שו"ת דברי חיים/ב/יורה דעה/קז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים ב יורה דעה קז

סימן קז

לבני חביבי הרב המאה"ג צדיק מפורסם חריף ובקי וכו' מו"ה יחזקאל שרגא נ"י האבד"ק שינאווא:

אודות השאלה בבכור שנמכרה הפרה בכסף ובהאנדשלאג בלא משיכה:

תשובה הנה בדבר הזה כבר האריכו גדולי הראשונים ותמיד אין דרכי בזה לפלפל איזה שיטה מהם היא הנכונה עפ"י פלפול כי דבר זה הוא רק גסות רוח ודבר הבלים כי מי אני להכריע בין גדולי הראשונים ורק כ"א צריך לפי כחו לתרץ את כל א' מהשיטות אך לא להכריע כי מה יודעים אנו אשר לא ידעו המה ואלו ואלו דא"ח ולכן אכתוב בקצרה דיעות הראשונים ידוע דעת רש"י ור"ת ז"ל אם עכו"ם קונה בכסף או במשיכה דוקא והנה גדולי האחרונים כמו הר"מ ז"ל [במרדכי פ' הזהב] והטור והש"ע [יו"ד סי' ש"ך] הכריעו דצריך דוקא שניהם והרשב"א בתשו' המיוחסות סי' רכ"ה כתב דעת הראשונים דתלי' הדבר בפלוגתא אם כסף לבד קונה בעכו"ם ואח"כ כתב דלדעתו קונה בכסף או במשיכה דהלכתא כהאומר דהעכו"ם קונה במשיכה אך גם בכסף לחוד נמי קונה מדינא דאו' ולבסוף הביא דגם לדעת (הראשון) [הראשונים] דאינו קונה בכסף לחוד מ"מ מחמת מנהג שקונים בכסף לחוד סגי דהוי כמו סטומתא דהוי קנין ממש ונראה מדבריו דדמי להא דנוהגין החמרים [ב"ק דקט"ז ע"ב] והוי קנין ממש ולבסוף כ' די"ל דלעולם אינו קנין ומש"ה לענין בכור תלי' בקנין מדאו' ולמ"ד דעכו"ם אינו קונה בכסף לחוד חייב בבכורות ורק מחויב הישראל או העכו"ם לקיים המקח מטעם חיוב והמעיין בדבריו היטב יראה שכן כוונתו ורק יש קצת ט"ס דמוכח ולא כמו שראיתי איזה אחרונים הבינו בדבריו דפוסק דכסף לחוד קונה דזה ליתא דנהי דכתב דכן י"ל דקונה בכסף לחוד או במשיכה לחוד מ"מ לדינא לא סמך על דעתו כנראה שם ולכן אין לנו לסור מדברי הטור וש"ע ז"ל דס"ל דבעי תרווייהו כסף ומשיכה ובלא"ה אפי' בדיעבד אסור והנה אפי' אם נימא דסטומתא הוי קנין מ"מ יפה כ' הצ"ץ ז"ל [סי' ס"א] כיון דכל הכוונה הוא רק דרך הערמה לא שייך לומר דקנה מטעם מנהג התגרים או משום בדיניהם דיינינן לי' דזה ליתא דכה"ג אין הסטומתא קנין כלל וגם בדיניהם לא כייפי' להחזיק המקח משום דהוי רק הערמה ובשלמא אם עשה קנין דמהני עפ"י ד"ת לא איכפת לן בהערמה דדברים שבלב אינם דברים והוי קנין ממש ובפרט שבאמת כוונת שניהם המוכר והקונה לקיים המקח ע"מ שיחזור וימכרנו לו אבל אם לא הי' קנין המועיל עפ"י ד"ת רק מנהג התגרים בהערמה ל"ש דרך התגרים כיון שאינו רק הערמה ואין הקונה והמוכר סומכים דעתם לזה הסטומתא וכליתא דמי זה תורף דברי הצ"ץ ז"ל ודבריו בזה קילורין לעינים ול"ק כלל קו' האחרונים להמעיין היטב וכן באמת יראה מדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל דקנין כה"ג קנין דרבנן או סטומתא הוי סילוק מרשות המוכר שסילק נפשו מאותו החפץ אבל עכ"פ הלוקח לא קנה ולכן כתב שם שעיקר תלי' בבכור בקנין דאו' דקנין דרבנן או סטומתא הוא רק חיוב לקיים המקח אבל לא מקנה עצם הדבר ללוקח (והנה גם הפקר לא מיקרי שהרי אינו הפקר לכל) אך לכאורה לענין בכור כיון שעכ"פ נסתלק רשות המוכר והעכו"ם יש לו עכ"פ יד בו שיכול לכופו לקיים המקח מיקרי יד עכו"ם באמצע והו"ל להיות פטור מבכורה דקיימ"ל לגבי בכורה אפי' יכול לסלקו בזוזי פטור מבכור ועיין בבכורות [דט"ז] גבי מקבל צאן ברזל דא"ר אם לא נתן לו מעות תופס הולד הגם שהתוס' בב"מ [ד"ע ע"ב ד"ה אי] מחלקים בין אם היתה תחילתו של ישראל לא יצא בזה לפטור מבכורה ע"י שהעכו"ם יוכל לתפסו מ"מ כאן שזה ודאי שיצא מרשות הישראל בקנין דרבנן או סטומתא כמ"ש הרשב"א ז"ל שסילק רשותו ממנו ורק העכו"ם לא קנהו לזה שפיר סגי במה שהעכו"ם יוכל לתפסו היינו שמחייבין להמוכר לתתו לו ולכן לכאורה קשים דברי הרשב"א במה שאומר שאינו נפטר מבכורה בסטומתא ואולי לרווחא כ"כ לנ"ד אבל באמת הוי שפיר להיות פוטר במה שנסתלק רשות ישראל והעכו"ם יש עליו חיוב שמחויב הישראל לתת לו ויוכל לתפסו עפ"י דיני ישראל וכ"ש בדיניהם ואך לזה כ' הצ"ץ דכה"ג סטומתא לאו כלום והישראל לא סילק כחו ועכו"ם אין דעתו להחזיק המקח ואינו כלום רק [בעי] קנין גמור וזה אמת ויציב שסטומתא וקנין דרבנן ל"מ בבכור לרוב הראשונים כידוע למעיין בדבריהם ולכן בודאי דין בכור על הולד ואסור עד שיפול בו מום ממילא. והנה בח"ס [סי' ש"ו] רצה אחד להמציא היתר עפ"י דברי התוס' שכתבו (בזבחים דף נ"ט ע"ב) [ובמנחות נ"ו ב'] (ובבכורות ל"ג ע"ב) דלהטיל מום בזה"ז דרבנן ולכן כ' דבדרבנן סומכים על הפוסקים דס"ל דכסף לחוד קונה:

והנה הח"ס השיב לו דנראה עיקר כהרמב"ם ז"ל דגם בזה"ז הוא דאו' ומה שאמר רבא [בע"ז י"ג ב'] נראה כמטיל מום ההוא מדרבנן הוא לתרץ אליבא דר"ל יעו"ש המשך דבריו והביא ראי' מבכורות [דנ"ג ע"א] דפטרו רבנן ממעשר בהמה בזה"ז משום דמטיל מום בקדשים ולדברי התו' האיך בטלו חכמים מצוה גדולה עבור גזירה א"ו ש"מ דמטיל מום הוי דאו' ובמח"כ לא ידעתי מאי קאמר דהא הקשה הגמ' להטיל מום בכל העדר ומתרץ משום גזירה שמא יבנה בהמ"ק במהרה ולא יהי' נמצא בקל קרבן דגם דוקין שבעין פוסל לא שכיחי יעו"ש בגמ' והנה זה ודאי הוא רק דרבנן דהמטיל מום בקדשי בה"ב תמימים הוא רק דרבנן [כמבואר בתו' ע"ז די"ג] ואפי' הרמב"ם ז"ל שפוסק דהמטיל מום בבהמות תמימים שהוקדשו לבה"ב הוא מה"ת מקרא דאל המזבח יעו"ש אבל בבהמות חולין ודאי שמותר להטיל מום מה"ת לכ"ע [נ' דכאן צ"ל ואפי' לרמב"ם דס"ל בפ"א מה' אסהמ"ז ה"ז דמטיל מום בבהמות קדשים תמימים בזה"ז הוא מה"ת הוא מקרא דכל מום לא יהי' אבל בבהמות בד"ה מודה דרק מדרבנן ע"ש במ"ל וברי"ט אלגזי בכורות פ"ה בסוגי' דבכור שאחזו דם וכ"ש בבהמות חולין ודאי שמותר להטיל מום מה"ת לכ"ע] וודאי מה שלא תקנו להטיל מום בכל העדר הוא דרבנן וא"כ קשי' בשביל גזירה כזו יבטלו ממ"ע של מעשר א"ו שזו אין קושי' דודאי יכולים חכמים לגזור לבטל מ"ע משום גזירה קלה כמו שביטלו והעמידו דבריהם בהזאה בפסח שאינו רק טלטול בעלמא מכ"ש בכה"ג שהטלת מום בקדשים הוא בזיון קדשים כמ"ש הרא"ש ז"ל בהפועל בב"מ [סי' ה'] יכלו להעמיד דבריהם נגד מ"ע של מעשר ולכן בודאי אין לדחות דברי התוס' ח"ו וגם ק' להח"ס ז"ל גופא לתקנו שיטיל המום ע"י עכו"ם קטן כמו שמתיר הוא בבכור א"ו זה דברים של מה בכך וחכמים העמידו דבריהם נגד מ"ע של מעשר כאשר העמידו דבריהם בכמה מקומות ולכן דברי התו' הם כפשטן של הסוגי' דהוא רק דרבנן ורק שהרמב"ם ז"ל מפרש הסוגי' דאיירי בקדשי בה"ב כדברי רש"י ז"ל [פי' דס"ל קדשי מזבח גם בזה"ז מה"ת והסוגי' דמחלק בין בזמן הבית איירי בקדשי בה"ב ע' ברי"ט אלגזי פ"ה דבכורות הנ"ל שהאריך לפ' כן הגמ' לשי' הרמב"ם] אך התו' דחו דברי רש"י ז"ל מצד פשטות הסוגי' כמבואר בדבריהם בזבחים ובע"א ולכן ודאי אין קושי' בדבריהם כלל ולכן לכאורה הי' מקום להקל להטיל מום דהוי רק ס' דרבנן אך באמת למעיין היטב שם בתו' דהחמירו בקדשי בה"ב שמד"ת אפי' בזמן הבית מותר להטיל מום וגזרו אטו קדשי מזבח וקדשי מזבח גופא הוא עתה דרבנן הרי שמחמת בזיון קדשים החמירו ולכן גם בס' קדשים אסור להטיל מום אפי' ע"י עכו"ם וראי' ברורה מהא דבכורות (דף ג' ע"ב) דכלו חיותא דר' מרי ב"ר ומק' הש"ס למה הלא כדין עביד ומתרץ שם וז"ל ואבע"א רמב"ר ידע לאקנויי קנין גמור וחזי לי' אינש אחרינא ואזיל ועביד וסבר ר' מרי מלתא הוא דעביד ואתי בה לידי תקלה עכ"ל הרי דמשום חשש שמא יאמרו כלו חיותא ונענש ע"ז מכ"ש דאם יצוה ישראל לעכו"ם להטיל מום לא יבינו שהטעם מחמת שהוא ס' דרבנן ורק יאמר הרואה שמותר להטיל מום בקדשים ולכן לדעתי היה יותר נכון לסמוך להתיר לשחוט שלדברי התו' אין שום חיוב בזה"ז בשוחט בחוץ ורק מדרבנן וספ' דרבנן מותר ולא (שיאמרו) [יאמרו] מותר לשחוט קדשים בחוץ ורק שיאמרו שסמכו על המכירה ולכן נשחט כדין אבל אם נימא שצריך מום א"כ ידעו שהוא הקדש והרואה שמצוין להטיל מום בו יאמר שמותר להטיל מום בקדשים ע"י עכו"ם ולכן בודאי אסור זה כנלענ"ד הגם שידעתי שבעוה"ר עמי במקלו ישאל ובפרט בעיני הלומדים בעיניהם איסור דרבנן כזה קל למאוד שבעוה"ר מחמירים בחסידות ומקילים במה שהחמירה תורה ואומרים שבדיעבד עכ"פ כשר וכמו ששמעתי מדיינים רבים שנקל להם להשמיט שם אבי האשה בגט אם רק אינם יודעים לכתוב כינוי השם ובאמת מבואר בתשו' שאין לעשות כן וכן משמיטין כמה שם הכינוי שבפ"כ וכותבים רק שם הנקרא לס"ת מחמת פסק הרמ"א ז"ל [בסי' קכ"ט] אשר גדולי אחרונים ממש בתשו' ומכתב אלי' ז"ל פוסלים ומענה בפי שועלים קטנים הללו שכן מקובל בידם מגאוני דור שלפנינו ובאמת הגדולים ז"ל שפיר עשו שכן מסור בידינו מגדולי אשכנז שבאם א"א לבוא על תכונת השם סגי בשם החניכה או שם דס"ת לחוד גם שם אבי האשה משמיטין באם א"א לבוא על בירור תכונת השם אבל אם הוא חסרון [ידיעה] לדיינים האיך לכתוב בודאי אסור לסמוך ע"ז. ויעשו שאל' לגדול הדור והמה יבררו האיך לכתוב סגנון השם וא"ל הלא בדיעבד כשר ז"א כמבואר בהקדמה לס"ש דע"ז נאמר כל שאינו יודע בטיב גיטין לא יהי' לו עסק עמהם הגם דבדיעבד כשר ובגמ' [קידושין י"ג ע"א] אמרו ע"ז דזה חמור יותר מחטא דור המבול יעוין בס"ש בהקדמה ותבין דכן האמת אולם מה אעשה ואוי לי שעלתה בימי כך וה' הטוב יכפר ונסלח לעדת ישראל וכו' והנה לא כתבתי כ"ז רק להודיעך קושט דברי אמת כאב את בן ירצה אבל ידעתי כי שועלים קטנים המה חכמים מחוכמים בעיניהם וילעגו על דברי והי' להם כו' ואני את דעתי גליתי כפי מה שקבלתי מרבותי הגאונים נו"נ ויעשו הטוב בעיניהם ואנחנו נפשותינו הצלנו והי' שלום. יום ב' כ"ז למב"י תרכ"א [וע' בסי' שאח"ז]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף