שו"ת דברי חיים/ליקוטים והשמטות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים ליקוטים והשמטות ו

סימן ו

שאלת לתרץ דברי הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פ' קנה חמץ זה מעכשיו ה"ז ברשות העכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהי' אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא א"ל קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ עכ"ל והקשה עליו הראב"ד וז"ל לא נהיר כו' אלא אפי' לא הגיע זמנו עד לאחה"פ אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם עכ"ל גם האחרונים האריכו בזה והצל"ח נתקשה דלמה לי' הרהינו כיון דאמר מעכשיו הוי למפרע הוא גובה דאז מותר לאה"פ אפי' בלא הרהינו כמבואר בש"ס [פסחים ד' ל"א] לאביי:

ולתרץ כ"ז נקדים מה דהתוס' ז"ל בגיטין [דף מ' ע"ב ד"ה הקדש] והרשב"א ז"ל [שם] כתבו דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד הוא לרבא לשיטתי' דס"ל מכאן ולהבא ה"ג אבל לאביי דס"ל למפרע ה"ג אין הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד והפ"י והצל"ח [פסחים ל"א ובגיטין שם] כתבו לומר איפכא דלהמסקנא גם לאביי חמץ מפקיע מ"ש ורק לס"ד הוי לומר כן ובזה שפיר יתורץ הפלוגתא דברייתא [דף ל"א ע"א] אליבא דאביי כמו לרבא ומתורץ קושית התוס' פסחים [שם ד"ה אלא] ולפעד"נ דא"א לומר כלל הקדש מפקיע מ"ש לאביי דלמפה"ג דלא יוכל הלוה להקדיש דבר שאינו שלו ומתחילה לא חל הקדש כלל והאיך יפקיע מ"ש אם לא חל מעולם בשלמא לרבא הוי ההקדש עכ"פ מעכשיו חל כמו שמכורה לשעתה אם מכר הלוה ורק כשבא המלוה לגבות גובה מיד הלוקח אבל בהקדש לא יוכל המלוה לגבות ממנו כיון שנקרא עלה שם הקדש וכמ"כ בחמץ ושחרור אבל לאביי דהי' למפרע של המלוה א"כ לא מכורה כלל מעולם הגם דקודם זמנו לא יכול לטרוף מהלוקח וגם פירי לא גבי מלוה מ"מ הוי רק ק"פ אבל קנין הגוף הוי מעולם של מלוה ואינו יכול הלוה להקדישו כלל ובאמת י"ל דמזה הטעם עצמו כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין הל' י"ד וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי ב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב"ח את חובו שהקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש את הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לב"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו עכ"ל והקשה עליו הראב"ד דקדושת דמים נראה מהגמ' דאין מפקיע מ"ש ובהדי' אמרי' בש"ס [פסחים הנ"ל ועירובין כ"ג] דמוסיף עוד דינר ומוציא מיד הקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגם הקשה עליו דלמה יוכל המלוה לגבות מיד הפודהו מן ההקדש הלא מה מכר ראשון כל זכות שיש לו בה וכמו שלא יוכל לגבות מן הראשון כמ"כ א"י לגבות מן הלוקח וגם גוף לשון הרמב"ם גופא סתרי אהדדי דפתח ואמר שהקדש מפקיע מ"ש שקדם ואח"כ כתב שגובה מן הפודה משום שהשעבוד עדיין על השדה וקשה הלא כבר פקעה מעת שהקדישה ואם טעמו משום שכנגד הפודה לא נפקע הי"ל לומר זה בהדיא דלא נפקע לגמרי השעבוד אולם לפ"ד א"ש דהנה ההקדש לא יוכל להתחיל לחול כיון שהוא משועבד לחבירו אפי' לפי מה דקיי"ל מכאן ולהבא ה"ג כמ"ש רש"י בפסחים (למ"ד ב') וז"ל כ"ע לא פליגי אפי' לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ורק לכאו' הא אכתי מצי יחול ההקדש במה שיפדנו בדרך זה ע"מ לשלם לב"ח חובו ואיזה דינר יהי' הקדש אך לכאורה גם זה אינו יכול להקדיש דהא מגיע לו כדי דמי כל שווי' של השדה והאיך יקדיש דבר שאינו ברשותו ולכן הקדים הגמ' לומר דהדינר צריך [הפודה] לתת להקדש מדרבנן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בל"פ וא"כ לא [יוכל השעבוד להיות] מפקיע ההקדש עכ"פ מדינר אחד וא"כ כיון שיש מקום לחול ההקדש שוב מפקיע ההקדש השעבוד לגמרי ולא מקרי דבר שא"ב דהרי לזה עומד ברשותו שיכול למוכרו או להקדישו ע"מ שיפרעו הלוקח או הגבאי לב"ח א"כ שפיר חל ההקדש וכיון שחל ממילא לא נפקע בכדי ולא יוכל לומר שיתן הדינר הוא בעצמו כדי שלא יאמר הקדש יוצא בל"פ דכיון דכבר חלה הקדושה שוב מדאורייתא (לא) נפקע השעבוד וכמו דס"ל לבן פדא בנדרים [דף כ"ח ב'] דהקדש בכדי לא פקעו היינו בלא פדיון כמו שאמרו שם וכי קדושה שבהם היכן הלכה לתפסו בקדוש' דמים. [ולכן א"א רק בפדיון] אך כ"ז בעודן בקדושה קודם פדי' אזי לא יוכל המלוה ליתן הדינר שיצא בלא פדיון דקדושה שבה להיכן הלכה. כיון שחלה עכ"פ אך לאחר שפדאן שפיר יוכל לטרוף מהלוקח שפדהו מההקדש. וא"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שהי' בידו דז"א דהא גם ההקדש לא הי' בו מעולם זכות רק מה שיפדהו ע"מ לשלם לב"ח ור"ל דיותר לא הי' יכול להקדיש שלא הי' ברשותו ולכן שפיר יכול לטרוף מהפודה מן ההקדש וזה ברור לפע"ד לרש"י ז"ל דכתב בפסחים דמקרי אינו ברשותו של הלוה האיך יכול להקדישו. [ולזה א"ש דעת הרמב"ם הנ"ל בפ"ז מעירוכין דמן הפודה שפיר יוכל לטרוף ובעצמו אינו יוכל לגבות ובגמ' ל"ק רק דמוסיף דינר היינו שיתן הדינר להלוה שהוא יפדנה בתורת פדי' ע"מ לשלם לבע"ח ע"ש רש"י ותוס' בעירוכין כ"ג ודו"ק עכ"ה] והנה באמת בתוס' בגיטין (מ' ב') כתבו בד"ה הקדש וז"ל ואור"י דרבא לטעמי' דאמר בפ' כל שעה דב"ח מכאן ולהבא ה"ג וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מ"ש כגון שור תם למזבח או קונמות בפ' אע"פ ואצטלא דפרסו' אמיתנא ביבמות בפ' אלמנה דכיון דחל שעה אחת תו לא פקעי דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור [וכו'] עכ"ל הרי דס"ל דיוכל להקדישה עתה כמו שיוכל למוכרה קודם גביות הב"ח ומקרי ברשותו אך רש"י ז"ל כתב בהדי' דמקרי אינו ברשותו ולא דמי לביתו ומש"ה א"י להקדישו דאיש כי יקדיש א"ב כתיב וא"כ א"א להקדישו כלל וצ"ל כיון דעכ"פ חל ההקדש על הדינר דיהי' צריך ליתן עכ"פ מדרבנן א"כ שוב יוכל לחול ההקדש שיוצרך דוקא לפדותו ע"מ ליתן לב"ח וכנ"ל. והנה באמת י"ל דפלוגתא זו של רש"י פסחים ותוס' גיטין הנ"ל תלי' בזה בנדרים בש"ס וז"ל (מ"ו ע"ב) ויש לו שם מרחץ וכמה תפיסת יד אר"נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפי' בבציר אסור ה"ד דשרי דמקבל בטסקא עכ"ל ובערכין (כ"א א') וז"ל הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ה"ק הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר בי' במעילה קאי עכ"ל והקשו כל הראשונים דשני סוגיות סותרים זא"ז דבנדרים משמע דאינו יכול לאסור אם מושכר או ממושכן לחבירו ובערכין משמע דהקדש מפקיע וחל אפילו מה שמשעבד להשוכר או להמלוה ותוס' הרבה תירוצים תרצו ומחלקים דאם שוה יותר מכפי שכירתו יכול לאסור כיון דיכול לאסור המותר ממילא השוכר דר בשל הקדש אך הר"ן והריב"ש ז"ל ומביאם הש"ך ז"ל ביו"ד [סי' רכ"א סקמ"ה] שכתבו דכיון דמשועבד לזה אפי' חלקו א"י לאסור כיון דגורם שיאסר חלק חבירו יעו"ש וא"כ בזה י"ל דרש"י ס"ל דאפי' מה ששוה יותר ואפילו בשלו א"י לאסור אם עי"ז יגיע הפסד למי שנשתעבד לו ומש"ה כתב רש"י ז"ל [שם בפסחים ד"ל ע"ב] שמקרי א"ב הגם שיוכל למוכרו עתה מ"מ כיון שע"י הקדשו יגיע הפסד שלא יוכל המלוה לגבותו אינו יכול להקדיש (ובאמת התוס' ז"ל ס"ל שיוכל לגבות כמו שאמרינן בבן לוי שהקדיש אבל רש"י ז"ל בפסחים מפרש בהדיא שההקדש לא חל מעיקרא) ולכן לרש"י ז"ל אין ההקדש כלל רק מדרבנן ורק הרמב"ם ז"ל ס"ל דהקדש דמים מפקיע מ"ש [ממילא] וכנ"ל אבל התוס' ז"ל ס"ל כיון שעתה יוכל למוכרה יוכל נמי להקדישה הגם שיגיע הפסד לחבירו אפי' אם לא הי' יכול לגבות מההקדש נמי יוכל להקדיש כיון שעתה בידו למוכרה ולשיטת' בערכין כיון שיכול להקדיש המותר מהשכירות יוכל לגרום גם איסור (מהשוכר) [להשוכר] ה"נ שכיון שעתה מקרי ברשותו לענין שיכול למוכרו יכול נמי להקדישו הגם שעי"ז יגרום היזק לחבירו שלא יכול להוציאו מהקדש כיון שיוכל לע"ע למוכרה יוכל להקדישו ולכאורה דברי התוס' מוכרחים דאם לא נימא הכי קשה גבי קדושת הגוף שמפקיע מידי שעבוד לכ"ע ולשיטת רש"י ז"ל קשה האיך יוכל ההקדש גוף לחול כלל כיון שעי"ז ההקדש נפקע השעבוד שלא יוכל לגבות ממנו א"כ אינו ברשותו של הלוה לגרום הפסד למלוה נהי שיש לו רשות למוכרו כיון שהב"ח יוכל לגבות ממנו אבל האיך יוכל לאסרו על הב"ח לגמרי ולהקדישו הלא מקרי אינו ברשותו כיון שמשועבד לחבירו לגבות הימנו כמ"ש רש"י בפסחים והאיך יתחיל כלל ההקדש לחול ומזה הוכיחו התוס' כיון שעתה ברשותו יכול לאסור אפי' שיגיע מזה נזק להמלוה וכנ"ל בערכין לשיטתם אולם לרש"י ז"ל צ"ע לכאורה האיך בהקדיש הגוף מפקיע מ"ש כיון דרש"י ז"ל כתב בהדיא דשדה או מטלטלים שמשעבדים אג"ק מקרי אינו ברשותו ולא דמי לאיש כי יקדיש את ביתו וא"כ קשה האיך יפקיע ההקדש מידי שעבוד הא מעיקרא לא חל ההקדש ואשר נראה לפע"ד דסברת רש"י ז"ל כיון דמצינו בגמ' (תמורה כ"ד ב') וז"ל במשנה ר"פ כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעי' של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקרב עולה ואם נקיבה זבחי שלמים ילדה נקיבה תקרב שלמים אם זכר עולה ואם נקיבה שלמים ילדה זו"נ הזכר יקרב עולה והנקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמי' חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשבג"א אין קדושה חלה עליהם עכ"ל הרי דמצינן למכור בהמה תמימה לצורך עולות והדמים יהי' חולין וכמ"כ מצינו בהמקדיש נכסיו לבה"ב והי' בהם בהמות כמבואר בש"ס [שם כ' ע"א] וא"כ נמי י"ל דיוכל עכ"פ (הלה) [הלוה] להקדיש בקדושת הגוף שימכור לצרכי עולות כמו שיוכל למוכרה לשעתה ובזה לא יפסיד המלוה מידי כיון שיגבה חובו ומש"ה יוכל להקדיש עכ"פ שיהי' גוף הבהמה קדוש לקרבן אך כיון שכבר חל ההקדש בקדושת הגוף שוב ממילא לא נפקע וגם הדמים קדשו ואין מוכרו לצרכי עולה דכיון דכבר חל הקדושה עכ"פ וא"א בשעבודו למנוע עכ"פ שעבוד הגוף ממילא נפקע חובו דהקדש כיון שחל שוב אינו נפקע וז"ב לפע"ד:

ועפמ"ש א"ש מאוד דברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ז וז"ל האומר דמי פרה זו לעולה כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום לשלמים או שאמר דמי' לשלמים כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום לעולה דבריו קיימים ואם הקריב דמי' תוך למ"ד יום מביא בהם כמו שנדר ואם הקריבו לאחר ל' יום מביא כמו שנדר עכ"ל וזה כולו תמי' כמבואר בהשגות וכי הוא נגד הגמרא דנדרים דאיתא שם וז"ל (כ"ח ע"ב) הרי נטיעות אלו קרבן וכו' ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדשות פדאן חוזרות וקדשות עד שיקצצו נקצצו פדאן פ"א ודיו ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודין א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מי קדמית קדושת דמים לקדושת הגוף ק"ד פקעי בכדי וקה"ג לא פקעי בכדי א"ל אביי וקדה"ג לא פקעי בכדי והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' שלמים כל ל' יום עולה ולאחר ל' יום שלמים אמאי קה"ג נינהו ופקעה בכדי הב"ע דאמר לדמי א"ה אימא סיפא לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים אא"ב חדא בקה"ג וחדא בק"ד היינו דאצטריך לי' לתנא למתני תרתי דסד"א קה"ג לא פקעה בכדי ק"ד פקעה אמטו להכי תנא תרתי אלא א"א אידי ואידי ק"ד למה למיתני תרתי השתא י"ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לק"ח צ"ל לימא תהוי תיובתא דבר פדא דאמר לא פקעה קדושה בכדי אר"פ א"ל בר פדא ה"ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוה מידי דהוה האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות פשיטא ל"צ דהדר בי' הניחא למ"ד אינה חוזרות אלא למ"ד חוזרות מא"ל אפי' למ"ד התם חוזרות הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכל"ה הרי דמסקינן דוקא אם לא אמר מעכשיו אבל אם הקדיש ואמר שלשים יום עולה ולאח"כ שלמים אין יכול ההקדש של שלמים לחול על הקדש העולה [ע"ש בכ"מ באריכות] אולם לפמ"ש א"ש דהנה בגמ' איתא שור זה עולה וכו' והרמב"ם ז"ל כתב פרה אך זה הוא לפי מאי דמסיק הגמ' בהקדיש לדמי עולה והקשה הר"ן דהמתפיס תמימים [לבה"ב] הוא קדוש קה"ג ומתרץ דאיירי בבעל מום אך הרמב"ם ז"ל מפרש דאיירי בהקדיש דמי פרה לעולה דהנקבה אינה ראוי' לעולה רק לדמי' והנה לפי מה דקיי"ל המקדיש תמימים לדמי נעשה גוף הבהמה הקדש והמקדיש פרה לעולה היינו לדמי עולה אבל גוף הפרה נעשה קודש היינו שלמים וימכרו לצורכי שלמים ובהדמים יוקרבו עולה כמבואר דבר זה ברמב"ם ז"ל ובש"ס כמה פעמים. ילפענ"ד דקדושת דמים נגד קה"ג הוי רק שעבוד עד"מ פרה זו שהקדיש לעולה שנעשה גופה קודש לשלמים ורק שעבוד עלה שלא להקריבה מבלי תת מעות דמי עולה ואשר נקדשה לעולה היינו דמי עולה שעצמה אינה ראוי' לעולה והוי רק שעבוד וא"כ כמו שקיי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד גבי ב"ח כמ"כ קדושת הגוף של הפרה מפקיע השעבוד של דמי עולה ולכן באם אמר פרה זו עולה למ"ד יום ולאח"כ שלמים כיון שבאמת קיי"ל המקדיש בהמה לאחר למ"ד יום חל מעתה ההקדש על לאחר הלמ"ד יום שבדבורו נאסרה בהגיע הזמן ורק בתוך הלמ"ד יום הוא חולין כמבואר ברמב"ם ז"ל ולפ"ז באם הקדישה לעולה היינו לדמי עולה כל למ"ד יום ולאחר ל' יום שלמים דלפי מה דקיי"ל בהקדיש תמימים לדמי נעשו גופם קודש למה שהיא ראוי' וא"כ פרה זו דאינה ראוי' לעולה נעשה גופה קודש לשלמים ודמי' קדש לעולה למוכרה לצורכי שלמים ולהקריב בדמי' עולה כ"ז בתוך הלמ"ד יום אך בהגיע לאחר הל' יום ממילא חל ההקדש דמים לשלמים נמי על הפרה כמו שאמר לאחר ל' יום שלמים וא"ל דהאיך נפקע קדושת העולה ז"א דהא קדה"ג דשלמים שחלה מאז מפקיע השעבוד ולכן שפיר דינו של הרמב"ם ז"ל וכן בסיפא בל' יום שלמים ולאח"כ עולה נמי לא קשה האיך תחול קדושת עולה על קדושת השלמים די"ל כיון דבוודאי תקרב שלמים גופא רק קדושת דמים שפיר חל דהרי קיי"ל אפילו על קרבן חל קדשי בה"ב כמבואר בערכין [כ"ח ב'] ובתמורה [ל"ב א'] והגם שבקה"ג יש רבוי מקרא דאינו חל לרב הונא מ"מ זה לא מקרי קדושת [הגוף] דשפיר יקרב למה שהי' שפיר יוכל ההקדש לחול למפרע ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל ולא קשה עליו מדברי הש"ס דמרבי לה דווקא דאם לא אמר מעכשיו וכנ"ל דזה ליתא דר"פ שם רוצה לתרץ אליבא דאביי דהוא הי' שם המקשן כדאיתא שם בש"ס ואביי ס"ל דאין הקדש ממ"ש לכן לא הי' אוקימתא אחרת רק כדמוקי לה ר"פ דלא אמר מעכשיו אך לדידן דס"ל דהקדש ממ"ש לא קשה כלל והיינו דקה"ג מפקיע ק"ד וכנ"ל. אך לכאורה י"ל דהגם דהתוס' ורשב"א ז"ל שכתבו דאביי לא ס"ל דההקדש ממ"ש הוא משום דס"ל דלמפה"ג א"כ לא התחיל ההקדש לחול דאינו שלו כלל וכנ"ל אך הכא גבי הקדש למ"ד יום לעולה ובתר כן לשלמים דכתבנו דהקדש הגוף לשלמים חל ע"כ על הפרה ובכה"ג י"ל דגם אביי ס"ל דהקדש של השלמים לאחר למ"ד מפקיע ק"ד של העולה אמנם אחר העיון נ"ל דזה ליתא דכמו דס"ל לאביי למכה"ג ה"נ גבי הקדיש הפרה על למ"ד יום לעולה דקדשי לדמי עולה וכשמכרו לצרכי שלמים והדמים יהי' לעולה בתוך הלמ"ד דחל ההקדש לקדושת דמי עולה וכמבואר בראב"ד ז"ל [פט"ו ממעה"ק ה"ז] שוב ממילא כאילו גבתה ההקדש לדמי עולה בשעה שהקדישו לעולה וממילא הוי כאינו שלו מה שהקדישו לאח"כ לשלמים ומש"ה לאביי אינו ממ"ש אך לרבא דלא ס"ל למפה"ג ממילא הי' חל ההקדש דלאחר למ"ד לשלמים וממילא נפקע קה"ד של העולה ע"י שעבוד הגוף של שלמים ודו"ק:

היוצא לנו מזה דלאביי דלמה"ג אין הקדש ממ"ש דלא חל כלל הקדש וכדברי התוס' והרשב"א ז"ל. והנה לכאורה יש לשדות נרגא במש"כ דלרבא מש"ה חל ההקדש הגם שא"ב שממושכן אצל אחרים וכמש"כ רש"י ז"ל בפסחים מ"מ חל ההקדש עכ"פ לקדושת הגוף דהא יכול למוכרו לצרכי עולה והדמים יהי' חולין וחל ההקדש הגוף וממילא נפקע שעבוד המלוה וכמש"כ לעיל בארוכה ויש להקשות ע"ז מהא דגבי אצטלא דפרסי אמתנא [יבמות ס"ו] האיך יכול לאסור על המלוה דבר שא"ב דכאן לא שייך הסברא דיכול למכור לצורך המת ולגבות חובו אך לזה י"ל דכיון דהקדש חייל בכה"ג גם במת דמי להקדש דילפי' איסורא מהקדש ולכן לא פלוג חז"ל וגם באצטלא יכול לאסור כנלע"ד דהנה רחוק אצלי לומר דיחול קדושה במה שאינו שלו ואינו ברשותו הגם דהתוס' ז"ל כתבו דמקרי לע"ע ברשותו כיון שבידו למוכרה לפע"ד לפי מה דקיי"ל [סי' רכ"א הנ"ל] גבי משכיר שאינו יכול לאסור על השוכר אפילו בחלקו אינו יכול לגרום הפסד להשוכר ככה נמי אין ביד הלוה לאסור על המלוה אפילו אם הוא ברשותו למוכרו ממכר לשעתה מ"מ לא יוכל לגרום איסור למלוה שלא יוכל לגבותה ויעוין בהא דירושלמי גבי למכרה ממכר לשעתה בח"מ בש"ך ובב"י ז"ל אך לכאורה יקשה משחרור שמפקיע מ"ש לרבא דהאיך יכול לשחרר ולהפסיד לחבירו ומה שרצה הפ"י ז"ל [בגיטין ה"נ] לומר דזה תלוי באם יוצא לשניהם בשן ועין עיין במל"מ הל' עבדים [פ"ה הט"ז] שדחה סברא זו בטוב טעם דשם תלי' בכספו המיוחד לו ותלי' אם קנין הפירות כקה"ג אבל למכור בוודאי יכול למוכרו וכמ"כ יכול לשחררו ורק למ"ש קשה האיך יוכל לשחררו ולהפקיע דבר ש"ש בשלמא למוכרו יוכל שחבירו יגבנו בהגעת הזמן אבל האיך יכול לשחררו בדבר שאינו שלו. ולכן נלע"ד דבשחרור הטעם שיכול לשחררו הוא משום דאמר שמואל [גיטין ל"ח] עבד שאין לרבו רשות עליו יוצא לחירות וגם ר"י ורב לא פליגי בזה רק דס"ל דצריך ג"ש גבי המפקיר עבדו יעוי"ש אבל בזה כ"ע מודים דיוצא לחירות וא"כ נהי שלא יוכל לשחררו בתורת שחרור מ"מ יוכל לסלק רשותו מעליו כעת והמלוה לא יכול ג"כ לשעבדו קודם הגעת הזמן הפרעון חובו וא"כ נשאר העבד בלא רשות וממילא יוצא לחירות. ועד"ז יתיישב קו' התוס' גיטין (מ"א א') שהקשו דלמה אמר הש"ס דפליגי במזיק שעבודו של חבירו ולמה לא נימא דהוי גרמי שגרם לו היזק בשחרורו יעוי"ש ולפמ"ש א"ש דבגרמי קיי"ל [ב"ק כ"ו ב'] דצריך להיות הגרמי בגוף הדבר אבל בסילוק כרים וכסתות בכלים שנפלו מהגג פטור שלא עשה רק סילוק הצלה כמ"כ נמי כיון שלא עשה מידי רק שע"י שסילק רשותו יצא לחירות פטור מגרמי ורק אם הוא מזיק ממש חייב אפי' בכה"ג כמבואר ומש"ה הביא הגמ' הטעם משום משש"ח וגם יש ליישב בזה מה שהקשו התוס' [שם גיטין מ"א] לאביי דס"ל למפרה"ג ואין הקדש ושחרור מפקיע מ"ש א"כ האיך יתרץ המשנה בגיטין דאיתא שם (מ' ע"ב) וז"ל עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שוה"ד אין העבד חייב כלום אלא מפני תה"ע כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר וכו' יעוי"ש בגמרא והקשו התוס' דלאביי קשה איך יתרץ דאם שחררו רבו ראשון למה אין לרבו שני עליו כלום הא שחרור א"מ מ"ש וגם כעולא לא יכול לתרץ ששחררו רבו שני דא"כ למה אין העבד חייב במצות הלא לאביי יוכל המלוה להקדיש ולשחרר דלמה"ג אך לפמ"ש אתי שפיר דהנה מבואר ביבמות [מ"ו א'] גבי הלוקח עבד מן הנכרי שצריך לשעבד בו טרם שיזכה העבד בגוף דכיון שהנכרי. יסלק עצמו יוכל העבד לזכות בעצמו יעוי"ש א"כ ה"נ דנהי דלמפרע ה"ג מ"מ כיון דקודם הגבי' הי' ספק אם יגבנו יהי' למ"ג ויהי' משוחרר או לא יבא לידי גבי' ואין שחרורו כלום א"כ בוודאי אסירי שניהם מספק להשתעבד בו דידוע דאסור להשתעבד במשוחרר ועובר על לאו דלא תעבוד וא"כ הוא מסולק מרשות שניהם ואין רשות רבו עליו וממילא יוצא לחירות אך דאינו חייב במצות כמו שקיי"ל כר"י ורב [ל"ח הנ"ל] דמעוכב ג"ש והמפקיר עבדו פטור מן המצות ולא עוד אם מת שוב לא יוכלו היורשים לשחררו לחייבו במצות דאיסורא לברי' לא מוריש וא"כ ה"נ כיון דכבר יצא לחירות מחמת שאין רשות עליו שוב לא יכול לגבות איסורא דאיסורא אינו בר גבי' א"כ לא מהני שחרורו כלל ואינו חייב במצות וזה שדקדק בדברי עולא שאמר שוה"ד אין העבד חייב במצות ולמה לא אמר שוה"ד דאינו משוחרר ולמה תלוי כלל במצות אך לדברינו א"ש דבאמת מועיל השחרור לאביי דלמה"ג ורק דלענין חיוב מצות לא מהני דכבר פקע מיני' השעבוד מחמת שאין רשות שניהם עליו לשעבד בו מספיקא וכנ"ל וא"כ פטור משעבוד וממילא אינו חייב במצות דאיסורא לא יכול לגבות מב"ח ורק הראשון (לא) יכול לשחררו כיון שעדיין לא נפקע ממנו ולא נגבה ורק רשותו נסתלק מעליו והמפקיר עבדו דיוצא לחירות אבל מהני ג"ש עכ"פ כמבואר בגיטין לרב ור"י דקי"ל כוותי':

היוצא לנו מזה דבשחרור הטעם דממ"ש הוא מטעם סילוק רשות וזה י"ל שמהני בין לאביי בין לרבא אך בחמץ לכאורה קשה דלמה לא יהי' גם לאביי מפקיע מ"ש בשלמא גבי הקדש אם בא לידי גבי' הוי למפרע של המלוה ולא יכול הלוה להקדיש דש"ח ולא התחיל כלל (השעבוד) [ההקדש] אך בחמץ דקיי"ל אפילו הוא חמצו של עכו"ם אם הוא רק מצוי אצל הישראל יהי' באופן שיהי' אסור א"כ נהי דלמה"ג מ"מ אם אולי לא יבא לידי גבי' הוי עכ"פ מצוי' אצל הישראל וכמש"כ הט"ז ז"ל [או"ח סי' תמ"א סק"ג] בסברא נכונה דזה הוי מצוי' גבי ישראל וא"כ נהי דהוא למפרע חמץ של עכו"ם מ"מ של אחרים נמי נאסר אם הוא מצוי' אצל ישראל כמבואר בפ"י בריש פסחים ולכן ע"כ צ"ל דגם לאביי איירי בהגיע הזמן קודם פסח דאז הרשות ביד העכו"ם לגבותו אימתי שירצה ואינו מקרי כלל מצוי' אצל ישראל דהגעת הזמן נחלט לו לגבות הימנו ורק לרבא דס"ל מכאן ולהבא ה"ג כל זמן שלא גבהו עדיין הוא חמצו של (עכו"ם) [ישראל] ולכן הוצרך רבא לאוקמי בהרהינו ואמר מעכשיו דמעכשיו לא סגי דהרי עדיין מקרי מצוי' אצל ישראל כיון דיכול לשלם ועדיין לא הגיע הזמן והגעת הזמן קוה"פ לא מהני דהוי אסמכתא ולכן בעי מעכשיו לסלק האסמכתא וגם בעי דוקא הרהינו דלא כקו' הצל"ח ז"ל דהנה צריך להבין למה במשכון ישראל לא שייך אסמכתא ובעכו"ם שייך אסמכתא ומ"ש הרה"מ ז"ל [בפ"ד מחו"מ הנ"ל] דישראל קונה בקנין יותר מעכו"ם זה מקושי ההבנה מה זה לענין אסמכתא אם לא סמך דעתו גם בישראל לא קנה ואם סומך וגמר ומקני מחמת שהוא תח"י חבירו כמו להרמב"ם ז"ל שתח"י לא שייך אסמכתא א"כ גם בעכו"ם לא שייך אסמכתא כיון שהוא תח"י דמה שיש לישראל קנין במשכון ולעכו"ם אין קנין משכון זה לא שייך לענין סמיכת דעת כלל אם עשה הנכרי ק"ג והוא תח"י מאי אסמכתא שייך בי' אך י"ל דטעם הדבר הוא זה משום דאף במ"ש הרמב"ם ז"ל [פי"א ממכירה ה"ד] גבי ערבוני מחול לך דזה שהוא ת"י לא שייך אסמכתא ולכאורה קשה הא הטעם דאסמכתא משום שלא גמר בדעתו שיהי' הקנין שסובר בדעתו בודאי יעשה הדבר שהבטיח לחבירו או שישלם חובו וכיוצא וא"כ גם שהוא תח"י סומך על זה דא"ל כיון שמוסרו וירא שיוחלט בידו ואטו בשופטני עסקינן וכי לא מהימן לי' כשיקיים התנאי יחזרנו לו הלה וא"כ גם במוסרו לחבירו ג"כ שייך שאינו סומך בדעתו להקנות כי בדעתו שיתקיים התנאי אך נ"ל שי"ל הטעם לפמ"ש בריטב"א קדושין [אולי כוונתו לדף מ"ז ע"ב גבי השואל קורדם ע"ש ודו"ק] ודו"ק דמשיכה לא מהני רק לקנין מוחלטת ולכן אסמכתא כיון שאין עדיין מוחלט הקנין לא מהני משיכה לחודה ולכן גבי ישראל שקונה משכון הרי דמהני משיכה לדבר שאינו לגמרי שלו שפיר מהני המשיכה אם הוא תח"י דקנה משכון הזה ושפיר מהני המשיכה כמו במשכון שמהני המשיכה אך בעכו"ם שאינו קונה משכון לא מהני המשיכה הזה שאינו רק מספק וסומך שלא יהי' כלל ומש"ה בעכו"ם שייך אסמכתא ואך באומר מעכשיו דקיי"ל המקנה מעכשיו ולאחר למ"ד יום דביום הל' נגמר קנין המשיכה ומש"ה צריך שיהי' עכ"פ ברשות הקונה כמבואר בר"ן כתובות [דף פ"ו עיי"ש וצ"ע] וא"כ מש"ה אם לא הי' הרהינו לא הי' מועיל כלל משיכת העכו"ם להחמץ דהוי אסמכתא וגם המעכשיו לא הי' מועיל כיון דקנין אינו כלום ורק כשהוא ברשותו של העכו"ם וא"כ בשעת הגעת הזמן נגמרה המשיכה דמאז שיוחלט לו א"כ ממילא הוא של העכו"ם ומש"ה בעי הרהינו וז"ב ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף