שו"ת הב"ח (הישנות)/ד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בלובלמא עשו הקהל הסכמה בשנת שי"ח וז"ל בגזירת נח"ש שלא ילך שום בעל הבית ויקנה בית או קרקע משום גוי בתוך החומה כו'. שראו שאם לא יהיו דרים הגוים בעיר בין בני ישראל יש לחוש ח"ו שלא ישרפו בתי יהודים או שלא יעמדו על גירוש חס ושלום לכן עמדו וגזרו בגזירת נח"ש על אותה תקנה לקיים עליהם ועל זרעם כו' ומקצת אנשים שעברו על התקנות גזרו עליהם לחזור ולמכור לגוים עוד בשנת של"ז חזרו והחזיקו מנהיגו הקהל בהסכמת האב"ד כמוהר"ר אברהם ז"ל פולק את התקנה הנ"ל והכריזו בבית הכנסות להעניש את העובר בקנסות ויתר עונשים והכריחו לאנשים שעברו על התקנה לחזור ולמכור הקרקעות והבתים לגוים. ועל אחד גזרו שאם לא ימכור הקרקע אזי לא יהא שום הנאה מאותו קרקע לא להשכיר ולא לזרוע בו לא הוא עצמו ולא שום אדם בעולם ולא יהא לו שום הנאה בעולם מאותו קרקע. עד כאן תורף ההסכמה. והנה אחר זה התירו הקהל לראובן לקנות מקצת קרקע מן הגוים סמוך לביתו כי היה קרקע שלו קצר לבנות עליו וראובן עבר וקנה יותר ממה שהתירו לו אז גזרו עליו הקהל שלא לבנות על קרקע זו כי אם על אותו שיעור שהתירו לו ועל המותר לא ישתמש בשום תשמיש אפילו להעמיד שם בהמותיו. וראובן קיים גזירת הקהל וציווים ועשה היקף מחיצה מקנים סביב כל הקרקע שקנה מן הגוי אחר כך מת ראובן ויורשיו מכרו לכהר"ר משה פירשטט כל הבית וכל הקרקע וחשקה נפש כהר"ר משה להרחיב את ביתו ולבנות על אותה קרקע ועתה יורינו רבינו אם יש היתר לזה אם לאו.
תשובה לפע"ד דשרי דהמסקנא בפרק מי שהחשיך במי שכיון מלאכתו במועד ומת דלדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. וכתב הרי"ף והרא"ש שם וכן הצורם אוזן בכור ומת והמוכר עבדו לגוים ומת לא קנסו רבנן בנו אחריו והכין אסקהו לכל חדא וחדא בדוכתיה וכן הלכה. וא"כ נדון דידן נמי אעפ"י שקנסו רבנן הקהל לראובן שלא ישתמש על היתר לפי שעבר בזה על גזירתם בעונש נח"ש מכל מקום לבניו לא קנסינן והם היו מתירין לבנות על אותה קרקע וא"כ גם להר"ר משה דאתא מחמתייהו שרי לבנות עליה שהרי בלשון ההסכמה לא נזכר שלא לבנות על הקרקע שהיתה של גוים כ"א שלא ילך ב"ה ויקנה בית או קרקע משום גוי בתוך החומה וכו'. ופשיטא דאפילו ראובן בעצמו שקנה הקרקע ועבר על החרם לא בשביל זה נאסרו עליו הקרקע בהנאה כיון שלא נזכר זה בחרם דבדמיה קנינהו אלא שהקהל קנסו אותו בכך על שעבר על ההסכמתם וגזירתם בעונש נחש וזה יש בידם להפקיר ממון שיש לו בעולם ולאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצת הדור ולחזק בדק כו' כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכת סנהדרין והטור בח"מ בתחלתו ובסופו אבל מדינא אין הקרקע נאסרה בשביל שעבר על החרם וזה דבר פשוט הוא. והאריך בו הריב"ש סימן קע"א להוציא מלב הטועה לומר שאם גזרו חרם על דבר שלא לעשות ועשה במזיד והרויח שגם המעות נאסרים עיין עליו כי אותו נדון דומה לשאלותינו וכיון שאין הקרקע נאסרה לראובן עצמו אם כן בניו אחריו ודאתא מחמתייהו אין להטיל עליהם שום קנס ושום עונש דאינהו לא קא עבדי מידי. וכן פסק במרדכי פרק החובל בשם ריב"א אמסור שלא הספיק הנמסר להעמידו בדין עד שמת המסור דפטורין בניו אבל אם קם המסור בדין ונתחייב נתחייבו הנכסים ותו לא ירשו להו הנכסים. ובפרק הגוזל בתרא כתב שם בשם הלכות גדולות ביאור לדברים אלו דהיינו שנתחייב ממון עבור מלשינות ומת דאפילו למ"ד מלוה על פה אינה נגבית מן היורשים הכא גובה כשעמד בדין דקלא אית ליה אבל חייבוהו בית דין קנס לא קנסו בנו אחריו ע"כ. הרי מבואר דכל שחייבוהו בית דין קנס אין קונסין בנו אחריו:
ואין לומר דהולכין אחר כוונת ההסכמה שהיא היתה מחששא פן ישרפו בתי יהודים חס ושלום וכו' ואם כן אף בבניו אחריו עמדה חששא זו במקומה אם יבנו בית על הקרקע של גוים הא לאו מלתא הוא דפשיטא דהקהל לא חששו כי אם על מאי דשכיחא כגון אם לא יהא שום איסור לקנות מן הגוי כל אחד ואחד יבא ויקנה ויהיה כל היהודים בעיר אבל אמילתא דלא שכיחא שיעבור איש על החרם ויחזיק הקרקע בידו ויהיה כעובר על החרם כל ימיו וירשו בניו אחריו ויבנו על אותה קרקע הא וודאי לא אסיק אדעתייהו בשעת החרם וכדמסיק בריש כתובות דאונס דלא שכיחא לא אסיק אדעתיהו. והכי איתא בפרק השליח. והכי איתא נמי בפרק הזהב לר' יוחנן דאמר מעות קונות ומפני מה אמרו משיחה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלייה דדוקא במילתיה דשכיחא גזרו ביה רבנן אבל במילתיה דלא שכיחא כגון שהחליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ודאי מעות קונות דבר תורה וכן מכר לו באלו דקנה לרב הונא קאמר התם דס"ל כר' יוחנן דמעות קונה דבר תורה ובמלתא דלא שכיחא כי הא לא גזרו רבנן והכא איתא בדוכתי טובא. ועוד דאין הולכין אחר כוונת ההסכמה אלא א"כ שהוא ג"כ בכלל לשון ההסכמה כמו שנראה מבואר ממ"ש הרשב"א הביאו ב"י בי"ד סימן רי"ח (בהג"ה רמ"א ס"ס הנזכר) וז"ל שאלה הקהל החרימו שלא ידור איש פלוני במגרש פ' עד זמן ידוע ובתוך הזמן שכר שם חנות לעשות שם מלאכתו וטוען שלא החרימו אלא שלא ידור שם ואינו נקרא דירה אלא במקום שאוכל ושותה. תשובה לשון דירה נופל על עניינים רבים יש שהוא כעין ישיבה במקום וכו' ויש שהוא כמו עיכוב במקום וכו' ונופל גם כן למי שהוא דר במקום אחד ביום אחד וכו' ולפיכך הכל מה שהוא ענין. אם מה שהחרימו על עניין שחשו שלא יהא שייך עמהם וכו' אפילו עמהם בחנות כלל אסו' ואם מחמת שלא יקבע דירה עמהם הדין עמו וכו' וכל הנדרים והחרמות נדונין לפי מה שהוא ענין כו'. הנה מבואר דהולכים לפי מה שהוא הענין ובלבד שיהא במשמע הלשון שהוציאו בפיהם. דאם לא כן למאי צריך לומר לשון דירה נופל על עניינים רבים וכו' אלא וודאי דאם לא היה נופל על עיכוב במקום אפילו אם היו הענין שחשוהו שלא יהא שייך עמהם מ"מ מאחר שלא הוציאו כן בפיהם לא היה בזה איסור חרם כיון שלא החרימו עליו בפיהם. ומזה הטעם פסק גם האישר"י בהיה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס. טיפת צונן שאני טועם עמך דמותר לכנוס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכווין אלא לשם אכילה ושתייה ומותר גם באכילה ושתיי' כיון שלא הוציאו בפיו ולא דמי לרישא בהיו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם שנהנית לי שלא נתכווין אלא לשם אישות דאישות בכלל הנאה היא ואע"ג דהרמב"ם (י"ד סי' רי"ח סעיף ד') פסק דגם באומר טיפת צונן אסור באכילה ושתיה וכן איתא בתוספתא וכן פסק הר"ר ירוחם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא כוותי'. התם וודאי איכא למימר דבכלל טיפת צונן שאני טועם הוא דהלשון משמע כאלו אמר איני אוכל ואיני שותה עמך לא הרבה ולא מעט אפילו טיפה איננו טועם ולישנא קטיעא הוא ומ"מ מותר לשתות לו צונן דלא נתכווין אלא לשם שתיי' ואכילה. אבל נ"ד ובלשון החרם לא הוזכר כי אם שלא יקנה בית או קרקע בתוך חומה אף הרמב"ם מודה דאין בכלל לשון זה שלא יבנה בית על הקרקע של גוי אם לא קנהו מגוי. ותדע שהרי במרדכי פרק המקבל פסק אכיוצא דנדון דידן שגזרו הקהל שלא לקנות בית גוי דאם בא להחליף בית בבית עם הגוי דאסור דחילוף בית נמי מיקרא זביני כו' דאלמא דאי לאו דמקרי זביני לא היה בזה שום איסור אעפ"י דלפי העניין היה שייך גם הטעם שהחרימו על קניות בית גוי בחלופין כמו בזבונא דאם לא היה שייך הטעם בחלופין למה פסק לאיסור הלא הולכים אחר כוונות החרמים כדתנן בטיפת צונן דמותר לשתות צונן שלא נתכווין אלא לשם אכילה. ונמשך לפי זה דאפילו אם יבא איזה גוי ויערער על אותו קרקע לומר שהוא שלו דמותר לו להר"ר משה לפשר את הגוי כדי שיחזיק הגוי הקרקע בידו בערכאות שלהם שלא יהא שוב שום עירער ואין זה כקונה בית מגוי שהחרימו עליו דמאחר שידוע דראובן הקונה הראשון קנה הקרקע מהגוי בדיניהם וזכה בה וגוי זה מעליל על הר"מ להוציא ממנו ממון אין זה קונה מגוי אלא מבריח ארי מנכסיו בלבד שהרי הקרקע כבר היא שלו מן הדין כשקנאה מיורשי ראובן. הנה התבאר להוציא מלב המהנדזין ומפקפקין וברור הוא דאין להר"ם לחוש בכאן מעונש חרם כלל דלשון החרם לא היה על הקרקעות והבתים של גוים שלא יהנו מהם אלא על אדם עצמו והוא מחרמי בטוי הגוף כלומר שאומרים כל העושה דבר פלוני יהא בחרם והחרם חל עליו וחייבים הכל לנהוג עמו כמו חרם לפרוש הימנו כדינו כו' ומ"מ אין אוסרין עליו הקרקעות והבתים שקנה ושהרויח בהם כיון שלא נזכר זה בחרם אם לא מטעם קנס לקנוס אותו משום מגדר מילתא כדי לגדר פרצת הדור וכו' וכדפרישת ונתבאר בארוכה בתשובות הריב"ש סימן קע"א. וזה אין לו מקום אלא לאותו שעבר על החרם אבל לא לבניו אחריו ולאיש אחר הבא בגבולו דלא גרע מהמבשל בשבת במזיד דהוא לא יאכל עולמית ואחרים אוכלין למוצאי שבת לר' יהודה דהלכתא כוותי' וכש"כ בנדון דידן דמעולם לא גזרו שלא להנות מהקרקעות ובתים של גוים כדאמרן שהוא דבר ברור. הנראה לפי ע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן יואל בן לא"א מוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה בחדש אייר שס"א פה ק"ק לובמלא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |