שו"ת דברי חיים/ליקוטים והשמטות/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים ליקוטים והשמטות יא

סימן יא

הרמב"ם ז"ל בהל' סוכה ולולב פ"ח הל' ה' פסק דאם ענבים מרובים מעליו ולקטום ביו"ט כשר בדיעבד ולא חילק בין השחירו בי"ט או לא ובגמ' (סוכה ל"ג ע"א) היא אבעי' דלא איפשיטא דקאמר התם וז"ל בעי ר"י נקטם ראשו ועלתה בו תמרה בי"ט מהו יש דחוי אצל מצות או לא כו' עד תיקו ושם ע"ב ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטו מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חו"נ לא תפשוט עכ"ל ולמה מחליט הרמב"ם להכשיר במיעטן בכל ענין כן הקשה הכ"מ ז"ל ע"ש ובאחרונים. ונלע"ד לתרץ דהנה אמרינן בגיטין (דף נ"ד ע"א) המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו' יעוי"ש וקשה כיון דאפי' במקום מצוה העמידו דבריהם לאסור א"כ למה כשר במיעטן הא עבר על תיקון מנא וה"ל לקנסו ועיין פ"י [בסוגיין] רצה לומר דיש מקום לומר דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה וזה קשה דהא חזינן בשופר העמידו דבריהם [עיין בר"ה ל"ב ב'] ומ"ש הדס ומ"ש שופר. אך י"ל בפשיטות דהא קשה ניתי עשה ונדחי ל"ת והתירוץ דלא הוי בעידנא לא שייך כאן דהא מבואר בפשיטות דבלאו מתקן מנא אין שום איסור ללקוט הענבים והנה כל מה שליקט עד דלא הוי רוב עלין אינו עובר ולא מתקן כלום ובאותו האחד שנכשר ע"י דממעטו לגבי (האילן) [העלין] באותו פעם נעשה המצוה והוי בעידנא וצ"ל הטעם דיו"ט עשה ול"ת והנה מבואר דברי ריב"א ז"ל [בתוס' חולין קמ"א א'] דנהי דדחי העשה הל"ת מ"מ עשה אין דוחה עשה ולכן אין עשה דוחה ל"ת ועשה דנהי דהל"ת נדחה מ"מ העשה נשארת מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא"כ לק"מ דלמה לא יאסרו בלקטן כמ"ש המעשר בשבת והטובל בשבת דז"א דבדיעבד קשה מאי אולמא האי עשה (דאורייתא דלולב מהאי עשה) דיו"ט דבאמת עשה דוחה ל"ת ורק דעשה נשארת ולזה מאי אולמא האי עשה די"ט מעשה דאורייתא דלולב ולא עביד כלל איסורא בדיעבד וכמ"ש בזה בנ"ב [מה"ק בסוף הספר] כידוע מש"ה לא גזרו לאסרו בדיעבד דהוי כלא עביד איסור כלל אך עדיין נשאר לברר דהא כ"ז לר"א דס"ל יו"ט עשה ול"ת אך להחולקים על ר"א ולא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת ורק הטעם דאין דוחה יו"ט משום דהוי כמילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט מדרש דהוא לבדו כמבואר בשבת [כ"ד] א"כ דכיון דיו"ט אינו נדחה מפני עשה א"כ עביד איסורא בהמעטת הענבים דמתקן מנא וא"כ אפי' בדיעבד הוי להיות אסור כמו במעשר בשבת אך דז"א דכתבו התוס' בביצה ז"ל הש"ס (ח' ע"ב) ס"ס יו"ט משה ול"ת הוא ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה עכ"ל ושם בתוס' ד"ה ס"ס ותימא דהכא משמע לרבא דאית לי' עשה ול"ת מדדחיק נפשי' לשנויי ובפ' במה מדליקין א"ר הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה ור"א אמר יו"ט עשה ול"ת משמע דרבא ל"ל ההוא טעמא וי"ל דגמ' דחיק נפשי' לאוקמי מילתא דרבא אליבא דהלכתא די"ט עשה ול"ת אע"ג דרבא עצמו ל"ל האי סברא עכ"ל אלמא דלמ"ד יו"ט אינו אלא ל"ת דוחה כיסוי את ל"ת דיו"ט ולכאורה קשה למה ידחה הא כתיב לבדו לאפוקי מילה שלא בזמנו שא"ד וה"נ לא ידחה שום מצוה שאינו נקבע בזמן לא ידחה יו"ט וכיסוי הוי אין לו זמן קבוע ולמה ידחה יו"ט מ"ש ממילה שלא בזמנו אולם דברי התוס' ברור מללו דרש"י כתב במס' שבת (כ"ד ע"ב) בד"ה לבדו למעוטי משלב"ז דלא דחי' שבת וי"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה י"ט וה"ה לשריפת קדשים טמאים עכ"ל הרי דמצוה דאפשר לקיימה למחר דוקא כמילה שלב"ז אבל דבר שלא יוכל לקיים לאח"כ כמו בדם דחיישינן שיבלע בקרקע כמבואר שם בראשונים א"כ ל"ד למילה שלב"ז ומש"ה שפיר כתבו דלהך מ"ד דלא ס"ל (שדחי) [דהוי] עשה ויו"ט הוי רק ל"ת נדחה מכיסוי דל"ד במילה שלב"ז דבמילה יכול לקיים למחר משא"כ כיסוי ועיין בט"א [ר"ה דף הנ"ל] כתב בהדיא דלמ"ד דיו"ט אינו עשה נדחה מפני שופר רק דשופר אינו בעידנא א"כ הכא דכתבנו דהוי בעידנא דוחה יו"ט וא"כ למה אסור למעט ביו"ט הא עשה דלולב הוי לדחות הל"ת לחוד די"ט דלא אפשר למחר ול"ד למילה שלב"ז אך נ"ל הטעם דמבואר פלוגתת ר"ת עם הפוסקים דלר"ת ז"ל א"צ בעידנא ממש דהא אשר תכסה כתיב ואינו מצות ציצית רק לאחר עטיפה ואיסור כלאים חל תיכף מלא יעלה ולר"ת הוי זה כמו בעידנא כיון דא"א האשר תכסה בלתי העלאה ולהפוסקים החולקים ס"ל דזה לא הוי בעידנא וע"כ לדידהו בציצית ג"כ המצוה תיכף דאל"ה לא הוי צריך בכל עשה דדחי ל"ת בעידנא דיליף מכלאים [בציצית וע' בשאג"א סי' ל' ול"ב] והנה בהדס שענביו מרובים מעליו שלע"ע אין שום מצוה ללקחו ורק שעוסק ללוקטו ולקיים מצות לקיחה בעת המעטתו מ"מ זה לא מקרי בעידנא דאין מצוה כלל בהדס זה דאין ראוי למצוה ובזה שמתקנו למצוה אינו דוחה הל"ת ואין עשה דוחה ל"ת רק כמו כלאים שהוא לאו ובו ציצית שהמצוה ללבוש בגד כזה [בציצית] והל"ת מעכבו דוחה עשה לל"ת אבל כשעדיין אין מצוה כלל על דבר הזה רק מתקנו למצוה ובזה יקיים המצוה בכה"ג לא דחי העשה הל"ת דהרי עדיין לא חזי למצוה ולא הוי בעידנא ומש"ה אסור למעט ביו"ט אך לאחר שמיעטו ועביד איסורא מותר לקחתו ולא אמרינן דאסור מדרבנן דרבנן אסרהו ז"א דהא מצות לולב דוחה כל הל"ת דיו"ט ורק קודם המיעוט לא הוי בעידנא אבל השתא דכבר כשר א"כ ההדס בגופו ראוי רק דאיסור מדרבנן משום שעבר על דרבנן בזה דחה העשה לל"ת ול"ד למילה שלב"ז כנ"ל [משום דא"א להמתין למחר] מש"ה לא אסרוהו בעבר ולקטן ועפ"ז מתורץ דברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש שלא חילק בין נראה ונדחה בין דיחוי מעיקרו כמו שמחלק בגמ' בין אשחור מאתמול דזה ליתא דהתוס' כתבו דלא הוי בידו משום דאסור למעטו ורק לענין דיחוי מעיקרו דקיל מקרי בידו ויעוין בדבריהם וא"כ כ"ז להנך מ"ד דיו"ט לא הוי עשה ורק דל"ד משום דהוי שלא בעידנא ורק דלא אסרוהו דלאחר המיעוט [לאסרו משום דעביד איסורא] הוי בעידנא ולזה שפיר הוי חילוק בנראה ונדחה לא הוי בידו דלכתחלה עכ"פ אסור לעבור שלא בעידנא ומש"ה לא מקרי בידו ובדיחוי מעיקרא מקרי בידו ולא הוי דיחוי אך כ"ז להנך מ"ד דלא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת וכמבואר דהך סוגיא לרבא ושארי מ"ד דלא ס"ל דיו"ט הוי עשה אבל לדידן דיו"ט הוי עשה ול"ת הטעם דאינו דוחה לא משום בעידנא דזה הוי בעידנא כשיטת ר"ת כיון דא"א מבלעדי הלקיטה ורק הטעם דא"ד יו"ט משום די"ט עשה ול"ת וא"כ לאחר שמיעט לא עשה איסור כלל כנ"ל דמאי אולמא עשה דיו"ט מעשה דלולב וכיון דלא עביד איסורא הוי בידו ולכן אפי' בנראה ונדחה לא הוי דיחוי וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף