שו"ת דברי חיים/א/אבן העזר/סה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אבן העזר סה

סימן סה

בנידון השאלה באחד שהיה שמו זימל ובעת כניסתו לברית הונח לו זה השם ואח"כ כשנעשה בן י"ג שנים קראוהו לס"ת בשם נפתלי ונשא אשה אלמנה והיא לא מטוהרה ועשתה חופה ביחוד בלא ביאה ואח"כ נתעורר ריב ביניהם וגרשה האיש זימל הנ"ל בגט פטורין בשם נפתלי המכונה זימל וכתב עלה אנתתי ועירערו חכמי העיר אח"כ להצריכה גט שנית יען כי כתב עלה אנתתי ולשיטת הרמב"ם ז"ל [פ"י מה' אישות הובא באה"ע סי' ס"א] דחופת נידה אינה קונה וגם לשיטת הירושלמי דמצריך באלמנה כניסה דווקא [וכמבואר בסי' נ"ה] והכא כיון שלא נעשה [מעשה] עדיין ארוסה נקראת וצריך לכתחילה לכתוב ארוסתי. שנית טענו החכמים כי מאחר ששם זימל אינו כינוי בעצם לשם נפתלי וגם כי נתחדש אח"כ צריך לכתוב בגט זימל דמתקרי נפתלי וא"כ צריכים גט אחר והאריכו בדבריהם ולא הארכתי בהם. רק לקחתי אתי אשר יש מקום לדבר ושארי דבריהם להעדפה בעלמא שאמרו. והנה זה תשובתי. באמת בספק שם אנתתי כבר הדבר נאמרה ונשנית בתשו' האחרונים זלל"ה ובפרט בתשו' זקני הגאון חכם צבי זלל"ה [סי' קכ"ד] הורה לכתוב אנתתי לכתחילה גם לשיטת הרמב"ם ז"ל והן אמת מה שכתב דהוי (בדיעבד) [כדיעבד] כיון דרוב הפוסקים ס"ל דלא כרמב"ם וא"כ יותר טוב לכתוב אנתתי דהוא כשר בדיעבד גם לדעת הרמב"ם ובתשו' הלכות קטנות מביא כן בשם מהרנ"ח והקשה עליו דהא יש תקנה לכתוב לקוחתי דכשר אליבא דכ"ע אולם מבואר עוד שם בח"צ לומר דהוי נשואה גם לדעת הרמב"ם רק שלא גמרו הנשואין ע"ש ובאמת ברמב"ם ז"ל מבואר [שם] דעדיין היא כארוסה אך המעיין בסוגי' זו יראה דהאמת כדברי הח"צ ז"ל ויעויין בס' בית מאיר ובשער המלך פ"י מה"א וכדאי הזקן ז"ל לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק ובפרט אשר גם שארי האחרונים ז"ל אשר עמו כמבואר בספריהם אך כי אין מדרש בלא חידוש. ותו נתחדש אצלי איזה דברים לא אמנע להציען. וזה החלי לברר אם חופת נידה דאינה קונה לשיטת הרמב"ם ז"ל אם הוא עושה איזה פעולה לאח"כ באם שטהרה לא תהא צריכה שוב לחופה או שגם אח"כ צריכה חופה חדשה כיון שהראשונה לאו כלום והרבה דברו מזה האחרונים יעויין במקנה בק"א. והנ"ל דגם לרמב"ם ז"ל עכ"פ שם חופה עלה רק דאינו קונה כעת אבל אם תטהר שוב א"צ חופה מחדש וכדברי הבית מאיר ז"ל דהנה מבואר ברמב"ם ז"ל [פ"ז מה' תרומות הל' כ"א] שפסק דיש חופה לפסולה כרב [ביבמות דף נ"ז ע"ב] והקשו כל הראשונים הלא הוא חופה שא"ר לביאה דאינו כלום לשיטתו ומתרץ הלח"מ ז"ל [בפ"י מה' אישות הל' ב'] דשאני התם דלמפסלה בלחוד הוא אבל לעולם דאינו קונה והקשה ע"ז בשער המלך ז"ל [בקו' חופת חתנים סעי' ד'] דא"כ מאי קאמר ר"ש [שם נ"ח א'] (לסייעתא) [סייעתא לרב] ממתניתין דאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה וכו' עד ש"מ דיש חופה לפסולות והתם למקנה הוא ולא למפסלה מתרומה רק לקרותה נשואה תחת אישך וכו' ע"ש וזה באמת קושי' גדולה על הרמב"ם והנלע"ד ליישב זה בהקדם לבאר דברי הגמ' דפליגו רב ושמואל אם יש חופה לפסולות אם לא מ"ט דשמואל דאין חופה לפסולות והנה (בח"ר) [בח' רשב"א שם] מבואר דטעמם משום דהוי חופה שאינה ראוי' לביאה ובאמת לכאורה קשה מאי בעי (רבנן) [ר' אשי בכתובות נ"ו ע"א] אם חופת נידה קונה דלמא חופה הראוי לביאה בעינן ומסקי' בתיקו ואמאי לא קאמר הגמ' דפליגו ביה רב ושמואל דלשמואל לא קנו ולרב קנו וגם אם נימא כדברי האחרונים דשאני התם גבי פסולות דאינו ראוי לביאה ואפ"ה כנסה לחופה מש"ה יש חופה לפסולות אליבא דרב כמבואר בלח"מ ז"ל [הנ"ל] מ"מ עכ"פ לשמואל דאינו ראוי לביאה אינו חופה וכ"ש דחופת נידה אינו קונה הן אמת דיש סברא לומר איפכא (דגם) [דגבי] חופת פסולין דאינו ראוי כלל אינו חופה אבל בנידה היא ראוי' לביאה [לאח"ז] וכדומה שמבואר סברא זו אבל באמת הוא נגד הסברא דאם חופה ראוי לביאה בעינן גם חופת נידה אינו [קונה] ואי דתהי' ראוי' לביאה מה בכך הא כעת החופה אינה ראוי לביאה וא"כ לימא הגמרא על בעיות (רבנן) [ר' אשי] דהוא פלוגתא דרב ושמואל דלשמואל דבעי חופה ראוי לביאה חופת נידה אינה קונה. והנה מקום הי' לומר דטעם דמ"ד חופת פסולה אינה חופה משום דהוי קנין באיסור דאינו קונה כדברי הר"ן ז"ל בקידושין [דף י' ע"א] גבי ביאה לשם נשואין דקונה [שם בהאבעי' אי תחילת ביאה קונה] דמקשה שם הר"ן ז"ל דאמאי קונה הא בא על ארוסתו לוקה וביאות איסור אינו קונה כדאמרינן ביבמות מאמר דהתירא קונה מאמר דאסורא אינו קונה וא"כ יש לעיין חופת פסולין נמי כיון דהיא באיסור אינו קונה אך באמת דברי הר"ן ז"ל תמו' טובא וכבר הקשו עליו האחרונים כמבואר בשעה"מ [בחופת חתני' סעי' ט'] מכמה מקומות אשר מבואר בהש"ס דביאת איסור קונה וכבר מבואר בש"ס תמורה [דף ה' ע"ב] דגלי קרא גבי לא יחלל דמהני בהן קידושין אף דהוי באיסור גם הר"ן ז"ל בעצמו כתב (בקידושין) [ברפ"ק דכתובות] דחופת נידה אף שאסורה (מ"מ) [מפני] היחוד (אף) שהוא באיסור מ"מ קונה וקשה אמאי. והנה בימי חורפי אמרתי ליישב דברי הר"ן ז"ל דלא יסתרו אהדדי דהנה מבואר באחרונים רובם ככולם דהא דאמרינן כמדא"ר ל"ת אי עביד לא מהני הוא משום שלא יתעבד איסורא אבל אם האיסור ממילא הי' גם אם תאמר לא מהני לא יתקן האיסור בכה"ג לא אמרינן לא מהני והנה מבואר במהר"ם ברבי בשם הירושלמי דביאת פנוי' גם שאסורה אבל העראה ושלא כדרכה אינו אסור וא"כ ממילא קל להבין החילוק הכא בקידושין גבי ביאת ארוסתו דאינו אסור יותר מביאת פנוי' בעלמא לשיטת הרמב"ם [פ"י מה' אישות הל' א'] [א"כ] בהעראה אינו לוקה אבל אם נאמר שקונה בזו הביאה לשם נשואין א"כ הא קיי"ל דבעל אינו עושה ביאה שלא כדרכה והעראה דילי' כגמר דמי וא"כ שפיר מקשה הר"ן ז"ל הא כיון דאם נימא דקונה אותה הוי ביאה כדרכה ולוקה ואם נימא דאינו קונה אינו לוקה דעל העראה ושלא כדרכה אינו לוקה הוי לן למימר (דאלמנה) [דאינו] קונה אותה כדי שלא יהי' ביאת איסור ומש"ה הוצרך שם בקידושין לתרצו דאם בעל לשם נשואין אינו לוקה אך שם בכתובות דהיחוד הוא האיסור ומה דהוי הוי לא אמרינן דלא מהני:

אך באמת מדברי הר"ן ז"ל משמע דלאו מטעם מקח שנעשה באיסור אתי עלה דמי לא סגי לי' למימר בהדי' בקושי' אמאי יקנה הא הוי מקח שנעשה באיסור דלרבא לא מהני והוא מביא ראי' אחרת מיבמות מאמר דאיסורא דלא קנה גם קשה הא באמת גלי קרא דקידושין אף שנעשים באיסור קונים וה"ה נשואין באיסור דכ"ש הוא לכן נראה לומר טעם אחר בזה והוא בשום לב עוד להבין דברי הש"ס ביבמות [דף כ"ט ע"ב הנ"ל] דקאמר מאמר דאיסורא לא קנה אמאי הא גלי קרא דקונה קדושי איסור ולכן נראה דקידושין או נשואין דאיסור אשר הם קנינים חלוטים ומבוארים שהם קניני תורה שפיר גם שנעשים באיסור קונים דגלי קרא כנ"ל אולם ביאה שנעשה נשואין דלא מצאנו שיהי' קנין או מאמר ביבמה דגם לב"ש אינו קנין גמור כמבואר בח"ר [שם] שגם ב"ש ס"ל הקרא דביאה גומרת בה ולא כסף ורק מיתורא דלקיחה ילפי שגם כסף עושה קצת קנין ומשמע להו ולקחה בכסף ועושה קצת קנין ויבוא עלי' לגמור הכניסה והנה כיון דליכא קנין גמור גם שעושה קצת קנין היינו דווקא בהיתר אבל באיסור לא ומש"ה מאמר דאיסורא לא קני דליכא קנין גמור מש"ה מקשה הר"ן שפיר דה"ה בביאה על ארוסתו כיון דלא מצאנו בהדיא שיהי' ביאה קנין ורק מסברא ילפינן כיון דחופה דהוא צורך ביאה קונה מכ"ש ביאה דקונה וע"ז שפיר י"ל שאני חופה דהוא לצורך ביאת היתר קונה אבל ביאה באיסור באמת לא קנה ומש"ה בכתיבות גם דהוא עביד איסורא מה שנתייחד עמה בעודה בנידתה מ"מ חופה דהוא קנין מפורש גם שהיא באיסור קינה כיון דמהני קנין ממילא גם אם נעשה באיסור קונה דגלי קרא בלא יחלל דאין חילוק בין היתר לאיסור אבל ביאה לשם נשואין להס"ד דלא משכחת רק באיסור י"ל דלא הוי קנין כלל ודמי למאמר דאיסורא כמו שהקשה הר"ן ז"ל וק"ל. וא"כ כיון שנתברר דבקנין מוחלט חופה קונה גם באיסור א"כ מאי טעמא דשמואל דס"ל דחופת פסולין אינה חופה ונ"ל לומר כך דהנה יש לדקדק דקאמר חופת פסולין אינו חופה ולא קאמר שאינו קונה רק דאינ' חופה לכן נ"ל דסברתו כך הוא דהנה ענין החופה מבואר שאין דבר ידוע דווקא יחוד או שארי דברים כמבואר בפוס' ובב"י [סי' ס"א] בשם העיטור דכ"מ לפי מנהגו והיינו דהחופה אינ' מבוארת בהכתוב ורק דמצאנו בקרא דנערה בתולה וכו' חילוק בין ארוסה לכנסה לחופה כמבואר בכתובות בפ' נע"ש [דף מ"ח ע"ב] ש"מ דיש דבר ממוצע בין אריסה לבעולה ולמדו חז"ל דזה הוא דבר אשר הבעל מקרב לארוסתו בדברי חיבה כ"מ לפי מנהגו לזה נקרא חופה יעיין בבית מאיר. שדבר זה כעין סטימתא דהיא מנהג התגרין. והנה זו פשוט דפסול שנתייחד עם כהנת או שעמד עמה תחת החופה שלא לשם נשואין דלא פסלה מכהונה. ורק אם עושה היחוד לשם חיבת נשואין דמשום איקרובה דעתה פסלה כמבואר זה בש"ס הנ"ל וכו'. וא"כ שפיר אמר שמואל דחופת פסולין אינה חופה וטעמא הוא כך. דבשלמא בכשירה דעתו לבוא עלי' בהיתר ואין איסור בדבר כלל תיכף משעה שנתייחדו נעשה ביניהם קירוב הדעת אשר לזה קראו הכתוב חופה שקונה אותה אבל פסולה שאסורה לו גם כשנכנסה עמו לבית הסתר מ"מ מסתמא לא יעבוד האיסור (ולא אמרינן בזה הן הן עדי היחוד בפרט שלא לשם בעילה נסתרה) ויתחרט מלעשות איסור ביאה וא"כ לאו חופה היא כלל. ולא מקרי זה כלל חופה. אולם רב ס"ל דל"ש ורק כיון דחזינן העומד ברשע וחפץ בפסולה משום איקרובי דעתו לגבה הוי חופה וזה הוא דבר שתלוי בסברא ואלו ואלו דברי אל"ח:

והנה לפ"ז א"ש דרמב"ם פוסק כרב דקיי"ל כוותי' באיסורא וא"כ חופת פסולה הוי חופה לענין שתפסול כהנת מתרומה אבל לענין קנין בעינן דווקא שתהי' חופה הראוי לביאה ורק לענין שתפסול מתרומה סגי בלא קנין רק משום קירוב הדעת לחוד ולשמואל ס"ל דזה לאו חיבה ואקרובי דעת הוא ולא חופה אבל לרב ניהו דאינו קונה אבל מ"מ שם חופה היא ומש"ה נפסלה מתרומה דבי אבי'. ועפי"ז מיושב לי מה דהוי קשי' לי טובא על (רש"י) [רב ששת הנ"ל] דמייתי ראי' ממתניתין דלא שטית ארוסה. ומאי ראי' היא הא מבואר בסוטה [דף כ"ה ע"א] פלוגתא דר"א ורבינא גבי בעל שמחל על קינוי אחר סתירה (דמחל) [אי מהני מחילה] וא"כ מאי ראי' משם דחופת פסולין חופה דלמא לעולם אינו חופה משום דאינו ראוי לביאה ורק התם ראוי לביאה משום דמצי מחיל לקינוי אלא לפי מ"ש א"ש דהא דבעינן הראוי לביאה הוא משום קנין אבל לאפסולי בשם חופה בלא קנין נמי פסולה ולזה היא ראי' דחופה בפסול עכ"פ חופה. דאי נימא כשמואל דבפסולי לאו קירוב הדעת מקרי כנ"ל א"כ בסוטה כיון דבאמת לא מחל על (קנין) [קנויו] לא הוי הסתירה של חופה חיבת נשואין רק יחוד בעלמא מדלא מחל לה ואפ"ה נתייחד עמה ש"מ דלא (דעתה) [דעתו] הוי לחיבת נשואין א"ו ש"מ דחופת פסולין נמי הוי חופה משום קירוב הדעת כרב וכיון דנקרא חופה שוב ממילא בסוטה קנה אותה לגמרי דחופה הוי גם אם לא היתה ראוי לביאה מקרי חופה כרב וא"כ שוב ממילא הוי חופה הראוי דבאמת ראוי' היא אותה חופה לביאה דאם ירצה ימחול לקינוי ודו"ק היטב כי נכון הוא. עכ"פ ממילא שמעינן לדידן דפסקינן כרב דיש חופה לפסולות גם שאינן קונות משום שאינן ראוין לביאה מ"מ שם חופה עליהן ונשואה מקרי מכ"ש חופת נדה דשם נשואין עלי' וראוי לכתוב בגיטה אינתתי וגם בלא זה כיון דרוב אחרונים הסכימו לשיטת הרמב"ם ז"ל מסירה לבעל היינו אם החופה הי' בבית הבעל קנה לכל הדברים ולא משום מחילה כדברי הב"י רק משום קנין א"כ בלאו כ"ז בנ"ד כיון שהיתה החופה בבית בעלה מקרי מסירה ושם נשואין עלי' וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל וודאי דראוי לכתוב אנתתי וגם לדעת המרדכי [בפ' משילין] וסייעתו דס"ל דאין לאלמנה חופה נמי הדין כן. דהנה הא דמבואר בב"ש [סי' נ"ה ס"ק ב'] דלהרמב"ם ז"ל בעינן ביאה ממש באלמנה ליתא דמוכח בהדי' מדברי הש"ס דבאלמנה נמי סגי ביחוד בלא ביאה דהנה הא וודאי דבעולה כאלמנה דמי' כמבואר לכל המעיין בדברי הפוסקים וא"כ אמאי שותה אם נסתרה בלא ביאה דהא ממ"נ אם נבעלה א"כ בעולה היא ולא קנתה החופה והוי ארוסה עדיין ולא קרינן בי' תחת אישך ואין המים בודקין אותה א"ו ש"מ דמאן דס"ל דבבתולה בעינן יחוד גם באלמנה סגי ביחוד והתוס' והמרדכי ז"ל דס"ל בבתולה חופה כ"ש בעינן באלמנה יחוד אבל יחוד לעולם סגי (לכן) או דנימא גם לדידהו ניהו דלא קנה אותה באלמנה ביחוד מ"מ שם חופה עלי' כמבואר בשעה"מ בשם חד מרבוותא הגם דבאמת לשון הפוסקים דכתבו דאין לאלמנה חופה משמע דלא שייך באלמנה כלל חופה אולם גם לזה י"ל דעכ"פ נשואה מקרי דלא גרע ממסירה לבית בעלה דאל"כ תקשי עלה מש"ס הנ"ל. וגם מכמה מקומות אשר גם בלא ביאה מקרי נשואה כמבואר למעיין בבית מאיר ובשעה"מ ובהפלאה באורך שהנראה מדברי כולם שהשיטה המחוורת שעכ"פ נשואה מקרי ולא צריכה שוב לחופה אחרת ולא ביאה לשם נשואין רק ממילא נגמרה החופה הראשונה וא"כ ראוי לכתוב לכתחילה אנתתי:

שנית מה שנסתפקו בכתיבת שם זימל נלענ"ד דבדיעבד כשר הגט וא"צ גט שנית דהנה לפי הכלל אשר מסר לנו זקיני הגאון (מהרא"י) [הרמ"א בסי' קכ"ט סעי' ט"ז] זצ"ל דבשם עברי ושם לעז כותבי' המכונה לעולם על שם העולם [ומקדימין השם שנשתנה ע' ב"ש סקל"ב] ל"ש אם נשתנה מחמת חולה או מחמת ד"א. א"כ בוודאי הי' מהראוי לכתוב כאן נפתלי המכונה זימל לכתחילה ומה שהב"ח ז"ל [בתשו' סי' צ"ה] רצה לחדש דבשם כינוי ששינו לשם עצם כותבים דמתקרי כבר מחו לי' מאה עוכלא כמבואר בתשו' גאוני בתראי [שם סי' ג'] וגם באחרונים ראיתי שבאותה מעשה הצריכו לגט אחר שלא כדבריו ז"ל. ומה שהקשה (הב"ח ז"ל והרמ"א) [הב"ש שם ס"ק ל"א על הרמ"א] זצ"ל דגבי פעסלין ואסתר מקדמינן שם פעסלין גם שהוא חול ע"ש. ומתוך כך האריכו האחרונים הג"פ (והתוס') [והתו"ג] לחדש דבר דבאם אינו פירש שם העברי אזלינן בתר רובא. ולענ"ד פשוט דטעם הרמ"א זצ"ל דשם עברי עיקר אצלינו כי שמות החול שמות העכו"ם נינהו וכמבואר בגמ' [גיטין י"א ב'] ישראל שבח"ל וכו'. וא"כ מש"ה כותבים על שם העברי העיקר ועל שמות החול המכונה להורות דחביב עלינו שמות הקודש וכן ראיתי בתשו' גאוני בתראי [הנ"ל] בשם מג"ש ז"ל באמת ונהנתי שכוונתי לדעתו הרמה וא"כ מש"ה לענין המכונה שפיר כותבין המכונה על שם החול בין שרוב או שמיעוט קורין אותו ובכל ענין להורות שחביב לנו שמות הקודש מש"ה כותבין על שם החול המכונה להודיע שזה אינו שמותינו רק כינוי אבל אם כותבים שניהם בפירוש [ר"ל שכותבין שני השמות בלא דמתקריא או מכונה כמו התם בפעסלין אסתר עכ"ה] להקדים בוודאי מקדימין שם שהרוב קורין אותו כי זה הוא העיקר רק המכונה כותבים על שם החול להודיע כי זה אינו רק שם כינוי אבל לא שמות העצם הגם שרוב קורין אותו מ"מ אינו שם העצם רק כינוי שקורין בין העכו"ם וא"כ (לפענ"ד) [לפ"ד] רמ"א ז"ל וודאי שראוי לכתוב בכאן נפתלי המכונה זימל וגם אפי' לדעת הב"י ולבוש אשר כתבו לילך בתר רוב [ע' ב"ש הנ"ל] ואחרונים הסכימו כן (ואם) [אם] חתימתו מכריח את הרוב או שנותן לו השם לאחר מילתו ואינו פי' לשם לילך בתר רובא. ולכן באמת הוי ראוי לכתוב לכתחילה זימל דמתקרי נפתלי מ"מ נלענ"ד דבדיעבד וודאי כשר הגט דלא מיבעיא לפי מה דמבואר בש"ע [סי' קכ"ט סעי' ב'] באם כתב שם הטפל (על) [ועל] שם העיקר דמתקרי כשר א"כ ה"ה אם כתב (על) [עליו] המכונה לא גרע. ולזה הסכימו הב"ש [שם בס"ק ד'] והרא"ש ז"ל וכל האחרונים. דבכה"ג הגט כשר עכ"פ לאחר הנתינה ולא כמו שראיתי באיזה תשו' מחכמי זמנינו דיש מקום לפסלו ובמחילה מכבודם אין לזה שורש ועיקר בראשונים ולא באחרונים אשר מימיהם אנו שותים כמבואר למעיין היטב בהסוגי' ורק דלפענ"ד בכה"ג שכתב המכונה אפי' אם לא נתן [עדיין] הגט כשר וכדי שיתברר הדבר היטב נציע סוגי' הש"ס בפ' השולח [ל"ד ע"ב] התקין ר"ג הזקן שיכתוב איש פ' וכל שום שיש לו. אר"י א"ש וכו' שלחו לר"ג בני אדם ההולכין משם לכאן שמו יוסי וקורין לו יוחנן היכן מגרשין את נשותיהן עמד ר"ג והתקין איש פ' וכל שום שיש לו מפני תיקון עולם. אמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמא תני' כוותי' דר"א הי' לו שתי נשים וכו' עד שיגרש את אשתו ביהודא ושם דגליל עמו ואמרי נהרדעי רובא מרים ופורתא שרה כותבין מרים וכל שום דאית לה וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל [בפ"ג מה' גירושין] לא הביא כלל החילוק דשני מקומות והוא דאתחזק ורק הביא היו לו ולה שני שמות כותבין שם הידוע ביותר וכל שם שיש לה כתב חניכתו וכו' כשר כתב שם [שאין ידוע] ביותר וכל שום פסול כתב שם אחר וכל שום אינה מגורשת ותמה עליו למה לא הביא החילוק דשני מקומות וגם מה שהפסיק באמצע הענין מן חניכה וגם בפירוש דבריו נחלקו המפרשים ובב"י [סי' קכ"ט] כתב שני דרכים לפרשו לדברי כולם קשה טובא על הרמב"ם דלמה פסול כשכתוב שם הטפל וכל שום דמאי פסול הוא זה הא שמו כתב בגווי' ומוכח מתוכו דהא וודאי דלא אתחזק אחר דאל"כ משלשין שמותיהם וא"כ כיון דליכא אחרינא על שם הטפל מכירין אותו ולמה פסלו הרמב"ם ז"ל ויעוין בתשו' הרד"ך מביא בספר נטע שעשועים שהרבה לתמוה בזה (והי"ש) והב"ש [ס"ק ג'] בחריפתו רצה לומר שם הטעם משום שהקדים השם הטפל ועשאוהו לטפל עיקר ולא ידעתי דמ"מ תקשה למה פסול והרשב"א ז"ל בתשו' לא כתב רק לענין לכתחלה שיש להקדים גם בכתיבה בפירוש שניהם אבל לענין [דיעבד] אינו מתברר הטעם לפסלו. ונלענ"ד דטעם הדבר כך הוא. דהנה הא וודאי משמע מסוגי' הנ"ל דר"ג רק מפני תיקון העולם תיקן אבל מד"ת כשר גם בלעדי תקנתו וכן מפורש בהדיא בתשובת הרשב"א ז"ל. והיינו בוודאי משום דבאמת קודם תקנת ר"ג לא הי' שום פסול גם אם לא נכתב (שום) [שם] מקום הנתינה משום דדרך העולם דמחמת (מכירין) [מרדין] או איזה הטעם (משום) [משנים] שמותיהם ומש"ה כתב הר"ן ז"ל בתשו' [סי' ל"ג] דשמם אינו סימן כלל ולא אזלינן רק בתר מקום הכתיבה ואם הוחזק שמו ושמה כך כשר כיון שכתב מקום הכתיבה ואם באמת שם שמותיהם כך ועידי המסירה יודעין זה שפיר ומוכח מתוכו לאיש אשר במקום הכתיבה נקרא כך גירש לאשתו ששמה כך (שמה) ורק משום לעז לחוד תיקן ר"ג הזקן שיהי כותבין שם מקום הנתינה משום דתיקון הוא לידע במקום הנתינה שהיא מגורשת בלא קלקול מש"ה תיקן ר"ג לכתוב שם מקום הנתינה אבל מד"ת אין לנו אלא שם שנתחזקו במקום הכתיבה וכיון שתיקן ממילא אם לא כתבו כן הוי שינוי גם למקום הכתיבה כיון דידעינן גם במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה וצריכים לכתוב עיקר שם מקום הנתינה א"כ גם להם איכא שינוי. אולם כ"ז אם יודעים כאן שיש לו שם אחר במקום אחר אבל אם אינם יודעים מזה הדרינן (לכולא) [לכללא] דד"ת דכשר בשם אחד לחוד ועפ"ז א"ש דברי הרא"ש ז"ל שכתב אבל אם לא אתחזק כאן בתרי שמא וגם בני מקום הנתינה אינם יודעים שיש לו שם אחר אין כותבין וכל שום והקשה הב"י [בסי' קכ"ט] ע"ז דהא מכש"כ אם יודעים שא"צ וכו' וגם הקשה על דבריו בתשו' [כלל ט"ו דין ד'] שכתב וז"ל אם אין [יודעים] במקום הנתינה שם אחר א"צ לכתוב וכל שום דמסתברא איפכא ע"ש בב"י ולפמ"ש א"ש כשאין יודעין במקום הכתיבה משני שמות א"צ לכתוב רק במקום הכתיבה ורק אם במקום הנתינה אין יודעין שיש לו שם אחר במקום כתיבה א"צ לכתוב וכ"ש דהא מאי מהני וכ"ש הא לדידהו הוי זה שם אחר וע"כ צריך למסמך נפשו (על) אד"ת א"כ למ"ל וכש"ו. וגם אם כתבו וכ"ש לא מהני מידי כיון דהוי לדידהו כשם אחר אבל כשיודעים מהני עכ"פ לשיטת הרא"ש דס"ל אם כתבו על העיקר וכ"ש כשר בדיעבד כך היא שיטת הרא"ש ז"ל בסוגי' זו כמבואר למעיין דלא כתורת גיטין שכתב איפכא דכוונת הרא"ש ז"ל הוא באם לא ידעו במקום הנתינה משם אחר במקום הכתיבה כותב שם של מקום הנתינה ולפעד"נ כמ"ש וכן מוכיחים פשט דברי הרא"ש ז"ל שם בפסקיו ובתשובותיו:

אולם בתשו' פ"י להרב המג"ש זצ"ל נראה דהבין ג"כ בדברי הרא"ש זצל"ה כהתו"ג ז"ל והספר אינו כעת ת"י לעיין בו וכ"ז לשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל דס"ל דגם אם יודעים רק (כל) שיש לו שם אחר הוי הוחזקו בתרי שמא. אולם הרמב"ם ז"ל נ"ל דס"ל כשיטת הי"מ ז"ל שהובא בר"ן ז"ל דבאם ידעו שיש לו שם אחר ואינם יודעין בו ממש זה לא מקרי אתחזק ורק כשיודעי' שמו ממש וא"כ אם יודעים כאן שיש לו שם במקום הנתינה הוי כמו פורתא שרה ורובא מרים דהא עכ"פ יודעים גם כאן משם האחר ולא גרע הא דכל בני הכתיבה קוראין אותו כן וידוע לנו כאן במקום הנתינה ממעוטין שקורין אותו כך וא"כ להרמב"ם ז"ל כל הסוגי' בחדא מחתא הוא דבמתניתין אשמועינן תקנת ר"ג שכותבין וכש"ו משום תקנות לעז ואח"כ אשמעינן ר"א דהוא דווקא דאתחזיק בתרי שמא אבל בלא אתחזק כותבין רק השם אשר הוחזק לפנינו במקום הכתיבה והא דנהרדעי אשמועינן דבמקום אחד הדין כמו בשני מקומות דאזלינן בתר עיקר השם שיודעין בו ולכן כשכתב הרמב"ם ז"ל ואם יש לו שני שמות כולל בלשונם הן במקום אחד והן בשני מקומות כותבין השם היותר ידוע הוא מפני תיקון היינו מקום הנתינה כמבואר בהש"ס דאם יכתבו השם שאינו ידוע ביותר יהי' לעז למי שאין [מכירו] בו ורק משום חשש אין לפוסלה כמבואר בתשו' מג"ש. אך (אם מטעם) הפסול משום שלא נעשה כתיקון חז"ל ושינה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין אבל אם כתב חניכתו הגם לכתחילה לראשונה צריך עיקר השם ועל החניכה יכתוב וכש"ו אך בדיעבד כשר הגם (דכך) [דרק] מיעוטא קורין לו בהחניכה סתם חניכה הוא שם אשר ידוע לכל דזה אינו שם העצם ורק שיש לו שם אחר שם העצם וזה היא החניכה ויעויין בג"פ שם ומש"ה ליכא לעז דבשלמא אם רובא קורין אותו ראובן ומעוטא שמעון וכתב שמעון יש קלקול דהא לא ידעו בו רבים ששמו כן דמורגלו לקרותו בשם ראובן אבל בהחניכה הכל מכירין אותו בחניכה כזו דהא אין לו שם חניכה אחרת ומה שמרגלו לקרותו בשם העצם לא יטעו בשביל זה לאיש אחר דהא יוכל להיות שאיש כזה אשר מורגל בפני' בשם כזה יש לו אותו החניכה ומש"ה כשר בדיעבד אם כתב החניכה וכ"ש אבל אם כתב שם (שמה) [שא"י] בו וכ"ש פסול משום דיטעו לומר שאחר הוא דהוא לא ניכר להם בשם עצם כזה והואיל ואיכא לעז וגם שינוי ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין פסול בדיעבד וזה ברור לפענ"ד בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ עכ"פ זכינו לדין דגם לדברי הרמב"ם ז"ל אינו פסול רק משום שיטעו לומר אחר הוא כיון דהוא אינו ניכר להם בשם עצם כזה. וא"כ בגוונא דנ"ד דהי' לו לכתוב זימל דמתקרי נפתלי וכתוב נפתלי המכונה זימל (דבין כך ובין כך) ניכר להם דבין כך ובין כך שם זימל הוא [הכינוי] רק מחמת שהרוב קורין אותו כך וגם הונח לו שם זה בעת המולו הי' לו להקדימו בשביל זה אינו פסול בדיעבד גם לדעת הרמב"ם ז"ל עוד יש מקום לומר כיון דלא ידעו אז שהונח לו זה השם בעת מילתו אלא נתברר להם [אח"כ] זה לא עשו שלא כתיקון חז"ל והוא כשר כמבואר (בא"ז) [בתשו' א"ז] במג"ש והובא דבריו בס' נטע שעשועים [סי' פ"ג] והוא משיג שם על דבריו במה שכ' המג"ש (דעפ"י) [דאפי'] באם כתב מקום הנתינה לבד כשר מדברי התוס' יבמות [צ"א ב' ד"ה ת"ש שינה] דכתבו שם התוס' על הא דאמר ר"א שינה שמה מאי הוי לי' למיעבד הי' לכו לאקרי גיטא ופירשו התוס' דשינה השם היינו הי' לו שני שמות וזה לא הוי כ"כ פשיעות במה שטעתה ומתרץ הגמ' דהוי לי' לאקרי ולאסקא אדעת' ולפי דברי המג"ש קשה דהא הוא פשיעות גדול דהא אם כתב בגט שם של מקום הנתינה כשר לדברי המג"ש ובע"כ איירי שכתב שם של מקום (הנתינה) [הכתיבה] א"כ בוודאי ידעו מזה תיכף שאין זה שמו אלו תורף דבריו ובמחילה מכ"ת לא ידענא מאי קשי' לי' הא בהדיא מבואר שם בתוס' דהוי לי' לשאלה והיינו שבאמת כתוב שם (בגליל) [דמקום הכתיבה] והאשה יודעת מזה שיש לו שם אחר [במקום כתיבה] והיא סברה שכשר ועיקר פשיעות הוא מה שלא שאלה להב"ד וזה אין כ"כ פשיעות דהוי אומר מותר דאונס הוא ודו"ק:

אולם באמת אין הנידון דומה לראי' דשם דבני מקום הכתיבה לא ידעו משם דבמקום הנתינה שפיר כתב המג"ש ז"ל להכשיר דלא עשו שלא כתיקון חז"ל דמאי הוי לי' למיעבד אבל בנ"ד על הב"ד לחקור ולדרוש ואולי הוו ידעו מזה ולכן אין מקום להכשיר מטעם זה אבל בלא"ה כשר מטעמים הנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף