שו"ת דברי חיים/ב/אבן העזר/עב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים ב אבן העזר עב

סימן עב

להרב החריף כו' מ' ליבוש נ"י אב"ד טאפעלא במדינת אונגארין:

שאלה ע"ד אלה הם הנולדים מבטן אמם חרשים אינם שומעים ואינם מדברים אך כאשר ברבות הימים הם הולכים לשקוד וללמוד בבית הספר הנקרא טויב שטום שוללע שמה לומדים בלשון וכתב עברי ואשכנזי וכשיוצאים משם יודעים המה להתפלל ומבינים היטב בלשון אשכנזי וגם מלומדים המה לדעת דת וחק רעליגיאהן ומבינים דבר המדברים אליהם כמעט בהברה ובחיתוך הלשון וגם המה מדברים בלשון עלגים קשה עד למאד לפעמים אבל ביכלתם לדבר כזה אשר השומע יודע ומבין מה שמדברים ומה שהמה מבקשים וכעת היום השאלה להלכה ולמעשה לדעת מה דינם לאלה הנ"ל בענין קידושין גירושין חליצה שחיטה עדות משא ומתן וכדומה אם גם אחרי הלימוד עוד המה בכלל חרשים שאמרו חז"ל קים להו דלאו בני דיעה ננהו או מאחר כי אף שחרשים המה ואינם שומעים הרי מדברי' המה בלשון עלגים ואם קשה הרי אנחנו יודעים ומבינים ע"י דיבורם מה שאומרים ומה שמבקשים ודורשים וגם אנו רואין שמבינים המה ויודעים דרכי והויות העולם כמעט נמצא בהן דעת ותבונה לכן הדבר צריך תלמוד וגם להלכה ולמעשה. כי זה היום איש כזה אשר בא מבית הספר הנ"ל ואנו רואים בו את כל האמור הוא עומד ומבקש לקדש אשה אחת פקחת והשאלה באה לדעת מה דינו:

תשובה מקור דבר זה הוא בגיטין (ע"א א') ז"ל הגמ' א"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו כו' עד תנאי היא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין כו' ושם [ע"ב] א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על רשב"ג אמר אביי אף אנן נמי תנינא נישטת לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב א"ר פפא אי לאו דאשמעי' ר"י ה"א רשב"ג לפרושי טעמא דת"ק הוא דאתא ומאי עולמית אע"ג דחזינא לי' דחריף א"נ לכדר' יצחק דאר"י דבר תורה שוטה מתגרשת מ"ד אפקחת בע"כ ומ"ט אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר עכל"ה וא"כ לפי מסקנת הגמ' [לרבנן דפליגי אר"ש ב"ג] לא מהני אפי' בחריפי ויודעים טובא וגם כתבו בכתב"י לא מהני ואינו גט כלל כמבואר לקמן בגמ' [דף ע"ב ע"א] אינו גט עד שישמעו קולו וכן מבואר בירושלמי תרומות שאין גט כלל לר"י דקיי"ל כוותי' ואפילו בפיקח ונתחרש והנה ראיתי בפמ"ג בפתיחה [כוללת ח"ב אות ד'] לאו"ח כתב הטעם משום לא פלוג ובאמת מלשון רש"י שכתב שם וז"ל חרש (או) [שהי'] פיקח כשכנסה וקדושיו קדושין גמורים ותנן ביבמות נתחרש היא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשי' לאפקועי קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתה פ' ופ' ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין עכ"ל הרי דאעפ"י שרואין ענינים בהשכל אמרי' שאינם ב"ד גמור ורק בכותב יצא מכלל אינו ב"ד לרב ורשב"ג וא"כ לדידן דלא קיי"ל כרב ורשב"ג וכתב אינו מוציא מידי אינו ב"ד לכן אפילו אם חזינן דהוא פיקח חריף וגם כותב לא מהני דכיון דכתב לדידן אין כלל תועלת בו (א"כ) להוציא (הרי) [מידי] אינו ב"ד גם הכתיבה א"מ ומחשב לדידן כמו שארי הענינים החריפות שרואין בו וגם זה מהחריפות שבו אבל מ"מ אינו יוצא מכלל אינו ב"ד וגם מוכח מזה דאינו גט כלל אפילו בפיקח ונתחרש ויודע לכתוב דלא כמו שנסתפק הפמ"ג ז"ל [שם] לומר דפיקח ונתחרש הוי רק ספק דהא הגמ' קאמר לא יוציא עולמית לכדר"י היינו דהאשה אינה מתגרשת מדרבנן אבל האיש שנתחרש אינו מוציא מה"ת [וזה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג ע"ש בתו' ד"ה א"נ] וא"א דפקח הזה שנשתתק הוא רק ספק א"כ גם האיש אינו רק מספק אינו מגרש וספיקא לקולא מה"ת [לשיטת הרמב"ם] וחזקת א"א לא שייך כאן דאדרבה אוקמי אחזקת כשהיה פיקח וא"ל דאתרע החזקה במה שנשתתק הא איכא נמי סיוע מה שחזינן שהוא פקח ממש ובלא"ה הלשון אינו גט משמע שאינו גט כלל ולא ספק עכ"פ זאת הוא פסק ברור בדברי הש"ס ז"ל והירושלמי דתרומות לר"י דלא מהני אפילו בנשתתק וחריף גדול אינו מועיל מעשה הכתיבה אך לכאורה קשה ע"ז דהא בירושלמי דתרומות מביאו תוס' חולין [י"ב סד"ה ותבעי] מחשבין כתב למעשה והרי קיי"ל דקטן יש לו מעשה ומטעם זה נ"ל דכתב רש"י שם בחולין (דף י"ב ב') דצריך דוקא אמירה ומעשה וקו' התוס' שהקשה שם על רש"י בעצמם כתבו שיש לתרץ ורק זה הוא אשר נשאר קשה הא מגמ' נראה בהדיא דאמר שם בש"ס (חולין י"ב ע"ב) וז"ל א"ר חב"א בעי ר"י קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה א"ל ר"א ותבעי לי' מעשה מ"ש מעשה דלא קמבע"ל דתנן יש להם מעשה מחשבה נמי לא תבעי לי' דתנן אין להם מחשבה דתנן האלון והרימון והאגוז שחקקו תינוקות למוד בהם עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאין מפני שיש להם מעשה ואין להם מחשבה א"ל מחשבה גרידא לא קמבעי לי כי קמבעי לי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דהוי קיימא עולה בדרו' ואתיוה בצפון ושחטה מאי מדאתיוהא בצפון ושחט איכוין לה א"ד מקום הוא דלא אתרמי לי' כו' עד הכי קמבעי' לי' דאורייתא או דרבנן ופשט יש להם מעשה ואפי' מדאורייתא אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאו' אין לו מדרבנן יש לו עכל"ה אלמא אם לא הי' מקום לתלות הי' די במעשיהם לחוד בלא אמירה ואך לזה נ"ל דסתם קדשים לשמה קיימו ורק קטן הוי כמתעסק די מעשה מוכיח לחוד אבל במה דלא שייך סתמן לזה כמו בגט שסתם אשה לאו לגירושין עומדת לא סגי בלא אמירה אך לדברי התוס' שם דסגי בלא אמירה וגם לדעת גדולי הראשונים דס"ל בגדול עע"ג כשר מה"ת אפילו בתורף יעוין בג"פ [סי' קכ"ג סק"א וט'] קשה למה לא מהני בגט אם כותב בכת"י אך באמת המעיין בירושלמי ריש תרומות וז"ל [חמשה לא יתרומו וכו'] חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ושם בגמ' ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלו חש"ו אע"ג שחישב שירד הטל עליהן אינם בכי יותן מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה ואיזו מעשה שלהן ר"ח אמר בתפוש בהן בטל ותני' תמן הורידה חש"ו אעפ"י שחשב שיודחו רגליו אינם בכי יתן שיש להן מעשה ואין להם מחשבה ואיזו מעשה שלהן אר"ח במשפשף בהן במים ואומר אף הכא ויוכיחו מעשה שלהם על מחשבתן ר"ש כו' בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ואת שא"כ בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח עמ"ח א"ר יוסי קושייתא קומי שמואל הרי גיטין הרי אין כתוב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח עמ"ח דתנינן הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחש"י אר"ה והוא שיהי' פיקח עע"ג ר"י בעי והיינו וכתב לה לשמה חזר ר' יוסי אמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם ר"י ב"א אמר הא אלו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא הוא חושב והוא תורם ר"י ב"א [ר' חייא] בשם ר"י חלוקין על השונה הזה מה הוא כדין אתאי דר"י דתרו' כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה דקידושין ודר"י בגיטין כרבנן דקדושין דתני' חש"ו שקדשו אין קידושיהן קידושין ר"י בנו של ריב"ב אומר בינם לבין עצמן אין קידושיהן קידושין בינו לבין אחרים קידושיהן קידושין תני' חרש שתרם אין תרומתו תרומה ארשב"ג בד"א כשהי' חרש מתחלתו אבל אם הי' פיקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימי' כת"י כו' עכ"ל המעיין יראה דכוונתו דק"ל דהאיך מחלק ר"י בין תרומה דכתיב בי' מחשבה הא בגט דלא כתיב מחשבה ופליג ר"י אר"ה וס"ל אפי' גדול עע"ג לא מהני וע"ז חזר ר' יוסי ומתרץ תמן זה כותב ובגט גופא כשר היכי שהוא כותב ומגרש וע"ז אר"ח ור"א [דר"י] חולק על השונה הזה דלא כן הוא רק דר"י בגיטין לא מהני אפילו הוא כותב והוא מגרש משום דפסק בגיטין כוותי' דרבנן ודלא כר"י בנו של ריב"ב אבל בתרומות דאמר הטעם משום ונחשב לכם הוא אליבא דר"י [ב"ב] דלדידי' באמת גם בגט כשר אבל ר"י לא פסק רק כרבנן וכהך ברייתא דאינו גט עד שישמעו קולו ואך קשה [למה] באמת לא מהני מעשה בגט ובכלי מהני מעשה וכן גבי הכשר אך באמת החילוק כמו שהביא הה"מ בפ"ה מהל' יבום דבדבר שצריך כוונה לא מהני מעשה הגם ששם אינו מחלק רק בין ביאת יבמה שקונה אפילו באונס מ"מ קל לחלק בין דבר שצריך הבנה ורצון גמור ובין שא"צ רק דיונח לי' כמו כלים שא"צ רק שיונח בעשיית הכלי לקבלה וכן הטל ניחא לי' וגם גבי קדשים דסתמן לשמן עומדות מעשיו מוכיחין עכ"פ שאינו מתעסק אבל בדבר שצריך רצון בודאי לדידן לא מהני מעשיו וזה דבר ברור דלדידן דקיי"ל דלא כרב ורשב"ג אין במעשיהם ממש כלל וא"ל דטעם דגט בכתב לא מהני הוא משום עדים [כמ"ש הרמב"ם פ"ו מגירושין הביאו הנוב"י תניינא אהע"ז סי' נ"ג עיי"ש דאין מעידים על הקטן וה"ה בחרש עכ"ה] דהרי באמת לרשב"ג מהני דבאמת כת"י הוי כעדים כמבואר בתוס' [גיטין ג' ע"ב בד"ה שלשה] וכן בהמגרש ולא הוי זה קבלת עדות סוף דבר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו הפסק גמרא זו אשר קיימוהו כל הפוסקים דלא מהני בחרש שום מעשה ולא כתב ולא מה שנראה שהוא חריף ואינו גט כלל ומ"ש בירושלמי [בפ' חרש הלכה א'] חרש שקידש בביאה שאינו מוציא ברמיזה משום [הקדושין] דהוי מעשה לפע"ד הי' נראה דגם כוונתו רק מדרבנן ורק שצריך להיות היציאה כעין הוי' ואם הקדושין הי' ע"י מעשה לא מוציאין ברמיזה דאינו מעשה אך דע"ז קשה הא כמה משניות אחר זה דאיירי בביאה ביבמה ואפ"ה מוציא ברמיזה אם הי' חרשת כקו' המל"מ [פ"ב מה"ג הי"ז] ורק האחרונים תירצו דלא שייך בחרש לומר אדעתא דהכי בעל אח"כ והנה כ"ז מיירי לענין דאורייתא אבל אם נימא כאשר פירשתי דכוונת הירושלמי דאין רמיזה דגט מוציא מידי מעשה דביאה לא שייך לחלק וק"ל ולכן נ"ל באמת דהירושלמי ס"ל דמהני מעשה ורק וכי תנאי שקלת מעלמא הלא כמה תנאים בירושלמי ובתרומות דס"ל דמהני מעשה אפילו בגט וגם אמוראים ר"ז שם סבר דהוא כותב ומגרש מהני ולכן הירושלמי אזיל כאן בפ' חרש בשיטתם אבל לפי מה דקיי"ל כר"י בתלמודא דידן ובירושלמי ודלא כרב ורשב"ג בודאי לא מהני שום מעשה בקידושין וגירושין ורק בגדול עע"ג לכתיבה דהוא אינו רק כתיבה לשמה בזה מחולקי' הירושלמי ס"ל דגם מחשבה כזה לא מהני ור"י חולק על ר"ה בגדול עע"ג אבל יש מגדולי הראשונים דס"ל דר"י לא פליג על ר"ה כמבואר בג"פ וס"ל לחלק דכוונה כזו שמכוין במה שאומר לו הגדול מהני אבל לענין קידושין וגירושין דצריך כוונת הקנאה [ורצון] כ"ע ס"ל דלא מהני מעשיו מידי וכן נראה מהראב"ן שכ' וז"ל בסי' ר"ה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שלא קלקלו שחיטתן כשירה נ"ל דאקטנים קאי וה"ק וכגון הקטנים ששחטו מדאמר ר"י לקמן דקטן יש לו מעשה מדאו' ולא אמר בחו"ש נמי וכן מצאתי בשערי שחיטה של ר"ש בן חפני א' מבני עמינו ששחט והלך לו ולא ידעי' אם בקי בשחיטה אם לאו ובדקנו את הסימנים שהי' שחיטה כהוגן וכשורה שחיטה כשירה שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וגם כתב דחש"ו שיודעין ה"ש וראה מומחה שלא שהו ולא דרסו בו שחיטתן כשירה בדיעבד אבל לכתחילה לא ש"מ דחש"ו אין להם מעשה מדאו' הלכך אפי' ראו אחרים ששחטו אסור וה"נ תנינן במס' סוכה קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' עד קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אר"ה והוא שגדול עע"ג עכ"ל ודבריו אינם מובנים כלל דמעיקרא מחלק בין חרש ושוטה לקטן דבקטן מהני מעשה ובחרש ל"מ מעשה ואח"כ כתב בשם ר"ש בן חפני ששוה ח"ש לקטן אך נ"ל דהנה ידוע שיטת גדולי הראשונים הסמ"ג ודעימי' והגמ"י ומהרש"ל ז"ל ס"ל דבחש"ו שא"י לאמן ידיהם אפי' באחרים רואין שחיטתן אסורה ומתני' דהכא דמכשיר באחרים רואין איירי במומחה [עי' ב"י יו"ד סי' א' ובש"ך שם סקכ"ה] ומבואר במהרש"ל משום דהוי רק מעשה קוף בעלמא והוא ע"ד דס"ל להרא"ש ז"ל [חולין דף ל"א] דנהי דלא בעינן לר"נ דקיי"ל כוותי' כוונה לשחיטה עכ"פ כוונה לעשות איזה דבר צריך יעי"ש ובחש"ו הוי כמו מעשה קוף וכוונתם אינו כלום אפי' לרבנן אסור אפילו אחרים רואין והנה הראב"ן ז"ל מתחלה סבר דמתני' חתמא איירי בחש"ו אפי' אינם מומחים ומ"מ בדיעבד כשר באחרים רואין וק"ל למה הא חש"ו מעשה קוף בעלמא וע"ז אמר דלא קאי ושחיטתן כשרה רק אקטן דקטן אית לי' מעשה כר"י ולאח"כ הביא דברי הר"ש ז"ל דס"ל דגם בקטן לא מהני רק ביודע לשחוט כמבואר בסוכה וא"כ שוב לדינא לא פסק כר"י דמהני מעשה אפילו בקטן א"י [לשחוט] דכוונה לשחיטה אפילו לרבנן צריך טפי מעשיית כלי דצריך עכ"פ עשי' דכתיב וזבחת וכמ"ש הרא"ש ז"ל ולכן הדר ואמר דמתני' מיירי בדידעי דוקא ה"ש דאל"ה הו"ל מעשה קוף ולא מהני מעשיהם מידי. עכ"פ יוצא מזה דהא דכשר שחיטתן בדיעבד הוא באם יודעין ה"ש ואפי' למ"ד (דבעי) [דלא בעי] כוונה פסול ואפי' רואין שעושין כדין מה לי שאחרים מלמדין אותן מה לי שרואין ששחטו באומנות והשחזת הסכין הרי דכוונו לשחיטה וא"ל דהתם שאני שאינו מעשה גמור מוכח כמ"ש מהרי"ט ז"ל בתשו' ח"ב אהע"ז סי' ט"ז] דודאי ז"א דודאי כוונת אומן לשחיטה מוכח הרבה שכוונתו לשחיטה ואפ"ה לא מהני (למ"ד) דבעי' כוונה א"ו דלמ"ד דבעי' כוונה [עכ"פ לעשיי'] לא מהני מעשה ושאני בכלים והכשר וקדשים דא"צ רק ניחא דעת או שלא יהי' כמתעסק ועוד ראי' מהא דקיי"ל דפיתוי קטנה אונס משום שאין לה רצון וקשה (וכי) [הלא] אין מעשה גדול מזה וקיי"ל גבי אשה דאסורה לבעלה אפילו באומרת מותר ואפי' מתכוונת למצוה בדרך דשרי עפ"י הדין אפ"ה אסורה לבעלה כמבואר במהרי"ק [מובא ברמ"א סי' קע"מ ס"ג] דכתיב למעול מעל באישה ועכ"פ בביאות אחר מעלה באישה בזה שנבעלת לאחר וא"כ גם קטנה נמי מעלה באישה ואי דאין לה דעת הא במעשה יש לה דעת א"ו פשיטא דדבר התלוי ברצון לא מהני מעשה ואפי' הרמב"ם ז"ל דפסק פיתוי קטנה נאסרה על בעלה מ"מ כתב בהדי' דבת מיאון אין לה רצון וקשה הא עשתה מעשה א"ו דלמידי דצריך רצון לא מהני מעשה ובזה יתיישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב בהל' סוטה פ"ב הל' ד' וז"ל קטנה שהשיאה אבי' אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שבארתי אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' הי' כהן לא נאסרה עליו עכ"ל. והנה הקשו עליו כולם מהא דאמרי' ביבמות (ל"ג ע"ב) החליפו מידי ברשיעי עסיקי' תני הוחלפו ה"נ מסתברא דקתני סיפא אם הי' קטנות שאין ראויות לילד מחזירין אותו מיד ואי במזיד מי שריא הא ל"ק פיתוי קטנה אונס נינהו ואונס בישראל מישרא שרי עכ"ל גם המל"מ ז"ל הקשה מהא דיבמות דר"א דאמר כהן לא ישא קטנה וז"ל המל"מ בפי"א מהל' אישות הל' ח' ומלבד דוחק זה לא ידעתי מה יענה הרב בההוא דאמרי' בפ' הבא על יבמתו (ס"ח) [ס"א ב'] תני' ר"א אומר כהן לא ישא קטנה וא"ר דטעמא דר"א הוא דחיישינן שמא תתפתה עליו והקשו א"ה ישראל נמי ותירצו פיתוי קטנה אונס היא ואונס בישראל מישרא שרי ע"כ הרי דלר"א ס"ל דפיתוי קטנה אונס הוא ולא מצינו בזה שנחלקו עליו ואע"ג דע"כ רבנן פליגי עלי' דר"א וכדקאמר התם הא ר"א היא ולא רבנן היינו דפליגי עלי' בעיקר הדין דר"א חייש לשמא תתפתה ורבנן לא חיישי להכי אבל במאי דס"ל לר"א דפתוי קטנה אונס הוא לא מצינו שנחלקו עליו עכ"ל. ומלבד כ"ז קשה דלמה בבת מיאון כתב שאינה בת רצון וסותר דברי עצמו הלא כתב באותה השורה שקטנה נאסרה לבעלה אלמא שפיתוי קטנה ס"ל דאינו אונס וכמו שהבינו המ"מ והכ"מ ז"ל מדבריו וא"כ הא דבת מיאון מותרת לבעלה משום דקידושי' רק מדרבנן אבל לא מטעם שאינה בת רצון וא"כ הל"ל דבבת מיאון מותרת לבעלה דהוא רק דרבנן אך באמת אין הטעם כלל משום שהוא מדרבנן דגם דקידושי מיאון הוא דרבנן מ"מ כל דינו כעין דאורייתא כ"ז שלא מיאנה ואם נתן לה גט [ונשאת לאחר] אסורה לחזור לו כמבואר בש"ס [יבמות ק"ט] וא"כ גם אם זינתה אסורה לו כ"ז שלא מיאנה כעין דאורייתא ואין היתר רק משום שאין לה רצון וא"כ סותר דבריו תכ"ד שכתב דפיתוי קטנה אינו אונס אך לפמ"ש א"ש דנהי דקטנה אין לה מחשבה וגם מעשה אין לה בדבר שצריך רצון די"ל שלא נתכוונה למעול רק סתם למעשה קטנות עכ"פ הא הוי מעשה מוכיח על מחשבת' שכוונתה למעול בבעל וכמו שקיי"ל בעלמא דאם לא הוי מעשה גמור לא הוי הכשר ולא כלי אבל באם מעשה מוכיח על מחשבתם מהני מדרבנן לר"י כמבואר בחולין א"כ גם במעשה גמור גבי רצון דלא מהני עכ"פ מעשה מוכיח על מחשבתו שמועלת בבעלה והוי עכ"פ אסור מדרבנן. ולזה ל"ק על הרמב"ם קו' המל"מ מהא דאר"א ישראל מותר לישא קטנה ול"ח שמא תזנה דפיתוי קטנה אונס דאין מעשה כזה מועיל לענין דבר שתלוי ברצון ופיתוי קטנה אונס ואי דעכ"פ אסורה מדרבנן משום מעשה מוכיח על מחשבה זה לא הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא שייך גזירה לגזור אטו דרבנן ומש"ה מותר ישראל לישא קטנה וכן ל"ק על הרמב"ם ז"ל מהא דהוחלפו דהתם קאמר הש"ס דמהא לא תסייעי' די"ל דפיתוי קטנה אונס ואי דהא עכ"פ מעשה מוכיח על מחשבתו הא זה אבעי' לר"י וי"ל דבאמת [הך סוגי' סבר' דאפי' מדרבנן] אין להם מעשה מוכיח על מחשבתו ולכן שפיר קאמר הגמ' משום זה לא תסייעי' די"ל דפיתוי קטנה אונס הוא ומעשה מוכיח עמ"ח לא כלום אך כ"ז בנתקדשה ע"י אבי' אבל בבת ממאנת דבאמת אם ממאנת בבעלה אין איסור כלל דהא דמיאון בפני שנים [יבמות ק"ז ע"ב] י"ל דלא איברי סהדי רק לשקרי אבל אם ממאנת בו מותרת תיכף גם בלא עדות [א"כ מזה שמזנה מוכח שממאנת בו] אך היא אינה ממאנת בו ורוצה להיות תחתיו רק שמזנה תחת בעלה וא"כ שוב מעשה זו לא הוי רק רצון כיון שהמעשה גופא סותר [האישות] ואינו אסור רק מצד שרוצה להיות תחתיו ולמעול בו ורצון לחוד אין לקטנה דדלמא באמת שוב אינה רוצה להיות תחתיו וזה גופא הוא המיאון במה שמועלת בו ואם באמת רצונה להיות תחתיו מ"מ אינו רק רצון לחוד וקטנה אין לה רצון. עכ"פ מוכח בבירור דדבר שצריך רצון אין לקטן ולא לחרש לפי מה דקיי"ל דלא כרב ורשב"ג וכמבואר בירושלמי וא"כ לא מהני בחש"ו לא חריפתם ולא כתיבתם וגיטם וקידושיהם ומכירת קרקעות אינו כלום אך באם מדברים קצת והוי בגדר מדבר' באופן שכתב מהרי"ט ז"ל [בתשו' הנ"ל] בכה"ג לפע"ד כפקחים הם ואי משום שאינם שומעים הנה לפמ"ש הרמב"ם דעפ"י טבעי הרפואה א"א לדבר מבלתי שמוע ולכן אם הם מדברים מסתמא שומעים קצת עכ"פ דזה מהני להיות נחשב כשומע ומדבר כמבואר בדברי תשו' ר' אשר ז"ל מביאו הטור ז"ל בח"מ סי' רל"ה ויעויין בנ"מ ובלא"ה במדבר ואינו שומע לא קיי"ל כהרמב"ם ז"ל [בפכ"ט ממכירה] וגם הרמב"ן ז"ל [יבמות ק"ד] שחייש לזה גבי חליצה דוקא דצריך ענינים מרובים וקרוב לטעות כמבואר בריטב"א שם במקומו וגם כי מבואר ברמב"ן שם דזה רק לס"ד אבל באמת שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע כפקחים:

והנה לכאורה יש מקום לעקש ולומר דלעולם מעשה גמור בחרש שכתב גט ונותנו בעצמו מהני שהוי מעשה בגופו שכתב בעצמו כמ"ש וכתב לה וגם נתן בעצמו ורק היכי שכתב לעדים כתבו ותנו גט לאשתי בזה פליגי רבנן ורשב"ג ורב דס"ל כוותי' דלרשב"ג הוי כתיבתו ראי' דהוא פיקח כמו שפירש"י ז"ל וכתיבתו הוי מעשה כמו דיבור ומש"ה מהני אבל רבנן דס"ל דכתיבתו לאו ראי' וגם זה לא הוי מעשה במה שכותב לסופר לכתוב ומש"ה לא מהני לדידהו אבל בכותב בעצמו הגט ונותן כ"ע מודו דמהני כמו שמהני מחשבה ומעשה בקדשים והכשר ומה דתנן במתני' לא יוציא עולמית היא לכדר"י וכרב פפא שם בסוגי' [גיטין ע"א ב'] ולכן נוכל לומר דמעשה גמור מהני אך באמת זה ליתא כלל חדא דבירושלמי [תרומות הנ"ל] מבואר להדי' דס"ל לר"י חרש שקידש דר"י ס"ל דבינו לבין אחרים מהני ור"י ס"ל דלא כוותי' רק כרבנן דפליגי עלי' דר' ישמעאל בנו שריב"ב וא"ל דפליגי בקדושין משום שלא יוכל לזכות הכסף חדא דבכל קדושין פליגי אפילו בביאה ובפרט הא דהאריך הנוב"י במ"ת [סי' נ"ד] דא"א קידושי כסף בקטן כבר העליתי דבכמה גווני יוכל לזכות החרש והארכתי בזה וחדא הוא בנותן אחר ע"י דמקודשת מדין עבד כנעני [כמבואר בקידושין ז'] וע"כ ר"י דס"ל כרבנן דלא מהני בקדושין משום דאין מעשה רצון מהני בחרש וכנ"ל ותו מרשב"ג גופא ראי' [לנ"ד] דהא איהו ס"ל דכתב הוי מעשה ואפ"ה בחרש מעיקרו לא מהני ש"מ דמעשה לא מהני בכה"ג גבי חרש רק גבי פיקח שנתחרש כמ"ש רש"י ז"ל דאגלי דפיקח הוא:

והנה עתה באתי להודיע שעיינתי בפלפולו ותמוה לי טובא איך לא ראה דברי הירושלמי הפלוגתא גבי קדושי חש"ו ע"י אחרים ודר"י ס"ל דלא מהני (דלא מהני) מעשיו כמו בתרומה ואני פירשתי לעיל מה שנ"ל באמת אך לפי כל הפירושים ס"ל לר"י בנו שריב"ב דבקדושין בכל קדושין מהני כמו בתרומה ולר"י לא מהני אפילו ביאה ל"מ ולא כאשר רצה מעכ"ת לפרש הטעם דקדושין אינן חשיבי' מעשה דהרי הירושלמי מדמי הקדושין לתרומה ולהכשר ולעשיות כלים יעו"ש וגם מעיקרא קאמר בירושלמי דאפילו בכותב חש"ו גט לעצמו כשר ולא ס"ל החילוקים של מעכ"ת דבאמת ע"י (שחי') [שכתב בכת"י] וא"צ עדים ואי דצריך אמירה הא אם בעצמו כותב בכת"י ונותן לה אין מעשה גדולה מזו למאן דס"ל דמעשה אית להו אפילו בלא אמירה כמבואר בירושלמי שם ואפי' רש"י ז"ל מודה בכתב כה"ג חשיב אמירה להנך דס"ל דמעשה מהני גם תמי' לי איך אשתמיט ממעכ"ת דברי הפנ"י [בגיטין ד"כ ע"א שהקשה איך חש"ו כשרין לכתוב גט] הא אומן קונה בשבח כלי [ואיך יוכל לזכהו להמגרש] וגם בג"פ מפלפל בזה אך לענ"ד משכחת לה בחש"ו שסמכו על שולחן אביהם דשכרם לאביהם לרוב שיטות הפוסקים ויעוין במחנה אפרים [ה"ז ומתנה סי' ג'] וגם הא לשיטה זו דמהני כתב או מעשה משכחת לה בהשכיר עצמו לפועל לבעה"ב ע"י כתב או ע"י חזקה בגופו כמו עבד היינו שעשה לו מלאכת פועל ושוב הוי ידו כמו יד של בעה"ב או משכחת שהי' פועל פיקח ונתחרש וידעי' בו שלא חזר כי עובד עבודתו כמאז דהוי ודאי ידו כיד בעה"ב וגם תמה אני אם שייך כלל (אינו) [אומן] קונה בשבח כלי כי אם (הזה) [האומן] לא יוכל להקנותו לבעל א"כ אדרבה הרי קלקל ומאי שבח אדרבה במה שעשאו וזוכה בו בעה"ב בזה הוא שבח וה"ל קנייתו ושבחו באים כאחת וכבר הלכו נמושות באלו הדברים. [ע"ל ח"א חאו"ח סי' כ"ו] גם במ"ש לענין קידושי כסף דהוי דעת אחרת מקנה כבר האריך בזה בנו"ב מה"ת [הנ"ל] וב"א ז"ל [סי' מ"ו] אך כל דבריהם במחכ"ת צ"ע דהלא יוכל להיות קדושי' שאחר פיקח מקדש עבורו כמו אני נותן לך מנה ותקדש לפ' דמקודשת מדין (ע"ק) [עבד כנעני] [כנ"ל] ונותן לה המעות ע"י החרש דהוי מעשה ולא בתורת שליחות רק מעשה קוף בעלמא והמעשה הוא רק שברמיזה יבין החרש שנותן לה חבירו הפיקח המעות עבורו לקדושין וכן אם שניהם חרשים משכחת כזה גם מ"ש מע"כ משום דאינם בני עדות יעוין בב"א [סי' מ"א ומ"ו] ונו"ב הרבה מזה אך לפע"ד משכחת בלא עדים גבי קדושין כגון שיושבים שלשה ועושים דין דנהי דאינם בתו"ע מ"מ נ"ל דיכולין ב"ד לעשות דין בקטן בדבר איסור גם מ"ש דחרש אינו ממועט מאיש ולא חרש הנה ממה דמביא בתרומו' איש ולא קטן ידבנו פרט לחרש אין ראי' דהכל היא אסמכתא כמבואר בתוס' [חולין שם] ומצינו דגם חרש ממועט מאיש יעוין גבי סמיכה ובקרית ספר להמבי"ט ממעט עדות בחרש משום דאיש כתיב יעו"ש. כלל הדבר שדבר ברור כאשר כתבתי דלדידן לפי מאי דקיי"ל כר"י בש"ס דידן ובירושלמי לא מהני שום מעשה בחש"ו וכאשר בררתי בראיות ברורות ורק באלו שמדברים רק אינם שומעים דבאמת לפי הנראה דהפוסקים לא פסקו כהרמב"ם ז"ל [הנ"ל] וגם הוא יודה בשארי ענינים דכפקחים הם רק בקרקע משום דלא בקיאי בעניני ב"א כיון שאינם שומעים ולא עדיפי מגדול פחות מבן עשרים [עיי"ש בחו"מ סי' רל"ה] וכ"כ הב"י ז"ל אך מ"מ לחוש יש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל כמבואר בג"פ [סי' ק"כ סקכ"ט] ובגט מקושר. אך אלו כשם שכונסה כן מוציאה ולכן ודאי המה יכולים לקדש אם המה בגדר מדברים קצת וקדושי' דאורייתא וכן יכולים לגרש לכ"ע אך להרמב"ם י"ל דכל ענינם הוי רק מדרבנן ונ"מ לכמה ענינים. והנה להיות שו"ב בודאי אינו ראוי כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל שאינו בגדר פיקח לכל דבר ובקל יבא לטעות וכעין שכ' הריטב"א לענין חליצה [כנ"ל] ולענין אם חליצתם כשרה לפע"ד יותר טוב ליבם בכה"ג וק"ל וכבר הארכתי בכיוצא בזה בתשו' אחת גם מ"ש כ"ת דבקרקע לא שייך מעשה וכוונה הלא יש חזקה וגם דלי לי' צנא דפירי יעוין פ' חזקת הבתים [דף ל"ה ע"ב] יום ג' תרומה כ"ו שבט תרי"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף