שו"ת דברי חיים/א/חושן משפט/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א חושן משפט כ

סימן כ

אודות אשר נשאלתי לאשר שבקהלה אחת עד היום הי' האומנים לא מבני ישראל עושים מלאכתם בגד מצמר והמה קנו הצמר מבני ישראל שבתוך העיר ונותנים להם הבגד במחיר הצמר ומזה הי' פרנסת כמה ב"ב בעיר. ועתה קמו שני נגידים מתוך אחיהם ועשו קנוניא וערמה ועשו כתב עם כל האומני' שלא יקחו צמר משום אדם זולתם ובקנס גדול על העובר ועי"ז מטה ידי יתר הסוחרים כי אין קונה מהם דבר וגם חובות שיש להם מכבר המה כמעט נאבדים. והנה לאח"כ באו לערך ט"ו אומנים ועשו דין עם הנגידים הנ"ל ופטרו עצמם מחיוב שטר הנ"ל עפ"י ערכאות ורשות ביד ט"ו אומנים הנ"ל ליקח מכל מי שירצו באין מוחה אולם יתר האומנים מחזיקים כפי הכתב שלא ליקח צמר זולת מהנגידים הנ"ל ולזה צעקו שארי הבע"ב שבעיר כי למה יקפחו הנגידים חיותן אשר להם עד הנה ממו"מ הלזה. ועתה כי יחזיקו הנגידים בשטר הנ"ל וימנעו מחייתם וחובם מכבר נאבד ומהט"ו אומנים הקונים מכל אדם אינו מספיק לכל יושבי העיר לפרנסתם ולכן רוצים הבעה"ב שהשני נגידים הנ"ל יחזרו הדבר ליושנה שיהא מותר להאומן ליקח ממי שירצה והנגידים השיבו שהם עשו בשלהם ויעשו גם המה כרצונם ורשות ביד כל אדם לעשות ולסחור כאשר ימצא ידו ושאלו שני הצדדים עפ"י הדין אם מחוייבים הנגידים הנ"ל להחזיר הדבר ליושנה ושיפטרו העכו"ם מהחיוב ויאמרו להם בפה מלא קחו באשר תמצאו והנגידים אומרים שאדרבה רשות להחזיק הכתב שיהי' כל האומנים תחת ידם כפי הכתב שעשו האומנים עמהם כנ"ל:

תשובה הנה כ"ת רצה לסייע ליושבי העיר נגד הנגידים דבזה קפחו פרנסתם וחיזק נפשו בדברי אבי אסף בפ' לא יחפור הובא בב"י סי' קנ"ו] ואמר שדבריו נראים יותר בש"ס ונפלאתי מאד איך ימלא לבב אנוש בדורינו לפתוח פה נגד גדולי רבותינו הראשונים הרי"ף ורש"י ותוס' ז"ל ואיך נערוב לבבינו להכריע כא' מהם הלא כמונו כאין נגדם והאיך נוכל לומר ששיטת א' מהם נראית יותר בש"ס וכי לא ראו עיניהם הכל אין בידינו רק לפלפל מדבריהם אדבריהם ולילך בתר המרובים אך לא להכריע מסברתינו סברת אחד מהם. והנה בזה הדין נדחית דעת אבי אסף כמעט מכל הראשוני' ומכל האחרונים וגם הב"י ז"ל כתב [שם] דלא קיי"ל כן ועיין בתשו' מ"ב [סי' כ"ז] והרמ"א ז"ל אינו מביא כלל דעתו בש"ע ואדרבה כתב להיפוך מדבריו וז"ל בסי' קנ"ו ס"ה ואפי' ישראל שעושה מלאכה אצל עכו"ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשותו גוערין בו מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו אלמא שרק לדין מערופיא פסק למחות בהחייט שהוזיל מלאכתו אצל מכירו של חבירו משמע בהדי' דלדידן שאין דנין מערופיא כמבואר בתשו' רש"ל ומ"ב בודאי מותר אפי' בכה"ג שמקפח פרנסתו לגמרי ומוזיל גבי' דזה הוי לשיטת הרמ"א ז"ל בתשו' [סי' י'] כברי היזיקא ואפ"ה פסק דלמאן דלא דנין מערופיא אין מוחין ולפ"ד אבי אסף בכה"ג מוחין בהחייט שבא להוזיל א"ו שגם הרמ"א מסכים להב"י בזה דאין הלכה בזה כאבא"ס אך כדי שלא יסתור דבריו שבד"מ [שם] ובתשובותיו שכ' שם בסי' יו"ד וז"ל היסוד הפשוט הראשון הוא בפ' לא יחפור אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחייא ואתא בר מבואה חברי' וקא אוקים בהדי' דינא הוא דמעכב עליו דמשמע מדקאמר ואוקי בהדי' שעשה דבר זה בידיעתו ואפי' הכי יכול לעכב עליו א"כ הרי לפנינו כו' ואע"ג שהרי"ף והרא"ש פסקו דלא כר"ה דקם לי' כיחידאי מ"מ אומר אני שיש להתיישב בדבר שהרי במרדכי מייתי בשם אבי אסף וז"ל מבוי הסתום מכל צדדיו רק מצד אחד הוא פתוח לבנות בו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין עכו"ם יכול לכנוס למכור אם לא שיעבור על פתח שמעון דינא הוא דמעכב עליו כדר"ה עכ"ל א"כ משמע שהלכ' כוותי' דרב הונא מדמייתי ראי' מיני' אלא ע"כ צריכין אנו לחלק דבדבר דברי היזיקא כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו כ"ע מודי דהלכ' כר"ה וא"כ בנ"ד נמי ברי היזיקא הוא עכ"ל נלע"ד ליישב והוא עפ"י מה שנבאר הסוגיא אשר יש בי' כמה קו' וז"ל הש"ס ב"ב (כ"א ב') אמר ר' הונא האי בר מבואה דאוקי ריחייא ואתא בר מבואה חברי' וקמוקי גבי' דינא הוא דמעכב עלוי' דא"ל קא פסקת לחיותי כו' א"ל רבינא לרבא לימא ר"ה דאמר כר"י דתנן ר"י אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו וחכמים מתירין. אפילו תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"י התם אלא דא"ל אנא פלגינא אגוזי' את פליג שיסקי אבל הכא אפי' רבנן מודו דא"ל קא פסקת לחיותי ופירש"י וז"ל אבל הכא שזה העמיד תחלה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי עכ"ל מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי היא דתני' כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמדי תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו. רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו אמר ר' הונא ברי' דר' יהושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב בעי ר"ה בדר"י בר מבואה אב"מ אחרינא מאי תיקו עכ"ל הגמ'. והנה קשה חדא אם לר"ה בדר"י קפוח חיותא לאו מילתא ולא עושה לו דבר בזה כמבואר בשיטה מקובצת ב"ב שם וז"ל י"ל שאין מעכב עליו ואע"ג דהא מפחית לי' לחיותי' מצי א"ל את מטי לך מה דפסקי לך מן שמיא ואנא מטו לי מה דפסקו לי מן שמיא א"כ בר מתא אחריני נמי לא יעכבי עלה דהא לא עביד לי' מידי ותו קשה דאם יהיב בכרגא דמלכא מותר במתא אבל בני אותו מבוי שהאומן בתוכו יכול למחות בו דמ"ש דאין בני העיר יכולין למחות בו ומ"ש בני מבוי דהאומן שרי בי' הא לדברי ר"ה בדר"י לא עביד לי' מידי תו קשה קו' הבית אפרים [סי' כ"ו] שמקשה כיון דטעם דברייתא שאמרו שזה אומר בשלי אני עושה משמע דבלא"ה הי' יכול למונעו דקיפוח מחייתו מילתא א"כ ממילא כ"ז הוא אליבא דר' יוסי [ב"ב דכ"ה ע"ב שם] דס"ל סברא זו אבל רבנן דלא ס"ל בשלי אני עושה ממילא לדידהו אסור ומה שתירץ הבית אפרים ז"ל שקפוח פרנסה אפי' לר"י אסור אליבא דר"ה א"כ קשה למה אמר התנא בברייתא הטעם להתיר חנות בצד חנות משום שאומר בשלי אני עושה הא אם קיפוח פרנסה לאו מילתא וכדר"ה בדר"י א"כ בלא"ה מותר בלאו האי טעמא דבשלו הוא עושה ואי ס"ל להתנא דברייתא כר"ה דקיפוח פרנסה מילתא א"כ גם אם בשלו עושה אסור. ולכן נלע"ד דהענין הוא כך דהנה מבואר בח"מ בש"ע [סי' קנ"ד סל"א ול"ב] ובכ"י [בר"ס קנ"ה בשם תשובת הרשב"א] בארוכה דעת הר"ש שמותר להוציא ולפתוח חלון למקום הפקר וחבירו הבא להזיקו בראי' אסור כיון שזכה כדין מותר שזכה מההפקר. אבל יוכל חבירו לבנות בשלו כנגדו משום דבזכה מהפקר לא זכה בחצרו של חבירו שיהי' משועבד שלא לבנות בו ורק שזכה בראי' ואסור שוב שכינו להזיקו בראי' אבל לבנות לחבירו בשלו רשאי [א"ה עיין בסמ"ע סי' קנ"ד ס"ק ל"ח בארוכה] והנה לפ"ז באחד העומד לו חנות בוודאי שזכה בהסוחרים וסחורות הבאים שמה כמבואר בח"מ [א"ה אולי כוונתו להרמ"א סס"י קנ"ה] דסחורה הבא לבית הוי כזוכה מהפקר ורק באמת עדיין לא זכה בדבר שעתיד להיות אבל עכ"פ לא גרע מעני המנקף בראש הזית בטירחא אעפ"י שלא זכה בו עדיין אסור ליקח ממנו ולכן בודאי בהטריח ועשה חנות והרגיל קונים כדברי רש"י ז"ל לעול ודאי שאסור לאחר להחזיק בה אך לעומת זה י"ל כיון שכן רשות לכל אדם לעשות חנות לא החזיק בקרקע של חבירו שימחה בידו מלעשות גם לו חנות ולכן גם לחבירו מותר לעשות בתוך שלו חנות. והנה בענין חנות או ריחיים נגד ריחיים יש שני עניני הזיקות להראשון א' שלוקח ממנו הרגילים אצלו והב' שגם אם לא יסירו הרגילים מלבוא אליו לא ימנע מהיזק שחבירו אורב עליו בצדו ומסתמא לא יוכל להעלות השער עתה כאשר היותו יחידי. והנה בהיזק הראשון שלוקח ממנו הרגילים אצלו שפיר יוכל למחות בו כיון שכבר זכה בו הראשון מהפקר אסור להשני להזיקו ולהסיר ממנו הרגילים אצלו כמו שאסור לו לראות בחצרו שמזיקו בראייתו. אך ההיזק השני באם לא יסורו ממנו הרגילים אצלו ורק שלא יוכל להעלות שער מסחרו כרצונו זה הוי היזק ממילא ודומה למאפיל עליו דרשאי כיון שלא זכה בשלו מידי ככה נמי רשאי הוא לעשות חנות כיון שאין מזיקו ומסיר ממנו דבר רק שנפחת החנות ממילא מחמת השני זה לא זכה כלל מהפקר להחזיק בקרקע חבירו וכמו שיוכל להאפיל נגד חלונו וזה ברור. וא"כ זה כוונת ר"ה דאסר להעמיד ריחיים נגד ריחיים משום שמקפח חיותו ופירש"י ז"ל שלוקח ממנו הרגילים וזה ודאי אסור להזיקו ואך התנא דברייתא סבר דזה אינו מקרי קפוח חיותו וכדפי' בש"מ דמה דיהיב' לי' משמיא לא יוכלו להשיג גבולו ואינו מסיר כלל ממנו הרגילים ואך עכ"פ ההיזק הוא ממילא מה שלא יוכל להעלות שער מסחרו כראוי וגוף החנות נפסד מכאשר הי' שוה כמפורש בתשו' הרא"ש אך זה אינו יכול לעכב ע"י דכ"א עושה בשלו וקרקע חבירו לא נשתעבד לו בזכותו מההפקר כלל ולזה מפורש בברייתא הטעם דכ"א עושה בשלו להסיר טעם המניעות מצד היזק הברור אבל לקיפוח חייתו לא הוצרך לבאר כי פשוט בעיני התנא דברייתא דזה לא מקרי קפוח חיות ולזה נמי א"ש דבר מתא אב"מ מצי לעכב דנהי דלא מקפח פרנסתו לר"ה בדר"י עכ"פ. לא יוכל להזיק לבני העיר אחרת בחנותם ומו"מ אשר להם שאם יבא עוד אחד יוגרע מחייתם ממילא וכנ"ל ולא שייך לומר כ"א עושה בתוך שלו שהרי אינו שלו כלל כי הוא מעיר אחרת וכן מפורש בהדיא במרדכי שאפילו לאדם בטל יוכל למחות לבר מתא אחריתי שיאמר אולי יבא מציאות לידו הגם שאינו מזיקו כלל ואינו מקפח פרנסתו יוכל למחות שלא יחסר לו מידי כיון שאינו יכול לומר בשלי אני עושה ומש"ה באם יהיב כרגא דמלכא לא יוכלו בני מתא לעכב עליו דגם הוא כמותם בכל דבר שבא ממילא אבל למבוי שבו בן אומנתו יוכל לעכב עליו משום שחבירו זכה כבר ולא יוכל להזיקו ולפחות חנותו ואי דיאמר אני עושה בשלי ולא הי' יכול הראשון לשעבד חלקו הא לא הוי לזה הבא שום חלק בעיר הזאת ובודאי דהשני לא יכול לירד למבואו ולהפחית דמי חיותו ואומנותו אך לאחר שיהי' כבני העיר תורת בני העיר עליו ככל יתר בני עיר הגם שבא לאח"כ דבשלמא כשתחלת ביאתו לאותו מבוי יוכל למחות בו משום שכבר זכה בהחנות שהעמידו וזכה מן ההפקר והאיך יוכל הבא מחדש להשיג גבולו אבל לאחר שכבר הוא מבני העיר שוב מותר לעשות לו חנות במבוי דבני אומנתו ולא יוכל לעכב עליו ולומר שכבר זכה מההפקר דז"א דלא זכה בחלקו שהוא מבני העיר ובני העיר כולם [יש להם] חזקה שיוכלו לעשות חנות בכל מקום כרצונם וכ"א עושה בשלו וזה ברור:

ועפי"ז א"ש דגם ר"י יוכל לסבור דלא כר"ה וקפוח פרנסה גם לר"י י"ל דלאו מילתא הוא וכסברת הש"מ דלכ"א יהבי' לי' מן שמיא ורק במרגיל בהדיא התינוקות אצלו ע"י חילוק קליות זה הוי כמזיק ממש ומש"ה לק"מ קו' התוס' [שם ד"ה תנאי] שהקשו למה לא אמר דס"ל כר' יודא דזה ליתא דר"י אוסר רק להרגיל התינוקות המורגלים אצל שארי החנונים אבל בהעמדת חנות או רחים נגד חנות ורחים אינו מקפח כלל פרנסתו וכנ"ל ומש"ה הצריכו בגמ' ב"מ [ד"ס] לומר טעם זה דאנא פלגינא דאי לא"ה הוי אסור גם לרבנן משום שלוקח בזה הרגילים אצלם [אף דלא קיי"ל כר"ה רק כר"ה ברי' דר"י דקפוח פרנסה לאו מילתא הוא דשאני הכא דמרגיל בהדיא התינוקות כנ"ל עכ"ה] ודו"ק בזה. וכן ראיתי להבית אפרים שכתב לתרץ קו' התוס' כזה. וכתה נבוא לדברי הרמ"א דהנה לפמ"ש במי שהחזיק בחנות וכדומה זכה במו"מ זה ולא יוכל אדם ליקח ממנו דבר ולהסיר הרגילים אצלו זה אליבא דכ"ע ורק ר"ה ס"ל דבחנות נגד חנות מקפח חיותו שמסיר ממנו הרגילים כפירש"י ז"ל (ור"י) [לר"ה] בדר"י ס"ל דליכא בזה קיפוח חיות דכ"א מה דיהיבא לי' משמי'. והנה לפ"ז במעשה דאבי אסף שראובן הי' לו חנות במבוי סתום אצל סתימתו ושמעון רצה לדור אצל הפתוח דאז בודאי מסיר ממנו אפי' הרגילים שבאים המה אליו טרם בוא להשני והוי מזיק ממש בודאי אפילו אליבא דכ"ע אסור ואך שיש מקום לומר כיון דר"ה בדר"י סתמא אמר למילתי' משמע דבכל גווני מותר להעמיד דכללא נתן דבר מבוי דידי' אינו יכול לעכב וה"ה בר מבוי אחרינא לפי דלא נפשט האבעי' מ"מ בזה הלכה כר"ה ומש"ה הביא הרמ"א ז"ל בתשו' [הנ"ל] ראי' לזכות הגאון זקני מהר"מ ז"ל שלא יוכל הא"י להזיקו דהוי מזיק ממש ובזה הלכה כר"ה. אך באמת לפי אותן שאין דנין דין מערופיא וכתב הרמ"א ז"ל [בס"ס קנ"ו הנ"ל] הטעם דנכסי עכו"ם כהפקר לענין לארווחי בהו במסחר וא"כ שרי לשחודי ולאפוקי מהרגיל אצל חבירו בודאי גם במבוי סתום כעובדא דאבא"ס ז"ל נמי מותר שהרי מותר להוציא בידים ומש"ה לא הביא רמ"א ז"ל בש"ע את דברי אבא"ס כיון שלא נפסק הדין בגוף דמערופיא והכל לפי מנהגו לפיכך השמיט דברי האבא"ס דלא תלי' רק במנהג אולם בתשובתו שרצה להציל את הגאון מהר"ם זצ"ל מהיזק ברי שפיר הביא דברי האבא"ס דזה הוי היזק ברור ולפע"ד שזה נכון מאד:

ועפ"י מה שכתבתי סרה תלונת הרב הגאון בבית אפרים שכ' בתשו' סי' כ"ו והביא שם דברי הראב"ן שכ' וז"ל הנה נא הואלתי לדבר אליכם לתת שאלתי שתשיבוני באר היטב על דברי על עסק ראובן ושמעון הדרים בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחר בין העכו"ם ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה ויצא שמעון ממבוי זה שהי' דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער של בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון וטוענו ראובן קא פסקת לחיותי כי כל אותן שהיו רגילים לבא אצלי ע"ע באים אצלך ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרים זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנו וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאים ב"א משני צדדים פעמים עוברים לפני פתח הבית של זה ופעמים לפני פתח זה כו' מהחיצונים הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך ועתה רבותי היכי נדייני להאי דינא אי כר"ה דאמר בר מבואה אב"מ מעכב כו' וכ"ש אבר מבואה אחריתי וסוגי' דשמעתא כוותי' אזלא מדאמרי' א"ל ר"ש לרבא לימא ר"ה דאמר כר' יודא וא"ל רבא אפ"ת כרבנן כו' ומדמהדר רבא לאוקמי לר"ה כרבנן ש"מ דעיקר הוא וברייתא נמי כר"ה דייקא דקתני א' מב"מ שביקש לעשות רופא כו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיות לא כ"ש ואע"ג דתניא תיובתא עושה אדם חנות כו' הא מוקמינן לה כרבנן ור"ה כרשב"ג ועיקר הוא דאמר ר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו כו' וברייתא נמי קרי משנה חיצונה ואמרי' נמי שנו חכמים בלשון משנה ונדון אחר ר"ה או דילמא כיון דר"ה בדר"י פליג עליו ואומר דבר מתא כו' מעכב מלעשותו אומנות בעירו הואיל ואינו שכנו בעירו ואי שייך בכרגא דהכא הוי כשכינו בעירו ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו אבל לא אצלו במבוי וב"מ אב"מ דנפשי' לא מצי מעכב וכל מילתא כת"ק דר"ש אזלא ובעי ר"ה בדר"י אב"מ דעלמא מאי כלומר הא דאמר ת"ק ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותי' דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון או דילמא כיון דפסיק לחיותא כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא ואת"ל דממונא הוא ולקולא מי אמרי' כיון דר"ה סבר דפלוגתא דרבנן ורשב"ג על ב' שכנים במבוי וקאמר איהו כרשב"ג ולדברי ר"ה בדר"י מספקא לי' או אפילו שכנו שבעיר קאמרי רבנן כר"ה דיינינן דפשיטא לי' דבשכינו שבעיר ל"פ דודאי מעכב ואמרי' הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לי' חנות וימעט חיותו מכלל דאם לא קוראהו לא יסמוך והיינו כר"ה ודיינינן כוותי' עכ"ל הראב"ן וכתב עליו הבית אפרים שם וז"ל ועין רואה תשור כי לא ירד הראב"ן לחילוקם אלו שכ' הרמ"א ואגודת אזוב משום שהמבוי סתום אלא כל עיקר ספק שלו שהי' מסופק אם יש לדון בזה כר"ה עכ"ל. ולפמ"ש דברי אבא"ס והראב"ן אינם בבחי' אחת כי דברי האבא"ס הטעם שכ' שיכול לעכב מחמת שחבירו מקפח פרנסתו בדבר שכבר זכה בו ואסור להבא מחדש ליקח ממנו מחייתו שזכה מההפקר וכמו מי שזכה באויר חלונו שאסור להזיקו אך במעשה דהראב"ן ז"ל לא שייך כלל לומר שזכה בו כבר זה היושב בצד המבוי דז"א כיון שיש לנכרי שם בית וחנות הרי לא זכה בו מעולם כיון שנכרי השני נמי יוכל לעשות מסחרו בביתו אשר לו שם ובשלמא אם לא פתח שום אדם שם חנות ואחר בא מחדש לפתוח אמרי' שכבר זכה ואסור לקפח מחייתו אבל בגווני ששני בתים בנויין ועומדין אין לזה זכות יותר מזה ורק דהראב"ן ז"ל ס"ל דגם ר"ה מודה דלא יסור ממנו הרגיל לבא אליו וכסברת הש"מ הנ"ל דמאי דיהיבא ליה משמיא יהיבא לי' ורק דאעפי"כ מפחית לי' חיותו דעד הנה הי' יחיד בדבר מסחרו [והי' מעלה השער] כנ"ל ואך [לפי מה] שכתבנו [יש חילוק] דבזה לא זכה כלל שלא נשתעבד לו נכסי חבירו דאדם עושה בתוך שלו ורק ר"ה ס"ל דבדבר אומנות אסור אפילו כה"ג ולזה דן הראב"ן בנ"ד נהי דלא זכה הראשון כבר מ"מ בפיסוק חיות באומנות מצי לעכב כר"ה וע"ז באמת השיבו לו גאוני דורו שאין הדין עמו אך בדינא דאבא"ס דמיירי בגווני דמתני' דעושה חנות בצד חנות ולזה השמיענו אבא"ס דבמבוי סתום כה"ג אסור שכבר זכה הראשון והשני הבא להוציא ממנו המורגלים מוחין בידו ודו"ק:

היוצא לנו מכל מה שכתבנו דדברי האבא"ס אינו רק לדנים דיני מערופיא א"כ אסור להזיק בכה"ג שעושה חנות במבוי סתום ומקפח במסחר מחבירו גם המכירים ורגילים אצלו אבל לדידן שאין דנין דין מערופיא מחמת שנכסי העכו"ם כהפקר ושרי להוציא ממנו בידים גם שרגיל אצלו בודאי אפילו חנות במבוי סתום מותר ולכן לכ"ע בנ"ד לדידן דלא דנין דין מערופיא בודאי מותר:

והנה המ"ב סי' כ"ז והש"י כתבו דלבטל לגמרי אפילו ר"ה בדר"י מודה דאסור והבית אפרים ז"ל חלק עליהם יעו"ש והוי עכ"פ ספיקא ואינו יכול למחות בידי הנגידים אך באמת דבנ"ד גם המ"ב והש"י ז"ל מודים דמותר דהנה כל פלפולם שם הוא באחד ששכר האוראנדי והשני משיג גבולו ע"ז דנו המ"ב והש"י ז"ל דמוחין בהשני שבא לבטל כח הראשון לגמרי אבל בנ"ד שהי' שני הנגידים עם יתר בני העיר שוין להסתחר עם האומנין והי' יכול כ"א למכור מה שימצא ובודאי מובן לכל ישר הולך שיוכל למכור עד שגם לא ישאיר מי שיקנה אצל יתר הסוחרים וא"כ למה יוכלו למחות במה שעשה עמהם כתבים שלא יקנו רק אצלם הלא הי' רשות גם להם לעשות כן ואי דהמה השחידו בדברים והוזלו המקח הא לרבנן דר"י מותר לעשות כן וכמו שאמרו בטעמא דמילתא אנא פלגינא אגוזי' פליג את שוסקי כן ה"נ יש מקום לנגידים לומר אנחנו כולנו כאחד בזכות מסחר עם האומנים וכל א' עושה תחבולות למכור ואם אנו עשינו תחבולה זו גם לכם הי' לעשות איזה תחבולה וכ"א עושה בשלו וז"ב לפע"ד:

אך כ"ז הוא לדינא אך בודאי ע"ז נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומוטל על הדיין להוציא האמת לאמתו ולתקן תקנות כראוי ולמגדר מילתא וה' עמכם ואשר תעשו גם אני עמכם ואסור לשום אדם להתריס נגדיכם. ואין לומר דכאן מטעם זה יכולים הרבים לאסור משום שהם רבים דזה ודאי אינו דזה לא הוי פרנסת בני עיר ודמי לרחים דמבואר בתשו' ב"ח [סי' ס'] דיחיד ורבים שוים ביה. וגם לפי מה שאני זוכר את העסק מו"מ הנ"ל בהיותי שכן לאותו העיר וידעתי שאין זה בגדר רוב העיר רק איזה אנשים מעיר עוסקים במו"מ זה ולכן הרבים והיחידים שווים לדינא כי גם הרוב אינם רוב בני העיר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף