיראי הוראה מלהקל באיסור דאורייתא ולתא דידיה הלא הוא הגאון זה שחכמה ובינה קנה. זקן יושב בישיבה נר ישראל ואורו כבודו וזהרו הודו והדרו כבוד מורינו הרב ורבינו יושע ולק כהן צדק שיחיה נצח א"ס:
מכתבו דמר קבלנו לעבר פנינו מאיר ומנהיר עיני חכמים בהלכה בדין חלוץ וחליצה דהיו גייסי אהדדי מחמת שהי' היבם קובע למודו בבית אחיו בבית החורף שהי' דר בו עם אשתו כמו חצי שנה שהי' רגיל עם יבמתו וגם לפעמי' היו שלשתן אוכלי' ביחד וגם לאחר שנפלו שלשתן על ערש דוי ב"מ ומת אחד מהם והיבם והיבמתו חזרו לבריאתן היה המשרת מאכילן מקערה אחת יום או יומים. ואח"כ אכלו שניהם בערך ו' ימים על שלחן עם האחין בני ביתה ואח"כ דרו ביחד בבית החורף בכמו כ"א יום ואח"כ הלכה היבמה לבית אביה ועתה לאחר חליצה נשאת לאחר ודרים שניהם החלוץ והחליצה בבית אחד ומר מראה פנים להתיר ולאיסור וכתב שהעיקר הוא שאסורין הן לדור יחד:
ומרוב ענותך תרבני שאשים גם אני עיני ולבי על דברי אדוני ולהודיע דעתי הקצרה ועם היות כי כעת אנכי טרוד תהלה ושבח לאל י"ת שזכני לנשואי בתי שתי' לזווגה עם ת"ח יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזיווגם יעלה יפה עכ"ז נזדרזתי לשאלת אדוני ופניתי הבית מכל עסקי וטרדותי ונתתי עיני ולבי על פסק דינך וקריתי ושלשתי ודקדקתי היטב הדק היטב הדין עד מקום שידי שכליני מגעת בס"ד והנני בא להעלות על הכתב מה שנראה לפע"ד:
כתב מר פנים להתיר דלא אסרינן בחלוץ וחליצה אלא דווקא היכא דאיכא גייס גדול כעין מעשה שהשיב עליה הרשב"א שהיתה בת אחותו ומאוכלי שלחנו בחיי' בעלה וגם לאחר מותו קודם חליצה וכדמשמע לכאורה מתשובתו שהשיב וז"ל כל דחזינן להו דגייסי אהדדי כי הני אסור דמשמע דווקא כי הני דהוי גייס גדול. גם הזכיר בתשובתו ואי גייסי כעין ארוס שביהודי' דמשמע דווקא גייס גדול כעין ארוס שביהודים שוב כתב מר פנים לאיסור והוא עיקר לדעתו דמר מדקאמר רבא סוף פרק ב' דכתובות קא חזינא להו דגייסי אהדדי דמשמע מפירש"י והרי"ף והרא"ש דיבמה שמכרת רמיזותיו וקריצותיו בין לה ובין לאחר בעסקיו חששו פן יקרוץ לה שתלך אחריו למקום מיוחד ויבואו לידי עבירה והאריך מר לבאר דלשון לבו גס בה שהזכירו בענין זה לאו דווקא שאין הדבר תלוי במה שלבו תלוי בה וחבוק ודבוק תאות אישות. אלא ר"ל כיון דרגילה עמו ומכרת בקריצותיו ורמיזותיו דבר זה בלבד מכריע לאיסור וע"ז בנית יסוד תשובתך לאיסור והחזקת דבריך מדיקדוק לשון גדול האחרונים מהרמ"א ז"ל בספרו דרכי משה וליישב לשונו בש"ע גם תקנת הלשון הרשב"א בתשובותיו והוכחת מדקדוק לשון השאלה שהעתיק הרשב"א בתשובתו דלא בעינן גייס גדול אלא כל שמכירו ברמיזותיו וקריצותיו בעסקיו אסרינן להו לדור יחד ושכך משמע מתשובת מהר"מ פדאווה והאריך מר בזה וכמעט לא הניח מקום וכו' והנה על מה שכתב מר דבמכירה רמיזותיו וקריצותיו בין לה בין לאחר בעסקיו חששו רז"ל ולפי זה אפילו לא היה ביחד לאחר מיתת אחיו כ"א בחייו מ"מ כיון שמכירה רמיזותיו כו' מחמת שהיו בבית אחד בכמו חצי שנה בחייו בעלה חששו רז"ל כו' לפע"ד נראה דאינו כן דא"כ כל ימי שמגדל יתומה בתוך בית ומשיאה לאיש יהא אסור לו להאכילן על שלחנו ולהחזיקן בביתו כיון שמכירה רמיזותיו כו' בעסקיו:
וכמדו שותפים שנושאים ונותנים במשא ומתן עם נשותיהם ודרים יחד ואוכלין על שלחן אחד. והיאך מצאנו ידינו ורגלינו בכל הקהלות הגדולות שדרים יחד בבית החורף ד' או ה' בעלי בתים ואעפ"י שרגילים זה עם זה ונושאים ונותנים עם נשותיהם ומכירים ברמיזותיהם כו' בעסקיהם. אבל הדבר ברור כשמש שלא אסרו רז"ל אלא בגרושה מן הנשואין שכבר ידעה ומכירה כדרך כל הארץ ויודעת רמיזותיו וקריצותיו להתקרב יחד דרך אישות. וכן בארוסה אם היה לבו גס בה פירוש שהיה רגיל ומצחק עמה שאז חששו רז"ל פן מתוך שהיה מצחק ורגיל עמה הבינה אז דרכיו ויודעת רמיזותיו וקריצותיו להתקרב יחד דרך אישות ולבו גס בה דווקא קאמר. ומר כתב דבההיא דנכסי' לטוביה וכו' בפרק מי שמת אמרינן נמי אם לבו גס בה ואין פירושו אלא שלבו ודעתו מעורבת עמו אבל לא לצחק עמו והנה לא נמצא כן בפ' מי שמת כי אם בפרק הכותב דף פ"ה ולא גרסינן לבו גם בו אלא הכי איתא התם בגרסתינו אמר טוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי אינש דגייס ביה הא גייס ביה:
שוב ראיתי דמר העתיק דבריו מן האלפסי פ' מי שמת וגם לשם לא נמצא כתוב לבו גס ביה אלא כלשון גירסתינו בגמרא מ"מ צריך לפרש בכל מקום לפי עניינו ואפילו איתי' כדברי מר לישנא דלבו גס בי' בגברי בשום דוכתא מ"מ הכא צריך לפרש שלבו גס בה גם לענין הצחוק וכן פירש"י להדיא בפרק החולץ אהא דתנן חוץ מן הארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה וז"ל רש"י ביהודה היו מיחדים החתן והכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומצחק עמה שלא יהו בושין זה מזה בבעילת מצוה כו':
ואין חילוק בארוסות שביהודי לשאר ארוסות אלא במן הסתם דביהודה מן הסתם אע"ג דלא חזינן להו דגייסו אמרינן דוודאי לבו גס בה ושאר ארוסות מן הסתם אמרי' וודאי אין לבו גס בה אלא היכא דקא חזינן להו דגייסי אהדדי פי' שאנחנו רואין עתה שמכירין זה את זה ברמיזות וקריצות שמתוך כך אנחנו רואין ומבינין שאין זה אלא לפי שכבר מקודם היה רגיל ומצחק עמה שאל"כ היאך אפשר שתהי' עתה מבינה ומכרת רמיזותיו וז"ש רבא חזינן להו דגייסי אהדדי פי' מתוך שאנו רואין עתה שמכירין זה את זה ברמיזא כו' בפנינו אנו רואין שהיה רגיל עמה וקרוב הדבר לודאי שלבו גס בה דהיינו שהיה רגיל ומצחק עמה וע"כ יש לחוש שאז כשהיה מצחק עמה הכירה ברמיזותיו להתקרב יחד דרך אישות ולהכי מרחיקין אותם שלא יתקרבו אחר גירושין פן יתקרבו יחד ע"י שמכרת רמיזותיו ויבואו לידי עבירה:
וזהו שכתב הרי"ף והרא"ש אבל נתגרשה מן הארוסין נפרע ע"י עצמה שאין לבו גס בה ואינו מכרת ברמיזותיו וקריצותיו והני מילי דלא גייסי אהדדי וכו' הנה התחיל בלשון לבו גס בה ואינה מכרת כו' וסיים בלישנא דגייסי כו' אלא ה"פ דבמן האירוסין כיון שאין לבו גס בה שהרי איננו אצלה א"כ אינה יודעת בקריצותיו להתקרב יחד דרך אישות וה"מ דלא גייסי דאי גייסי חישינן דילמא לבו גס בה דבע"כ כיון דגייסי היו ביחד וחיישינן שמא היה מצחק עמה ואז הכירה רמיזותיו להתקרב יחד דרך אישות גם הטור לא הזכיר בפסקו אלא אם רגילין זה עם זה לפי שממה שרגילין זע"ז אנחנו רואין ומבינין שהיו ביחד וחיישינן שמא אז היה מצחק עמה כמו שהוא הרגילות בכל ארוס וארוסה ואז הבינה והכירה רמיזותיו להתקרב יחד דרך אישות והכי משמע מלישנא דמתני' דתני אארוסות שביהוד' מפני שלבו גס בה ובאבל רבתי תני אבל מן האירוסין וכן החולץ ליבמתו לא יפנה מפני שאין לבו גס בה דלשון מפני משמעו דמסתמא וודאי כך הוא כמ"ש התוספ' פ' אלו מציאות דף כ"ב ולא גרסי' מפני שהבעלים מרדפים אחריו ע"ש וזהו לפי שביהודא מן הסתם אנו דנין אותו בוודאי דלבו גס בה ובשאר ארוסות אנו דנין מן הסתם דודאי אין לבו גס בה כיון דליכא הוכחה אבל היכא דאיכא הוכחא דקא חזינן להו דגייסו אהדדי כדחזי רבא לההוא ארוס וארוסה לשם יש לחוש אף בשאר ארוסות דלאו מן יהודה מטעמא דאמרן ובחלוץ ליבמתו דינו כמו בארוס וארוס' דמן הסתם אמרי' בוודאי דאין לבו גס בה אלא היכא דאיכא הוכחה דגייסי כמו שפסק הרשב"א ולפ"ז אף בארוס וארוסה היכא דהיו ביחד קודם שאירסה בעוד שהיתה פנויה ולא נודע שהיו ביחד משנתארסה היה נראה דאפילו גייסי אהדדי לא תלינן לומר דמאי דגייסי הוא בשביל שלבו גס בה שהיה מצחק עמה משנתארסה אלא תולין לקולא לומר הא דגייסו הוה משום שהיו רגילין זע"ז כשהיו ביחד מקמי שנתארסה וכיון שלא היה אז קירוב דעת ביניהם להתקרב יחד דרך אישות אין לנו לחוש לדילמא לבו גס בה אלא דמדאוקי רבא שלוחא בנתייהו ואמר דטעמא משום דקא חזינא להו דגייסי אהדדי לא חקר תחילה אם היו ביחד מקמי שנתארסה שמעינן מיניה דלא מפליגין מידי בין אם היו ביחד מקמי שנתארסה אם לאו אלא כל דחזינן להו דגייסי תלינן לחומרא משום דקרוב הדבר לומר דהא דגייסי הוה משום שהיה רגיל ומצחק עמה משנתארסה ומ"מ בחולץ ליבמתו נראה לפע"ד שאין להחמיר כל כך אלא אם לא היו ביחד לאחר מיתת בעלה והיו ביחד בשעה שהיתה פנויה תלינן לקולא לומר הא דחזינן להו דגייסי לא משום שהיו לבו גס לאחר מיתת בעלה לצחק עמה אלא לפי שהיו ביחד כשהיתה פנויה לפיכך גייסי אהדדי ואין צריך לומר היכא דלא היו ביחד אלא בחיי בעלה דאז פשיטא דלא היה לבו גס בה לצחק עמה חלילה וחס דלא ברשיעי עסקינן שיעלה לבם לדבר אחר ולהכיר ברמיזותיו להתקרב יחד דרך אישות דהלא היתה אשת איש דפשיטא תלינן הא דגייסי משום שהיו רגילין זע"ז בחיי בעלה ולא משום שלבו גס בה והכי משמע לפע"ד מדקדוק הלשון הרשב"א בתשובתו כאשר מבאר בסמוך בס"ד:
אבל היכא שלא היו ביחד כלל וקא חזינן להו עתה דגייסי אהדדי אף בחלץ ליבמתו אנו דנין ורואין ומבינן שאין זה אלא מפני שלבו גס בה דאין ספק שהיה רגיל עמה לאחר מיתת אחיו ומצחק עמה לפי שהיה דעתו להתקרב יחד דרך אישות בייבום שאל"כ לא היה אפשר שתבין עתה ברמיזותיו כו' וזהו שהאריכו בלשונם השואלים להרשב"א בדבר זה דתחילה שאלו סתם על יבם שחלץ ליבמתו אם מותר לדור עמה בבית וכו' שמא לא חששו רז"ל אלא בארוס וארוסה היכא דגייסי אהדדי לפי שקרוב הדבר לומר שלבו גס בה ורגיל ומצחק עמה כו' מאחר שכשאירסה לא היו אז מעלים שניהם על דעת כי אם שישאנה לאשה ולא לגרשה משא"כ ביבם שתכף אחר מיתת בעלה היה הדבר תלוי בספק אם תהיה אשתו אם לאו דשמא יחלוץ להיבמה הלכך אפילו היכא דגייסי לא חיישינן שהיה רגיל ומצחק עמה כו' כי לא יצחק עמה על ספק אם תהי' אשתו. ואחר כך כתבו ומעשה בא לידינו כו' בדרך את"ל דסתם יבם שחולץ ליבמתו וגייסי עתה אהדדי אסור דתלינן הגייס בלבו גס בה מקודם מ"מ במעשה שבא לפנינו דאיכא למתלי וקרוב לוודאי דהא דגייסי אינו אלא מחמת שהיתה בת אחותו והיתה אוכלת על שלחנו בחיי בעלה, אבל לעולם אין לבו גס בה שיהא רגיל ומצחק עמה שמא אין לנו להחמיר דאין ספק דמה שהיתה בת אחותו ואוכלת על שלחנו בחיי בעלה הוא גורם קולא ולא חומרא כמו שעלה על דעת מר וזהו שדקדוק בשאלה וכתב וגייסי אהדדי ומחמת שהיתה אוכלת כו' כלומר כיון דאיכא למתלי הגייס מחמת כך וכך אין לנו להחמיר ולתלות מאי דגייסי בלבו מהגס בה שהיה רגיל ומצחק עמה:
והשיב הרב מסתברא דאסור ואע"ג דאיכא לחלק קצת בין ארוס ליבם כו' האי לישנא משמע לי לפע"ד דס"ל להרב דלפי האמת יש לחלק ביניהם במקצת דאל"כ הכי ה"ל לומר ואע"ג דאיכא לחלק בין ארוס ליבם כו' אמאי קאמר לחלק קצת הלא אם אנחנו מחלקים ביניהם חלוק טובא איכא שזה אסור לגמרי וזה מותר לגמרי בע"כ דהכי קאמר ואע"ג דאיכא לחלק קצת בין ארוס ליבם היכא שהיו ביחד כשהיתה פנויה דבארוס וארוסה אסור משום דתלינן לחומרא דקרוב לוודאי דהא דגייסי הוא לפי שלבו גס בה שרגיל ומצחק עמה משנתארסה לא לפי שהיה רגיל עמה מקמי שנתארסה. אבל ביבם תלינן לקולא לומר דהא דגייסי אינו אלא לפי שהיו ביחד שהיתה פנויה וטעם חלוק זה הוא מטעם שאמרנו דשאני ארוס דמשעה ראשונה לא היה דעתה לגרשה וקרוב הדבר שהיה רגיל ומצחק עמה משא"כ ביבם דמשעה ראשונה היה הדבר תלוי בספק הילכך אין לנו לחוש ללבו גס בה ומצחק דלא יצחק על ספק וא"כ במקצת דין זה איכא לחלק בין ארוס ליבם היכא שהיו ביחד כשהיתה פנויה אפי' הכי כל דחזינן להו דגייסי אהדדי כי הני אסור כלומר בכל ענין דגייסי כי הני דנדון במעשה שבא לפניכם דהיו ביחד לאחד מיתת בעלה קודם חליצ' אעפ"י דאיכא למתלי לקולא דהא דגייסי אינו אלא משום שהית' בת אחותו ואוכלת על שלחנו ולא משום שיהא לבו גס בה א"ה כל דחזינן להו דגייסי אהדדי כי הני שהיו ביחד לאחר מיתת בעלה איך שהיה אסור דיש לנו להחמיר ולתלות דהא דגייסי הוא מחמת שהיו ביחד לאחר מיתתו כי אז קרוב הדבר לומר שהיה לבו גס בה ומצחק עמה:
והביא הרב ראייה מהירושלמי וז"ל דכיון דמייתי הכא חולץ ליבמתו כו' הנה בא להכריח שלא יעלה על הדעת לפרש דחולץ ליבמתו מיירי אפילו היכא דגייסי דאי בלא גייסי אמאי קאמר שאין מאמר קונה קנין גמור אפילו היה קונה קנין גמור לא עדיף מארוסה היכא דלא גייסי וכמו שפי' מהר"מ מפדאווה והנה כדי להוציא מלב פירוש זה אמר וכיון דמייתי הכא חולץ כו' וחתני הנבון כמוהר"ר דוד הלוי הוסיף לבאר דכך פי' כיון דמייתי הכא חולץ ליבמתו כו' אלמא דאתי לארויי' דחולץ ליבמתו אפי' ידוע שהיו מתיחדים ביחד שעה אחת כארוסה שביהודה א"ה מן הסתם אינ' כנשוא' ולהכי קאמר אעפ"י שעש' בה מאמר כו' כלומר לא מבעיא היכא שלא עשה בה מאמר דפשיטא הוא דפי' היו מתיחדי' ביחד מ"מ כיון דלא חזינן להו דגייסי אהדדי אמרי' מן הסתם דאין לבו גס בה דרחוק הוא שיצחק עמה על ספק שמא יחלוץ לה הילכך אינו כארוס' שביהוד' אלא אפילו עשה בה מאמר והיו מתיחדים ביחד שעה אחת דאיכא למימר דדינא כארוס' שביהוד' מן הסתם דקרוב לומר דודאי צחק עמה כיון שעש' בה מאמר ולא היה לו שום ספק דפשיטא שיכניסנ' אפ"ה אינ' כנשוא' מן הסתם מאחר שאין המאמר קונה קנין גמור ולא עדיף כארוס' שביהוד' ומינ' היכא דחזינן דגייסי אהדדי דינא כארוס' שביהוד' דזיל בתר טעמא ארוס' שביהוד' מ"ט דינה כנשוא' משום דאמרינן דודאי לבו גס בה וה"נ היכא דחזינן דגייסי אמרינן ודאי לבו גס בה. פירוש מאחר דתני ברישא והארוס' שביהוד' כנשוא' היא לומר דמן הסתם אסור כי היכא דבנשוא' אפי' לא הית' תחתיו אלא שעה אחת אסור מן הסתם דאמר וודאי לבו גס בה ה"נ ארוס' שביהוד' כנשוא' היא מן הסתם ובתר הכי תני חולץ ליבמתו כו' משמע דאתי לומר דחולץ ליבמתו אעפ"י שעש' בה מאמר אינ' כנשוא' מן הסתם דאי אמרת דאף היכא דגייסי נמי קאמר דשרי אמאי תני לי' הכי לאורויי דאינ' כנשוא' מן הסתם הלא אפי' היכא דגייסי נמי שרי אלא מעיקרא ה"ל למיתני בארוס' היכא דגייסי אסור ובתר הכי ה"ל למיתני חולץ ליבמתו אעפ"י שעש' בה מאמר אינה קונה כו' לאורויי' אפילו בדגייסי נמי שרי בע"כ מדתנא ליה הכא אלמא דאתי לאורויי' דאפי' שעש' בה מאמר אינ' כנשוא' מן הסתם אלמא משמע דבחולץ היכא דגייסי דינו כארוס' שביהוד' דהוי כנשוא' מן הסתם משום דמן הסתם וודאי לבו גס בה ה"נ בחולץ היכא דחזינן דגייסי ה"ה בנשואה נמי ומאי דקשיא ליה למהר"מ מפדאווה אמאי איצטריך לטעמא שאינו קונה קנין גמור אפילו היה קונה קנין גמור לא הוה עדיף מארוסה וכדמוכח מסוגיא דפ' ד' אחין נראה לפע"ד דאין זה כל כך קשה דאעפ"י דוודאי לשאר מילי לא עדיף מארוס' מ"מ לענין לבו גס בה דקא עסקינן ביה השתא דאתי למימר דלא אמר בחולץ ליבמתו מן הסתם דלבו גס בה א"כ יש לפרש דהכי תני אעפ"י שעשה בה מאמר וא"כ לפי הסברא מאחר שכבר זקוקה היא לו וגם עשה בה מאמר היו לנו לומר דודאי לבו גס בה מן הסתם דקרוב לוודאי דרגיל ומצחק עמה וכו' ודינה כנשואה מן הסתם וע"כ אמר שאין מאמר קונה בה קנין גמור פי' מאחר שבמאמר זה שעשה בה פרחה ממנו זיקת יבמין וגם מאמר שעשה בה אינו קונה קנין גמור למיהוי כאשתו דאי בעי לאפוקי לא תסגי לה בגיטא הילכך אינ' כנשואה אף לענין לבו גס בה מן הסתם:
ומעתה לאחר שהתיישבה תשובה זו על נכון לפע"ד נבא לנ"ד ונאמר באין ספק אלו לא היו ביחד לאחר מיתת בעלה לא היה כאן שום איסור אעפ"י דחזינן להו דגייסי דתלינן לקולא לומר הא דגייסי אינו אלא משום שהיו רגילין זע"ז בחיי בעלה אבל לא עלה על לבם לדבר אחר ואינה מכרת ברמיזותיו להתקרב יחד דרך אישות ולבא לידי עבירה ע"י רמיזותיו אבל מאחר שהיו ביחד אחר מיתתו תלינן להחמיר ולומר דהא דגייסי אינו אלא משום שלבו היה גס בה לאחר מיתתו כי אז היה מצחק עמה שהיה דעתה להתקרב יחד בדרך אישות שהרי היו ביחד לערך חדש ימים. ואעפ"י דסברת הלב היא להקל בנ"ד מטעם דאז היתה שעת אבילות דידיה ודדידה ואעפ"י שרז"ל כבר אמרו שהיצר תקיף אף בשעת אבילות ממעשה שהיה מ"מ בנ"ד סברא לומר שנחלש היצר דחלה הוא והיא ומקרוב חזרו לבריאות מידי יום יום וכיון דבמידי דרבנן הוא לא היה לנו להחמיר כיון דאיכא סברא לומר דקרוב הדבר שלא היה אז לבו גס בה ולצחק עמה בענין שתכיר רמיזותיו לדבר עבירה:
וקצת ראייה מפ"ק דכתובות דמחלק בין אבילות דידיה לדידה וכאן שניהם היו אבלים וגם במה שהיו שניהם חולים איכא קצת ראיי' מדברי מהרא"י בת"ה סי' רנ"ב באשה שהיא חולה אי בעלה שרי לשמשנה כגון להקימה כו' או למשש לה דפק דמשמע מתוכו דלא חיישינן דיצרו מתגבר עליו מחמת תשות כח ואין לחוש להרגל עבירה מ"מ הואיל ויצא מפי הרב שכתב בתשובתו כל דחזינן להו דגייסי ביחד לחחר מיתה אסור דלשון אסור משמעו חומר' דלא תלינן במידי אלא כל היכ' דחזינן דגייסי כי הני שהיו ביחד לאחר מיתתו אסור ולא ניתן להם שום שיעור לדבר כמה יהיו ביחד גם אין חילוק בין שעת אבילות ובין חלה הוא והיא דא"כ נתת דבריך לשעורין אלא לא פלוג רבנן וכי היכא דבארוס וארוסה היכא דחזינן להו דגייסי אסור ולא מפליגינן בין היו ביחד מקמי שנתארסה אלא בכל ענין אסור כדמשמע בסוגיא וכדפרי' ה"נ בחולץ ליבמתו היכא שהיו ביחד לאחר מיתתו אסור בכל ענין וכי היכא דלא פלוג רבנן לגבי הבחנה כדתנן בפ' החולץ א' אלמנות וא' ארוסות כו' ה"נ לא פלוג רבנן אלא כל היכא דחזינן להו דגייסי כי הני אסור וז"ש הרב כל דחזינן כו' דאם הי' דעתו דלא אסרינן אלא דווקא כי הני הכי ה"ל למימר כיון דחזינן להו דגייסי כי הני אסור וממילא הוה שמעינן במכ"ש היכא דלא היו ביחד בחיי בעלה אלא לאחר מיתה דאצ"ל דאסור דפשיטא דתלינן בלבו גס בה לאחר מיתה וה"ה כשלא היו כלל ביחד דתלינין הא דגייסי הוא משום שלבו גס בה לאחר מיתה מדקאמר כל דחזינן כו' בע"כ דמשום דאיכא לחלק בכמה חלקים בין היו זמן רב ביחד לאחר מיתתו לבין לא היו כ"א מקצת ימים א"נ בין היו ביחד בשעת אבילות א"נ חלה הוא והיא כנ"ד וכיוצא נוכל לחלק בכמה חלקים ע"כ כתב הרב כל דחזינן כו' לאורויי דלא מפליגין במידי אלא כל דחזינן דגייסי כי הני והיו ביחד לאחר מיתה איך שיהיה אסור דלא פלוג רבנן:
ולכן בנ"ד שהיו ביחד לערך חדש ימים לאחר מיתת בעלה תלינן לחומרא לומר דהא דגייסי בשביל שלבו גס בה שרגיל ומצחק עמה ולכן אסורים לדור ביחד וכמו שפסק מר לאיסור בנדון זה ע"פ תשובות הרשב"א כן הוא האמת כי מי יבא אחר הרב הגדול המאיר עיני ישראל בחבורו ולשנות הכלל שכלל בתשובתו כל דחזינן להו דגייסי כי הני אסור וכדאמרן. והכי אשכחן בתוספות פ' הערל דף פ' בד"ה כיון דאיכא רשב"ג דפי' כו' דמדאמר רשב"ג כל ששהה ולא נקט אם שהה משמע דאתא לרבויי' סתם וולדו' דאין יוצאין מתור' נפל אלא בל' יום והכי אית' בפי' רש"י ס"פ מי שהוציאו אהא דתנן ר"מ אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל דכתב רש"י וז"ל ונראין הדברים דר"מ אכל מי שהוא עשיר פליג וכו' וע"ש בדף נ"ב ע"א:
ומה שיש להקשו' על כל זה דלמה לנו להחמיר בזמן הזה שנוהגים דמצות חליצה קודמת אלא היה לנו לומר דכיון שלא היה בדעתו להתקרב רק להתרחק א"כ ודאי לא היה לבו גס בה לצחק עמה ולהכיר ברמיזותיו כו' שהלא ידעו שניהם שלא יתקרבו וכמ"ש מהר"מ מפדאוה ודוחק לומר דבהא נמי לא פלוג רבנן דמאחר דעיקר הטעם משום שלבו גס בה ובזמנינו אין לומר כלל בחולץ ליבמתו דלבו גס בה אין לנו להחמיר כל כך במידי דרבנן כיון שעיקר הטעם בטל ומתשובת הרשב"א שכתב כל דחזינן כו' אין ראייה לומר שהכל בכלל זה לאיסור אף לזמנינו זה דהלא בזמן הרשב"א ובמלכותו היו נוהגים בייבום כמבואר משאר תשובותיו ולהכי פסק כל דחזינן כו' משום דאפשר לחוש ללבו גס בה אף ביבמה:
אבל בזמן הזה במלכותינו שאין נוהגים בייבום אין סברא להחמיר כל כך נראה לפע"ד דאין קושיא זו כלום דפשיטא דפשיטא דאעפ"י דמצות חליצה קודמת ואפי' אם שניהם רוצים בייבום אין שומעין להם כדכתב ר"ת היינו לומר שאם בא לפנינו להתיבם אין אנו מחזיקין ידיהם אלא מוחין על ידם אא"כ ידוע לנו שמכונין לשם מצוה אבל אם שניהם רוצים בייבום ואינן באין לב"ד אלא מעצמם הם מתקרבים ביחד אין כח בידינו להענישים ולא להפרישם שהלא יכולין לומר אנחנו לא נתכונו אלא לשם מצוה וכל שלא נתברר לב"ד שאין מכונין לשם מצוה אין לנו כח לבטלן ממצות ייבום לא מצד הדין ולא מצד התקנה שהרי לא מצינו בתקנות שתקנו הקדמונים שגזרו שלא להתייבם אלא שאין אנו נוהגים בייבום מחששא שמא יתכווין לשם נוי' כו' אבל לא מצינו תקנה ע"ז והשתא שפי' יש לחוש דכשהיו ביחד לאחר מיתתו שמא אז היה דעת שניהם להתייבם לשם מצוה ואז היה לבו גס בה ומצחק עמה ואפי' הי' לו אשה ודבר זה ידוע שבמלכותינו אין נושאין ב' נשים מתקנת רגמ"ה ופשיטא אין לומר שהיה דעתו לגרש את זו ולהכניס את יבמתו דהא מהתקנות ר"ג ואילך אין מגרשים אשה בע"כ וא"כ היאך יהיה מצחק עמה על ספק גדול כזה מ"מ בהא איכא למימר דלא פלוג רבנן וכיון דהיכא דאין לו אשה לא חיישינן ללבו גס בה ואסור ה"נ היכא דיש לו אשה נמי אסור וכך נראה אבל האחרונים שהיו במלכותינו שהביאו ההיא דתשובת הרשב"א לפסק הלכה ולא חילקו בין יש לו אשה לאין לו אשה וכך נראה מתשובת מוהר"מ מפדאווה בשני תשובות שהסכי' לאסור אף בזמן הזה היכא דגייסי ולא חילקו כלל בין יש לו אשה כו' ואעפ"י שנראה מדבריו שלא היה מפרש תשובת הרשב"א כפירושינו גם לא ירד לכמה דברים שנתבארו בדברינו גם ידוע לי שיקשה עלי מאיזה גדול האחרונים שהביא מר בתשובתו אין כל זה תפיסה עלינו כי אנו אין לנו אלא מה שהורנו מן השמים והאל האמת ידריכנו בדרך אמת ולכוין הלכה על אמיתה מני הקטן והצעיר יואל בלא"א כמוהר"ר שמואל הכותב על הלחץ ביום א' ב' שבט בסדר החדש הזה לכם ה' שע"ד בק"ק בעלזא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |