שו"ת הב"ח (הישנות)/סב
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד לו בראובן שסעד במסיבת וסעודות חתן וכלה וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי:
תשובה נראה שהמעשה היה שניתז שבר זכוכית והגיע בעינו וטען שמעון שבזה סימה את עינו וא"כ דין זה פסוק מדתנן פ' המניח המבקע ברה"ר והזיק ברה"י וכו' ובגמרא ת"ר הנכנס לחנותא של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב ומאי חייב א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות וכו' רב פפא משמי' דרבא מתני' לה ארישא שלא ברשות כו' פטור אר"י בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות ופסקי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דבין ברשות ובין שלא ברשות חייב בד' דברים דכיון דידע בי' וחזיי' הוי פושע וכן פסק בח"מ סימן תכ"א סעיד יו"ד ובשם ריב"א כתו' דבנגר שהוא אומן אף בלא ראוהו שנכנס חייב ואין אנו צריכין לחלק זה בנדון דידן דפשיטא דכיון דראוהו ובפרט בבית החתן דמתאספי' רבים והזריקה היתה שלא ברשות וגרע ממבקע עצים ברה"ר והיזק ברה"י דחייב דהלא כאן הזיק באותו בית שהתאספו רבים והוה ליה לעיוני דאפי' את"ל דשבירות כלי זכוכית הוי ליה ברשות בההוא דתבר זוגיתא חוירתא לשמחת חתן כי היכא דליהו' וגילו ברעדה דאין ספק דמההוא עובדא נשתרבב המנהג הרע לשבור כלי זכוכית בכותלים בדרך שיוכל להזיק בדוכתא דשכיחא רבים ואין זה מנהג וותיקים אלא מנהג גרועים גזלנים עתיקים כי הקדמונים שברו זכוכית ביישוב הדעת בענין שלא יגיע היזק כלל וכדאי' פרק המניח האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין אבל הני גרועים תרתי הוא דעבדי לא דיין שמכניסן עצמן בספק סכנת נפשות דשורייני דעינא בתוונא דליבא יתיב אלא גם מחללי' את השבת במזיד וברצון ואי כדי לקיים וגילו ברעדה כבר יוצאים י"ח במה ששוברים הזכוכית בחופה וא"כ שבירות זכוכית אל הכותל בבית החתן הוא שלא ברשות כל קדושיו ולכן הדבר ברור ופשוט דזה המזיק חייב בד' דברים ומיהו פטור על הבושת דאין בושת אלא במתכוין:
ומה שכתבת שזה יש לו טענה שהיה שיכור נראה דאינה טענה דהא בפרק הדר תניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתן אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר ה"ה כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה ואע"ג דקאמר התם א"ר חנינא ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם ובח"מ סי' רל"ה כתב וז"ל והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט והוא שעושה ואינו יודע מה הוא עושה הרי הוא כשוטה ואין מעשיו כלום עכ"ל וא"כ לפי זה היה נראה לכאורה דהכא בהיה שכור כשכרותו של לוט דחשיב שוטה ותנן בפרק החובל חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין ולא היא דלא קאמר תלמודא דבהגיע לשכרותו של לוט פטור אלא להני דקא חשיב בברייתא בפירוש מקח וממכר מיתה ומלקות אבל לגבי ניזקין אין ספק דחייב דה"ל להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים דמי אנסו להשתכר כ"כ עד דלא ידע מה קעביד וכיון דאונס דמחמתי' הוא דאיהו הוא דגרי' לנפשי' חייב בניזקין ואפי' ישן דאי אפשר בלא שינה א"ה חייב בנזקין כ"ש בשיכור דהוה פושע גמור:
ותו דאפילו נתקל שהזיק בשעת נפילה ס"ל לר' מאיר ריש המניח דפושע הוא דס"ל נתקל דלא ידע לאזדהורי אנפשיה פושע הוא ואם הזיק ממונו בשעת נפילה חייב דפשיעותי' גרמה ליה וכמ"ש נ"י וע"כ ל"פ רבנן עליה והילכתא כוותייהו אלא בנתקל דאיהו לא ניחא ליה בהך נפילה אלא דלא ידע לאזהורי אבל מי שמשתכר מרצונו ומדעתו אף רבנן מודו דכל מה שהזיק בשכרותו פושע גמור הוא וזה דבר פשוט לא טעי בה בר בי רב דחד יומא. ותו נראה דחש"ו אינה פטורים אלא בעודן חש"ו אבל לאחר שהגדיל הקטן ונשתפה השוטה חייבים לשלם וה"א להדיא בהגהת אשר"י פ' החובל וז"ל מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פירש"י פ' הגוזל עצים כפיי' רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא וכן משמע פ' ד' וה' דקאמר ר"י בר חנינא מעלייתא דאפוטרופסים וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו מא"ז עכ"ל:
איברא דהרמב"ם בפ"א דה' גנבה פסק דאפילו הגדיל הקטן ונשתפה השוטה ונתפקח החרש אינן חייבי' לשלם וכ"כ בפ"ד דה' חובל ומזיק וצ"ל דקמפרש להא דרב אשי דלאחר שהגדיל והיה בן י"ג שנה קשרף ליה דזה נמי בילדותו קרינן לי' וכן ההיא דד' וה' איכא לדחויי דטפי חייב בשור של קטן שהזיק מאלו הזיק בגופו דשור שהזיק דממונו הוא שהזיק והממון אין בו דעת להזיק וא"ה חייבתו התורה לשלם א"כ חלה חיוב התשלומין על ממונו של בעל השור ושוב אין חלוק בין שהבעל השור הוא גדול או קטן לעולם חייל החיוב על ממונו משא"כ באדם המזיק דפשיטא דאיכא חלוק בין גדול בן דעת לקטן שאינו בן דעת כנ"ל בדעת הרמב"ם וכן פסק בח"מ סי' שמ"ט ולפי הנראה דהכי נקטינן וכן פסק בש"ע ודלא כהגהת אשר"י ע"ש א"ז שהביאתי:
והכי משמע באשר"י דלאחר שכתב המשנה בפ' החובל כתב דנתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים דלא דמי פטורייהו לפטורא דחש"ו דהנך לאו בני עונשין נינהו אבל פטורייהו דעבד ואשה משום דאין להם נכסים הלכך שמין כל ה' דברים וכותבין ונותנין ביד הנחבל וכשיהו להם נכסים ישלמו כו' אלמא להדיא דבחש"ו פטורים אף לאחר שיגדל הקטן וכו' וכן הוא בתשובת מוהר"ם מפדוואה בסוף ספרו ממש ע"ש:
ותו נרא' לפע"ד דאפי' את"ל דרש"י שפי' בילדותו רצונו לומר בקטנותו כמו שהבין הא"ז א"ה לא היתה דעתו של רש"י דמחייבינן לקטן לאחר שיגדל דדבר פשוט הוא דכיון דלא היה בן דעת בשעה שהזיק דפטור הוא מלשלם וא"כ היאך יחזור לחיובו לאחר שהגדיל אלא וודאי האי אכפיי' אין פירושו דכפיי' לשלם אלא ר"ל שהיה רוצה להכותו כשעת מעשה שריפת השטר כדי שלא יהא רגיל להזיק אלא דלפי שלא היה רוצה לסבול המכות היה משלם כל ההיזק שעשה אע"פ שהיה פטור מתשלומין בד"ת ומכאן יצא לו להרמב"ם דפסק בפ"א מה' גנבה ראוי לב"ד להכות לקטנים וכו' דלא נמצא זה מבואר וכמ"ש ה' המגיד אבל למ"ש התישב זה שהרב ז"ל קמפרש להא דאכפיי' וכו' דאכפיי' בשוטים בקטנותו ומתוך כך אגבי' מיניה כי כשורה לצלמי שלא היה בוחר במכות ושילם לחבירו כל ההיזק ובפי' זה התיישב דל"ק דהיאך היה רב אשי מסרב שלא לקיים ציווי ב"ד עד שכפאו אלא וודאי מעשה זה בעודו קטן היה וד"ת פטור מלשלם אלא משום דראוי לב"ד להכות וכו' אכפייה בשוטים ומתוך כך אגביה מיניה כי כשורה לצלמי:
ובזה מתיישב עוד מה שפי' רש"י בילדותו פי' בקטנותו דמנ"ל אלא לפי דקשה דמשמע דבלא כפיי' לא היה גובה ממנו ואי גדול הי' וודאי לא היה צריך לכופו דלא היה רב אשי מסרב על ציווי ב"ד אלא בע"כ בקטנותו היה דפטור מדינא מלשלם ולא הי' חייב אלא מכת מרדות והיינו דאכפיי' בילדותו וכו' ולא קשה לפי זה מהא דפסק האלפסי ס"פ כיצד הרגל דדיינין דינא דגרמי מהא דאכפיי' רפרם לרב אשי כו' דאלמא דמפרש לה כפשוטו דכפיי' לשלם דאיכא למימר דהכי דייק רבינו דאי איתא דבגדול לא דיינין דינא דגרמי אמאי אכפיי' רפרם בשוטים לקטן ומתוך כך אגבי מיניה כי כשורה לצלמי לפי שלא היה רוצה לסבול המכות הלא אפילו בגדול פטור מכולם אלא וודאי דבגדול חייב מדינא דגרמי ולפיכך אף בקטן אכפייה בשוטים וכו' והשתא לפי זה אפילו את"ל שזה שהזיק את חבירו בעינו היה אז שכור כשכרותו של לוט ואפילו את"ל נמי דשיכור כזה פטור בניזקין אף לאחר שנשתפה מה שאינו לפי האמת אפ"ה עכ"פ חייב מכת מרדות ואם לא יבחור במכות ישלם כל מה שמגיע בחיובו כי כשורה לצלמא. (הג"ה עיין פרק הכותב דף פ"ו בפר"שי מבואר דגרס אקפיי' רפרם לרב אשי שבא הדין לפני רב אשי וסבבו והקיפו בראיות ואגבי מדינא דגרמי כי כשורא לצלמא גבוי גמור כל ההפסד כו' עכ"ה) וכל זה דווקא כשהמסובין שהיו שם מעידין עליו שהיה כ"כ שכור דלא ידע מה שעשה אבל אם אין שם עדים שמעידים ע"ז א"נ דאיכא תרי לבהדי תרי חייב לשלם כל הד' דברים כי עליו להביא ראייה כיון שסתם בני אדם יודעים מה שעושין בשכרותן ואינו נאמן אפילו בשבועה שלא ידע מה שעשה אז בשכרותו כיון שמילתא לא שכיחא והוא צריך להביא ראייה על זה:
ואם תמצא לומר דשכיחא טובא בין הנהו אינשי דמשתכרי עד דלא ידעי מה דעבדי א"ה עליו להביא ראייה מהא דאיתא בס"פ האומנין תניא איסי אין רואה שבועות ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטור ורחוק הוא לומר שכלם היו שכורים כשכרות של לוט וכל זה לא כתבנו אלא לרווחא דמלתא אבל העיקר כאשר כתבנו ראשונה דאפילו היה שכור כשכרותו של לוט חייב מדינא מאחר שאונס זה לא אתא אלא מחמתי' מדעתי' דנפשיה וכיון דהוה ליה לעיונא שלא להשתכר ולהזיק ה"ל פושע גמור ומ"ש דאין לפוטר ומטעם דהיזק זה הגיע מתוך שמחה של מצוה בלא מתכוין להזיק משום דמשמע לך דדווקא בהיזק ממון יש סברא לומר דאין מקפידין בכך משא"כ בהיזק בגופו כדהכא דסימא עינו עכ"ד נראה דאף על פי דמלשון התוספות ואשר"י פ' לולב וערבה משמע דלא מיירי אלא בממון מכל מקום בתשובות מהרא"י בפסקיו בסי' ר"י מבואר להדיא דתופס בפשיטות דאין חילוק דבלא כיון להזיקו אף על גב דוודאי נתזק בגופו מכחו היה פטור מכלום כיון דבשעת שמחה של מצוה הזיק:
אכן נ"ל דכל זה דווקא בהזיק קטן בין בממון בין בגוף כגון חבלה באבר דמעלה ארוכה וכיוצא בזה ודווקא היכא דנהגו כך אבל סימת עין חבירו או לחסר אבר או אפילו הזיק גדול בממון פשיטא דלית דין ולית דיין דחייב לשלם דאין בזה דין מנהג כלל והכי משמע מתוך דברי האשר"י עצמם דבפ' לולב וערבה הביא דברי התוספות לפטור המזיק ובתשובתו הביאו בחושן משפט סוף סימן שע"ח על אחד שהזיק הסוס של חתן הפסד שלש מאות זהובים דחייב לשלם כל מה שישומו בית דין ואף על פי דיש לפרש דהאשר"י בפ' לולב לא סבירא ליה כפירוש התוספות עיין שם מכל מקום אינו מבואר מדבריו דנחלק על הדין אלא אהראייה דתמה האשר"י דמתניתין לא איירי כלל בחטיפה מיד הקטנים אבל על הדין לא נחלק ואפילו את"ל דנחלק אף על הדין מכל מקום לא הוי ליה להרא"ש לסמוך על סברתו ולהוציא ממון מיד המוחזק בדוכתא דהתוספות פוטרים אותו כ"ש שגם הא"ז דקשיש מיניה והסכים עם התוספות לפוטרו כדאיתא במרדכי ובאגודה אלא וודאי דאף האשר"י סבירא ליה דאין מנהג אלא בהיזק קטן בין בגוף בין בממון כדפריש':
כלל העולה דזה המזיק חייב לשלם ארבעה דברים אלא דמן הבושת פטור ואם אין לו ישלם לאחר זמן ואין חלוק זה בין מוחזק לראוי ומשנה שלימה שנינן בפרק החובל העבד והאשה שחבלו פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם ודין העני שאין לו עכשיו לשלם כדין האשה והעבד דעניים הם באותה שעה וזה דבר פשוט הנראה לפע"ד כתבתי מני אביך הקטן יואל:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |