שו"ת הב"ח (הישנות)/יא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן תבע משמעון שלקח ממנו ריבית קצוצה עשרים זהובים ושמעון השיב שלקח ממנו בהיתר ופטרוהו מלישבע כדפסק המרדכי פרק השולח אחר כמה ימים חזר ראובן ותבע לשמעון בסתם שחייב לו עשרים זהובים ושמעון משיב איני יודע משום חיוב יברר לעיני ב"ד אם לויתי ממנו או גזלתיו או הפקיד אצלי או ע"י דבר אחר וראובן חזר וטען ידוע לי בבירור שחייב לי עשרים זהובים אלא שאם אפרש החיוב לא יפסקו לי הדיינים שיתחייב לפורעם ולפיכך אני תובעו בסתם שיתחייב לי ישיב לי אם חייב אם לאו הדין עם מי:
תשובה הדין עם שמעון ופטור מכל שבועת והוא מדכתב הרמב"ם ר"פ מ"ש ד"ה טוען דבין התובע ובין הנתבע צריכי' לברר דבריהם וז"ל סמ"ג בעשה צ"ה דף קפ"ב ע"ב אף על פי שמתוך התלמוד מוכיח בפרק קמא דבבא מציעא שאם אמר אדם טלית זו שלי שאין צריך לברור באיזה ענין היא שלו מכל מקום אחר סיום התלמוד תקנו הגאונים מפני הרמאים שבאו לב"ד וטען האחד ואמר מנה יש לי ביד זה שהלויתוהו כו' והשיב הנטען ואמר איני חייב לך כלום או אין לך בידי כלום או שקר הוא טוען אין זו טענה ותשובה נכונה וכו' וכן אם טוען הטוען ואמר זה חייב לי מנה או מנה יש לי אצל זה אומרים לו היאך נתחייב לך הלווית לו או הפקדת אצלו וכו' ואף עפ"י דהרא"ש והר"ן בפרק שבועות הדיינים כתבו דמוכח מעובדא דמאה קבי עפצא דהאומר לחבירו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו והאיך פרעו גם בפירוש רש"י לשם מוכח הכי וזהו שכתב בהגהות אשר"י פ"ק דמציעא שרבינו שלמה סובר שאין צריך לפרש אלא נשבע בסתם שאין לו משלו כלום כו' ורצה לומר שכך משמע מפירושו בפרק הדיינים בהך עובדא:
עוד כתב בהגהות אשיר"י שכתב כן רבינו יהודא בספר הדינין ושכן הורה הלכה למעשה ראבי"ה ומסיק התם דלענין הלכה למעשה נראה דאין צריך לפרש אלא נשבע בסתם ופטור ודלא כר"ת דמוכיח מפר"ק דבבא מציעא בההוא דהכופר בפקדון פסול לעדות דאינו נשבע בסתם דליתא ומפרשים לההוא דכופר בפקדון בגוונא דליכא לאוכוחי מינה מידי מכל מקום במרדכי בפרק קמא דמציעא כתב בשם כמה גדולי' ור"ת עמהם דאף על פי דמתוך סוגיא זו דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו משמע קצת שאין לברר הטענות מכל מקום אחר סיום התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותקנו שצריך לברר וללבן בכל היכולת וכו' וכתב עוד לשם בשם רבינו מאיר דמה שמוכח מתוך התלמוד שאין צריך לברר היינו דווקא כשאומר פרעתי ושכחתי היאך פרעו ובמה פרעו אבל כשאינו רוצה לברר ניכר שהוא רמאי ודין מרומה הוא וצריך דרישה וחקירה כדאמר פ"א ד"מ והלכך יש לו לפרש דבריו ואם לא יפרש יפסיד ע"כ ולכאורה היה נראה דתקנת הגאונים מפני הרמאי' היא אפילו באומר שכחתי דאי באינו רוצה הוה הדין מרומה ואפילו מדין התלמוד צריך לברר ואם לא יברר יפסיד כדמוכיח רבינו מאיר אלא דיש לתמוה ומה יעשה זה ששכח במה פרעו לכן יראה לפע"ד דתקנת הגאונים אינו אלא באומר איני חייב לך כלום שטענה זו אינה ברורה ויש לחוש לרמאות אבל בטוען פרעתי ושכחתי אין צריך לברר אפילו מתקנת הגאונים והכי מסיק לשם במרדכי שכך קיבל מרבותיו שבזה נראין דברי ר"ת הנה מובן דבאומר איני חייב לך הוא מתקנת הגאונים לברר ואם לא יברר יפסיד אבל לא באומר פרעתיך ושכחתי דלשם אין צריך לברר והכי נראה וודאי עיקר:
והך תשובות האישר"י בכלל ע' דין ד' וה' שפסק דצריך לברר מתקנת הגאונים וכמבואר בח"מ סי' ע"ב וע"ה היינו דווקא כשאינו רוצה לברר ובכה"ג נמי מיירי ההיא תשובה ארוכה בכלל ק"ז דין ו' שלא היה רוצה לברר אבל באומר פרעתיך ושכחתי מודה דאין צריך לברר וכן הא דפסק מהרא"י בת"ה סוף סי' שמ"ג דצריך לברר היינו באינו רוצה לברר ע"ש אכן נראה לפע"ד דדוקא כשהנתבע טוען פרעתי ושכחתי התם הוא דאמרינן דאינו מפסיד בשביל שטען ששכח אלא נשבע ופטור דאין להוציא מיד המוחזק כיון שאין נראה רמאות בהדיא דאפשר קרוב הוא דשכח ואין אומרים לזה ברר דברך אלא להוציא הדין לאמיתו אבל לא שיפסיד בשביל ששכח אבל כשהתובע טוען חייב אתה ליתן לי כך וכך ואינו מברר דבריו אלא אומר ששכח האיך חייב לו יראה דאין משביעין על טענה זו דבשבועת היסת תקנת חכמים הוא ולא ישבע וכ"כ הרא"ש בפירוש בכלל ע"א דין ה' והיינו לומר דאפי' מדין התלמוד אין כאן שבועה דלא נתקנו אלא בטענה מבוררת כדפירש' והא דכתיבנא דמדין התלמוד אם אינו מברר נשבע אין זה אלא היכא דהנתבע אינו מברר התם הוא דקאמרי דנשבע ולא יפסיד משום כך וכדמוכח מפ"ק דמציעא ופ' הדיינים דכולהו מיירי היכ' דהנתבע טוען שלי הוא או טוען פרעתי אבל בתובע אין כאן שבועה אפילו מדין התלמוד אם אינו מברר טענתו וזה דבר פשוט:
וגדולה מזו כתב רבינו מאיר בתשובת מיימוני' לס"פ משפטים בסי' ל"ז לענין שבועת היסת הכל לפי ראות עיני הדיינים שאם לפי עיניהם נראה שהתובע כמערים לגלגל שבועה על הנתבע כמו שעני תובע לעשיר שהלוה לו מה שאינו ראוי להאמין ונראה לדיינים מתוך הענין שהוא שקר ורוצה לחייב הנתבע שבועה בחנם כך אני מורה בענין זה כיון דליכא דררא דממונא אפילו ללישנא קמא דמחייב היכא דליכא דררא דממונא איתרע ליה חזקה ואהא סמכינן לדון בענין זה שר"ת רגיל לפסוק כלישנא בתרא וכו' והאריך ע"ש ונראה ודאי דכל מי שתובע את חבירו דחייב לו כך וכך ואינו מברר דבריו אם הוא הלוואה או שכירות או מתנה ואומר ששכח דטענה גריעותא היא טפי מתביעת עני לעשיר דרחוק הוא שיזכור סך החוב ולא יזכור מאיזה עסק נעשה החוב ואצ"ל בנדון דידן דרגלים לדבר דאותן עשרים זהובים הם מתביעות העשרים זהובים שתבעו כבר שלקח ממנו ריבית קצוצה שהרי אומר יודע אני שחייב לי אלא שהדיינים לא יפסקו לו לפרוע לו ולמה לא יפסקו לו לפרוע או לישבע אלא ודאי דבטוענו רבית קצוצה לקחת ממני נאמן לומר בהיתר לקחתי ונדון דידן ודאי הוא בכלל דין מרומה דפסק מהר"מ דכשהתובע רמאי אין לדונו כלל:
ותו דהכא הוי בכלל איני רוצה לברר דמה לי אם אומר אינו רוצה בסתם או נותן טעם למה שאינו רוצה לברר סוף סוף מאחר שהדיינים מצריכים אותו לברר ולפרש דבריו ואינו שומע לקולם הוה ליה אינו רוצה לברר ויפסיד והלכך אין להשביע לנתבע על טענה זו ואפילו בטוען יודע אני שחייב לי כך וכך ושכחתי אם הוא הלוואה או שכירות או מתנה נמי אין משביעין לנתבע שלא תקנו שבועות היסת אלא בטענה מבוררת כדפרישת והכי מוכח בפ' הדיינים דקאמר רב נחמן ומשביעין אותו היסת מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו והאי חזקה ודאי ליתא אלא בטענה מבוררת דבאינה מבוררת איתרע ליה חזקה זו דהא חזינן דתובעו אף ע"פ דלא ידע בבירור ושמא ג"כ טועה לומר שהוא חייב לו הנראה לפי ע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן והצעיר יואל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |