שו"ת דברי חיים/א/אבן העזר/ק

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אבן העזר ק

סימן ק

בנידון השאלה ביבמה שנפלה לפני יבם חיגר אשר א"א לחלוץ אם מותר ליבם היבמה הזאת:

תשובה דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כמוני היום כי כבר האריכו בדבר זה גדולי הדור שלפנינו ה"ה השבו"י והש"י וכנ"י ז"ל ודבריהם א"צ חיזוק אשר נזרקו מפי החבורה שמצוה ביבום אך עכ"ז אין בהמ"ד בלא חידוש אמרתי לברר כפי אשר יורני מן השמים דבר זה מבואר בש"ס [יבמות דף ל"ט ע"ב] פלוגתא א"ש ורבנן אם מצות יבום קודם או מצות חליצה הרי"ף והרמב"ם ז"ל [פ"א מה' יבום וחליצה] פסקו שמצות יבום קודם ובתשו' ב"י בסופו תשובה להרב דודו בעה"מ ת"י מאריך הרבה להכריע שמצות יבום קודם יעו"ש אולם במדינתינו המנהג עפ"י התוס' ורבינו אשר ז"ל שמצות חליצה קודם ס"ל כא"ש דסבר דהבע"י לשם נוי כאילו פוגע (בא"א) [בערוה] אך עדיין יש לספק בהא אם הוא מה"ת כאלו בא על (א"א) [ערוה] או מדרבנן והא ודאי ליכא לאסתפוקי דמה"ת מצות יבום קודם כמאמר הקרא ואם לא יחפוץ אבל עיקר המצוה הוא יבום אך האמת דתורתינו הקדושה צוה עלינו ליבם בלא שום פני' ומחשבה אחרת רק להקים שם לא' בישראל ובאם לא יחפוץ בזה יחלוץ לה ואנו בענינו שידענו שאין בנו לכווין לשם מצוה ס"ל לא"ש דטצות חליצה קודם דדילמא יהי' לו איזה מחשבה והוי כאלו פוגע בערוה ומש"ה ל"ק מהך דאמרינן ביבמות דעשה דוחה ל"ת וכו' מה שמקשה הב"ש [בסי' קע"ד ס"ק ג'] כאשר אביא לקמן דהגמרא איירי במכווין בוודאי לשם מצוה כמבואר כל זה בתשו' ש"י אך בזה יש להסתפק אם באמת אינו מכווין לשם מצוה אם מה"ת הוא כאלו נוגע בערוה או שאינו רק מדרבנן ובנ"י [בריש] פ' הבע"י מבואר דמה"ת מותר אפי' שלא לשם מצוה והוכיח זה מסתמא דמתניתין דהבע"י בין בשוגג בין במזיד קנה ומזיד היינו שמתכווין לזנות כפי' רש"י ז"ל א"כ ש"מ דאפי' ביאה זנות מותר ביבמה מה"ת דאל"כ אמאי קנה שוב הביא הב"ש [הנ"ל בסי' קע"ד ס"ק ב'] ראי' דהוא מדרבנן דאי תימא מדאורייתא מצות חליצה קודם אמאי אמר בגמ' יבמות דף ך' גבי פ"ד וכו' חולצין ואם בועלה קנה כו' עד אמר רבא כו' כ"מ שחתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את ל"ת ה"נ אפשר בחליצה ומסיק הגמ' מיתיבי ואם בועלה קנה וכו' ולבסוף מסיק הגמ' כי אמרינן היכא דאפשר לקיים שניהם מוטב היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה הוא א"כ להני פוסקי' דפוסקי דמצות חליצה קודם אינה עשה דוחה ל"ת כמימרא דרבא דהא חליצה מצוה יותר וכו' עד צ"ל מצות חליצה קודם דרבנן אבל דאורייתא מצות יבום קודם לכ"ע את"ד הב"ש וכוונתו דגם במכווין לשם זנות הוא מדרבנן דבתר הכי רוצה לחלק בין מכווין בפירוש לשם זנות ובין סתמא יעו"ש בדבריו והנה לפע"ד דאין מכ"ז ראי' די"ל לעולם מצות חליצה קודם וגם מה"ת הוי כאלו פוגע בערוה אם מכווין לשם נוי ואעפ"כ קנה דהנה לכאורה צריך להבין לפי מה דמבואר בר"ן [פ"ק דמסכת'] קידושין [בסוגי' דתחילת ביאה קונה] וברשב"א בחידושיו יבמות [דף כ'] דעיקר מצות יבום הוא גמר ביאה ולא העראה וז"ל וא"ת א"כ למה לי משום ביאה שני' תי"ל תחילת ביאה אטו גמר ביאה הא ליתא דאע"פ שקנה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה [איתא] וכו' א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם בגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ"ל:

הנה דעיקר מצוה רק הגמר ביאה והעראה מתרבה רק לקנין א"כ איך דוחה העשה הל"ת הא אינו בעידנא דעל הלאו עובר תיכף בהעראה ועשה אינו מקיים רק בגמר ביאה אך באמת כיון דלא אפשר גמר בלתי העראה בוודאי דוחה אותה כאשר האריכו בזה הראשונים רשב"א ריש יבמות והנמ"י ז"ל בשם הרנב"ר והריטב"א ז"ל ויעויין בנו"ב מ"ת [סי' קמ"א] האריך בזה יעו"ש בענין דחיית ל"ת כה"ג אך עכ"פ נ"ל כיון דזה באמת אין העראה מצוה רק דדוחה הל"ת דא"א בלעדו א"כ אם מכווין בהעראה לשם נוי והגמר יהי' לשם מצוה דשפיר דמי כיון דבלא"ה העראה אינה מצוה ועיקר המצוה להקים שם בגמר ביאה ואז באמת מכווין לשם מצוה מאי איכפת לן כוונתו בהעראה כיון דבלא"ה אינה מצוה. והנה לפי"ז כיון דקיי"ל דקונה אותה בהעראה לחוד משום ריבוי דקרא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ממילא ל"ק קושי' הנמ"י דאמאי קנה במזיד הא לא מתכווין לשם מצוה דלפמ"ש זה ליתא דהא קנה אותה בהעראה לחוד והעראה מותר גם שלא לשם מצוה כנ"ל הן אמת שאם עשה הגמר ג"כ שלא לשם מצוה ממילא גם העראה הוי בעילת זנות לא"ש אבל מ"מ הקנין שנתהוה קודם הגמר לענין אם בא אחר וקדשה או מאמר שאר האחין לא מהני בה כיון שאז עדיין אינו איסור קודם הגמר שיוכל לגמור עדיין לשם מצוה ואז אין איסור בהעראה כנ"ל וכי בשביל שהוא עשה שלא כהוגן וגמר ג"כ לשם זנות וכו' יפקע קנינו שהי' לו בה זה ודאי אינו ומש"ה שפיר קאמר א"ש דהבע"י לשם נוי וכו' כאלו פוגע בערוה כיון דלא מכווין לשם מצוה הוי כולו ביאת איסור אבל מ"מ קנה אותה בהעראה קודם שעשה הגמר שלא לשם מצוה דאז עדיין שם היתר על העראה כנ"ל ודו"ק. רק דלכאורה קשה לפמ"ש דהעראה מותר שלא לשם מצוה א"כ הגמר בודאי מותר שלא לשם מצוה כיון דקי"ל דקנה אותה בהעראה א"כ נעשית כאשתו לכל דבר כמבואר בש"ס בוודאי שמותר לעשות בה כל רצונו אך באמת אם יגמור שלא לשם מצוה למפרע עשה איסור בהעראה דלא הותרה לו רק להכשיר מצות גמר ביאת מצוה אבל לא לזנות לכן ניהו דקנה אותה בהעראה מ"מ עשה איסור בהעראה בא"א שלא על דעת גמר ביאת מצוה וזה ברור למבין. עפי"ז א"ש מה דנתקשה לי הרבה מה דקאמר א"ש הבא על א"א לשם נוי וכו' כאלו פוגע בערוה דהא וודאי לאו ברשיעי עסקינן שיכווין שלא לשם מצוה רק לזנות כי אם שכוונתו לא לשם מצוה לחוד רק גם לשם נוי וכו' ומש"ה אמר דמצות חליצה קודם דהגם שמכווין למצוה מ"מ דלמא יהי' כוונתו גם לנוי וכו' וא"כ קשה לי ע"ז דמ"ש מצוה זו מכל מצות שבתורה דקיי"ל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחי' בני וכן הבודק חמץ ומחפש אחר מחט דקיים המצוה והרי זה צדיק גמור כמבואר בש"ס ומ"ש מצוה זו דיבום שצריך שלא יהי' כוונתו רק לשם מצוה וא"ל שאני הכא דגלי קרא יבמה יבא עלי' למצוה זה ליתא חדא דהא לרבא ביבמות דף ל"ט ע"ב משמע דלא"ש לא מיתורא דקרא קדריש יעו"ש ותו דהא גם גבי מצה תאכל יש ג"כ ריבוי ואעפ"כ לא דרשינן כן יעו"ש בש"ס ד' הנ"ל ומה שמחלק רש"י ז"ל [שם דף מ' ע"א] דביבמה אם אינו מכווין לשם מצוה הוי כאלו בא על (א"א) [ערוה] לא הבינותי דהא (לפמ"ש) [י"ל] גם הכא יוצא ידי המצוה והוי צדיק גמור גם אם כוונתו להנאת עצמו ולמה יהי' כאלו פוגע בערוה ויעויין בנו"ב מ"ק סי' נ"ד נתקשה ג"כ כיוצא בזה:

אולם לפמ"ש לעיל א"ש דבשלמא בכל המצות המצוה עומד לכך א"כ גם אי מכווין לטובת עצמו ג"כ לא איכפת לן בזה בכוונתו דהמצוה ממילא הוי ואדרבא לשיטת כמה פוסקים אמרינן אפי' בהנאת הגוף [בהדי מצוה] מצות לאו להנות ניתנו ואף שמכווין להנאת עצמו לאו כלום דמצוה ניתנה לעול כמפרש ברש"י [ר"ה דף כ"ח ע"א] אך כ"ז בכל המצות אבל הכא במצות יבום דבשעת העראה אין איסור בכוונתו לזנות כנ"ל דיוכל לעשות בכל אופן שירצה רק שיוגמר לשם מצוה וגם לאח"כ שקנה אותה ונעשית כאשתו מותר לעשות בה כחפצו ורק האיסור ממילא על העראה דלמפרע מש"ה צריך שיכווין דוקא וזאת כוונת הקרא יבמה יבא לשם מצוה דאל"כ שמכווין לשם זנות לא נעשה המצוה כלל דמתחילת הביאה אינו עומד לשם מצוה דוקא דדי שהגמר ביאה יהי' לשם מצוה וגם הגמר אינו עומד לשם מצוה דוקא כיון שיוכל לגרשה ולהחזיר דנעשית כאשתו מש"ה שפיר הוי ביאת זנות אם אינו מכווין לשם מצוה כאלו פוגע בערוה ורק רבנן ס"ל דיבמה יבא עלי' ריבה ביאה מ"מ כמבואר ביבמות דף הנ"ל וא"כ לפי"ז לפי דברינו אלה י"ל דבחייבי לאווין גם א"ש מודה דמותר גם במכוין לשם נוי דהנה מבואר בר"ן קידושין [בפ"ק הנ"ל] הא דיבמה נקנית בהעראה משא"כ אשה לאיש משום (דדעתה) [דדעתו] אגמר ביאה אבל היבמה א"צ (דעתה) [דעת] נקנית בהעראה לחוד ע"כ וא"כ בחייבי לאוין דרק משום דחיית עשה מותרת היא לו בוודאי בעינן דעתו דאלת"ה לא מקיים העשה כלל אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה אם לא ידע שהיא יבמתו ובא עלי' לא קיים המצוה העשה כמבואר ברמב"ם ז"ל בהל' חמץ ומצה [פרק ששי הל' ג' וע"ש במגיד משנה] ואם ידע שהיא חייבי לאווין והתרה בו ולא ידע שהיא יבמתו בוודאי לוקה [א"ה עיין בשעה"מ פ"ו מה' יבום וחליצה] וכיון דבעינן דעתו אינו קונה בהעראה וכיון שאינה נקנית בהעראה הרי עומדת כל שעה למצוה עד גמר ביאה ממילא לא איכפת לן בכוונתו דמ"מ קיים העשה מש"ה גם לא"ש דוחה העשה לל"ת דמצות יבום קודם דגם במכווין להנאת עצמו לית לן בה [ומתורץ קו' הב"ש הנ"ל] ודו"ק:

וא"כ היוצא לנו מזה די"ל דמה"ת הוי כאלו פוגע בערוה אם מכוון לשם נוי וכו' אך באמת בלא"ה ראי' ברורה ממתניתין דהחולץ [דף ל"ה ע"ב] דתנן אם הולד אינו של קיימא [יקיים ומדלא הוזכר קרבן משמע דבאמת] פטורים מקרבן ואמאי הא קיי"ל כר"ל [שם בגמ'] דביאת מעוברת לא שמה ביאה וא"כ הוי בא עלי' שלא לשם מצוה ואמאי פטור מקרבן א"ו דגם לא"ש מה"ת אין איסור א"א עלי' גם אם בא עלי' שלא לשם מצוה וזה ראי' ברורה שאין עלי' תשובה וכיון דאינו אלא מדרבנן מקום שאין ראוי לחליצה כנידון דידן מותרת להתיבם ובפרט כיון דראינו שאין רצונו ליבם בוודאי לכ"ע מצות יבום קודם כמבואר בתוס' דף ל"ט [ע"ב ד"ה אמר] ולפמ"ש לעיל נ"ל ראי' ברורה מדברי התוס' דהיכא דא"א בחליצה מצוה ביבום גם לדידן דס"ל כא"ש דהנה התוס' [דף כ' ע"ב ד"ה אטו] כתבו דעיקר מצוה הוא העראה דלא כהרשב"א הנ"ל א"כ לדבריהם יוקשה מה שהקשיתי לעיל דמה לנו בכוונתו כיון שעכ"פ מקיים המצוה א"ו צ"ל כיון שאפשר בחליצה אסור ליבם שלא לשם מצוה וא"כ במקום שא"א בחליצה ודאי מצוה ביבום וכן העלה גם הב"מ [בסי' קס"ט סעי' ל"ד] להלכה וכל דבריו נכונים שס זולת מש"כ (דהראוי) [דכל שאינו עולה] לחליצה וכו' הוא דוקא באם אפשר להמתין [ומביא ראי' מרש"י דף מ"א ע"ב] וזה לכאורה שגגה דרש"י מיירי התם במילי דרבנן דמדרבנן לא חזי ליבום יעויין בדבריו ותבין. והנה באמת לא מצאנו חולק ע"ז דבכה"ג מצוה ביבום זולת הש"י ז"ל [מובא בב"מ הנ"ל] רוצה לחדש משום שא"א חליצה אינה עולה ליבום וזה דבר שא"א לומר כלל דא"כ הלא קיי"ל קטן (הראוי) [ראוי] ליבום כמבואר יבמות דף קי"א [ע"ב] ואמאי הא אינו ראוי לחליצה א"ו דכל שאינו ראוי היינו מחמת איסור אבל מחמת מה שאינו יכול בגופי לעשות חליצה בשביל זה לא מקרי אינו ראוי. והנה לכאורה מדברי התוס' קידושין דף י"ט משמע דביאת קטן אינו רק מדרבנן אבל באמת א"א לומר כן מכח דברי הש"ס דיבמות דף קי"א שהבאתי. לכן נ"ל כוונת התוס' בדרך אחר וז"ל התו' ד"ה ומדאורייתא פי' בקו' דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנה ליורשה ולטמא לה וקשה דז"א אלא מדרבנן ולפסלה מן האחין וכו' אבל ליורשה ושאר דברי' לא הוי כאשתו וכו' ע"כ ונ"ל דכוונתם להקשות על רש"י שנראה מפירושו שקנה מה"ת וע"ז כתבו דלא הוי אלא מדרבנן אבל לא ליורשה וכו' אך כ"ז לענין קנין אבל בוודאי שבביאתו מותרת לשוק דביאתו הוי ביאה גמורה מריבוי דקרא לאביי או מסברא לרבא כמבואר בדף קי"א הנ"ל אבל לקנין נתמעט מקרא דא"א [שם בקידושין] וא"ל ע"ז דא"כ אמאי כתבו דז"א אלא מדרבנן ולפסלה על האחין הא כיון דביאתו מה"ת פסולה ממילא על האחין דזה ליתא דכיון דאין לקטן בה קנין ניהו שמותרת לשוק דנפטרה בביאתו מותרת נמי לאחין כמבואר בחידושי הרשב"א ביבמות [א"ה אולי כוונתו הק' לדברי הרשב"א בדף מ"א וע"ש] ומביאו האחרונים ומש"ה כתבו דרק מדרבנן פסלו דעשאוהו כמאמר ולא כנב"י [א"ה עיין בנ"ב מה"ק חלק אה"ע סי' נ"ד וסי' ס"ד ובמה"ת סי' ק"מ וסי' קמ"ט] שדחה דבריהם דאדרבא דבריהם נכונים בזה דודאי שאינה קונה אותה מה"ת דאי נימא שקונה אותה מה"ת א"כ אמאי אמרינן בסוף האשה רבה בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל הראשונה חולצת ולא מתייבמת והשני' או חולצת או מתייבמת ואמאי הא כיון שחלץ לראשונה קם על השני' מה"ת בלאו כיון שלא בנה וכו' א"ו דמה"ת אינו קונה אותה כדברי התוס' ואין להפליא האיך משכחת לה שיפטרנה בביאתו ותהי' מותרת לשוק בלא כלום דזה שמעינן מקרא לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' שביאתו ביאה ועולה ליבום לפניו גם זאת ריבוי דקרא [בקדושין הנ"ל] מוכי ינאף א"א פרט לאשת קטן. ועפ"י מש"כ יש ליישב דברי הש"ס בפ' הערל דף ע"ט ע"ב דאי' שם מכדי שמעינן לרע"ק דאמר חייבי לאווין כחייבי כריתות דמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו עד מיתיבי פ"ד וכו' ואם בועלה קנה ע"כ והקשו כל הראשונים והתוס' ביבמות דף (יו"ד) [ט' ע"א ד"ה והרי] הא עשה דחה ל"ת וליכא כאן חייבי לאוין ונ"ל דכיון דלרע"ק אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ניהו דעשה דחי ל"ת מ"מ לענין קנין לא קנה אותה כמו קטן דגלי קרא דביאתו ביאה הוי מ"מ אין קונה אותה דנתמעט מאיש כי ינאף הכי נמי חייבי לאוין לרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין ולא בני קני' נינהו ניהו דעשה דוחה הל"ת מ"מ אינו בר קנין ושפיר פריך הגמ' מאם בועלה קנה ול"ק מפ' הערל [הנ"ל] אולם מה שהקשו מיבמות דף ט' דאמרינן והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגו רע"ק ורבנן דמשמע דלרע"ק לאו בני חליצה ויבום נינהו כלל ג"כ ל"ק דכיון דאינו בר קנין לרע"ק לא קרינן בי' לקחת ממילא פטורין ודו"ק היטב בכל זה:

שוב נ"ל ראי' לדברי הנ"ל דכל שאינו ראוי לחליצה מחמת גופא ראוי ליבום מדברי הרשב"א ריש יבמות [וז"ל] ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דבתנאי' לא קא מיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר [אחר] גרם לה להאסר דהיינו תנאי חולצת אעפ"י שאינה מתייבמת ואעפ"י שאף זו אם עמדה ונשאה לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערוה מ"מ אין אסורה עכשיו אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור בגט [מידי] דהוי אתנאין דעלמא והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימי' עלי' בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר עכ"ל הרי דלא אמרינן דכל שאינו עולה רק במקום איסור אבל לא מחמת ד"א הן אמת שגוף דברי הרשב"א תמוהים במה שהביא ראי' מנודרת הנאה הלא שם הטעם משום [דבחייבי לאוין יש] ריבוי דיבמתו דיש לך יבמה שעולה לחליצה ולא ליבום כדמפרש בש"ס דף ך' ביבמות אבל לעולם י"ל דגם מחמת ד"א אם אין עולה ליבום אינו עולה לחליצה וכן להיפוך וכבר הניחו בצ"ע השעה"מ ז"ל [בהל' יבום וחליצה פ"ו] אולם נלפענ"ד דלפי מה דמבואר [שם] בגמ' יבמות אמר רב גידל אמר רב א"ק ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד לומר יבמתו מה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי כריתות א"ק אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ מייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין ע"כ הרי מבואר הא דמרבינן מחייבי לאוין משום דתפסו בה קידושין והנה מבואר בש"ע [באה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א בהג"ה] באשה שנדרה הנאה מאחד וקיבלה קידושין ממנו אינה מקודשת וגם בקידושי שטר הרבה שיטות דאינה מקודשת וכן בביאה לפי מה דמבואר שם בס' המקנה [בק"א] יעו"ש א"כ כיון דלא תפסי בה קידושין לא נתרבה מיבמתו הנ"ל וצ"ל כסברת הרשב"א כיון שאינו עולה ליבום מחמת ד"א לא מקרי כל שאינו עולה ליבום וכו' רק דקשה קצת דמדברי רשב"א גופא שם בחידושיו מבואר כיון דעכ"פ תפסי קידושי לעלמא מקרי לקחת ומרבינן מיבמתו דא"כ הכי נמי בנודרת עכ"פ תפסי קידושין מעלמא ושפיר נתרבה מיבמתו אולם יש לחלק ודו"ק:

עפ"י דברי אלה יש ליישב דברי רבינו חננאל מובא בחידושי רשב"א שכ' לפרש דברי אביי ורבא בדף קי"א שהבאתי לעיל שכוונתם להקשות על ר' מאיר דס"ל קטן אינו מייבם שמא ימצא סריס א"כ אין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' והקשה רשב"א עליו דזה מקרי ראוי לייבם דלא גרע ממעוברת יעו"ש ולפמ"ש י"ל דכוונת הר"ח הוא כיון דלר"מ אינו מייבם ממילא א"ל ראוי לייבם כיון דאינו ראוי לחליצה בשלמא לרבנן דמותר לייבם א"ל כל העולה לחליצה וכו' כיון שהוא מחמת ד"א ולא מחמת איסור לא אמרינן בו כל העולה וכו' כנ"ל משא"כ לר"מ דאינו מייבם רק שרצונו לומר דהי' ראוי לייבם אם הי' נתוודע שאינו סרים ע"ז י"ל שפיר דאין לקרותו ראוי לייבם כיון שאין ראוי לחליצה ודו"ק:

והנה ראיתי תשובה בזה להרב הגאון מופת הדור בעה"מ ישועת יעקב שגם הוא מתיר להתייבם וברוחב פלפולו שהרבה לדבר יש דברים אשר לא הבנתי לפי קוצר שכלי אמרתי להעלותם בריש מה שמשיג על הב"ש שכ' דגם אם מה"ת הוי כאלו פוגע בערוה מ"מ קנה בדיעבד והקשה הרב הנ"ל ז"ל עליו מחייבי לאוין דאם אינו עולה לייבם לא קנה כמבואר בש"ס [הנ"ל] ולפענ"ד לא דמי דהתם לא רמי' כלל לייבם ואיסור א"א עלי' כמבואר ברשב"א אבל הכא באמת רמיא לייבם שיכוון למצוה א"כ י"ל דבדיעבד ניהו דלא קיים המצוה מ"מ קנה אותה ובלא"ה הראיתי פנים דקונה מחמת העראה כנ"ל:

שוב רצה לחדש הרב ז"ל דהעשה לא חל עלי' כלל הגם שאין משיבין כו' מ"מ תורה היא לא ידעתי היאך נוכל לומר כן כיון דפשטא דקרא דואם לא יחפוץ ועלתה יבמתו משמע דכל המצוה עלי' וכן פטורה מן הקרבן אם בא עלי' בנדתה משום דעשה מצוה כמבואר בש"ס (יבמות) [פסחים דף ע"ב ע"ב] ובכמה דוכתי' משמע דהמצוה גם עלי' גם סוף דבריו אינם מובנים לי גם מה שהשיג על הש"י במה שכ' דעשה דוחה הא דמצות חליצה קודם כיון שאינו אלא מדרבנן והשיג עליו הרב ז"ל מאחות זקוקתו ולפענ"ד המעיין בש"י יראה להדי' דכתב דהגזירה גמורה ודאי גזרינן ולא נדחה מחמת המצוה רק דהא מצות חליצה קודם הוא רק חומרא בעלמא נדחה מחמת מצות יבום באם א"א בחליצה יעו"ש בדבריו ובשארי הדברים דברי הרב ז"ל נכונים וברורים ראוים למי שאומרם ורק ברוב ענוותנותו רצה לצרף עמו עוד שני ת"ח לכן הנני למצותיו גם אנכי לא אמנע מלהיות נמנה לדבר מצוה זו להתיר אשה זו לייבמה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף