שו"ת דברי חיים/א/אורח חיים/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אורח חיים י

סימן י

אי מהני ביטול לחמץ של אחרים בקע"א הנה השאגת ארי' ז"ל כתב דלא מהני ביטול דמה מהני ביטול ה בלא"ה אינה שלו וכי מהני הפקר לדבר שא"ש אך לדברי רש"י ז"ל והר"מ ז"ל דתשביתו היינו ביטול מהני נמי בחמץ של אחרי' יעו"ש ובמק"ח השיג עליו והביא ראי' מערכין דיכול אדם לתרום טובת הנאה אף דאינה ממון לקדש בו את האשה אבל יוכל להפקיר יעו"ש דבריהם באריכו'. והנה בירושלמי פרק א"ע [הל' ג'] מבואר בהדי' כדברי הש"א ז"ל יעו"ש שהקשה ויקדישנה (ויפטירנה) [וישליכנה לאשפה] ומשני וכי אדם מפקיר דשא"ש אלמא דאינו יכול להפקיר כיון שאין לו בה רק ט"ה והא דחל על ט"ה ערך הוא טעם אחר דנהי דאינו שלו מ"מ כיון שיש לו בה הנאה הקדיש אותו הנאה אבל גוף הדבר וודאי אין יכול להפקיר דאיך אדם מפקיר דבר שא"ש אך מה שכתב הש"א דלרש"י מ"ה מהני ביטול דלדידי' אין הטעם משום הפקר. ולפע"ד נראה דזה ליתא דגם טעם רש"י הוא מטעם זה דהיינו מה דהוי השבתה מה"ת הביטול הוא משום כיון שמפקירו והרי הוא כעפר הוי שפיר השבתה וכן משמע בהדי' בהר"ן ז"ל ריש פסחים יעו"ש:

שוב נראה לי דאף זה שכתב הש"א ז"ל לומר דלא מהני ביטול בחמץ שקע"א משום דהאיך מהני הפקר לדבר שא"ש נ"ל דזה ליתא דנהי דבחלה לא מהני הפקר מטעם זה כש"כ בירושלמי הנ"ל מ"מ גבי פקדון של נכרי דקי"ל גבי משכון של נכרי דאם קידש בו דלא הוי מקדש בגזל [עיין באהע"ז סי' כ"ח בח"מ ס"ק כ"א ובב"ש ס"ק ל"א ובסעיף א' בח"מ ס"ק ג' ובט"ז ס"ק כ"ג] משום דבהיתר אתי לידי' לא מיקרי גזל דלא אסור גזל בעכו"ם רק כמו גזל החנית אבל היכי דל"ד לגזל החנית מותר דנכסי נכרי הם הפקר ורק שאין רשאין לגזלו מחמתו א"כ כיון שמסלק הישראל כחו שפיר הוי הפקר ממש. ומה שהביא הש"א ז"ל ראי' דל"מ דא"כ היכי משכחת לה לעבור על לאו דלא תשחוט הא הוי התראת ספק זה ליתא דיש לומר כגון שקנה חמץ עתה לפנינו ומחזיקו בו ואומר שרוצה לזכות בו או (שמוכר) [שמונח] בחצירו ואומר שרוצה שחצירו יזכה לו וכדומה ותו לא אוכל להבין דאמאי לא יהני ביטול כיון דעיקר טעם אחריות הוא דהוא מצוי אצלו וא"כ כיון שמפקירו שוב א"מ אצלו שפיר א"ע. ומה שכתב שם תקנה שיחד לו בית ואף בתוך פסח מהני זאת התקנה מלעבור בו עב"י ויותר מזה כתב דאף בחמץ שלו מהני זה ואני אומר דוודאי לאחר זמן איסורו לא מהני מה שמוציאו מרשותו ועובר עב"י ממש וכמו שכתב הב"י ז"ל [בסי' תמ"ו] והאחרונים וכן מבוא' בהדי' בירושלמי [פ"ב הל' ב'] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא וחד אמר אין אתה רואה בפלטיא ול"פ מר מיירי לאחר זמן ביעורו ומר איירי שלא בזמן ביעורו והיינו קודם זמן איסורו מהני מה שמניחו בפלטיא דהוי הפקר ולאחר זמן איסורו ל"מ מה שמניחו בפלטיא דהרי בלא"ה אינו ברשותו והכתוב עשאו כאלו ברשותו ומה מהני לזה הפקר. ומה שכתב הגאון הנ"ל לומר דלהמכילתא [המובא ברא"ש דף ה' ע"ב] אינו עובר אם חמצו מונח בבית אחר אף בלי שום קבלת אחריות כיון דלא מונח בביתו ומה שכתוב הרא"ש ז"ל שהשאיל הנפקד ביתו ליתא דשכירות לא קני' עכ"ל וזה תמוה דא"כ לדבריו אם ישראל דר בבית נכרי אינו חייב לבער מה"ת וזה פלא שלא שמענו מעולם וגם דברי המכילתא גופא א"א לפרש כלל כדבריו דא"א דעיקר הוא הטעם משום שאינו בביתו א"כ מה קאמר שם במכילתא וז"ל שם בבתיכם למה נאמר לפי שכתב בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם [מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך] יצא חמצו של ישראל בבית הנכרי אעפ"י שהוא שלו אבל אינו ברשותו ויצא חמצו של נכרי בבית ישראל שהוא ברשותו אבל אינו שלו עכ"ל המכילתא והנה א"א דהפי' בדברי המכילתא הוא מחמת שאין החמץ בבית ישראל אינו עובר מאי מוסיף הפסוק דבתיכם יותר מפסוק דגבולך הא גבולך נמי משמע דוקא גבולך אבל לא גבול אחרים שהוא של אחרים ותו קשה ל"ל ההיקש [גבולך] דומיא [דביתך] סתמא הוי לי' לומר דוקא בתיכם אבל שלא בבתיכם מותר ותו דכתב הרמב"ן ז"ל על הברייתא וז"ל שהי' מפרשים בכל גבולך אפי' בבית עכו"ם לפיכך כתוב בבתיכם להוציא בית נכרי ולמדנו מן ברייתא זו שלא הזהרנו לקיים החמץ רק ברשותינו אבל אם הפקידו בבית נכרי מותר. ועוד קשה דלפי דברי הש"א ז"ל מאי מייתי הר"ן ז"ל ראי' דביחוד בית מהני דהא מהני בחמץ שלו בבית עכו"ם דילמא עיקר תלי' בבית ואי הבית של ישראל עובר ואם הבית של עכו"ם אינו עובר ומה ראי' בית נכרי לבית ישראל שיחד לו להנכרי לכן נראה דכל האחרונים לא ירדו לפע"ד לתוכן דברי הרא"ש ז"ל והמכילתא דלפי דבריהם מלבד מה שהקשיתי קשה גם דברי הרא"ש ז"ל בעצמם דאמאי כתב על הר"י ז"ל ולא הבנתי ראייתו הא שפיר מייתי הר"י ראי' מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אפי' בקדשים שחייב באחריות נמי פטור ש"מ דלא תלי' בבית רק במי שגוף הדבר שלו וכמו שהקשו באמת הגאון אא"ז הח"ץ ז"ל בתשובתו והש"א לכן נראה לי דזה פירושו דהמכילתא דאי הוי כתוב גבולך ה"א דחמץ שלו היכי שמונח אפי' בבית נכרי עובר דגם זה מיקרי גבולך דפקדון כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ומקרי גבולו רק מקרא יתירא דבתיכם נלמוד דדוקא אם הוא ברשותו וכמו דדרשינן גבי הקדש ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכו' כן ה"נ דרשינן כן מה ביתו ברשותו לא לענין שהחמץ יהי' מונח ברשותו וכמו שהבנת הפוסקים הי' דא"כ לא הוי צריך כלל להביא דומיא רק לומר דווקא ביתך וכו' רק עיקר הסברא כיון שהחמץ הופקד וסתם פקדון הוא באחריות עכ"פ מפשיעה א"כ שוב אינו דומיא דבית דבית הוא באחריותו ואף דבאמת קי"ל גבי הקדש שיכול להקדיש מה שישנו בפקדון אצל אחרים דמקרי ברשותו ולפענ"ד דשאני הכא דהנה מבואר בקצות החושן סי' שנ"ד דאם הנפקד מעכב מליתנו להמפקיד מחמת איזה טענה אף שמודה שישנו בפקדון מ"מ אם אינו רוצה לתנו הפקדון מיקרי אינו ברשותו רק היכי שהנפקד רוצה לתנו אז מקרי ברשותו כיון שיכול לטלו ממנו כל אימת שירצה יעו"ש ולענ"ד הטעם הוא דלעולם אם הוא באחריות חבירו שוב אינה דומיא דביתו דביתו הוא באחריותו ורק כיון דאם רוצה יטלנה מיד הנפקד א"כ בזה שהקדישו או שמוכרה לאחר הוי כנוטלה הימנה דוודאי אין הנפקד שומר להקדש או לחבירו וא"כ כיון שהוי כמו שנוטלה ממנו ואין הנפקד חייב באחריותו א"כ שפיר מקרי שלו אבל הכא בחמץ שאינו נוטלו מהנפקד ומניחו ברשותו וחייב הנפקד באחריות שפיר אינו דומיא דביתו ומש"ה דוקא אם קיבל הנפקד באחריות אז מקרי אינו שלו אבל וודאי אם חמצו של ישראל מונח בבית אחר שלא הפקידו רק הניחה סתמא וודאי דמיקרי רשותו וגבולו כל היכא דאיתא (וכן נמי אם קיבל פלוני אחריות על חמצו שבביתו וודאי עובר דכיון דהוא ברשותו ממש וודאי כשל מיקרי ומה איכפת לן במה שחבירו חייב עצמו באיזה דבר לו מ"מ גוף החמץ הוא ברשותו ואינו פטור רק כשהוא בבית חבירו ובאחריותו אז אינו דומה לביתו) ומש"ה א"ש מה שכתב הרא"ש ז"ל על הר"י ז"ל שלא הבין ראייתו מוגונב [מבית האיש] דנהי דמהתם מוכח דלא מקרי בית הנפקד כיון דפטור אבל מ"מ לא מוכח דמקרי רשותו של המפקיד דומיא דבית ולזה כתב הרא"ש ז"ל ודייק בלישני' אעפ"י שקיבל עליו הנפקד אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו משמע דזה פשוט גם להגאונים שהשאיל לו ביתו רק הגאונים ז"ל סברו דמ"מ אינו דומיא דביתו דכיון שהוא באחריות נפקד ובביתו לא מיקרי רשותו של המפקיד אבל הוא ז"ל כתב דלא כן הוא רק אעפ"י שהוא באחריות הנפקד מ"מ כיון שעיקר הוא ממונו של המפקיד וגם ביתו השאיל לו שפיר מקרי רשותו וזה ברור. והשתא שפיר מה שדייק במכילתא יצא חמצו של ישראל שהפקיד דמשמע דווקא הפקיד היינו באחריות עכ"פ מפשיעה אבל אם הניח בבית אחר חמצו שפיר עובר וא"ש נמי ראיות הר"ן ז"ל דכמו דבחמץ שלו אם אינו ברשותו דהיינו שהוא בבית הנפקד ובאחריותו אינו עובר כמו כן נמי איפכא אם החמץ עיקר של נכרי והוא רק באחריות הישראל אם יחד לו בית להנכרי נמי אינו עובר דנהי דגלי קרא דבחמץ אפי' גורם לממון כמ"ד מ"מ אם הוא בבית הנכרי אינו עובר דוודאי ל"ד לביתו כיון שאינו ברשותו ואין הגוף החמץ שלו וודאי ל"ד לביתו ודו"ק כי זה ברור לפענ"ד ואולי מקום הניחו לי אבותי הקדושים ז"ל כי לפענ"ד כוונתי האמת בזה. ובזה יש לומר נמי דרש"י ז"ל לא פליג על המכילתא והא דכתב רש"י ז"ל דלא מהני יחד לו בית יש לומר דלפי מה דמבואר שיטת רש"י ז"ל גבי גזל עכו"ם דמותר אי לאו משום ח"ה וכן כתבו התוס' ז"ל בב"ק וא"כ י"ל דמש"ה לא מהני יחד לו בית דהא דמהני יחד לו בית הוא משום שבלא"ה השאיל הנפקד ביתו רק בלא יחד מצוי גם להנפקד אבל ביחד תו לא מצוי מש"ה מהני יחד לו בית ול"ק קושי' הב"ח ז"ל וכי מהני בע"כ שלא בפניו יחד לו בית דזה ליתא דעיקר הטעם הוא דבלא"ה השאיל ביתו לשמירת ממונו ומש"ה מהני היחוד אף שלא בפניו וא"כ לרש"י ז"ל דלא מקרי ממונא כלל לא מהני שום יחד לו בית ודו"ק. אך באמת מדברי מהרש"ל ז"ל [ביש"ש פ"י דין כ'] מבואר דגם רש"י ז"ל סבר דבכה"ג אסור לגזול. ועפי"ז תרצנו קושית התוס' פרק כ"ש [דף ל"א ב' ד"ה בדר' יצחק] שהקשו הא ר"י לא אמר רק בשעת הלוואתו ולפמ"ש א"ש דהנה הא בלא"ה במשכון הוי כשלו כמו דקי"ל באה"ע סי' הנ"ל אם קידש בו אשה מה"ט דבהיתרא אתי לידו וכמו שכתבו התוס' ז"ל דמשום זה עובר עליו משום שיכול לקדש בו אשה מקרי מ"ב ורק דהכא אינו רוצה לקנותו דהא רוצה רק לגבות חובו אך עכ"פ לענין משכון שפיר קנהו אף בשעת הלוואה ובשלמא בשל ישראל אינו קונה משכון בשעת הלוואה דהא הוא של ישראל אבל כיון דהוי כמו הפקר ואם רוצה קנהו לגמרי עכ"פ למשכון שפיר קנה אותו. וא"ש לפ"ז נמי מה שהקשו התוס' [בד"ה אלא] על אביי דס"ל למפ"ג אמאי אינו עובר בישראל שהלוה וכן איפכא אמאי עובר בעכו"ם שהלוה לישראל ולפי הנ"ל א"ש דהנה לכאורה קשה איך שייך כלל בעכו"ם למפ"ג הא הפקעת הלוואתו מותר וא"כ אינו חייב לו כלל רק דמשום ק"ה אם איכא צריך להחזיר לו אבל למפרע לא שייך כלל הגביי' דדילמא יהי' באופן שלא יצטרך להחזיר אף משום קידוש השם אך דלק"מ דהנה רש"י ז"ל פירש [בדף ל"א ע"א] שהלוה לו ואמר בא לביתי וגבה מחמץ זה והיינו אפותיקו ומבואר ברש"י ז"ל [הנ"ל] דאם נתן לו המעות דרך מקח אסור לעשוק המקח ממנו דזה הוי גזל ממש וא"כ א"ש כיון דהלוהו על החמץ והוי כמו שמכרו לו את החמץ שפיר הוי גזל אם אינו מחזירו ולכן שפיר אם גוביהו למפ"ג. אולם כ"ז למאי דמוקמינן בלא הרהינו וקשה לישנא דהלווהו על חמצו וצריך לפרש שעשאו אפותיקו אבל למאי דמסקינן דהרהינו א"כ אין צריך לומר כלל שעשאו אפותיקו וא"כ אין שייך למ"ג דהא הפקעת הלוואה מותר ולק"מ נמי מישראל שהלוה לנכרי דאמאי אינו עובר דזה ליתא דכבר הקשו המפורשים ז"ל הא מעות אינה קונה בנכרי ורק דקושייתם לק"מ דהא כתבו התוס' ז"ל [בע"ז דף ע"א ע"א ד"ה פרדשנ'] בדבר דלית בי' קנין אחר קונה בכל ענין וא"כ לפי הס"ד דאוקמינו בלא הרהינו רק שעשאה אפותיקו וא"כ מאי קנין שייך בי' דהא משיכה אינו קונה על משכון כמו שמבואר בר"ן ז"ל בקידושין ורק במעות קונה אותו וכיון דליכא קנין אחר שפיר קונה במעות אבל לפי מאי דמסקינן דאיירי בהרהינו וא"כ אם רצה הי' קונהו לגמרי דבהיתרא אתי לידי' רק דאינו רוצה בשעת הלואה רק לזכרון דברים א"כ אף למפרע לא קנהו דהא מעות אינן קונות במקום שיש קנין אחר ודו"ק כי קצרתי מאוד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף