שו"ת הב"ח החדשות/עא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
יפה כיון הגאון לפסוק הלכה למעשה להתיר האלמנה שרה אשת רבי שמואל ז"ל הי"ד עזריאל אכן סמך על בקיאותו וגדולתו והחריץ הדין בקצרה ולא האריך כפי הצורך ולא נשאר מן השועלים קטנים המחבלים כרמים ומקנטרים בהלכה לפקפק ולאסור המותר ולהתיר האיסור ולטהר השרץ בק"ו. כי יש בראיותיו מקום לדיין לחלוק בפרט היכא שהעדות מוכחשת ואם הגוי נאמן במל"ת אף בלא קברתיו גם צ"ע אי מהימן להכירו בט"ע אחר שמת בפרט היכא שהכירו כבר. גם לא נשמר מזה שאם יוציאו בעל דבבא קול אחר שלא מת כאשר גלוי לי שכמה פעמים להכעיס אבי האלמנה הקצין כמר דוד ומשפחתו הוציאו קול ההרוג בא ברגליו כי יש עליו קנאת סופרי' בכל מדינות ליטא. א"כ יבא הדיין ויחלוק לומר לכתחלה לא תנשא או יאמר שבפסולי עדות ילכו אחר הרוב ואף אם נשאת תצא. גם לא נשמר מזה שלא יאמר החולק שמא עדות הגלח הי' כתשובת שאלה למה ששאלוהו ולא יקרא מל"ת. כל זאת הי' לו להשמר וללבן את דבריו אלא שסמך על רוב גדולתו והניח מקום לאחרים להתגדר בהם והנני הגודר פרצת ישראל לבנות גדר מזה ולגדור הבית מד' רוחותיו בס"ד כפי אשר יראיני מן השמים:
למען בת ציון עיר דוד לא אחשה ואשקוט עד אוציא כנוגה צדקה להלבישה בגדי ישע מעיל צדקה ולהסיר בגדי אלמנותה וככלה תעדה כליה כבנות ירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות. שנינו במשנה פ' אחרון דיבמות אפי' שמע מן הנשים אומרות מת פלוני דיו ר' יהודא אומר אפילו שמע מן התינוקו' אומרות הרי אנו הולכים לספוד ולקבור איש פלוני שמת בין שהוא מתכוין ובין שאין מתכוין ר' יהודא בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין שבגוי אם הי' מתכוין אין עדותו עדות ובכל הך מתני' לית בה פלוגתא אלא הלכתא ככולה ואפי' תלמודא במסקנא למתני' הא דאמר בגוי אם הי' מתכוין כו' ל"ש אם מתכון להתיר כגון שבא לב"ד ואמ' איש פלוני מת והשיאו את אשתו ל"ש אמר סתם איש פ' מת דהוי מתכוין להעיד אין עדותו עדות ופריך אלא בגוי דעדותו עדות בלא מתכוין היכא משכחת לי' במל"ת כי ההיא דהוה קאזיל ואמר מאן איכא חיואי שכיב חיואי פ' אם יש א' מאנשי ביתו חיואי שישמע דברי כי מת חיואי ואנסבוה ר' יוסף לדביתי' ההוא דהוי קאזיל ואמר ווי לפרשא זריזא דהוי בפומבדיתא דשכיב ואסבה רבא ואיתימא רבי יוסף לדביתהו:
והנה י"מ שמעולם לא נקרא מל"ת אלא כשקדם לו הסיפור כגון מאן איכא חיואי כו' אין סיפור לאחריו איש טוב הי' וכמה נאה הי' והדומה לו וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור שכתבו כיצד מל"ת כגון שאמר אני ראיתי לפ' שמת כמה הי' נאה או כמה טובה עשה עמדי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו לשם עדות כו' משמע שאם אמר פ' מת לחוד אפי' שלא בפני ב"ד שיכול להיות שאינו מתכוין להעיד מ"מ אין עדותו עדות דאדרבא בעינין הוכחה שלא נתכוין להעיד. וי"מ אפי' אמר מת לבדו סגי וקרוי מל"ת ולא מיקרי מתכוין להעיד אלא בבא לפני ב"ד ואמר פ' מת אבל אם אמר פב"פ מת או פ' ממקום פ' סגי. וכ"כ מהר"י קאר"ו בשם גדולי' אשר היו אצלו ולפניו שכך התירו הלכה למעשה הר' דוד כהן בתשובתו בנה יסודו על דברי הר"ן שכתב בתשובתו ז"ל ולענין מה שאמרתי כי גוי שבא לפנינו ואמר מל"ת איש פ' מת לבד אם נאמר שהוא מתכוין להעיד כל זמן שלא יקדים דברים אחרים דומי' דמאן איכא בי חסיא וחבל על פלוני ודומיהן אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שאומר מל"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר ואינו נאמן וכולי עובדא דגמרא הכי איתניהו והכי מוכחא ע"כ:
והנני אומר שדעתי מסכמת לדעת הר"ן ואף שכת החולקי' אומרים שראיותיו חלושות דאפשר לומר בכולן מעשה שהי' כך הי' בכאן לא שייך למימר הכי מדקאמר תלמודא היכי משכחת לי' ומייתי הני עובדא משמע דוקא בכה"ג ועוד דאי כדבריהם דכל כה"ג הוי מל"ת א"כ מאי פריך תלמודא אלא בגוי דעדותו עדות היכי משכחת לי' הלא בכל ענין עדותו א"ל שמתכוין להתי' או להעיד עדו' בפני ב"ד אבל כל היכי דאינו מוכח שמתכוין להעיד עדותו עדות אלא בוודאי דלעולם אין עדותו עדות עד שיהא מוכח שאין מתכוין להעיד א"כ פריך שפיר היכא משכחת ליה ומשני בכה"ג שקדם לו הסיפור כדברי הר"ן וכן לאחריו כמ"ש הרמב"ם והטור. ומ"מ לא באתי לחלוק על הגדולים במקום שנהגו היתר כגון גדולי סאלוניק שיש להם על מי שיסמכו אלא שאם בא לפני מעשה להתיר לא הייתי מתירו אפילו בסניף חכמי' גם לא הייתי חולק עליהו: ע"כ אשר העתקתי מחבורי הגדול:
א"כ בנידן דידן בעדות הגלח שהי' סיפור לפניו ולאחריו פשיטא לכ"ע דהוי מל"ת וא"כ ראוי לסמוך עליו וא"כ לפ"ז ראוי להתיר את אשת שמואל הנ"ל כי ידוע לנו ע"פ היהודי' הנמלטים משם שלא הי' לשם שום שמואל כ"א הוא לבדו וכ"ש שהוסיף ואמר שהי' על הקרעשם כאשר הי' האמת א"כ נמצאו דברים אמתיים וכ"ש במה שנתן בו סי' מובהק שיש לו גבשושי' בחוטם שפסק הא"ז גדול וז"ל כשהעידו גוים מצאנו הרוג וקברנו אותו והגידו לפ"ת על פרצוף פנים ופדחתו וחוטמו ושערו ועל חוטמיו הי' גבשושי' וכן הי' כמו שהגידו ביהודי הנאבד השיב אבא מורי זצ"ל שהאשה מותרת דגבשושית על חוטמו סי' מובהק הוא וסמכינן עליו אפילו למ"ד סימנין דרבנן עכ"ל. ומהרא"י הביאו בתרומת הדשן לפסק הלכה והוכיח נמי לשאר סימנין שבגופא כגון עין א' סתומה ועורת כו' דהוי נמי סי' מובהק דלא גרע מגבשושית כו' וא"ל דבעי לומר קברתי כי ההוא עובדא דהתם בא"ז וכמ"ש המרדכי סוף יבמות וז"ל ועוד מאן לימא דגוי מל"ת ואומר שמת לא יהא צ"ל קברתיו דאי לא אמר הכי אמר בדדמי כו' מ"מ נראה בנ"ד שראה אותו אחר מיתתו מוטל מת כשאר הנפגרי' והכירו מקודם א"כ לא אמר בדדמי וא"כ מהא דא"ז אין ראי' דשאני התם שלא הכירו כבר אבל היכא דהכירו כבר אמרינן בוודאי לא אמר בדדמי אלא עיין בו וראה אותו מת ממש וכן חילק הר"ן להדיא וכ"פ מהר"מ וכן חילק מהרא"י בכתבי' וכתב שכך נהגו והארכתי בזה בספרי פ' האשה בתר' וא"כ מהאי דמרדכי נמי אין ראי' דשמא ג"כ לא איירי שהכירוהו מקודם אלא ע"פ שאר סימני' שאמרו בו ניכר לנו שהוא הי' ומ"ה בעי קברתיו ועוד אפילו תאמר דאיירי בהכירוהו כבר מ"מ לא קש' דהתם איירי בעדו' מוכחשת שגוי א' בא ואמר שהרגוהו ואח"כ השליכו למים שאין להם סוף וגוי אחר בא מל"ת ואמר שחי השליכוהו למים של"ס א"כ נימא דוודאי חי השליכוהו וז"ש מת אמר בדדמי ועוד מאחר שלא ראה אותו מונח מת אלא השליכוהו למים של"ס א"כ אמר בדדמי וסבר שהרגוהו אבל היכא שאמר מל"ת שראוהו מוטל מת בוודאי לא בעי קברתיו היכא שהכירוהו כבר. אכן יש לפקפק ולומר דלא מהני שום היכר לגוי בט"ע ואף בסי' מובהק היכא שהכירוהו כבר אם לא שראה גוף המיתה ובעדו' הגלח לא תמצא שאמר שראה גוף המית' אלא שראה אותו מת מוטל על הקרח אלא שאמר אח"כ סיבת מיתתו שהכוהו מכת מות בעורף וזהו אפשר מחמת שראה אות' מכה בעורף אבל לא שראה שהכו אותו והמיתו אותו. ומהרא"י כתב באות' תשובה דכה"ג לא מהני וז"ל ואע"ג דכתב א"ז במקום אחר וז"ל ועוד כת' ר' שמחה זצ"ל ורבי' נתן דאין מל"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דלא צריך ט"ע אבל מצאתי פ' הרוג עם סימנין היכא דאיכא למיחש שמא אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צריך עיון וט"ע זה מל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינין עלי' דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו ט"ע בכוונה עכ"ל. לכאורה משמע מכאן דגוי מל"ת ע"י סימני' לא סמכינין עלי' דהא ה"ק הגוי שמצאו הרוג עם סימני' מסתמא ר"ל עם סימני' מובהקים דאי אינם מובהקי' מאי אריא גוים אפי' שני עדים נמי למ"ד סימנין דרבנן אמנם כי דייקת שפיר נוכל לומר לעולם עם סימנין שאינן מובהקים קאמר ור"ל דע"י אותן סימנין הכירו בט"ע דכה"ג גבי ישראל המתכוין להעיד מהני והכי משמע הל' דר"ל הטביעות עין עם הסימנין. ועוד נראה דאפילו אם ר"ל סימנין מובהקים מ"מ אין ראי' מהכא לנ"ד דהלשון מוכיח דאיירי בענין זה שהגוי הכיר אותו כבר בחייו ועכשיו כשנמצ' הרוג מסתפק והכירו ע"י סימנים וט"ע ולכך לא מהני אפי' סימני' מובהקים משום דכיון שאינו מכוין להעיד אמר דלמא לא נתן עיניו לדקדק יפה אם אותן סימנין מובהקים ומכוונין ממש כמו שראה אותו באיש הזה בחייו ואפשר כשראה הדומ' לאותן סימנין היה סבור בוודאי שהוא האיש שהכיר בו בחייו בסימנין הדומים לאלו אבל בנ"ד שהגוי לא היה מל"ת שהכיר היהודי אלא אמר שפלוני שהיו בו אלו הסימנים נהרג וודאי סמכינין עלי' דאמאי נימא לא דקדק יפה באותן הסימנים ואמר אותן באומד דעתי' הואיל ולא הכירו כבר ולא נסתכל בו להכירו וקל להבין. וכה"ג איירי כמו ההוא עובדא דלעיל גבשושית על החוטם ע"כ אלמא דלא מהימן סי' גבשושית על החוטם היכא שהכירו כבר. וא"ל מה שכתב מהראי' באת"ל אינו מוחלט לפי דעתו ע"פ האמת אלא לרווחא דמלתא קאמר באף את"ל כו'. וכן יראה מדברי ר"י קארו שהביא דברי מהרא"י כצורתו לפסק הלכה. ואח"כ בענין אחר כתב וז"ל כתב הר"ן בתשובה שנשאל על מיימון מאלקי שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא גוי ואמר מל"ת כי היה מכיר מיימון מאלקי והכירו על שפת הים והכירו בפרצוף פניו עם חוטמו וגם סי' שהי' בראשו וסי' אחר מצלקת שהי' בזרועו ושאלוהו כמה ימים יש מיום הטביעה עד שראוהו ואמר ששה שבתות. עוד נשאל אם ידע הזמן שהגיע ליבשה ואמר שדבר זה שאל לצופה המגדל. וא"ל כמו ששה ימים. והשיב כיון דלא העיד דחזיי' בשעתי' אין להתיר אשה זו ואפי' לפמ"ש התוספת על אין מעידין אלא עד ג' ימים דיכול להיות היכא דאינו ידוע מתי נהרג אין תולין אלא תוך ג' ימים מסתבר לי שאינו ענין לנ"ד דכיון שאין שיעורו אלא שעה אחת אין לתלות ולומר שתוך אותה שעה שנפלט ראהו שיותר מצוי ששהה יותר משעה א'. שאפילו נקל לומר דתלינן לקולא ואמרינן דלמא בשעתי' חזי' עדיין אין להתיר אשה זו שהרי גוי זה אומר שצופה המגדל הגיד לו כי כמו ששה ימים עברו שפלטוהו המים. ומה שספקת לומר שאולי אין לחוש לדברי הצופה הזה דגוי אינו בן עדות כלל ואפילו במל"ת אין בזה מקום לספק כלל דל"מ הכא דאין גוי זה מכחישו לצופה המגדל אלא אפי' הי' מכחישו ואמר שלאלתר פלטם המים אכתי לא תנשא דה"ל כאותה ששנינו אשה אומרת מת ואשה או' לא מת ה"ז לא תנשא עכ"ל וכתב הוא עליו ונ' מדבריו שאותן סימנים שאמר הגוי שהי' לו בראשו ובזרועו לא חשיבי סימנים מובהקים לגמרי דא"כ אע"פ שנשתהה הוה למשרי אשה זו עכ"ל מהר"י קארו. וא"כ מוכח להדי' דלא ס"ל לפסק הלכה מוחלט דברי מהרא"י שאפי' סימן מובהק לא מהני לגבי גוי היכא שהכירו כבר בנדון דידן אלא סימן מובהק לעולם מהני מכל מקום נראה לי דהאי את"ל דקאמר מהרא"י לפסק הלכה מדחזר ואמר בסוף דבריו אחר שכתב וקל להבין כתב וכה"ג איירי נמי ההוא עובדא דלעיל גבשושי' על החוטם. ומה צריך לזה הלא עיקר דבריו שכתב כבר הוא לתרץ הך עובדא דלעיל ודברי ר' שמחה ור' נתן שלא יקשו אהדדי ונאמר אפי' אי איירי בסי' מובהקים מ"מ לא קשי' אהדדי דהם איירי שהכירו כבר והך עובד' לעיל כבר ידוע דמיירי שלא הכירו אותו כבר רק שהגידו על פרצוף פנים ועל פדחתו ועל גבשושי' חוטמו וכן היה באותו יהודי שנאבד א"כ מוכח להדי' שלא הכירוהו כבר ומה צ"ל דאיירי בכה"ג כו' אלא ע"כ לפסק הלכה כתב שלא תלמוד התירא מעובדא דלעיל ולומר שנוכל לסמוך על סימנים מובהקים ואין חילוק בין לא הכירוהו להכירוהו ומה שכתבתי כבר הוא באת"ל לכן כתב שאין להתיר אלא בלא הכירוהו כעובדא דא"ז דמיירי בכה"ג ולא שמעשה היה כך היה אלא אי היה מעשה שכבר הכירוהו לא היו מתירין אותו ואינו קש' א"כ אמאי כ' בלש' את"ל מאחר שכך האמת ל"ק מידי שהרי כל את"ל דתלמודא אחר האבעיות כולם פסק הלכה הי' כידוע מקבלת הגאונים ומ"מ נראה דודאי לאו בכל סימנים מובהקי' קאמר דלא מסתבר לומר שסי' מובהק ממש לא מהני אפילו גבי גוי היכא שהכירו כבר אלא גבשושי' לחוד קאמר שהוא קצת סברא דלא מהני דכמה בני אדם בעלי חוטם הן ויש להם גבשושי'. והשתא עלו דברי מהר"י קארו כהוגן שכתב דהני סימנים לא חשיבי מובהקים דכה"ג מהני אפי' הכירו כדפי': והשתא נמי א"ש מ"ש מהרא"י לעיל וז"ל אמנם כי דייקת שפיר נוכל לומר דאיירי באינם מובהקי' אלמא שכך הוא פסק הלכה אחר רוב העיון והדקדוק דאל"כ לא ה"ל למכתב כי דייקא כו' ולשון זה ידוע בדברי הפוסקי' שהוא פסק הלכה מוחלט ר"ל לכאורה משמע כך אמנם כי דייקת שפיר אינו כן וא"כ הוא כלפי מה שהוכחתי שמהרא"י כתב אח"כ ואת"ל דאיירי בסימנים מובהקים הוא פסק הלכה וק' דבריו אהדדי אבל לפי מה שחלקתי יעלו דבריו שפיר שכולן אמת ופסקי הלכות הן שאחר הדקדוק נאמר דאיירי באינם מובהקים ממש אבל בסימנים מובהקים ממש פשוט דמהני אף לגבי גוי שהכירו כבר: ולפ"ז נוכל לומר דאף גבשושית מהני ולבסוף כתב את"ל כו' אגבשושית לחוד והדומה לו דלא מהני והוא דאמר דלא מהני בהכירו כבר וא"כ לפ"ז נפל עדות הגלח בכללו שהרי לא העיד בראות מיתתו אלא במה שראה אותו מוטל בקרח ואח"כ סיפר מיתתו איך היתה הסיבה כמש"ל ואפשר שמע שעשו ליהודים כך ושמא לא הי' אותו שמואל ביניהם ומה שאמר שהכירו בטוב הלא הכרתו אינו הכרה מאחר שלא ראה גוף המיתה כדפי'. אכן הנראה בעיני מאחר שכתב מהר"י מולין בתשו' שאף הגוי נאמן להכירו בט"ע ומהר"ר מאיר ז"ל הביאו לפסק הלכה וא"כ אפי' נאמר דלא מהני ולא סמכיני' עליו ונחלק כמו שחלק ר' שמחה דאין גוי נאמן במסל"ת אלא בנהרג או מת ולא בהכר' לפי שאינו נותן לב להכירו בט"ע מ"מ בצירוף סימני' מובהקים קצת נראה דלכ"ע מהני וההיא דא"ז בשם ר' שמחה איירי בסימנים שאינם מובהקים כלל אבל גבשושית על החוטם והכירו כבר סגי ואדרבא אמינא דגבשושית על החוטם לבד לא מהני דלא עדיף הך סימן מסי' צלקת שהי' בזרוע דלא מהני כדמשמע בתשובת הר"ן שהביא מהר"י קארו לעיל והך דא"ז שהתירוהו בסי' גבשושית אף שלא הכירוהו איכא למימר דמ"ה התירו לפי שנתנו בו סי' אחרי' כדמשמע להדיא שהגידו ג"כ על הפרצוף ועל הפדחת אף שלא היו סימנים מובהקים מ"מ בצירוף סימן מובהק דגבשושית אף שאינו סי' מובהק ממש מהני דלא גרע מ"ש מהרי"ו לפסק הלכה בשם ספר מתיתי' דסימנים בגופו אפי' שאינם מובהקים כלל מהני בצירוף כליו וכן הורה הלכה למעשה אף שמהרא"י בכתביו פקפק להחמיר וכתב שלבו מהסס להתירו מ"מ לא חלק להדיא ועוד אפשר דבגופו וכליו ס"ל דלא מהני צירוף או בצירוף סימנים שאין שום א' מהן מובהק כמו שכתוב גם כן בכתבים במקום אחר דלא מהני אבל בסי' מובהק קצת אף הוא מודה דמהני בצירוף שאר סימני' שבגופו וא"כ אפי' נאמר דגבשושית לא מהני לחוד בסי' מובהק ממש מ"מ בצירוף שאר סימנים שבגופו מהני. וא"כ היכא שהכירוהו כבר ואמרו שמכירו בט"ע ונתן בו סימן גבשושית חוטמו שפיר מהני לכ"ע לפי מה שפי' וקבעתי בחיבורי. אכן כדי שלא יחלוק עלי מאן דהוא ויאמר דברי מהרא"י אני תופס עיקר כפי' האת"ל שכתב דלא מהני סי' גבשושית כלל היכא שהכירו כבר ואפ"ה אמרינן דשפיר נוכל לסמוך אעדות הגלח דמאן לימא לן שלא הי' במיתתו ואינו מוקדם ומאוחר בעדותו והוה כאלו אמר מתחלה שראה מיתתו ואח"כ סיפר איך שהיו מונחים ומוטלים מת על הקרח ועל מה שנוכל להקל בעדות ולתלות בשריות אשה תלינן כ"ז שלא מוכח בהדי' איפכא בעדות כמ"ש מהר"מ בתשובה והיא מתשובות מיימוני דאפילו אם אמר הגוי אני הרגתיו מהני במל"ת ולא אמרינן דלמירמ' אימת' קעביד אא"כ מוכח מדבריו ומסיק שם דה"ה שאר אמתלאות כגון להתפאר או למצא חן קא מכוין דלא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח וכתב מהרא"י דה"ה היכא שהגוי מסל"ת מפי גוי ואינו ידוע אם הגוי הראשון סיפר ע"י שאלה או לא מאחר שהגוי האחרון לא אמר להדיא שסיפר הראשון ע"י שאלה לא תלינן להחמיר ולומר ע"י היה שאלה א"כ ה"ה בנ"ד בעדות הגלח תלינן להקל ונאמר שהיה ג"כ במיתתו ולא היה ע"פ שמועה מה שסיפר ענין מיתתו וממילא מידחא נמי האי פקפוק דשמא היה עדות הגלח ע"י שאלה ששאלוהו כבר גוים על ככה ונאמר שאין חילו' בין שאלו אותו ישראל לשאלו גוים ולא נסמוך אהיתר שכתב מהרא"י שלא יוצא עדות גוי חזקת ממסל"ת עד ששאלו ישראל אבל להיכא ששאלוהו גוים שלא בפני ישראל שפיר חשיב מל"ת משום דלא מירגש בשאלת גוי שיש להם נפקותא בזה אלא נסמך להחמיר אתשובות הר"ן שכתב להחמיר דכל היכא ששאלו בין ע"י גוי בין ע"י ישראל לא מיקרי מסל"ת. אפ"ה אין פקפוק בעדות זה מן הסתם אלא אוקמינן אשריותא ולומר שלא שאלוהו והגיד מעצמו במסל"ת כראוי ונאמר כי לא שאלוהו רק על איבוד העיר והלכדת המבצר ולאחר שחילק הענין פסק ושוב התחיל ל"ת לספר מאליו במל"ת כל הענין כדמשמע קצת בנוסח העדות. ועוד אני אומר אפי' לא פסק הגלח בשמועתו אלא סיפר כל הענין אחר ששאלו גוים שמועות מאיבוד המלחמה אפ"ה חשיב מדבר לפ"ת כי לא חשב הר"ן להוציא עדות הגוי מחזקות מסל"ת אלא כששאלו להדיא על היהודים דומיא דאיה חבירינו כו' אבל היכא שלא שאלו להדיא על היהודים אפילו היו השואלים יהודים נוכל לומר דשפיר מיקרי מסל"ת מאחר שאינו מרגיש ששאלו על היהודים ויש להם נפקותא מזה וכן מצאתי בתשובה ק"ו בן בנו של ק"ו היכא שהשואלים היו גוים כשלא שאלו להדיא על היהודים אלא על דברים אחרים והוא השיב להם ומספר להם ג"כ דברים אחרים ל"ת אין לך מסל"ת גדול מזה וזה ברור:
ואם יבא מאן דהוא לפקפק לומר הלא עד א' לא מהימן במלחמה משום דאמר בדדמי ונימ' כ"ש גוי המל"ת דלא עדיף ונימא דלא מהימן זה אינו כמ"ש בהגה"ה מיימון ומביאו המרדכי וז"ל וסברת הלב הוא דלא שייכא אותה בעיי' בגוי שאין נאמן אלא במל"ת דבשלמא ישראל המכוין להתיר י"ל דבשעת מלחמה נותן דעתו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות אבל גוי שמספר מעשה לפ"ת ולא שם כוונתו לאותו דבר אינו אחר הנדמה כ"א כאשר ראה וכן הסכימו ר' שמחה ור' נתן עכ"ל. ואפי' את"ל מנין לנו להתיר אותו מכח סברת הלב ונאמר שאף הגדולי' אפשר שלא פסקו כן הלכה למעשה אלא שהסכימו שסברת הלב נותן כך מהני הך סברא לצרף עם טעמים אחרים להתיר. אפ"ה בנ"ד לא צריכה לסברת הלב אלא תלמוד ערוך הוא דלא ממעטינין עד א' במלחמה אלא כשאומר מת במלחמה דשייך למימר בדדמי אבל היכא שאמר מת וקברתיו דלא שייך לומר בדדמי מאחר שאמר קברתיו או היכא שהכירו אחר ההריגה בט"ע דגבי הכרה ל"ש בדדמי אלא בגוף המיתה וכדמוכח בפ' האשה גבי האי גברא דטבע בדגלת כו' ואסבה רבא לדביתי' אפומא דשושבינא לבתר ה' יומי אלמא דמהימן בכה"ג היכא דליכא למימר בדדמי אע"פ שמים כמלחמה דמיא כדאיתא התם להדיא וכ"ש כשאומר ענין מיתתו שאינו תלוי בהריגת מלחמה שמא טעה בדדמי אלא אדרבא סיבה אחרת אמר איך שדנו אותם למיתה הי"ד ובאותה מיתה א"ל בדדמי. א"כ פשיטא דמהימן ע"א וכ"ש גוי מסל"ת והא לך מ"ש מרדכי גבי ע"א במלחמה וז"ל כל מה שאמרנו דאין נאמן במלחמה כגון שהיה הולך להלחם להרוג או ליהרג והיה בתוך המלחמה אבל אם היה הולך בסמוך למערכי המלחמה לקנות שלל וכה"ג בהא לא אמרינן בדדמי שהרי נהוג הוא שבני אדם ההולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהם הלכך לא אמרינן בדדמי. ועוד לא אמרינן מת במלחמה אא"כ נהרג או מת במלחמה כדאמרינן בהאשה דאלו אמרו מת על מטתו מהימנא אלא דווקא מת במלחמה קאמר ואם מת או נהרג ברחוק מקום שלא היתה המלחמה היינו כמת במלחמה וכן משמע בירושלמי פ' האשה שלום. ועוד גדול מזו כתב אפי' מת במלחמה היכא שהכירו בט"ע מהימן וז"ל דבמקום שאמר העד אפילו בשעת מלחמה ראיתיו הרוג אח"כ והכרתיו יפה בט"ע מהימן וז"ל בהא דלא איבעי' לן דפשיטא דנאמן דלא גרע ע"א מאשה דאי אמרה מת על מטתו דנאמנת דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייך אלא בהריגה שיש לאמרה על הספק אבל באמיתת הדבר מ"ל עת מלחמה מ"ל עת שלום: ואף שמדברי הרא"ש יראה היכא דאיכא למימר בדדמי דאינו נאמן אח"כ אפילו בהכרת ט"ע וס"ל שכ"ש בגוי מסל"ת שאינו נאמן שהרי כתב ביבמות בפ' האשה שלום וז"ל ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דידהו היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט אמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בט"ע לחודיה נאמן ואין מדקדקים אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרו בדדמי וכן פי' ר"י הא דבעינן הכא סימנים ולא סגי בט"ע לחוד היינו משום דראו הטביעה ואמרו בדדמי: וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ור"ח פי' מדבעינן הכא סימנים שמעינן דאשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש גוי מסל"ת ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרת ט"ע בלא סימנים. ואפשר דמיירי הכא כשלא נמצא הגוף שלם דאכלוהו כוורי ולא נשאר מהם אלא מה ששנו במשנה פרצוף פנים עם החוטם אבל אם כל הגוף שלם מכירין אותו ואפילו לאחר כמה ימים מהני ט"ע. וכן פי' ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים ולמאי דפרישי' שיש חילוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא עכ"ל מ"מ כ"כ בחיבורי שאין דבריו מחוורים בזה ואעתיק לך אות באות מחבורי וז"ל ואני אומר שמנהג ישר הוא ולא צריכ' לחלק במידי במה שכתב בסוגי' דלעיל וקאמרי סימנים כו' היינו לפי דדחי דע"א אינו נאמן כלל אפילו היכא דליכא למימר בדדמי משום דלא הימנוהו לע"א אלא משום דהוא דייקא והכא לא דייק' עלי' כדפרישית וא"כ מאחר שק' נשים כחד דמיין אפילו כולהו לא מהימני עד דאמרי סימנים דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים כדמסיק בסוגי' אבל לפי מה דפשיטא לן דע"א מהימן היכא דליכא למימר בדדמי א"כ ה"נ נשים או עד א' מהימן אפילו בלא סימנים ע"י ט"ע ומה שייך לומר בדדמי היכא שאומרים שמכירין אותו כי לא מצינו בתלמוד בדדמי אלא שמדמין לומר מת ועדיין לא מת אבל מלתא דתלוי בהכרת ט"ע לא מצינו ששייך עליו בדדמי. וזהו כוונת הרי"ף שכתב ואשתמודעינא ליה כו'. אלמא דלפי המסקנא לא בעינא אלא הכרה בעלמא בט"ע כמו ואשתמודענא שכתוב בנוסח שטר חליצה: ואף שהתוספת מפרשים דדוקא ע"י סימנים נאמנים אבל לא ע"י ט"ע משום דאמרי בדדמי נוכל נמי לפרש דאינהו לא קאמרי אלא לפי שנוייא דדחי תלמודא דע"א לא מהימן בכה"ג א"ל שיתן סימן מובהק אבל לפי האמת דמצינו בתלמוד לקמן גבי האי גברא דטבע בדגלת כו' שהמנוהו לעד בט"ע מודים שפיר שכן הלכה ואפילו ראה בטביע'. וכן נראה בעיני הלכה למעשה להתיר על עדות שמכיר בט"ע אפילו היכא שראה הטביעה וליכא אדם א' שמכירו ואף דעת הרמב"ם נמי דמהימן ואפילו בלא סימן אלא דבעי לומר וקברתיו וכבר הוכחנו דלא בעינן וקברתיו גבי מת במלחמה וה"ה כה"ג דלא בדדמי. ומ"מ שמעינן מדברי הרמב"ם דלא אמרינן בדדמי שאם היינו אומרים שאומר בדדמי ואינו מכיר ממש ושמא אחר הוא א"כ מאי מהני וקברתיו:
ותדע שצריכין אנו לומר מה דאמר בסוגי' וקאמרי סימנא וכו' אינו לפי המסקנא אלא לפי מה דדחי דהא תלמודא מסיק דלא עלייהו סמכינן אלא אסימנים משמע להדיא דלא מהימני כלל אלא שהיו נותנים סימנים בגופו קודם שראו אותו וכל אפין שווין דמהימן אפילו ראוהו ואומר מכירו אני ע"י סימן זה דלא שייך לומר בדדמי. אלמא דלפי המסקנא אזלא הך סוגיא ואין לבנות עלי' א"כ ה"ה דמהימן אף בט"ע וכן כתב המרדכי וכו' עכ"ל. ועוד אפי' לדעת הרא"ש דלא מהני ט"ע היכא דראה הטביעה וה"ה מת במלחמה מ"מ היכא דאיכא ט"ע וגם הוא מיתה אחרת שאין לומר עלי' בדדמי פשיטא דמהימן וכ"ש היכא דאיכא סימן גבשושי' עם ט"ע דמהימן. ועוד אני אומר אפילו תאמר היכא שנהרג במלחמה אפילו במיתה שאינה במלחמה אלא בסבה אחרת וליכא למימר בדדמי אפ"ה לא מהימן מאחר דאיכא למימר שטעה בדדמי א"כ לא מהימן בשום דבר ונאמר שאף שינה הענין כי הוא סבר שאמת הוא שמת בלא ספק ולכן שינה הענין למיתה אחרת כדי שיתירו האשה על פיו ולכן נמי אמרינן היכא דאיכא למימר בדדמי תו לא מהימן בט"ע אלא בסימנים מובהקים ונאמר ג"כ שגבשושית אינו סימן מובהק גבי גוי שהכירו כבר כדעת מהרא"י וא"כ נאמר בנ"ד דלא מהימן על המיתה משום דאמר בדדמי א"כ בהכרח ט"ע אף עם סימן גבשושית לא מהני אפ"ה ליכא ספיקא וגמגום בנ"ד דליכא למימר בענין אותה המיתה בדדמי וגם המעיד אינו ישראל אלא גוי המסיח ל"ת דבשלמא גבי עדות ישראל לחוד איכא למימר מאחר שטעה בדומה ומתכוין להתירה בדמיונה א"כ לא מהימן במידי דשמא משנה הענין כדי להתירה א"נ אפילו בעדות גוי מסל"ת לחוד אף שאינו מכוין להתירה אפ"ה מאחר דאיכא למימר בדדמי אמר שוב לא מהימן בהכרת אחר מיתה כדעת הרא"ש. ואפשר דאפי' בסי' גבשושית שאינו סימן מובהק ממש לא מהני אבל מ"מ היכא דאיכא תרווייהו לעילויא דגבי גוף ענין המיתה לא שייך לומר בדדמי והמעיד הוא גוי שאינו מכוין להתיר בנ"ד פשוט יותר מביעת' בכותחא דשרי הך איתתא בעדות הגלח להתנסבא לכל גבר דתיצבי: וא"ל שעדות היהודי' מפי הגלח מוכחש שא' אמר מפיו איך שהכוהו בעורף מכת מות והשני אומר מפיו גיקעפט דמשמע שחתכו את ראשו אין זו הכחשה כלל דסוף סוף ענין א' הוא וכ"ש לעדות אשה דשרינן במסל"ת וע"פ אשה וע"א ולא בעינין דרישה וחקירה כולי האי דשפיר הוי עדותו עדות ואין זה הכחשה: ועוד אפשר דגם התזת ראשו קרוי גניק אפ גישלאגין וכן הכאת עורף במכת מות קרוי גיקעפט כי בלשון הדיוט שלהם אין דקדוק כ"כ. ועוד איך יעלה על לב דזה הכחשה ששמא תרווייהו איתנהו שהכו אותו כבר מכת שברי עורף במכת מות ואח"כ חתכוהו לראשו: והעדות השני שהעיד ר' אביגדור כו' והעתיק הגאון מהרר"ש איך ששמע מפי הגוי שאמר במל"ת שהוא קברו בין הפגרים ואמר שימשכן את גופו שהוא שמואל הזה שגם עדות זו מספיק כמ"ש מהרר"ש אלא שלא נשמר בזה דשמא אין הגוי מהימן בהכרת ט"ע אחר המיתה וראייתו ממאן איכא ביה חיוואי כו' אין זו ראיה ששם ידע במיתתו ולא שאמר שהכירו אחר מיתתו וכבר כתבתי שדעת מהרא"י שאין לסמוך כלל בעדות גוי בהכרת ט"ע ואף בסימנים שאינן מובהקים אחר המיתה כ"ש הכא שלא אמר סימן כלל אבל מ"מ בנ"ד שאמר הגוי שרצה למשכן נפשו על ככה מהימן בט"ע וסמכינן אתשובות מהר"י מולי"ן שהתירו ונאמר דבנידון זה כ"ע מודו דמהימן דמ"ט לא יהא הגוי נאמן דשמא לא דקדק יפה הכא דחזינן שדקדק יפה שהרי רצה למשכן נפשו על ככה א"כ חזינא דקושטא קאמר. וא"ל במה שרצה להשכין נפשו על ככה עביד איניש דגזי' ולא עביד זה אינו כי מי הכריחו לכך ומעצמו אמר ל"ת א"כ וודאי קושטא קאמר: וגדולה מזו כתב מהרא"י בכתביו וז"ל דמשמע מתוך דברי הגוי דלא הוי משקר מדקאמר ותמצאו אצל כפר פ' ואי הוה משקר הוה מוכחש כשיבדקו שם ולא ימצאו כדבריו. וכעין זה כתב מהר"ם בתשובה דכה"ג מהימן טפי משאמר נהרג סתם עכ"ל וכ"ש בזה שרצה להשכין נפשו על אמיתת דבריו שכן הוא כדבריו ולא הייתי מאריך בזה מאחר שאין פקפוק בעדות הגלח אלא שאם יבא גוי מסל"ת ויאמר לא מת שלא נאמר שלא תנשא ואף אם נשאת תצא ואם בא קודם שהתרנוה כי הגאון מהררי"ץ עדיין לא פרסם פסקו ולא פשט התירו אלא ששלח דבריו לב"ד שלנו אבל השתא דאיכא ב' עדים גוים מסל"ת אפילו אם היה בא גוי ואמר מל"ת חי הוא דלא משגחינן כי בפסולי עדות הלך אחר הרוב וכ"ש עתה שהתרנוה ולפי מה שהתרנוה אפילו אם יבא עד כשר ישראל ויאמר שראוהו חי תו לא מהימן ולא תצא מהתירה הראשון. אף שכתב מהר"מ בתשובה השייכה לסדר נשים וכן במרדכי בפ' האשה וז"ל שני גוים המשיחין לפ"ת פ' מת ואתא עד כשר ואמר לא מת לא משגחינן בי' אלא אזלינן בתר רוב דיעות דאין חילוק בין כשרים לפסולים בעדות אשה ואזלינן בתר רוב דיעות הפסולים לבטל דברי עד כשר וראיה מפרק האשה שלום עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא ודייק בגמרא פשיטא אין דיבור של אחד במקום שנים ומשני ל"צ בפסולי עדות וכר' נחמי' דאמר ר' נחמי' כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות ועשו שני נשים כאיש אחד פי' שתי נשים שהכחישו עד אחד כשתי אנשים באיש א' בין לקולא בין לחומרא כדמסיק בתר הכי מאן דאמר דאזלינן בתר רוב דיעות ה"מ לחומר' אבל לקולא לא קמ"ל: כן הדין ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דגרסינן התם כל היכא דאתי ע"א כשר מעיקרא אפי' ק' נשים כחד דמיין אלא הב"ע דאתי אשה מעיקרא ותירצו לר' נחמי' עד דעשו שתי נשים כאשה א' וב' אנשים כאיש אחד אבל ב' נשים בעד אחד פירוש דאתו לבסוף כי פלגא ופלגא דמי אפי' בזה אחר זה דאתו שתי נשים מעיקרא ואמרו מת ולאחר זמן בא ע"א כשר ואמר לא מת כפלגא ופלגא דמי ולא תנשא ואם נשאת ל"ת וכן משמע מתוך פירש"י שבכאן וא"כ אי הלכתא כלישנא קמא תנשא ואי הלכתא כלישנא בתרא אפילו נשאת בדיעבד תצא והלכת' כלישנ' בתרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובירושלמי נמי משמע כלישנא בתרא וכו' ומהרא"י החמיר יותר בתשובה דאפי' איכא ישראל אח"כ שהוא פסול לעדות מדרבנן מ"מ היכא דכשר מן התורה לא אזלינן בתר רוב דיעות וז"ל אבל בנידון זה של מהר"ם אם איתא שעד כשר להעיד מן התורה א"כ מנלן דאזלינן בתר ג' גוים לקולא שהם פסולים להעיד מדאורייתא דלמא לא אזלינן בתר רוב דיעות כה"ג אלא היכא דפסולייהו שוה כדמשמע לישנא דגמרא וז"ל ותרצו לר' נחמי' הכי ר' נחמי' אומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באשה א' כב' אנשים באיש א' אבל שתי נשים באיש א' כפלגא ופלגא דמי עכ"ל. הרי שלא כתב אלא שתי נשים באשה א' דפסולייהו שוה אבל היכא דעד כשר מן התורה אומר לא מת אע"ג דפסול מדרבנן וג' גוים אומרים מת שהם פסולים מדאורייתא מנלן דאזלינן בתר רוב דיעות דפסולים מדאורייתא נגד המיעוט דכשרים מדאורייתא ע"כ: אבל זאת אין ראיה דאיירי כולהו קודם שהתירוה אבל לאחר שהתירוה לא מבעי' לדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל שאפי' עד כשר גבי אשה א' לא תצא מהתירה הראשון דלית כאן בית מיחוש ואני בחבורי הסכמתי עמהם אלא אפילו לדעת הרמב"ם והטור דס"ל דעד כשר לגבי הכחשת אשה חשוב כשתי נשים וא"כ אפילו נשאת תצא וה"ה בגוי מסל"ת דדין אחד להם כי לא עדיף מעדות אשה אפ"ה היכא דאיכא שנים דאומרים מת אף הרמב"ם מודה שלא תצא מהתירה ראשון כמ"ש המגיד משנה ולכל היותר אין כאן אלא לזות שפתים משום דר' אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים וזה אינו איסור אלא עצה טובה כמ"ש הרא"ש בפרק ב' דכתובות וכ"ש לשאר הפוסקים דלא חיישינן כלל להא דר' אסי וכתבו להדיא אפילו לכתחלה תנשא והארכתי בזה בחבורי ואפשר דכאן דהוי רוב דיעות להתירה וגם כבר התירוה אפי' לזות שפתים ליכא. ועוד אני אומר שעכשיו שהתירוה אפילו אם יבואו שני גוים אחרים ואומרים במסל"ת שעדיין חי הוא לא תצא מהתירה ראשון. וכ"כ דלזות שפתיים ליכא בי' איסור כלל אלא עצה טובה ואפילו אם יבא המפקפק ויאמר לזות שפתיים יש בו איסור כדמשמע קצת בדברי התוספות דכתובות מ"מ בכאן לית בית מיחוש כלל שהרי יש בכאן נמי עדות בטביעות ים שאין לו סוף שיועיל להכריע דלא הוי כמחצה על מחצה דנהי דלא שרינן לכתחלה בטביעות מים של"ס מ"מ חשיב סוף לענין דיעבד שהרי מסיקנא להדיא בפרק בתרא דיבמות שאם התירוה במים של"ס שלא תצא א"כ הוי צירוף להכריע א"כ לית כאן בית מיחוש אם לא שיבואו ח"ו שני עדים כשרים או ג' גוים מסל"ת שעדיין חי דאז אזלינן בתר רוב דיעות כי עדות טביעות מים של"ס לא עדיף מעדות גוי מסל"ת שחי הוא ואם יבא המפקפק לומר אדרבא לא די שלא יהני לצירוף אלא אדרבא מקלקל הוא שהרי העדות מוכחשים במה שאמרו מענין טביעת מים של"ס ויאמר שעידי הטביעה יהיו רבים ופסולי עדות הלך אחר הרוב לית כאן בית מיחוש כלל. שהרי משנה שלימה היא א' אומרת מת וא' אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו לא תנשא ר' יהודא ור"ש אומרים הואיל ושניהם מודים שאינו קיים תנשא והלכה כמותן לגבי ר"מ וכן פסקו כל המחברים והרא"ש בתשובה נמי כתב שאם שני עדים מעידים שמת אפילו יש הכחשה בדבריהם נושאין את אשתו וא"ל דעדות טביעת מים שאין להם סוף מאחר שאין מתירין להנשא א"כ לא חשוב בעדות מת. ז"א שהרי אם נשאת לא תצא מדאשתבע רב נחמן אכלוהו כוורא לחסא כו' אלמא שוודאי מת נ"ל דאל"כ לא הוי משתבע לשיקרא אלא שחכמים החמירו בדבר לאיסור א"א וא"כ לא חשוב עדות מוכחשת שהרי אף הטביעה מיתה היא. וכן יראה מדברי אביאסף שכתב וז"ל ואין לתמוה על רב נחמן דאישתבע הכי כיון דאשתו אסורה אלא מספקינן אי מיית אי לא יש לומר דרובן אינן ניצולין ורב נחמן אישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא דבעדות החמירו ורב נחמן לא הי' מתכוין להתיר אלא היה מתאונן כך ודיבורי' אטעי' ואזלינן ואינסב' עכ"ל. והשתא קמן אע"ג דרב נחמן היה אדם גדול בדורו וחסיד ולא הוי מכוין להתיר אפ"ה נשבע על אמיתת הדבר בצערו עליו כי ההוה והרוב הוא בוודאי לברור לו שמת והא ראיה דלענין ירושה יורדין לנכסי' כמ"ש המרדכי להדיא. ואין להקשות ממה שכתב המרדכי בסוף יבמות יהודי א' הלך בספינה עם גוים כו' ובא גוי מסיח ל"ת שהרגוהו גוים והשליכוהו למים וגוי א' בא והסיח ל"ת שחי השליכוהו ומקצת גדולים התירו מטעם שאין הגוי נאמן במידי אלא להתיר ולא לאיסור אח"כ ומש"ה אפילו לא התירוה ע"פ גוי הראשון מותרת להנשא. והמסקנא סתם בשם ר"ת ותשובה ר"ג שאסורה שאין חילוק בין גוים המכחישים זה את זה לישראלים כו' והכי קי"ל אלמא דטביעה במים חשבינן לי' כחי והוי הכחשה. זה אינו דדוקא התם שלא אמר הגוי המכחיש כלל מענין מיתה אלא שהשליכוהו למים ואפשר שלא ביקשו להמיתו ואם ישיט ויעלה יעלה א"כ הוי עדות מוכחשת אבל בנידון דידן כל אלו שהזכירו הטביעה למיתה הזכירו מן האט אין גיטרענקט נהי דלא מהימני בכך דחיישינן שמא אמרי בדדמי ועלה ממקום אחר היינו שלא להתיר לכתחלה מכח חומרא דעריות אבל מ"מ אמת הוא דחשבינן כמת כדפי' א"כ אין זה הכחשה ועוד טביעת בנידון זה שהעידו שדן אותם הפוחז למיתה י"ל דאף להנשא שרי' ולא אמרינן שאין מתירין במים שאין להם סוף לכתחלה היינו בנטבע דומיא דעובדא דחסא גבי רב נחמן ודומיא דמתניתן בנפל למים שאין להם סוף אבל במי שדנו אותו למיתה על קידוש השם מסתמא הורידוהו למים להטביעו בענין שלא יעלה ואף שמהרא"י כתב שאין ראוי להתיר אפילו בעדות הגוי מסל"ת שאמר שראה שאר צוררי גוים שהטביעו ולא היה יכול להצילו בשום ענין כו' שאני התם שעשו הצוררים משום רשעות א"כ די להם בטביעה בעלמא ואף אם יעלה כאשר לא שכיח כלל מה בכך סוף סוף מלאו את זממם הרע לעשות בו כרצונו להטביעו במים ועל הרוב אינם נצולים ואם זה יעלה יעלה או שלא דימו כלל שיעלה. אבל בנידון זה שדן אותם הפוחז למיתה כדי להחזירם לדתו והם קדשו השם והקימו עליו מסתמא הטביעה כדרך שדנים חייבי מיתה שקושרים ידיו ורגליו שלא יכול לשוט או קשרו אבן גדול בצווארו כדי שירד למצולה ולא יעלה או שכבר הכו אותו מכת עורף לשבור מפרקתו בענין שלא יכול לעלות בפרט כאשר שמעתי שכך עושים במדינתו של אותו הפוחז הרע וכאשר משמע בשאר עדות ונהי שלא מלאני לבי בעדות הטביעה לחוד מ"מ כדי הוא מ"ש לסמוך עליו שיהי' עדות מיתה ולא עדות מוכחשת ועוד מאן לימא לן שכל מה שהעידו בטביעה והריגה דלאו כולהו קושטא קאמרי דאפשר שהכו את העורף מתחלה להטביעה וחזרו והוציאו אותו מן המים ע"י חבל או באיזה ענין שהוציאו והיה מוטל מת על הקרח ואחר זמן מה נקבר ג"כ ע"י גוי שהכירו בסימנים או בט"ע דמהני לדברי הרא"ש היכא שהוא שלם אפי' שלא ראה מיד אחר שהעלוהו מן המים היכא דלא ראו הטביעה דלא אמר בדדמי: א"כ נחזור לענינינו דהך אתתא מרת שרה בת אלמנה ר' שמואל הי"ד שריא להתנסבא לכל גבר דתצבי ומעתה אני ובית דיני מתירין אותה היתר גמור ושוב לא ניחוש לקול שיוציאו השונאים המדמים עצמם כאוהבים לומר שהוא חי וכאשר כתב ר' ירוחם בספרו וז"ל אם אחר שנשאת יצא הקול שהוא חי אין מוציאין אותה מתחת בעלה אלא בראיה ברורה ואפשר שה"ה לא תצא מהתירה הראשון על ידי קול אלא דלא בעינן עדות ברורה לאוסרה כי אם אחר שנשאת אבל קודם שנשאת תוכל לאסור אפילו בעדות הפסולים או מסיחים לפי תומם ובנידון דידן שלא יכול להתפשט שום קול כי אם מגוים ופשיטא דלא חיישינן לי' דלא עדיף מאלו העידו ק' גוים שחי הוא דשוב לא נאמין להם מאחר שאינו מסל"ת וא"ל מסתמא הקול בא מעדות מסל"ת דאדרבא בעדות אשה תלינן לעולם להקל כל זמן שלא מוכח כאשר כת' מור"מ בתשובה והבאתי לעיל כ"ש שלא נתלה להחמיר וא"כ ליכא למיחש למידי אלא כשיבוא ג' גוים ויסיחו לפ"ת חי הוא ונאמר שבפסולי העדות נלך אחר הרוב אפילו גבי גוים כתשובת ר"ג וגם נאמר שכל עדות הטביעה אינה מספקת כאשר לא מלאני לבי להקל עלי' ואינו עומד אפילו נגד א' שאומר שהוא חי. גם אין לסמוך על עדות הקידר שהוא גיסו של הפוחז כי היה על ידי שאלה ואף ששאלוהו על ידי גוים לא מישראלים כבר כתבתי שאין לסמוך על זה כדברי הר"ן וכ"ש עדות אחרת של המאסקוויטר ששאל אותו היהודי שאינו עדות וכן אין לסמוך על עדות שלשה מאסקוויטר כו' לפי שדומה להא דאמרינן דלמירמא אימת' קמכוין שהרי בא לספר מאכזריותיו כאשר מוכח מתוך העדות ובפרט שכן דרך הנמלטים לספר ברוע מדותיו של המושל שברחו ממנו: וכבר ידוע דלא מהני עדות הגוי אלא במסל"ת ממש אבל היכא דאיכא למימר להטלת אימה קמכוין או שאמר דרך התפארות והדומה לו שתלה בסיבה לאיזה תועלת שאמרו אמרינן דלא מהני וה"ה כה"ג וא"כ לית לן למסמך אלא על שני עדים גוים המסיחים ל"ת ועדות הטביעה שאפילו אם יבא עד כשר או ב' עדים גוים המסיחים לפי תומם שחי הוא דלא מהימני וכל זאת שלא לצורך אלא להנצל מתרעומות שונאים שאם יראו דברינו כתובים אז ילאו למצא תחבולה להוציא קול או לשכור גוי אחר שיאמר במסיח ל"ת חי הוא כי קשה להם להשתדל ג' גוים שיהיו כולם מסיחים לפי תומם:
ולכן אני אומר ברבים בפומבי' שאותה אשה מותרת ע"פ ב"ד שלנו בלי ספק וגמגום שבעולם וגוזרני בחרם הגדול בצרוף החרמים שגזרו הקדמונים שלא להוציא לעז על גיטין בכדי שלא להטיל מום בקדשים ולהרחיק מלזות שפתים גלל כן אנכי עמהם בנ"ד ובצרוף ישיבתי אטיל אני ארס צפעוני כנחש הקדמוני. במפקפקי' בהוראה זו התרת האלמנה שרה בת ר' דוד בין במעשה בין בדבור בין בתחבולה ע"י אחרים יודין וארמאין והשומע לדברינו יונעם משמי מרומים ויזכה לשנת ניחומים: דברי שלמה בן מהר"ר יחיאל לורי' ז"ל הנק' שר יצחק.
אחר תיקון יריעה ברוב יגיעה בא אלי ידיעה מעדות אחרות כאשר מועתק פה וזה הנוסחא.
במותב תלתא כחדא הוינא בי דינא ואתא לקדמנא כמר משה בכמר אהרן והגיד בפנינו בוליו"ע וע"פ חרם יהושע בן נון מי"ר זענין צו פעשטאשאטץ גיוועזין איבר נאכט אז מיר זיין קיין לובלין גיצוגין צון יאר מארק סי' יודא שכ"ה לפ"ק דא זענין דרייא רעדליכי פריצים דורט בייא אונדז גילעגין איבר נאכט דא זיין גיוועזין אונטיר קראקא הער דא האבין מיר גיהיישין יהודים מן זאל אונדז ברנט וויין געבין פאר טאג אונ האבין דיא פריצים אוך צו טרינקין געבין. האט אייניר פון די פריצים אן גיהובין עס זענין אויך גוטי לייט אונטר יהודים איך בין צו כאליצק גיוועזין שיר דרייא יאר נאך אנאנדר דא האב אלדש גוטץ גיהאט פון יהודים פון איינים דער האט גיהיישין שמואל דער העכשטר דארטין דער איז גאר איין גוט מאן גיוועזין האב פיל גוטץ גיהאט פון אים אונ האב מיט אים גיטרונקין אז ווען ער וועט מיין ברודיר גיוועזין אז מן האט דיא ליטוואר אונ פאלקין פון אנאנדיר גישיידין אזו זענין מיר גילעגין פינף אודר זעקש טאג דז ער איז בייא אונדז גיוועזין דא האט דער פוחז לאזין אויש רופין וואו יהודים זענין דא זאלין צו אים פארין האבין אים דיא שטאט לייט פר מסירט דז מן האט צו אים גפירט אונ אנדרי יהודים אויך און איין פרויא מיט קינדר אזו האבין מיר אונטיר אנאנדיר גירעט נון האטש קיין נוט מיט דען יודין זיא האבין פיל געלט ווערין זיך וואול אויש קופין אביר גאט ווייש וויא עש מיט אונדז וועט גיין איבר איין קלייני וויילי דער נאך האבין מיר גיזעהין דזמן אלי צום וואשיר פירט הוט אונ האבין גיזעהין דן מן דיא פרויא מיט דען קינדירליך אונ אנדרי יודין נעביך אין דאש וואשיר דער טרענקט האט אונ דעם שמואל נעביך מיט איין שטריק הוט מין אים אנאב גילאזין אום וואשיר ביז אים דיא זייל איז אויש גאנגין אונ האבין אים ווידיר ארויש גיצוגין אונ אויף דאש אייז אזו אין העמד גילייגט דז זיך אידיר מאן דער ברמט האט און האבין מוזין וויינין כל זה הגיד בפנינו כ' משה הנ"ל כאשר שמע הדברים היום יום ד' טבת שכ"ה לפ"ק: יצחק בר יעקב שליט"א: אליעזר בר נפתלי ז"ל: אברהם בר יחיאל שליט"א: החתימות הנ"ל אמיתות וישרות ובפני הוגבה העדות הנ"ל: נאום מתתי' בן מהר"ר שלמה יצ"ו:
הועתק אות באות מגוף הכתב:
לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא תלמיד של חכמי' שעליהם אמרו חכם עדיף מנביא בריך רחמנא דיהיב חכמתא לחכימין וכאשר יגעתי כן מצאתי בלבי לתרץ העדיות שלא יהי' מוכחשים והא והא איתא שבעו"ה הטביע אותו ע"פ גזירת הפוחז והוציאו אותו בחבל והשליכוהו על הקרח והי' מוטל מת על הקרח ואפשר ג"כ מפרקתו השבירו מקודם כדרך שעושים הצוררים בנימוס מיתתם או שעשו לו כך אחר שהוציאוהו מן המים לגמור את מיתתו או כדי לנוולו ס"ד לפי הדעות אשר בא לידי עתה מותרת האלמנה שרה הנ"ל להנשא בפשיטות וא"צ שוב לכל הראיות שהבאתי נגד המפקפקים כי אין כאן מקום לפקפק כלל ומ"מ יש תועלת בידיעת הראשונה שאף אם יבואו עתה ג' גוים מסל"ת חי הוא או ישראל וגוי מסל"ת לא נחשוב לכלום כי עתה יש לנו ג' עדי מיתה במסל"ת וצרוף עדות הטביעה כאשר בררתי בראיות ברורות ואין לי ספק בזה שבוודאי לא יהי' ולא יעלה ולא יבא אלא דמסתפינא מתחבולות אויבי נפש אדני דוד יצ"ו כאשר כתבתי כבר: ועכשיו אני חוזר שנית ומודיע לרבים שהאשה אלמנת ר' שמואל הי"ד מותרת להנשא לכל גבר ושריא אפילו לכתחלה בלי נדנוד ופקפוק שבעולם וכ"ש שראוי להטיל עונש מיתה ושמתא על המתריזין בהיתר דידן אפילו קודם שתנשא וכ"ש לאחר שתנשא ע"כ אני מזהיר ברבים בלתי יהרסו ליחטא בשפתים או ישרבבו לשונם במראה או בתחבולה לפקפק בשריותא דהאי איתתא אלא יאמין וידום כפי דת חכמינו הקדושים. כה דברי שלמה בן מוהר"ר יחיאל לוריא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |