שו"ת דברי חיים/א/אורח חיים/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אורח חיים יז

סימן יז

סוגי' דהרהינו פסחים דף כ"ט ע"ב.

הרמב"ם ז"ל [פ"ד מה' חו"מ] פסק גבי מעכשיו במשכון שהרהין אצל עכו"ם דבעי שיגיע זמן קודם הפסח. והקשו עליו הא לאביי דפסק למפרע הוא גובה מותר ולא בעי הגיע זמן קודם הפסח. ונ"ל לתרץ בהקדם לתרץ קו' הפוסקים על הרדב"ז ז"ל [מובא במ"א סי' תמ"ח ס"ק ה'] שפסק בנותן מתנה ע"מ להחזיר דאסור לאחר הפסח משום שבתוך הפסח הי' עומד בספק. דלמא לא יחזיר לו ויהי' שלו למפרע. והקשו עליו דהא לאביי גם בלמפרע הוא גובה עדיין עומד בס' ואפ"ה מותר כדמפרש בהדי' בש"ס ונ"ל ליישב כ"ז בהקדם דברי רש"י בב"ק ובגיטין וגם בפסחים בריש הסוגיא [דף למ"ד ע"ב] שמפרש דנכרי שהלוה שמותר מיירי בהרהין ולא מפרש כלל שמיירי במעכשיו ואדרבה למעיין בדבריו בב"ק יראה שמפרש בהדיא שלא אמר כלל קני מעכשיו. ורק הרהינו סתמא ורק מחמת דלא מחוסר גוביינא אמרינן דאין חמץ מפקיע מידי שיעבוד ומותר לאחה"פ וזה נגד דברי הש"ס דמפרש בהדיא דאמר מעכשיו קני. דאל"כ סוף סוף מצי לסלוקי בזוזי וכמבואר ברמב"ן באריכות במלחמות. אך מה שנ"ל כי דברי רש"י נכונים ועיקר. דהנה צריך לידע בטעם המחלוקת דאביי אמר איגלאי מילתא למפרע ורבא אמר כיון דמצי לסלוקי בזוזי אשתכח מהשתא קני הלא מבואר בהדיא ביבמות [דף ל"ה ע"ב] גבי פלוגתא דחליצת מעוברת דפליגי בזה ר"י ור"ל אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע. וכתבו שם התוס' דבדבר שעתיד להתברר לא אמרינן איגלאי מילתא. וא"כ קשה על אביי דלמה פסק למפרע הוא גובה הא בהנך תלת הלכתא כר"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא בדבר שעתיד להתברר. וצריך לדחוק דסברת התוס' דבכאן הוי מכירה גמורה ורק כשפדהו הוי כקונהו ממנו וזה דוחק למאוד. לכן לפענ"ד מסתבר לומר כסברת הנימוק"י שם דלעולם בכל דוכתי אמרינן איגלאי למפרע כר"י ורק התם גבי חליצת מעוברת ס"ל לר"ל דלא שייך לומר אגלאי למפרע דדילמא בשעת חליצה היתה ראוי' להוליד ולא היתה זקוקה לחליצה דבן אין לו עיין עליו ורק לאח"כ ניגוף ע"י איזה סיבה. וא"כ לא שייך כאן לומר אגלאי למפרע. דהא באמת לא היתה אז ראוי' לחליצה. וא"כ א"ש כאן סברת אביי. דבכאן לכ"ע אמרינן למפרע גובה אך רבא ס"ל חילוק אחר בזה והוא לפ"מ דמבואר בס' [מל"מ] בהל"ג [פ"ו הל' ג'] בשם הרשב"א דהמקדש ע"ת וקודם קיום התנאי גירשה ואח"כ נתקיים התנאי בקום ועשה אינה מגורשת דלא נקראת אז אשתו. והוי כמגרש אשה דעלמא. ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. דעדיין מחוסר מעשה. אבל בתנאי דשב ואל תעשה או בתנאי התלוי' בזמן דממילא קא אתי'. מגורשת קודם קיום התנאי וביאת הזמן דאגלאי מילתא למפרע ולפ"ז שפיר אמר רבא כיון דעדיין מצי לסלק בזוזי וצריך גביי' א"כ מחוסר מעשה ממילא לא נגמר הקנין ולא מקרי ברשותו של מלוה לענין הקדש כמו דלא נקרא' אשתו לענין גירושין גבי קידושי תנאי התלוי במעשה ומדוקדק בלשונו שאמר כיון דאילו הוי ליה זוזי מצי לסלוקי וכו' אשתכח דהשתא קני דלכאורה בקצרה הו"ל לומר כיון דמצי לסלוקי לא אמרינן אמ"ל א"ו דבאמת גם רבא ס"ל דאמרינן בכל דוכתי אמ"ל ורק הכא כיון דמחוסר מעשה אשתכח דקני בקנין גמור מהשתא ועד עתה לא הי' ברשותו דהיינו דבוודאי הכא מיירי שעשה איזה קנין בשעת הלוואה או נתינת כסף או משיכה דעי"ז קנהו לאביי כמבואר בבעה"מ ע"ז קאמר רבא כיון דעכ"פ יוכל לסלקו בזוזי כל כמה דלא גבה לי' וא"כ הוי מחוסר מעשה ושפיר מקרי אינו ברשותו של המלוה למפרע ודו"ק. ועפי"ז א"ש דברי רש"י דבאמת היכא דהרהינו דגבי' איתא ולא מחוסר גוביינא לכ"ע למפ"ג והא דבעי בגמ' מעכשיו א"ש ג"כ דהנה לכאורה קשה לפ"מ דס"ל לר"י קה"פ כקנין הגוף דמי ומכר הבן בחיי האב אינו מכור מ"ט ס"ל לאביי דאי אקדיש מלוה שפיר דמי הא אית לי' להלוה קה"פ ואי דס"ל לאביי כר"ל [ז"א] דהא חזינן דאליבא דכ"ע רצו לאוקמי למילתא ולא כתנאי כמבואר בסוגי' ותוס' אך באמת זה לק"מ דמבואר בתוס' ביבמות [דף ל"ז ע"ב] דדוקא היכא דמת הבן בחיי האב שייך החלוקה אי קה"פ כקה"ג אבל אם מת האב קודם מכירתו מכירה דלא יכול להבטל קה"ג לגמרי מחמת קה"פ ורק כשמת הבן דלא באה לידו דאז לא הוי קנינו אז קנין וא"כ מש"ה הכא דגב' המלוה אותו לבסוף נהי דהוי לי' ללוה קה"פ מ"מ כיון דלבסוף כשבא לידו נגמר ההקדש למפרע דלא מבטל קה"ג דידי'. אך דזכינו עכ"פ לזה דאם הרהין אותו אצל המלוה דבוודאי קה"פ של הלוה לענין להשתמש בו אם אינו קונה אותו המלוה מדר"י דאז מקרי ושכב בשמלתו. אבל במקום דלא שייך דר"י בוודאי עניני השימוש של הלוה וגם אם מתייקר ברשותו אתייקר וזה ג"כ מקרי לפירות וכיון דעדיין של הלוה הוא קודם שיחלט בחובו גם שלאחר שנחלט אצלו לגוביינא לא שייך שוב לומר בכה"ג אמ"ל לפ"מ דמבואר במ"ל בהל"ג דבתנאי שהוא ממילא כמו זמן וכה"ג דמיקרי מקודשת מעכשיו ויכול לתת לה גט קודם בוא הזמן מ"מ אם אמר מעכשיו ולאחר ל' יום לפי מאי דקי"ל דהוי שיור א"כ גם אם לא קדשה אחר דנגמרה קנינו בסוף הל' מ"מ בתוך הלמ"ד לא נגמר הקנין דהא הוי בי' שיור שוב לא אמרינן אגמ"ל ואינה מגורשת בתוך הזמן א"כ כן ה"נ הכא נהי דבבוא הזמן ובא לידי גבי' לא מבטל למפרע קה"ג של המלוה מחמת קה"פ [מ"מ הואיל] ואילו לא באה לידי גבי' לא הוי קנינו קנין הגוף שוב לא מקרי ק"ג למלוה ואשתכח דהשתא קני ומש"ה ברייתא דהיא אליבא דר"י דס"ל קה"פ כקה"ג בב"ק שפיר לדידי' לא מהני הרהינו דאכתי אית ללוה קה"פ וא"כ נחסר כח הקנין עדיין להמלוה ושוב לא אמרינן בכה"ג אמ"ל וכדברי תשו' רשב"א במ"ל בה"ג הנ"ל ומש"ה מצריך הש"ס דווקא מעכשיו דאז גם הפירות שייכים למפרע להמלוה אבל לרבא דס"ל כר"ל דקה"פ אינו כקה"ג בהרהינו לחוד סגי כיון דאינו מחוסר גוביינא ורק אם לא ישלם יחלט בחובו עפ"י שומא בכה"ג אמרינן אגמ"ל ודו"ק. אך דלפמש"כ קשה מ"ט אמרינן בגמ' דלאביי אליבא דר"מ בנכרי שהלוה לישראל אינו עובר דלמה"ג ואמאי הא לר"מ קה"פ כקה"ג וא"כ אכתי של לוה היא ושפיר מאי דעובר לכ"ע ומאי מקשה הגמ' איפכא מבע"ל אך דלפי מה דמבואר בתוס' ב"ק [צ"א] דגם לר"מ דס"ל קה"פ כקה"ג מ"מ ס"ל דנ"מ העבדים אין יוצאין לא איש ולא אשה בשן ועין דלא יוכל קה"פ לבטל קה"ג א"כ מש"ה בחמץ נהי דיש ללוה קה"פ מ"מ כיון דס"ל לאביי למה"ג לא יוכל קה"פ של הלוה לאסור על המלוה שקנינו קה"ג וזה ברור:

ועפי"ז מיושב קו' התוס' שהקשו דאביי היאך יתרץ הך דלמה בסיפא לד"ה עובר ורישא לת"ק אמאי אינו עובר. ולפמ"ש א"ש דהנה לכאורה ק' לפי מה דקי"ל הפקעת הלוואה מותר ואיך שייך כלל שיעבוד גבי נכרי הא לא משעבד כלל אך באמת הרש"ל ז"ל ביש"ש [בפ' הגוזל ומאכיל דין כ'] כתב דכל שנתן לו מעות על החפץ ומעכב מלתתו לא מקרי גזל וא"כ הכא לפירש"י דנתן לו מעות על החפץ היינו [שא"ל] בא לביתי וגבה חמץ זה שפיר מקרי גזל אם אינו ישלם לו ומש"ה שפיר שייך למ"ג אך לפמ"ש דקה"פ כקנה"ג וא"כ גם אם למפ"ג קודם הגבי' הוא של הלוה וא"כ שוב הוי רק כהפקעת הלוואה דהוי ממש בהתירא בא לידו. וא"כ שוב לא שייך ממילא למפ"ג. אך דס"ל דבאמת הוי כנתן לו מעות על השעבוד דמה לי אם נתן לו מעות על החפץ דהוי כגזל לרש"ל ז"ל כיון דלא נתן לו רק על החפץ כן ה"נ אם נתן לו על השיעבוד דהוי כקנין נמי אם גזל שעבודו ממנו הוי כגזל היינו אם נתן לו על חפץ מבורר לשעבדו דקנה אותו החפץ לשעבודו אך כ"ז לפי הס"ד אבל לפי מה דמסקינן דעכו"ם אינו קונה לשעבוד שוב גם לאביי לא שייך למפ"ג וגם לדידי' צריך לתרץ דוקא בהרהינו ואפשר שזה כוונת המלחמות שכ' דלהמסקנא בנכרי לא אמרינן למפ"ג ודבריו אינם מובנים לכאורה דמאי ראי' ממאי דמסקינן דאינו קונה משכון לשעבוד אבל לענין קנין דיהיה כשלו למפרע למ"ד למפ"ג דילמא גם גבי נכרי אמרינן כן. אך לפמש"כ א"ש דהא קה"פ כקה"ג וא"כ עדיין הוא של הלוה ומקרי הפקעת הלוואתו ושוב אינו משועבד ובשלמא להה"א קנהו לשעבודו אבל למסקנא דלא שייך קנין לשעבוד גבי נכרי שוב הוי הפקעת הלוואה ולא אמרינן בי' למפרע הוא גובה ודו"ק. אך דעדיין לא נח לבי בזה דהא קי"ל בקיבל עליו אחריות דהחמץ של נכרי מ"מ אסור כיון דהישראל עבר על ב"י כמבואר במג"א מכ"ש בכה"ג דהחמץ הוא לע"ע של הלוה דקה"פ כקה"ג דבוודאי הי' לי' לאסור ולכן נ"ל דזה א"ש עפ"י דברי המכילתא. שהביא הרא"ש ז"ל דבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמץ של עכו"ם ברשות ישראל דאין בידו לבערו ויצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם דאינו ברשותו לבערו ופי' הרא"ש דמיירי בהלוואה וק' דא"כ צ"ל במעכשיו א"כ ברישא אמאי אינו עובר הישראל וגם למ"ל בתיכם הא ממילא ממועט מלך ויעוין בשא"ר וגם כי פשטות לשון הרא"ש ז"ל משמע דמיירי בלא מעכשיו וא"כ אמאי אינו עובר ישראל הלוה הלא מבואר בהש"ס דנכרי שהלוה לישראל לכ"ע עובר והאחרונים האריכו הרבה ונ"ל לתרץ דהנה הפ"י ז"ל מקשה דלמה לי' לרבא דחמץ מפקיע מידי שעבוד הלא לדידי' בלא"ה מכאן ולהבא גובה וגם הקשה על תוס' והרשב"א ז"ל שכתבו דאביי לא ס"ל חמץ מפקיע מידי שעבוד דלמא גם אביי ס"ל כן לפי המסקנא יע"ש בדבריו. ונ"ל דהנה באמת לפי דברי הבעה"מ באם שעבד בפי' מעכשיו גם רבא ס"ל למפ"ג ורק בסתם שיעבוד פליגי וי"ל דטעם פלוגתא דאביי ורבא היא כך דאנן חזינן במלוה לחבירו מעות ומשעבד לו דבר שהלוה יוכל למכרו בתוך זמן ורק לאח"כ המלוה טורף מהלקוחות אביי ס"ל דהמכירה בטילה למפרע דהוי כדילי' מעיקרא ולא הוי מכירה רק לפירות ורבא ס"ל דבאמת עד שעת הגביי' הוי של הלוה רק דיוכל המלוה לטורפו ומש"ה טורף בקדושת דמים דשעבודו הוי כנתינת מעות להקדש וכמבואר בתוס' גיטין וראשונים שם אבל בקדושת הגוף דלא מהני נתינת דמים כיון שנעשה הקדש שעה אחת תו לא מפקע קדושתו וזה באמת סברת רבא דחמץ מפקיע מידי שעבוד דז"א גזה"כ רק מילתא דסברא דה"א כיון דעכ"פ שיעבודו של המלוה ע"ז החפץ לא יוכל זה לאסרו עליו בהקדשו קמ"ל רבא כיון דבעודו בידו של הלוה חל ההקדש שפיר שוב לא נפקע ההקדש והשעבוד ממילא נפקע וזה סברת רבא דס"ל הקדש ממ"ש שני דס"ל לשיטתו מכאן ולהבא גובה אבל לאביי דס"ל דהוי של המלוה למפרע בוודאי אין יכול גם בקדושת הגוף לאסור פירות חבירו ומש"ה שפיר כתבו התוס' דלאביי אין החו"ש ממ"ש ולפי"ז בשעבדו בפי' למפרע וכו' גם לרבא לא יוכל להקדיש דלמפ"ג אך כתבתי כבר דבמחוסר מעשה לא אמרינן אמ"ל וא"כ לא קנהו למפרע ודלא כבעה"מ אך עכ"פ השיעבוד עליו למפרע וס"ל המכילתא דבכה"ג אינו יכול הלוה להשביתו [מחמת] שיעבוד חבירו מש"ה אינו עובר אבל בהש"ס איירי בסתם שיעבוד דאינו משועבד לרבא כלל למפרע (ובזמנו שאסר) ושפיר מקרי בידו להשביתו מש"ה אסור בלא מעכשיו ודו"ק. כי בזה יווסרו מהרא"ש ז"ל [קו'] השא"ר ז"ל והבין. אך דעדיין ק' על המכילתא דלפמ"ש דדבר שאין ברשותו לבער מותר וא"כ קיבל עליו אחריות אמאי אסור הלא בוודאי לא יוכל הנפקד להשביתו דנהי דקיבל עליו אחריות אם יאבד אבל וודאי דאסור לאבדו גם שרוצה לשלם ואינו ברשותו מקרי גם כי אינו מחויב כלל לחייב עצמו לפי שיטת המכילתא לדעת הרא"ש ז"ל כמו דאינו מחויב לפדות משכונו מן העכו"ם כדי לבערו. אך לאחר העיון לק"מ דהא יוכל ליחד לו בית להציל עצמו מלעבור בב"י אבל גבי הלוואה לא שייך יחד לו בית דאכתי קה"פ הוא של הלוה או איפכא בישראל שהלוה לעכו"ם שעבודו דלמפרע עליו ואינו מוסר אותו הזויות לנכרי לבדו. דגם ממונו מונח בי' ומש"ה פטור לגמרי כיון דאינו יכול לעשות השבתה פטור לגמרי ודו"ק כי זה נכון. ועפי"ז א"ש נמי דברי הרדב"ז הנ"ל דהנה לפי דברי המכילתא אמאי עובר בנתן מתנה ע"מ להחזיר דדילמא לא יחזירנו ויהא שלו למפרע הא עכ"פ אינו ברשותו לבערו דלע"ע המתנה חלה אך זה ליתא דהא עדיין אית לי' תקנה בביטול ורק בהמכילתא לא שייך [זה] דהא הוא משועבד למפרע להנכרי ואינו יכול לא למכרו ולא להפקירו אבל במתנה עמ"ל דמביא בח"מ סי' ...... ואם יבטלו ממילא לא יהא משכחת כלל בחזרה והמתנה למפרע בטל ושפיר יכול לבטלו מש"ה עובר וא"כ לפי"ז א"ש ולא קשה על הרדב"ז ז"ל מאביי דס"ל למפ"ג דאינו עובר גם אולי לא יבא לידי גבי' וכאשר הקשו עליו האחרונים ולפי דברינו לק"מ דהנה התוס' הקשו דהא בלא"ה הוא באחריות הישראל עכ"פ אך לפמ"ש א"ש דגם באחריות באמת לא הי' ראוי לעבור דהא אינו יכול להשביתו כיון שהוא של הנכרי ורק כתבנו דיכול לעשות תקנה ע"י יחד לו בית והנה כאן דקה"פ הוא של הלוה לא משכחת כלל יחד לו בית וא"כ מש"ה פטור לגמרי לבער (ותו) [ואי] דדילמא יהא שלו דדילמא לא. יבא לידי גבי' לזה לא איכפת לן דהנה באמת טעם הרדב"ז ז"ל דכיון דגילה התורה דבאחריות עובר מכ"ש בדבר שיוכל להיות שכולו שלו שעובר אך הרי כתבנו בשם המכילתא במקום דלא אפשר לבער פטור ורק באחריות יוכל ליחד בית אבל הכא ביחד לו בית לא יוכל משום דאית בגווה קה"פ ואי דיבטלו מאי יועיל בביטול אכתי נכשל באמת דכיון דגלי התורה דגם חמץ בקבלת אחריות עובר כעל שלו ודילמא יבא לידי גבי' והוא באחריותו וביטול לאו כלום הוא ומאי יועיל בביטולו אכתי בספק חמץ ברשותו הוא וכיון דלא יוכל לתקן ממילא פטור כדרשת המכילתא דמה ביתך ברשותך וא"כ לפ"ז במעכשיו ונותן בביתו של עכו"ם שפיר יכול [להיות] דעובר בלא הגיע זמ"פ קה"פ דדילמא ישלם ויהא כשלו ואי דמה לעשות יבטלנו (דאז) [דאי] לא יבא לידי פדי' ממילא אינו ברשותו כלל ורק דילמא יהא שלו דיפדנו א"כ מהני ביטול ולזה בלא ביטול אסור בלא הגיע זמן קה"פ ודברי הרמב"ם ז"ל שפיר ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף