שו"ת דברי חיים/א/אבן העזר/מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אבן העזר מה

סימן מה

שאלה עדים שהעידו בתו"ע אליו"ע אודות הקידושין שאמר ראובן שקידש בפניהם שלהד"מ שלא שמעו ולא ראו כלל ואח"כ כתבו להב"ד שכ"ז הגידו מחמת פחד שהי' להם בפני אבי הבתולה ועכשיו אם יקבלו הב"ד עדות מהם יגידו האמת דברים כהווייתם והעדים הללו קלי הדעת ופוחזים גמורים ולפי הנראה כי ערמתם להוציא ממון מאבי הנערה או לאיזה תחבולה כדרך הנבלים ומסופקים הב"ד אם לקבל מהם עדות מחדש מחמת שהגדה הראשונה הי' שלא בפני בע"ד ולא בפני הבתולה וא"כ יכולי' לחזור ולהעיד או לא מהימני לחזור הואיל וכבר העידו ומה שאמרו שהי' מחמת פחד הוא שקר גמור כי אבי הבתולה הוא יקר רוח שפל ברך נוח לכל:

תשובה נ"ל דא"צ הב"ד לקבל עדות מחדש מחמת ד' טעמים. א' כי מבואר בח"מ סי' (כ"ח) [ק"י ס"ט וקמ"ט ס"כ] דבדבר ברור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והוא מנ"י ז"ל ובכה"ג מבואר דבדבר שהוא לפי דברי העדים ברור בלא שום מיחוש וסכסוך א"צ לפני בע"ד אפי' לכתחלה א"כ אין לך דבר ברור מזה שאמרו אין אנו עדים בזה וקצת רמז לזה ממה שבשבועת עדות לענין חיוב קרבן שבועה שמבואר כל דברים שצריך להיות ומבואר בהרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' שבועות] שם העשרה דברים ולא מוזכר כלל שצריך הכפירה להיות בפני בע"ד א"ו שבזה שאמר אינני עד בזה סגי לכ"ע בלא בע"ד הגם שבב"י ומביאו הרמ"א בסי' כ"ח כתב דכשאומר א"י יוכל לחזור ולהגיד וא"כ נראה דא"י גרוע מאם אמר דבר וא"כ יוכל לחזור עכ"פ אפי' בלא אמתלא אם נתקבל שלא בפני בע"ד נ"ל דהיינו דוקא אם אמר סתם א"י שאינו מקרי חוזר ומגיד כמ"ש הב"י ז"ל די"ל דמתחלה לא רצה להגיד ולא נתן אל לבו אבל בעניני קידושין דכל קידושין בלא עדים כאלו אינם וא"כ מעיקרא שאמר שלא הי' בשעת הקידושי' הוי כאלו אמר בפירוש שלא הי' אז קידושין כלל בשלמא בעלמא דאחד שאמר לעדים העידו שלויתי לפלוני מנה בפניכם והם אמרו אין אנו יודעי' דיוכל להיות שהמעשה אמת דהיינו ההלואה ורק שהם אינם יודעים ולא מקרי זה הגדה כלל מה שאמרו אינם יודעים רק שלא רצו להעיד כסברת ב"י ז"ל בשם הר"ן אבל בקידושין כיון שאמרו להבע"ד שאמר קדשתי בפניכם והם אמרו שלא ידעו ולא ראו הוי כאומרים לא קדשת והוי הגדה ממש ואינם חוזרים ומגידים ויותר מזה מבואר בשו"ת ר' בצלאל [אשכנזי סי' ה'] להוכיח דבכל עניני עדות אם אומרים לא היינו באותו מקום ולא ידענו מאותו העדות דאינם חוזרים ומגידים גם לדברי הב"י בשם הר"נ ז"ל והוכיח זה מדברי תשובת הר"ן ז"ל יע"ש וגוף הספר אינו תחת ידי כעת לעיין ודבר מסתבר הוא דדוקא בדבר שאין מוכיח הגדתו כלל כי בזה שאמרו אין אנו יודעים יוכל להיות שלא רצו להגיד בזה כ' הב"י ז"ל דלא מקרי חו"מ אבל אם אמרו בפירוש ובירור שלא היו באותו מקום ולא שמעו ולא ראו איני יוכל לחזור ולהגיד:

ועפ"י חילוק זה נתישב לי היטב דברי הר"ן ז"ל בשבועות בפ' שבועת העדות אמתני' שבוה"ע כיצד אמר לשנים בואו והעידוני כו' מפני שא"י לחזור ולהודות וכ' הר"ן וז"ל מפני שא"י לחזור ולהודות אלו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הם שוב אינן ראוין להעיד שכבר העידו שאין יודעין לו עדות ושוב אינו חו"מ כו' ושם ואיכא למידק ארישא דמתני' כו' ועוד שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים ליודעים אנו לא מקרי חו"מ אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרינן שאין יכולין לחזור ולהודות לא מטעם חו"מ אלא משום דלא מצו משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם עכ"ל הר"ן. והנה כל האחרונים נתקשו בדבריו דא"כ גם שלא בפני ב"ד אמאי חייב חמשה הלא בנשבע פ"א שא"י פסול לעדות לדברי הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהל' עדות שכתב שבכל מקום שפטור משבועות העדות אבל חייב בשבועות בטוי] (ודלא כקה"ח [סי' כ"ח] שכ' דאינו פסול לעדות דכל קו' עה"ג רק להרמב"ם יעו"ש בתשו' עה"ג [סי' ג'] בפירוש בהג"ה) והאיך יוכל לחזור ולהעיד ולענד"נ דהנה ראינו בשבועת העדות דעיקר חיוב הקרבן הוא בשביל שכפר בב"ד לבסוף ולא העיד כמבואר [בשבועות ל"א ול"ב] וא"כ גם אם הוא פסול לעדות הלא עדיין היה יכול לעשות תשובה המבואר ולהעיד לפני הב"ד ולמה לא עשה כן רק החזיק ברשעו וכפר לפני הב"ד ולזה חייב קרבן שבועה וראיתי בקה"ח ז"ל [סי' כ"ח הנ"ל] שכ' דאינו מוטל עליו לעשות תשובה ולהעיד ולא זכיתי להבין דאמאי אינו מוטל עליו לעשות תשובה וכי בשביל שבלא זה מחויב לעשות תשובה בפרהסיא וכאן שחטא אינו מוטל עליו חיוב להעיד ולעשות תשובה משום תורת אם לא יגיד וכי זה כענין אין אחע"א ולא ידעתי שום מקום לומר דאינו מוטל עליו לעשות תשובה להגיד ורק כיון דלא מצינו בשום מקום דפסול עדות יחייב קרבן שבועה וקשה אמאי לא הא אם הי' תחלתו בכשרות יוכל לעשות תשובה המועיל ולהעיד לזה צריך לומר נהי דיוכל לתקן הדבר ולהעיד מ"מ לע"ע אינו בגדר עדות ולא חייבה התורה רק מי שראוי להעיד כמו שהוא עתה דאם לא יגיד כתיב אולם כ"ז הוא בפסול לעדות מכבר שמבורר פסולו אבל זה העדות שלפנינו הוא כשר לעדות ורק שנשבע על עדות זה שא"י ונשבע לשקר אך אין כל אדם יודע זה ובעינינו הוא לעד כשר וכ"ז שלא נודע פסולו עד כשר הוא ממש א"כ בודאי מוטל עליו החיוב לומר זה העדות כאשר הוא האמת ואם [כי] יודע [בעצמו] שיודע [העדות ונשבע על שקר ופסול ז"א] דהא עדיין לא נפסל מעולם ואי שלא נאמינו מחמת שנשבע שא"י הא זאת יכול לתקן שנאמינהו במה שיעשה תשובה כראוי ובודאי עליו לעשות כל מה שאפשר ומש"ה באם נשבע שלא בב"ד חמשה פעמים ואח"כ כפר בב"ד חייב על ה' פעמים שהיה ראוי להעיד ע"י תשובה כנ"ל אך כ"ז באם נשבע שלא בב"ד ה"פ ואח"כ כפר בב"ד חייב על הה"פ אבל באם נשבע לפני הב"ד שא"י שוב א"י לחזור ולהעיד שלא נאמינהו שאינו מע"ר במה שנשבע שא"י ואי שיעשה תשובה הא לע"ע בעודו לפני הב"ד לא יוכל לעשות התשובה המבואר בש"ע להכשירו ונהי דראוי ויכול לקיים לאח"כ התשובה ולהעיד מ"מ הוי ככופר שלא בפני ב"ד דפטור לרבנן כיון שאין ראוי להגיד עתה כן ה"נ כיון דאינו ראוי להעיד עתה ולעשות ע"ר כ"ז שלא יעשה התשובה הראוי (נהי דמבואר בתו' ב"מ [דף ג' ע"ב ד"ה מה] דיוכל לומר עשיתי תשובה היינו דוקא לפטור מקרבן ולא לעדות יעוין בקצות ובשארי אחרונים בזה) הוי ככופר שלא בפני ב"ד ופטור מק"ש אך עדיין קשה דא"כ (תתני) אתי'] מתני' כרבנן דוקא ולא כר"מ דס"ל דגם בכופר שלא בב"ד חייב וא"כ לר"מ נחייב ק"ש משום שהיו יכולים לעשות תשובה ונהי שאינם יכולים להעיד עתה לר"מ חייב על הכפירה גם שאינו יכול להעיד עתה אך לפי דברי החילוק שהבאתי בשם ר' בצלאל א"ש דבשלמא בעלמא באומר א"י יוכל להיות שלא רצה להעיד ולא מקרי בזה חו"מ אבל בנשבע שא"י דאז הי' בעיניו ברור שא"י דא"א מע"ר הגם שלאח"כ יעשה תשובה ויהי' נאמן למפרע מ"מ הוי חו"מ ממש מש"ה א"נ לכ"ע לחזור ומש"ה אינו חייב רק אחד. היוצא לנו מזה דמלבד דהרמ"א ז"ל פסק דבדיעבד דנין עפ"י העדות שלא בפני בע"ד מ"מ בנ"ד דאמר שלא היה עד בזה לכ"ע יוכל להעיד שלא בפני בע"ד דהוי כדבר ברור וא"כ אינו יוכל לחזור ולהגיד כלל לכ"ע:

טעם ב' דמבואר בת' הרדב"ז ז"ל [ח"א סי' ע'] דבקדושין יכול להעיד שלא בפני בע"ד יעו"ש בטעם הדבר וראיתי בנוב"י [מה"ק סי' ע"ב שם בהג"ה] בשם משכיל א' שמקשה למאן דס"ל בדבר איסור יוכל להעיד שלא בפני בע"ד וכדברי הרדב"ז הנ"ל א"כ אמאי אמרי' בסנהדרין דף מ"א עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו כו' יעו"ש ואי כדברי הרדב"ז הנ"ל הא אלו באו רק לאסור היו יכולים להעיד שלא בפניה. ולפע"ד לק"מ דע"כ לא כ' התו' שם בד"ה א"נ שזינתה מקרובי' וז"ל וא"ת אכתי מצי אמרי לפוסלו בעדות באנו דבא על הערוה פסול לעדות וי"ל דא"כ הל"ל פלוני בא על נערה המאורסה עכ"ל אלא כיון שרצו להעיד על הבועל למה להם להגיד על האשה אבל במאי שצריכים להעיד לאסרה ורק בזה היו יכולין להעיד שלא בפני בע"ד בשביל זה לא מצינו לחייבם די"ל דלא דקדקנו בזה האיך להעיד ורק רצונינו לאסרה ומה לנו בזה שגם הבעל והאשה שם משא"כ בזה שכ' התו' שפיר הוא כיון דרצונם להעיד נגד הבועל למה להם להזכיר שם האשה כלל וז"ב לפע"ד:

עכ"פ מבואר בדברי הרדב"ז שמנהג הוא כן לקבל עידי קידושין שלא בפני בע"ד ומעשה רב ואין לחוש כלל משום שנתקבל שלא בפני בע"ד וא"י לחזור ולהעיד:

ג' הלא קיי"ל דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד ואין לך לפטור יותר מזה ואם שהיה גם שלא בפני האשה הלא לזכותה יכולים לקבל שלא בפני בע"ד והגם שבכה"ג בח"מ מסופק דלמא זכות הוא לאשה שתהיה מקודשת ויתחייב לה בעלה בחיוב אישות יעו"ש מ"מ בנ"ד שהיא אומרת לא נתקדשתי דפטור הבעל ממנה אין שום זכות לה בהקידושין שיאמרו העדים וא"כ זה שאמרו שלא נתקדשה זה זכותה ותו דמבואר במהראנ"ח מביאו בעה"ג דאם הנתבע מרוצה בקבלת העדות שלא בפניו דמהני לכ"ע וכן הסכים אתו עה"ג יעו"ש [בסי' ג' הנ"ל] א"כ הכא בודאי ניחא לה לפטור מעלילת שקר שהעליל עלי' פוחז הלז שקדשה והיא מעולם לא הכירה לפוחז בליעל עני הלזה ואנן ידעינן זאת מש"ה סגי בקבלת עדות שלא בפני' ובזה לא ידעתי מה שמקשה במ"ל בהל"ע [פ"ג הי"א] על (הריב"ש) [הרש"ך] במ"ש דהזמה שלא בפניהם הוי הכחשה וסגי שלא בפני העדות והקשה המ"ל דהא הוא שלא בפני בע"ד [היינו הבעל] וצ"ע דלמה לי כאן בע"ד הלא הוא לפטור וכנ"ל:

ד' כיון דהעדים אינם אומרים עתה בבירור שקידשה רק שיאמרו המעשה מה שהיה ויוכל להיות שגם לפי דבריהם עתה אינם קידושין כאשר כן מסתבר ודאי שהבתולה מנגידי וחורי ארץ בת י"ג שנים יושבת אצל המולאי של אביה מוכרת פת ויין בא פוחז עני וריק איננה מכירה אותו מעולם ולקח ממנה י"ש כדרך הקונים ואח"כ הבליעל הלז שנתן לה הכסף שנתן במחיר הי"ש שאמר לה לקידושין אשר ודאי אם היה בזה עדים קרוב הדבר מאד שלא היה מועיל שהיה שתיקה לאחר מ"מ וכמו קדשה בגזל דידה וגם קרוב הדבר שלא הבינה וכמה צדדים לזה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אם יועיל עדותם מחדש אי לא וא"כ הוי ס"ס חדא דלמא קיי"ל דבדיעבד כשר קבלת עדות שלא בפני' ואינן יכולים לחזור ולהגיד ואת"ל דיכולים לחזור ולהגיד דלמא לא יהיה שום ממש בעדותן והגם דקי"ל דס"ס דיכול להתברר דצריך לברר מ"מ כבר השריש לנו הגאון בנוב"י דכ"ז שלא יבררו ב' הספיקות א"צ להתברר יעוין בדבריו בהל' נדה [סי' מ"ג] וכאן כיון שלא יתברר הספיקא דדינא אם יכולים לחזור א"צ לברר כלל:

ומלבד זה נ"ל דבכה"ג לא צריכי לחוש דלמא איכא עדי' כיון שהעדים אינם במקום שהב"ד שם והבתולה וכדאמרי' [כתובות כ"ג א'] עדים בצד אסתן והמפרשים כתבו שם דכל שאינם במקום [הזה] לא חיישי להעדאת העדים ואינם צריכים להמתין על עדותם ואסתן ל"ד והתו' כ' שם בקידושין דף י"ב ע"ב ד"ה אם הקלנו בשבוי' וז"ל. וי"מ אם הקלנו בשבוי' היינו משום דאפי' איכא סהדי שנשבית מ"מ לא היו יודעין אם נטמאה א"כ אינה אסורה מה"ת כו' יעו"ש וא"כ ה"נ כיון דקרוב הדבר שלא יעידו דבר בהקידושין וכנ"ל לא צריכים להעדאתם הגם שהעצמות יוסף ושאר מפרשים נתקשו בהבנת דבריהם. בעצי ארזים מתרץ דבריהם שכוונת התו' שלא היה ממש בקול שיש עדי טומאה בבירור רק שיש עדים יודעים עניני הטומאה לזה כ' התוס' דבשבוי' חשש רחוק שיכוונו העדים להעיד על טומאה ומש"ה לא חיישי להביאם יעי"ש בסי' ז' א"כ בנ"ד נמי דרחוק הדבר שיעידו על קידושין לכן לא חיישי' להעדאתן הן אמת שהרמב"ם כתב דאין לחוש לעדי טומאה אפי' שהוחזקו בב"ד ומשמע עדים ממש ודלא כדברי התוס' ז"ל וצריך לדבריו לומר דהפי' בתירוץ הש"ס שבוי' שאני היינו משום דהוא איסור לאו ולפ"ז בא"א ראוי להחמיר כדמסקי' אביי ורבא בקידושין שם אולם באמת דברי הרמב"ם תמוהים במה שהתיר אפי' יצא קול קודם ההיתר מתירים אותו ומנ"ל זה הא שם בגמ' המעשה היה שהתירו מקודם אולם בש"ע פסק הב"י בסי' ז' כהרמב"ם וז"ל [שם בסעי' ז' אפי' יצא עלי' קול שיש עלי' עידי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבוי' הקילו] וראיתי להבית מאיר שכ' דהב"ש לא דק בזה דהב"י השמיט בש"ע דהוחזק הקול (בעדים) [בב"ד] וזה תימא במאד דע"כ איירי בהוחזק (בעדים) [בב"ד] דאל"כ למה לי' הטעם בשבוי' הקילו הא גם בא"א בלא הוחזק מקילין א"ו משמע דבגווני דבא"א מחמירים היינו בהוחזק הקול (בעדים) [בב"ד] מקילין בשבוי' גם מה שהשיג שם דמדברי הריטב"א מוכח דאיירי בלא הוחזק יעו"ש ואני תמה אקרא איך נעלם מעיניו הקדושים שכ' בקידושין [שם] דזה מה דהוי השבוי' בפנינו כמו שהוחזק הקול בב"ד ורק שכ' שם הריטב"א אם היה גם הוחזק בב"ד [הקול דעידי טומאה] בזה האופן לא היה מתיר בש"ס בתרתי לריעותא אבל בהוחזק לחוד מבואר בדבריו להדי' שמתיר בשבוי' [ע"ש היטב] אולם קו' הב"ש [שם בס"ק י"ג] על הרמב"ם קשה טובא ובפרט לפי דברי הריטב"א הללו שלא הוחזק הקול בב"ד ורק כיון דהשבויה בפנינו הוי כהוחזק וזה הי' לאחר ההיתר (באה השבוי') [באו שבויינהו] לב"ד וא"כ הוי כהוחזק הקול בב"ד לאחר ההיתר אבל אם יצא קול קודם ההיתר מנ"ל להרמב"ם להתירה והפ"י כתובות כ' דכן יראה מסוגי' דש"ס סוף גיטין דקול בעולה לא חיישינן ותמי' טובא דז"ל הש"ס שם דף פ"ט ע"א א"ר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעלמא הוא דחזי לה כתנאי כו' ושם ת"ר בעולה אין חוששין לה נשואה א"ח ע"ש ופירש"י שם בד"ה לא הנחת כו' שיש אויבים מוציאים הקול בחנם ברמז מועט וא"כ הרי דלא מתירין רק מחמת ספק שאם לא נתיר לא יונח בת ישראל לדור עם בעלה דאין לך אשה שלא יוציאו אויבים קלא עלה והבעל לא ידע וכפי' רש"י ז"ל וא"כ בשבוי' דעכ"פ יצאה מחזקתה וצריכה היתר אין להתירה ביצא הקול קודם ההיתר והנה בס' הפלאה ועצי ארזים הביאו ראי' מש"ס קידושין הנ"ל (וא"כ הרי) [דהתם] יצא קול קודם ההיתר ור"ח מביא ראי' מהא דר' חנינא אלמא דר' חנינא התיר גם ביצא הקול קודם ההיתר ע"כ תורף דבריהם ולפעד"נ דגם מזה אין ראי' דהנה לכאורה קשה במאי דפליגי ר"ח ואביי ורבא אם חיישי' לקלא והא מסקינן [שם] בגיטין דאם יצא קול שנתקדשה בספק שוה פרוטה לא חיישינן לקלא דיאמרו קמו רבנן במילתא דלא הוי בי' ש"פ וא"כ למה חיישי כאן לקול הא יאמרו קמו רבנן במילתא דלא הוי ש"פ אך באמת אין הנישאין שווים גם שהלשון א' מ"מ שני ענינים הם התם בגיטין דמה"ת לן לחוש לקול לאסור אשה ולהוציאה מחזקת פנוי' בשביל קול בעלמא הלא אין דבר שבערוה פמ"ש אך מדרבנן חיישי' למראית העין שיאמר א"א יוצאת בלא גט ומש"ה אי איכא צד לתלות בו לא חיישינן כלל בשביל מראית עין דיתלו ויאמרו קמו רבנן במילתא ולא הוי ש"פ אך הכא בקידושי' דאתרע חזקת האשה בפנינו שנתקדשה בבירור ורק הספק הוא אם ש"פ וספק לנו דלמא איכא עדים בזה שפיר צריכים אנו מה"ת לחוש לספק כזה אם יוכל להתברר ולא שייך למימר דיאמרו קמו רבנן במלתא דלאו משום מ"ע חיישינן רק אנן לעצמינו צריכים לחוש ולברר הספק וע"ז הביא ר"ח ראי' מכתובות דגם שהי' קול דאיכא עדי טומאה והוי כהוחזקו דהא עדי שבוי' בפנינו ואתרע ג"כ חזקת הנשים האלו והי' לנו לחוש ג"כ דלמא הקול שיש ע"ט אמת ואפ"ה לא חש ר"ח ש"מ דא"צ לברר ספיקא כה"ג וחילקו אביי ורבא דהתם בשבוי' הקילו וכמ"ש התו' [כתובות כ"ג ד"ה עידי] דמחמת דמנוולי נפשייהו קרוב הדבר שלא יהי' ע"ט והיינו שלא אתרע חזקתה כלל בזה שהשבוי' לפנינו וכעין שאמרי' בגמ' וכי מה עשה לה ערבי הלז וכו' וכיון שלא אתרע חזקתה מש"ה לא חיישי' לקלא דהוי כמו קול יוצא אאשה דעלמא שאין חשש רק מפני מ"ע ובקלא כה"ג לא חיישי' ביצא לה שם בעולה וכמו שמחלק הגמ' בגיטין והגם שזו שבוי' בפנינו מ"מ לאחר ההיתר היא ככל אשה דלא אתרע חזקתה כי לא אתרע חזקתה בהשבוי' אך כ"ז לאחר ההיתר אבל קודם ההיתר שפיר אין ראי' להתיר דכיון שיצא הקול עכ"פ אין מתירין אותה ובכתובות הי' המעשה שנתחזק הקול לאחר ההיתר וכנ"ל ומה שהביא ר"ח ראי' מהתם להתיר גם ביצא הקול קודם ההיתר הוא משום דר"ח דלא מחלק דבשבוי' מנוולא נפשה ולדידי' גם שבויה אתרע חזקתה וא"כ גם בשבוי' הי' לנו לחוש ממש לקלא מדינא כמו בא"א ולא משום חומרא בעלמא ובזה אין ההיתר מעלה כלל דדלמא יש ע"ט דלא מהני גם אם התירוה אבל לפי מאי דמסקי אביי ורבא דבשבוי' הקילו ולא אתרע חזקתה כלל מש"ה אינו דומה לא"א דאתרע חזקת פנוי' שלה ומש"ה בשבוי' אין אנו אחראין כלל לחוש לקלא ואי משום מ"ע הלא כבר התירוה והרי היא כאשה דעלמא שאין חוששין ביצא לה שם בעולה אבל ביצא הקול קודם ההיתר אכתי אין לנו ראי' להתיר ולכן שפיר תמה ב"ש אהרמב"ם ז"ל וע"כ דהרמב"ם מוקי לי' להש"ס דהוי הוחזק בב"ד ממש הקול וקודם שהתירה וזה נגד הש"ס והתו' כמ"ש הב"ש ז"ל ובחנם הרעישו עניו האחרוני' ז"ל וא"כ לפי דברי הרמב"ם ז"ל צ"ל שבוי' שאני היינו דהוא איסור לאו וא"כ בנ"ד הי' ראוי להחמיר ואך הלא כבר הקדמנו שעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אם יכולי' העדים לחזור וא"כ שוב הוי רק כמו איסור לאו [כוונתו דמסתברא דספק דא"א לא חמור מלאו לענין זה כיון דאין בו ג"כ אי' מיתה] דאין לחוש לקלא ובפרט דהוי ס"ס ולכן נ"ל ברור דאין לחוש כלל. ויותר מזה מצאתי בשו"ת ר' בצלאל [אשכנזי] הנ"ל להתיר בכיוצא בזה ועפ"י הדברים שכתבנו יש לעיין בדברי המל"מ שהניח בצ"ע דברי מהרי"ט ז"ל וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף