שו"ת בית הלוי/א/לב

שו"ת בית הלוי א לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן לב

יען בסימן דלמעלה דברנו בדעת הרמב"ם דס"ל דאינו לוקה על איסורי הנאה אם נהנה מהם אכתוב כאן מה שיש לדבר עוד בדעתו ושייך לדברינו הנאמרים למעלה וגם יבואר דין תקרובת דאסור בהנאה אי הוי דאורייתא:

א

הרמב"ם פסק בפרק ח' מה' מאכלות אסורות דכל דבר האסור בהנאה אם נהנה מהם שמכר או נתן לכלבים אינו לוקה ולכאורה קשה עליו מהא דבמס' קידושין דף נ"ז קאמר אביי דהא דאסור לשחוט חולין בעזרה נפקא לן מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום כו' יכול לא ישחוט ואם שחט יהיה מותר ת"ל כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום כו' יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לכלבים ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ולכאורה קשה למה לי קרא דאותו לאוסרו בהנאה כיון דכבר ידעינן מקרא דאסור לשוחטו וגם אם שחטו אסור באכילה א"כ הא ממילא נוכל לידע דגם בהנאה אסור דבחולין דף קט"ו קאמר איסי בן יהודה מנין לבשר בחלב שאסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו מה להלן אסור אף כאן אסור אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב לא כ"ש מה לערלה שכן לא היה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת על אכילתו כלאי הכרם יוכיחו ופריך הגמר' דלמה לי הג"ש דקודש מטרפה לענין אכילה נילף גם איסור אכילה בק"ו מערלה ומשני משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח שנעבדה בה עבירה ומותר אבל השתא דידעינן איסור אכילה בג"ש יליף שפיר איסור הנאה בק"ו דליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דנאמר מה לחורש בשו"ח שכן מותר גם באכילה וא"כ בחוב"ע דידעינן דאסור לשוחטו וגם דאסור באכילה מקרא דכי ירחק ממילא הא איכא למילף ק"ו מערלה דאסורה בהנאה ולמה לי קרא דאותו רק זה יש לישב דליכא למילף הנאה בק"ו דהא י"ל מה לערלה שכן לוקה על אכילתו ומש"ה אסור בהנאה תאמר בחוב"ע שאינו לוקה על אכילתו דהא איסור אכילה דחוב"ע נפקא ליה מוזבחת ואכלת והוי רק לאו הבא מכלל עשה דבשלמא בשר בחלב שפיר יליף איסי בק"ו מערלה דמג"ש דקודש הא ילפינן שפיר דלוקה על אכילתו אבל בחוב"ע דליכא מלקות א"א לומר הק"ו על הנאה וליכא למימר דנילף מהך ק"ו מערלה גם הא דילקה על אכילת חוב"ע דהא אין עונשין מן הדין וכמו דאמרינן במס' חולין מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת על אכילתו וכמו כן נאמר על חוב"ע מה לערלה שכן חייב מלקות על אכילתו אמנם לדעת המ"מ שכתב בפרק ב' מה' מאכלות אסורות לדעת הרמב"ם דכל היכא דידעינן האיסור בלא הק"ו בלאו הבא מכלל עשה שוב ילפינן עונש גם מק"ו אין תי' זה עולה דכיון דידעינן איסור אכילת חוב"ע מקרא דכי ירחק שוב נוכל ללמוד מהק"ו גם הא דילקה על אכילתו רק גם זה יש לישב דמש"ה שפיר צריך קרא דאותו דאי, לאו קרא לא הוי אפשר ללמוד מהק"ו רק איסור הנאה לחודא אבל לא היה לוקה על הנאתו דהא אין עומה"ד אבל השתא דכתיב אותו וידעינן בו איסור הנאה שוב נוכל ללמוד מערלה דלוקה על הנאה והרי עכ"פ אחד מהני ב' סברות מוכרחין או דנאמר דגם בכה"ג דידעינן האיסור מפורש אין עומה"ד ומש"ה צריך קרא לאיסור הנאה דליכא ק"ו מערלה משום דבחוב"ע אינו לוקה על אכילתו ואי נאמר דבכה"ג עומה"ד צריך לומר דאיצטריך כי היכי דלהוי לוקה על הנאה של חוב"ע אבל על הרמב"ם דס"ל הני תרתי דכל היכא דידעינן האיסור עומה"ד וגם ס"ל דבכל הנאה ליכא מלקות והנהנה מערלה אינו לוקה והוי רק איסור גרידא לדידיה קשה למה לי קרא דאותו דהא נוכל לידע מהך ק"ו גם הא דלהוי לוקה על אכילתו ושוב נוכל ללמוד מהק"ו דאסור בהנאה:

ב

והגם דזה היה מקום לדחות דהא אמרינן בכמה דוכתי כל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא גם י"ל דמש"ה אמר אביי לקרא דאותו כי היכי דלהוי ניחא גם לר"ש דהא בקידושין שם מביא ברייתא דר"ש ס"ל חוב"ע אסור בהנאה מדאורייתא ולר"ש הא ליכא למימר הך ק"ו מערלה דהא ר"ש ס"ל בחולין דף קט"ז דבשר בחלב מותר בהנאה ולדידי' ליכא ק"ו כלל די"ל בשר בחלב יוכיח שנעבדה בה עבירה ואסורה באכילה ומותר בהנאה ומש"ה קאמר אביי לדרשה דאותו וניחא גם לר"ש רק הרי קשה הא דבפסחים דף כ"ב קאמר ר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל הוי גם הנאה בכלל ונפקא ליה מלכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וחזקיה ס"ל דלא הוי הנאה בכלל ואמרי' דחזקי' דרש להך אותו דאי אתה משליך לכלב חוב"ע ואידך חוב"ע לאו דאורייתא ולמה צריך הגמ' לומר דר"א ס"ל אליבא דר"י חוב"ע לאו דאורייתא עדיפא ה"ל לומר דס"ל כיון דחוב"ע ידעינן בו איסור הנאה בק"ו מערלה לדידן דס"ל דבשר בחלב אסור בהנאה ומש"ה אייתר אותו לכל איסורין שבתורה דכל היכא דאיכא למדרש הא לא אמרינן טרח וכתב לה קרא וכדאיתא בפסחים דף ע"ז וגם לחזקיה קשה דהא נוכל לדרוש מקרא דאותו איסור הנאה בכל איסורין וקשה להרמב"ם ואין לומר דהרי הגמרא בחולין שם פריך על הא דאמר איסי מה לחמץ שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיח אמאי לא אמר ערלה תוכיח והדר דינא ותיתי במה הצד ומשני משום דהוי מצי לומר מה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע א"ה השתא נמי איכא למפרך כו' ומשני דעל מה הצד פרכינן כל דהו לא אם אמרת קל וחמור פרכינן כל דהו לא פרכינן הרי דמש"ה לא פרכינן מה להני לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן גידולי קרקע משום דכשאמרינן כלאי הכרם יוכיח ליכא למיפרך שום פירכא שיש בכלאי הכרם מה דאינו בבשר בחלב ומש"ה לא פרכינן פירכא כל דהו אבל אם הוי מצי למימר איזה פירכא דמה לכה"כ שאינו גבי בב"ח ונצטרך לומר דהדר דינא וערלה יוכיח ותיתי במה הצד הוי פרכינן מה להצד השוה שכן גידולי קרקע דעל מה הצד פרכינן כל דהו וא"כ הא כתבו התוס' בפסחים דף כ"ד בד"ה הכל מודים דחוב"ע דנפקא לן איסורא דידיה מוזבחת ואכלת לא אסירא אלא כדרך אכילתן וא"כ הא איכא למיפרך מה לכה"כ שכן לוקה על אכילתו גם שלא כדרך אכילתן כדאיתא בפסחים דף כ"ד דכה"כ לוקה גם שלא כדרך אכילתן משא"כ בחוב"ע ונצטרך לומר ערלה יוכיח והצד השוה שבהן ושוב פרכינן מה להצד השוה שכן גידולי קרקע אבל חוב"ע הא הוי רק בע"ח שנשחטו בעזרה ומש"ה שפיר איצטריך קרא דאותו לאסור חוב"ע בהנאה זה אינו מספיק דהא י"ל תקרובת ע"א יוכיח וכמש"כ התוס' בחולין דף קט"ז בד"ה חדא גם י"ל שור הנסקל יוכיח וכמש"כ התוס' בפסחים דף כ"ה ד"ה מה לחמץ ושוב לא שייך הך פירכא דגידולי קרקע והדר קשה דהמ"ל דר"א ס"ל דאיסור חוב"ע נפקא מהא דאיסי ואייתר אותו לכל איסורין שבתורה:

ג

ולכאורה היה נראה לומר דבפסחים דף כ"ה קאמר ר' אבהו משמיה דר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי שאם אכל חלב חי שהוא פטור איכא דאמרי אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שפטור ונאמר דהרמב"ם ס"ל דללישנא בתרא דר"א ודאי ס"ל דעל הנאה לוקה מדממעט נהנה שלא כדרך הנאתן בהניח חלב חי ע"ג מכתו אבל בסך או הדליק בו משמע ודאי דלוקה והא דפסק הרמב"ם דאינו לוקה על הנאה הוא משום דפוסק כלישנא קמא דאיירי ר' יוחנן באוכל שלא כדרך אכילתן אבל בנהנה פטור אפי' כדרך הנאתן וא"כ הא ניחא הא דקאמר בגמרא לר' אבהו דס"ל חוב"ע לאו דאורייתא דלא מצי לומר דהוי דאורייתא א"כ הא תיקשה ללישנא בתרא דס"ל דלוקה על הנאה נוקים הך אותו דבא לאסור חוב"ע בהנאה כי היכא דנילף מלקות בנהנה מחוב"ע בק"ו מערלה דבלאו קרא דאותו הא אין עומה"ד ומש"ה אמר דס"ל לאו דאורייתא וניחא גם להך לישנא ואדרבה בזה יתישב לנו דברי הרמב"ם שפסק בפרק ח' מה' מאכלות אסורות דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל וכבר נתקשו רבים עליו מהא דבפסחים דף כ"ב קאמר כן ר"א ונפקא ליה מדאיצטריך למכתב היתר הנאה בנבלה לר"מ דאמר א' גר וא' עו"ג בין במכירה בין בנתינה ולר' יהודה דאמר דברים ככתבן נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו ואידך מוקים לה לחוב"ע והרמב"ם הא פסק בפ"ב מה' שחיטה חוב"ע דאורייתא וגם פסק בפרק ה' מה' עו"ג דברים ככתבן וא"כ מנ"ל דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל ולפי"ז הא ניחא דאע"ג דס"ל חוב"ע דאורייתא מ"מ אייתור אותו לכדר' אבהו והא דדחקה הגמרא לומר אליבא דר' אבהו דר' יהודה ס"ל חוב"ע לאו דאורייתא לא הוי רק כי היכי דלהוי ניחא הך מילתא דר"א גם ללישנא בתרא דר"א אר"י אבל הרמב"ם דפוסק דאינו לוקה כלל על הנאה הא ע"כ אייתור אותו לכדר"א והא דבפסחים דף כ"ג קאמר מאי איכא בין חזקיה לר"א ומשני חוב"ע איכא בינייהו לחזקיה הוי דאורייתא ולר"א לאו דאורייתא וא"כ הא תיקשה עדיין דללישנא קמא של ר"א דלא איירי רק בדרך אכילתן ולעולם בהנאה אינו לוקה ומצי גם ר"א סבר חוב"ע דאורייתא הא תיקשה מאי בינייהו גם זה ניחא דהא ללישנא קמא טובא איכא בינייהו דלחזקיה דמוקים לקרא דאותו לחוב"ע ס"ל ע"כ דעל כל איסורי הנאה לוקה אם נהנה דאל"כ הא לא הוי צריך אותו לחוב"ע דאיסורא היינו יודעין מק"ו ולר"א אינו לוקה על הנאה בכל האיסורין ומש"ה אייתור ליה אותו לכל איסורין שבתורה ועיקר דשאל הגמרא מאי בינייהו הוי רק ללישנא בתרא דגם לר"א לוקה על הנאה בכל האיסורין ושפיר משני דא"ב חוב"ע דלהך לישנא ע"כ הוי לר"א לאו דאורייתא (ועיין במל"מ בפרק ה' מה' יסודי התורה שכתב דגם לישנא בתרא דר"א מפרש הרמב"ם דס"ל דאינו לוקה על הנאה ולאו דוקא נקט למעוטי הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו דה"ה אם סך בו או הדליק בו שפטור]:

ד

גם עוד י"ל קושיא זו באופן אחר דנאמר דהרמב"ם ס"ל כתי' השני שכתבו התוס' בפסחים דף כ"ד בד"ה הכל מודים דס"ל דחולין בעזרה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן וטעמם כיון דאיסור הנאה דחוב"ע לא נפקא לן מלשון אכילה רק ממיעוטא דאותו דאי אתה משליך לכלב חוב"ע ממילא אסור כל ההנאות שבו מדאורייתא ואפי' שלא כדרך הנאתן וכן משמע לי קצת לשון הרמב"ם שכתב בפרק ב' מה' שחיטה דהשוחט חוב"ע אותו הבשר טהור ואסור בהנאה כבשר בחלב וכיוצא בו ובפרק י"ד מה' מ"א כתב דבב"ח אסור מדאורייתא אפי' שלא כדרך הנאתן וא"כ הא שפיר צריך קרא דאותו דאי מהלימוד דערלה הא לא היינו יודעין לאסור רק כדרך הנאתן דהרי חמץ ושור הנסקל שנעבדה בהן ג"כ עבירה ומותרים מדאורייתא שלא כדרך הנאתן ומש"ה צריך קרא דכל הנאות שבו אסור מדאורייתא ומש"ה אמרה הגמרא דלר' אבהו ס"ל לר' יהודה חוב"ע לאו דאורייתא דאי הוי ס"ל דאורייתא ה"ל לאוקמא הפסוק דבא לגלויי דחוב"ע אסור גם שלא כדרך הנאתן:

ה

אמנם אכתי הא קשה לי דהרמב"ם כ' בפ"ב מהל' שחיטה דהאוכל חוב"ע מכין אותו מכת מרדות וע"ש בכ"מ ובמל"מ דמוכח מכמה דוכתי דס"ל חוב"ע דאורייתא וע"כ טעמו דקאמר מכת מרדות הוא משום דבחוב"ע לא כתיבא לאו רק הוי לאו הבא מכלל עשה ומש"ה אינו לוקה וקשה דהא כיון דידעינן בו איסור נלמוד בק"ו מערלה דלהוי לוקה מדאורייתא על אכילתו דהרמב"ם הא ס"ל דכה"ג עומה"ד:

ו

וע"כ נראה מוכרח דס"ל להרמב"ם דלא קיי"ל כלל כהך ק"ו דאיסי בן יהודה דהנה התוס' בחולין שם הקשו על ר"ש דמתיר בב"ח בהנאה אמאי לא יליף בק"ו דאיסי ותירצו דס"ל כיון דאיכא ג"ש דקודש קודש מטרפה דמותר בהנאה לא אלים הק"ו להוציא מהג"ש ואיסי ס"ל כיון דבקרא דואנשי קודש דכתיב גבי טרפה הוי בכלל הפסוק גם בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו דאסור בהנאה שפיר עבדינן ק"ו וידעינן מיניה דאסור בהנאה והנה בחולין שם דבי ר' ישמעאל תנא שלשה פעמים כתיב לא תבשל א' לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ובודאי מוכרח דר' ישמעאל לא ס"ל כלל הך ג"ש דקודש קודש דאי הוי ס"ל א"כ הא ידעינן מיני' איסור אכילה ולא לכתוב רק ב' פעמים לא תבשל לאיסור בישול ולאיסור הנאה וע"כ לא ס"ל כלל הך ג"ש דלא נתקבלה מסיני וא"כ הא תיקשה דלמה צריך השלשה לא תבשל לכתוב רק ב' פעמים ונוקים השני לאיסור אכילה ונילף איסור הנאה בק"ו מערלה דעליו לא שייך תי' התוס' שכתבו על ר"ש כיון דלא ס"ל הך ג"ש וע"כ דלא ס"ל כלל הך ק"ו דאיסי ומהך קרא גופה ידעינן דלא נדרוש הך ק"ו מדאיצטריך פסוק השלישי להנאה גלי לן הפסוק דלא נדרוש הך ק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה ומש"ה אינו לוקה על אכילת חוב"ע וכן מוכח מהא דחולין דף קי"ד דקאמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל אין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר' אבהו כו' והרי כיון דיליף רב אשי איסור אכילה מהא דכל שתיעבתי מוכח דלא ס"ל הג"ש דקודש וא"כ למה הוצרך לומר על הנאה כדר' אבהו תיפוק ליה בק"ו דאיסי ומוכח דלא ס"ל הך ק"ו רק על רב אשי קשה עדיין טעמא מאי דהא ק"ו ניתן לדרוש] וכן ס"ל לסתמא דגמרא דפסחים דלא קיי"ל כהך ק"ו ועכ"פ הא ניחא הא דפסק הרמב"ם דאינו לוקה על חוב"ע דאיהו הא פסק כר' ישמעאל דמלא תבשל הג' ידעינן איסור הנאה וכמש"כ בספר המצות הובא בלח"מ פרק ט' מה' מאכלות אסורות ומוכח מהאי קרא גופה דלא נדרוש הך ק"ו [וא"כ נסתור מה שכתבנו לתרץ הרמב"ם שפוסק כר' אבהו וגם פוסק חוב"ע דאורייתא ובסי' כ' כתבנו תי' נכון על הרמב"ם] וראיתי להתוס' בבכורות דף יו"ד בד"ה מה להלן שכתבו בטעם איסי בן יהודה דיליף איסור הנאה בק"ו להוציא מהג"ש מטרפה משום דבאותו פסוק כתיב גם פסול יוצא דאסור בהנאה ואע"ג דפשטי' דקרא מורה להיתר הנאה כדכתיב לכלב תשליכון אותו להכי אהני ק"ו דילפינן מקדשים דאיירי ביה נמי קרא ור"ש סבר דמטרפה דשרי בהנאה ילפינן כפשטיה ולית ליה ק"ו דהכי נמי מאן דדריש איסור הנאה מהג' לא תבשל לית ליה ק"ו עכ"ד הרי נראה מדבריהם דס"ל לר' ישמעאל דמש"ה צריך הג' לא תבשל משום דמק"ו לא מצי יליף לאסור הנאה להוציא מהג"ש דמשמע פשטיה דשרי בהנאה דיליף ליה מטרפה ולכאורה צ"ע דהא ודאי נראה לכאורה דר' ישמעאל לא ס"ל הך ג"ש לאיסור אכילה דאל"כ לכתוב רק תרי לא תבשל ונוקים חדא לאיסור בישול וחדא לאיסור הנאה והנראה דס"ל דאע"ג דאית ליה הג"ש לאיסור אכילה מ"מ צריך לכתוב לא תבשל על אכילה כי היכי דנדע דבשר בחלב לא אסור ש באכילה רק דרך בישול ובלא"ה שרי ואי לא הוי כתיב רק ב' פעמים הוי ס"ד דרק להנאה צריך דרך בישול אבל באכילה אסור אפי' שלא ע"י בשול ויש להאריך בזה ואין הזמן מסכים לעיין בו ולפי"ז אין ראיה מהדר"י דלא ס"ל הק"ו דאיסי רק צריך הלא תבשל הג' לאסרו בהנאה דמהק"ו לא היינו יודעין להוציאו מפשטיה של הג"ש דמשמע דשרי בהנאה:

ז

ובדברינו הנאמרים למעלה ניחא לי ג"כ מה דהוי קשה לי טובא דבמס' ע"ג דף כ"ט אמרינן יי"נ מנ"ל דאסור משום דאיתקוש לזבח דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור וזבח גופה מנ"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור ועיי' בב"ק דף ע"ב בתוס' ד"ה דאי שכתבו דבאכילה ודאי דאסור מדאורייתא וראייתם מהא דטבח לע"ג חשבינן ליה שם שחיטה שאינה ראויה ופטור מארבעה וחמשה אבל הא דתקרובת אסור בהנאה כתבו דיש לומר דהוי רק מדרבנן וכתבו דא"ל כיון דבאכילה ודאי דאסור מה"ת א"כ ע"כ הוי הך היקשא דלמת דרשא גמורה ולא אסמכתא א"כ נוכיח מיניה גם איסור הנאה מה"ת די"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה והנראה בדעתם דס"ל דאפי' לר"א דס"ל דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל מ"מ בלשון ויאכלו לא הוי הנאה בכלל וכמש"כ התוס' בפסחים דף כ"ג דגם לר"א לא הוי נהנה מחמץ בפסח בכרת ואע"ג דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה דכה"ג דלא הוי לאו לא הוי הנאה בכלל אמנם מצינו חולקים על זה דהתוס' בחולין דף י"ג הקשו על הא דפליגי רבנן וריב"ב דריב"ב ס"ל דתקרובת ע"א מטמא באוהל ונפקא לי' מהיקשא דלמת ורבנן ס"ל דלא מטמא והקשו התוס' דא"כ לרבנן דס"ל דלא מטמא באוהל ע"כ לא ס"ל ההיקש והרי מהך היקש ילפינן איסור אכילה והנאה של תקרובת בע"ג דף כ"ט ולא אמר שם מני ריב"ב היא ומוכח דלכ"ע אסור בהנאה ותירצו דלענין הנאה כ"ע מודים לההיקש דהא כתיב אכילה בקרא ורק בטומאה פליגי דריב"ב ס"ל דלגמרי איתקוש ואפי' למה דלא כתיבא בהך קרא וכן כתבו התוס' במס' ע"ג דף ל"ב בד"ה והיוצא ולכאורה נראה דהתוס' דחולין ודעו"ג ס"ל דבלשון ויאכלו הוי גם הנאה בכלל דאל"כ לא מתרצי כלל דהדר קשה דמאי בין הנאה דמודו רבנן דריב"ב לטומאת אוהל דחולקים עליו ואי דקשה לדידהו קושית התוס' דפסחים דא"כ יהיה לר"א נהנה מחמץ בכרת כבר מבואר תי' נכון ע"ז בהמשנה למלך ועכ"פ להתוס' דחולין ודע"ג ע"כ מוכרח דהנאה מתקרובת אסור מדאורייתא דלדידהו הא אין מקום לחלק בין אכילה להנאה וכיון דאכילה ודאי הוי דאורייתא וכמו שהוכיחו התוס' בב"ק כמו כן הוי הנאה ולכאורה קשה לי על התוס' דחולין דהניחא לר"א אבל לחזקיה דס"ל דבלשון אכילה לא הוי הנאה בכלל תשאר הקושיא דאמאי בטומאה חולקים רבנן על ריב"ב ובהנאה מודים דאסור דודאי אין לומר דבאמת לא תירצו התוס' רק לר"א דהא עיקר קושייתם של התוס' לא היה רק על הא דלא קאמר בע"ג מני ריב"ב ועל זה מתרצי שפיר דלר"א ניחא הא דמודה בו רבנן ואתיא הך סוגיא דע"ג כר"א ולחזקיה גם התוס' דחולין מודים דהוי רק מדרבנן זה אינו מספיק חדא דעיקר הדבר קשה לומר כן ולעשות פלוגתא בין חזקיה ור"א דלר"א יהיה הנאה מדאורייתא ולחזקיה רק דרבנן דהא בפסחים בעי הגמר' מאי איכא בין חזקיה לר"א ומשני דחוב"ע איכא בינייהו ואליבא דר"י ואמאי לא משני דתקרובת ע"ג איכא בינייהו דלר"א הוי דאורייתא ולחזקיה הוי מדרבנן ונ"מ זו הוי אליבא דהלכתא ועוד קשה לי דהנה ראיתי בשער המלך ה' אישות שהביא ראיה דהנאה אסור מה"ת בתקרובת מהא דבע"ג דף נ"ב בעי ר' יוחנן תקרובת ע"ג של אוכלין מי מהני ליה ביטול לטהרה כיון דאיסורא לא בטל טומאה נמי לא בטל או דלמא איסורא דאורייתא לא בטל טומאה דרבנן בטל הרי דקאמר דהוי דאורייתא וע"ש שהוכיח דע"כ הא דקאמר איסורא דאורייתא קאי על הנאה וא"כ קשה לי דהא בירושלמי דפסחים ריש פ' כל שעה מבואר דר' יוחנן ס"ל כחזקיה דלא תאכל לא הוי הנאה בכלל וא"כ תיקשה על ר"י דאמאי בהנאה ס"ל הוי דאורייתא וטומאת אוהל לא יליף מהך היקשא וקאמר דטומאה הוי רק מדרבנן:

ח

ולדברינו ניחא שפיר דהנה בס' טעם המלך ה' אישות הקשה על שיטת התוס' דב"ק דס"ל דאיסור הנאה הוי רק מדרבנן והקשה דכיון דאכילה ודאי הוי דאורייתא וא"כ נילף איסור הנאה בק"ו דאיסי מערלה דמדאורייתא אסור ובאמת דאין זה קושיא על התוס' דב"ק דהא י"ל דא"א ללמדו בק"ו דנאמר מה לערלה שכן לוקה על אכילתו תאמר בתקרובת שאינו לוקה ע' אכילתו דמהך קרא דויאכלו זבחי מתים ליכא מלקות דלא הוי לאו וגם הוי דברי קבלה ואין לומר דנלמד גם הא בק"ו מערלה דלהוי לוקה על אכילתו דהא אין עומה"ד ואפי' לפמש"כ המ"מ דהיכא דידעינן האיסור שוב לוקין מה"ד מ"מ הא גם הוא לא כתב כן רק היכא דהאיסור ידעינן בלאו הכי מכלל עשה וכדומה דהאיסור כתוב בתורה אבל איסור תקרובת דגם איסור אכילה דידיה לא ידעינן רק מדברי קבלה וצ"ל דהוי הלכה למשה מסיני ובא דוד ואסמכיה אקרא אפשר דלכ"ע אין עומה"ד וגם די"ל דהתוס' דב"ק לא ס"ל כלל סברתו של המ"מ רק כל זה הוא לשיטת התוס' דב"ק ובכמה דוכתי דס"ל דגם איסור אכילה דידיה ידעינן רק מהך היקשא אבל הרמב"ם כתב בפרק א' מה' מאכלות אסורות דאיסור אכילה של זבח ויין ידעינן מגופיה דקרא דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וכן כתב בספר המצות מצוה קצ"ד והרמב"ן בהשגות שם במנין המצות כתב דאיסור אכילה דידיה ידעינן מקרא דהשמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו ולהרמב"ן הא ודאי לוקה על אכילת תקרובת דהוי לאו גמור דהשמר הוי לאו ואפי' להרמב"ם דנפק ליה מקרא דאשר חלב זבחימו יאכלו מ"מ הא נוכל ללמוד דלהוי לוקה על אכילתו בק"ו דערלה כיון דהאיסור מפורש בו ואיהו ס"ל כהמ"מ וא"כ להרמב"ם ורמב"ן הא ודאי דלא צריך כלל ההיקש דלמת לענין איסור הנאה דהא נוכל ללמדו בק"ו מערלה ומ"מ ניחא הא דהביא הגמר' בע"ג הך היקש דלמת לענין איסור הנאה משום דהא כמה תנאי לא ס"ל הך ק"ו דאיסי וכמו שכתבנו אבל מ"מ הא מתורץ מה דהקשינו דלחזקיה ולר' יוחנן מנ"ל איסור הנאה מתקרובת מדאורייתא דלפי"ז ניחא דנאמר דהם ס"ל כהק"ו דאיסי וכיון דידעינן איסור אכילה ממילא אסור בהנאה ג"כ ואין להקשות דלחזקיה ור' יוחנן למאי הלכתא איצטריך ההיקש דלמת דהא איצטריך לכדדרשינן במס' ע"ג דף נ' מנין לתקרובת שאין לה ביטול כו' מה מת אין לה ביטול אף תקרובת אין לה ביטול דבלאו הך היקשא אע"ג דידעינן האיסור מערלה דלעולם אסורה מ"מ הוי ס"ד דתקרובת לא עדיף מע"ג עצמה דיש לה ביטול ושריא בהנאה כשביטלה עו"ג וקמ"ל ההיקש דתקרובת חמור מע"ג ואין לה ביטול וממילא גם לענין הנאה אסורה לעולם ולא מהני לה ביטול ואין להקשות דא"כ דחזקיה ור' יוחנן ס"ל הך ק"ו דאיסי א"כ למה צריך לדידהו אותו לחוב"ע הא גם חוב"ע נדע מהך ק"ו מערלה וא"כ אייתור ליה אותו ע"כ לכל איסורין שבתורה וכדר' אבהו גם זה ניחא דהא י"ל דהם דרשי' הך אותו לאסור חוב"ע גם שלא כדרך הנאתן וכמש"כ למעלה דמהק"ו לא ידעינן רק דרך הנאתן וכמו שנתבאר:

ט

והנראה להוכיח כדעת הרמב"ם דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה אם נהנה בהם מהא דבחולין דף קט"ו יליף איסי בן יהודה דבשר בחלב אסור באכילה בג"ש דקודש קודש מטרפה אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה זו שנעבדה בה עבירה לא כל שכן מה לערלה שלא הי' לה שעת הכשר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיח ופריך שם בגמר' דגם על איסור אכילה נילף בק"ו מערלה ולמה צריך הג"ש דקודש קודש מטרפה ומשני שם. והנה כבר כתבנו בסי' שלמעלה באות ח' דהא דפריך דניליף אכילה ג"כ מק"ו ולא משני דהא אין עונשין מן הדין ואיצטריך הג"ש כי היכי דלהוי לוקה על אכילת בב"ח וכתבנו לתרץ בשם הכסף משנה דהק"ו הוי גילוי מילתא בעלמא דהא דאסרה התורה בישול בב"ח הוי משום דאסור באכילה וא"כ הי' לוקה מהק"ו ופריך שפיר והנה זה שייך על איסור אכילה אבל לענין איסור הנאה הא ליכא סברא זו דהא גם אם אינו אסור אלא באכילה לחודא ג"כ ניחא הא דאסור בבישול ושוב איכא הך סברא דאין עומה"ד וצ"ל דהא דיליף הנאה מק"ו הוי רק לענין איסורא לחודא לדעת הפוסקים דס"ל דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי ג"כ אין עומה"ד וא"כ קשה דבשלמא הא דיליף איסור הנאה בק"ו מערלה ניחא דליכא למפרך מה לערלה שכן לוקה על הנאתו תאמר בבב"ח דגם אם תלמוד אותו מערלה לא יהי' לוקה על הנאה דאין עומה"ד דזה אינו פירכא דהרי בכל דוכתי דילפינן דבר אחד מחבירו בק"ו לענין איסור ולא לענין עונש שייך לומר הך פירכא וא"כ בטלת דין ק"ו גבי איסורין ובע"כ צ"ל דכיון דהא דליכא עונש בדבר הנלמד לא ידעינן זה מקרא ורק משום הך סברא דאין עומה"ד הוא דאינו נענש לא הוי פירכא וזה פשוט וברור וכן הוא מבואר להדי' במל"מ בפרק ה' מה' יסודי התורה הלכה ח' בד"ה והנראה אצלי הוא יעו"ש והא דפריך איסי בעצמו מה לחמץ שכן ענוש כרת וכתבו התוס' דאין לומר דגם כרת נלמוד בבב"ח דאין עומה"ד הרי דאע"ג דהא דבבב"ח ליכא כרת הוי רק משום דאין עומה"ד ואפ"ה הוי פירכא בע"כ צריך לחלק ביניהם דכיון דהוא בא ללמוד בבב"ח איסור הנאה בק"ו שפיר פריך מאכילה דמה לחמץ שכן חייב כרת באכילה דכיון דהם ב' דברים נפרדים אכילה והנאה לא מצינן לעשות הק"ו בהנאה כיון דבבב"ח אינו חייב כרת על אכילה אע"ג דהא דא"ח כרת על אכילה הוי רק משום דאין עומה"ד אבל מהא דלא יהי' חייב מלקות על הנאה דבבב"ח לא הוי פירכא על הנאה וזה הוא מוכרח בסוגי' הגמר' שוב מצאתי בספר גינת וורדים להפמ"ג שכתב זה הכלל. רק הא קשה לי מאי פריך הגמר' דגם אכילה ניליף בק"ו דהיאך אפשר ללמוד אכילה בק"ו דהא נאמר מה לערלה וחמץ וכה"כ שכן לוקה על הנאתן תאמר בבב"ח שאינו לוקה על הנאתו דאין עומה"ד דכמו דפריך איסי מן הא דאינו חייב כרת על אכילה על הק"ו דהנאה הרי כמו כן הוי פירכא להיפוך מהא דאינו חייב מלקות על הנאה על הק"ו דאכילה ומאי פריך הגמר' ומוכרח כהרמב"ם דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה כלל על הנאתן וגם בערלה וכה"כ ליכא מלקות בהנאה ומש"ה פריך שפיר והוא ראי' נכונה וברורה ולהחולקים על הרמב"ם וס"ל דבכל האיסורין לוקין על הנאה לכאורה ההכרח לומר דס"ל דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי שפיר עומה"ד וא"כ הוי הק"ו דאיסי גם לענין מלקות ופריך שפיר אבל להסוברים דגם על לימוד חדא מתרתי אין עומה"ד מוכרח כהרמב"ם ולפי"ז צ"ע לי דברי התוס' דפסחים בדף כ"ח דאמרינן שם דכל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא דרך אכילתן וקאמר אביי דהכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתן מ"ט דלא כתיב בו אכילה והקשו התוס' דאמאי לא קאמר אביי הכל מודים בבב"ח ותירצו משום דאין עונשין מן הדין והרי הק"ו הוי רק לענין הנאה ובאכילת בב"ח הא ודאי דלוקה וכמבואר בכמה דוכתין ומוכח דס"ל להתוס' דבכל האיסורין לוקה על הנאה ורק בבב"ח אינו לוקה דאין עומה"ד וגם ס"ל דגם על לימוד חדא מתרתי אין עומה"ד וא"כ קשה מאי פריך דגם על אכילה נלמוד מק"ו ולדידהו צ"ל דחולקין על הכלל הנ"ל וס"ל דגם בשני דברים כמו אכילה והנאה לא הוי פירכא כה"ג כיון דהא דליכא מלקות בהנאה דבב"ח הוי רק משום דאין עומה"ד שפיר נוכל ללמוד אכילה בק"ו וליכא למפרך מה להני שכן לוקה על הנאתו וא"כ לדידהו תשאר קושי' התוס' דחולין הנ"ל דמאי פריך איסי מה לחמץ שכן חייב כרת על אכילה כיון דגם על חיוב כרת נוכל ללמוד מחמץ ורק משום דאין עומה"ד וכה"ג הא לא חשיבא פירכא ולכאורה הוא קושי' גדולה:

י

אמנם בלא"ה מצאתי עוד דיבורי התוס' החולקים על כלל הזה וכמו שנבאר דהנה בב"ק דף ד' דקחשיב עדים זוממין בהדי אבות נזיקין וכתבו התוס' בד"ה ועדים זוממין וז"ל פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים זוממין חייבין לשלם דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא אפשר בחזרה ור"י אומר דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן מק"ו דבממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עומה"ד והנה סיום דברי התוס' מה שכתבו והא דאמרינן במכות כו' נראין כמיותרין ואין להם שום שייכות לדבריהם דלעיל אמנם באמת באו בדקדוק גדול וכמו שנבאר דהנה ראיתי כמה שמבינים הפשט בדברי התוס' דהריב"א ס"ל דגם בממון אין עומה"ד ומש"ה הוצרך לטעם דאפשר בחזרה והר"י חלק עליו וס"ל דבממון עומה"ד ובאמת לא ניתן להאמר כן דהרי במס' ב"ק עצמה רבו מספר המקומות דיליף הגמר' חיוב תשלומין מק"ו והגם דבמכילתא שהביאו התוס' בב"ק דף ב' בד"ה ולא זה איתא דגם ממון אין עומה"ד מ"מ הא הש"ס דילן ע"כ, אינו סובר כן וכמו שהוכיחו התוס' בריש המס' ובמקום אחר ישבנו גם דברי המכילתא ע"ד החידוד שלא יהי' סותר ש"ס דידן ועכ"פ אי אפשר לומר דהריב"א יסבור דגם בממון אין עומה"ד. וע"כ הנראה בבירור בדעתו של הריב"א דס"ל דאי לאו הך סברא דאפשר בחזרה ולא מקרי בממון כלל כאשר עשה לא היינו יכולין ללמוד לחייב בממון כאשר עשה בק"ו דכאשר זמם דהרי יש למפרך מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות תאמר בכאשר עשה שפטור בנפשות ומש"ה יפטור גם בממון ומש"ה הוצרך הריב"א לומר סברתו דממון אפשר בחזרה ולא דמי' כלל לכאשר עשה דנפשות ור"י אומר דלא צריך לסברא זו דכיון דהא דפטור בנפשות כאשר עשה לאו מקרא הוא דילפינן לי' לפוטרו רק הטעם משום דבנפשות אין עומה"ד מש"ה לא הוי פירכא כלל דהרי בכל ק"ו דילפינן רק איסורא גרידא ולא העונש לא עבדינן פירכא מהעונש על האיסור ונימא מה להמלמד שכן לוקה תאמר בהנלמד שאינו לוקה וא"כ מדוקדק שפיר סיום דברי התוס' שכתבו והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דשם אין עומה"ד פי' דלא מקרא ילפינן לפטור בנפשות כאשר עשה רק משום דאין עומה"ד ומש"ה לא חשיבא פירכא ובאו התוס' לשלול דלא נאמר דבנפשות פטור כאשר עשה מקרא דלכאורה הא יש סברא לומר כן דעיין במכות דף ה' דתנן שם במשנה הרגו אין נהרגין ומפרשינן הטעם דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ומשמע לכאורה דמקרא קממעט לי' ובגמר' שם אמרינן דמש"ה הרגו אין נהרגין משום דאין עומה"ד ועיין שם בחידושי הריטב"א במכות שכ' דהא דבמשנה אמר הטעם משום דכתיב לאחיו אינו עיקר הטעם רק עיקר הטעם הוי משום דאין עומה"ד וזהו בעצמן אותן הדברים שכתבו התוס' בב"ק בדברי ר"י ומש"ה יליף בממון דכאשר עשה חייב בק"ו וזהו פי' ברור בדברי התוס':

יא

ובזה מיושב ג"כ הא דבב"ק דף ט"ו איתא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה והקשה השיטה מקובצת בשם רבינו פרץ דלמה צריך קרא לזה תיפוק לי' מדדרשינן בשבועות דף ל"ד דאשה פסולה להעיד מקרא דועמדו שני האנשים ולא נשים ואי אשה אינו בכלל דינים הא בלא"ה פסולה להעיד דא"א לקיים בה כאשר זמם דכיון שגם אם הזיקה פטורה א"כ אם יזימו אותה תפטר וכן ידעינן מזה דמזיק לאשה חייב דאי פטור א"כ בלא"ה אשה פסולה להעיד דאי אפשר להזימה דהזוממין אותה יהי' עדות שאי אפשר להזימן דהזיקו לאשה ותי' דהוי ס"ד דהכתוב בא למעט נשים מעדות דלא שייך בו כאשר זמם כגון בעדות דבן גרושה ובאמת הוי דוחק לומר כן דהרי הך ועמדו שני האנשים כתיב בהך פרשה דכאשר זמם בדברים י"ט ולכאורה יש לישב עיקר הקושי' דאע"ג דמהא דפסלינן נשים לעדות ידעינן דאיכא בהו חיוב דכאשר זמם ואם העידו על אשה והוזמו חייבין לשלם מ"מ לא מצינן למילף מינה דאם הזיקו לאשה בידים יהי' חייב דהא מצינו דכאשר זמם חמור מעושה בידים וכמו דמבואר במכות דף ב' בתוס' ד"ה ומה הסוקל דההורג נפש בסקילה נהרג בסייף ועדים שבאו לחייבו סקילה נסקלים וכמו כן י"ל דאע"ג דכא"ז איכא באשה מ"מ מזיק בידים לא היינו יודעין ממנו ומש"ה איצטריך שפיר הך דלפניהם רק דאכתי קשה לשיטתו של הר"י שכתבו התוס' בב"ק דף ד' דבממון דעונשין מה"ד ילפינן שפיר ק"ו לחייב כאשר עשה מהא דחייב כא"ז אבל לפי המבואר לעיל ניחא דאפילו הר"י דס"ל דבממון ילפינן בק"ו לחייב כאשר עשה הוי רק משום דהא דפטור בנפשות כאשר עשה הוי רק משום דאין עומה"ד וזה ניחא בכאשר עשה דהב"ד עשו מעשה ע"פ עדותן דבזה ליכא קרא בנפשות דקיל מכא"ז אבל לענין עושה בידים הרי הא דההורג נפש בסקילה נידון בסייף ידעינן מקרא בסנהדרין דף נ"ב דהוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה וא"כ שוב לא מצינו ללמוד בממון דעושה בידים יהי' חייב מהא דחייב כא"ז די"ל מה לכא"ז שכן בסקילה חייב סקילה תאמר בעושה בידים שאינו אלא בסייף דעושה בידים קיל מכא"ז ומש"ה איצטריך שפיר לפניהם ואין לומר דבתחילה נלמוד דכאשר עשה שב"ד הוציאו ממון ע"י עדותן דחייב מק"ו דכא"ז להר"י והדר ניליף דמזיק בידים חייב מק"ו דכאשר עשה חייב כ"ש עושה בידים דליכא למימר נפשות תוכיח דמה לנפשות דכאשר עשה שב"ד עשו ע"פ עדותן פטור רק גם זה יש לומר כיון דהא דבממון חייב כאשר עשה הוי רק מק"ו דכא"ז ליכא למילף מיני' עושה בידים כיון דחזינן דבנפשות עושה בידים קיל מכאשר זמם ודבר זה צריך עיון כעת:

יב

ולכאורה הי' נראה דהריב"א חולק על הריטב"א וס"ל דעיקר הדרשה דפטרינן בנפשות הוי מקרא דלאחיו ושפיר נוכל לומר מה לכאשר זמם שכן חייב בנפשות ומש"ה הוצרך לסברתו דאפשר בחזרה אכן אם נאמר כן הא תיקשה לן דברי הריטב"א שכתב להדי' במכות דעיקר הטעם הוי משום דאין עומה"ד והרי בנמוקי יוסף בב"ב פרק חזקת הבתים על המשנה דהיו שנים מעידין אותו שאכל שלש שנים כתב בשם הריטב"א דכאשר עשה פטור בממון דלא ס"ל הך סברא דאפשר בחזרה והרי תיקשה עליו דנחייב בממון כאשר עשה בק"ו מכאשר זמם דהא בממון ודאי עונשין מן הדין לכ"ע וגם דעיקר הדבר קשה לומר כן דהא במה דכתוב לאחיו ליכא מיעוטא למעט כאשר עשה דהמשנה נקטה שפיר לסתור סברת הצדוקין דאמרי דאין העדים נהרגין עד שיהרג הנידון וע"ז שפיר השיבו דהא כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ומוכח דאחיו קיים וידעינן מזה דגם כשלא נהרג חייבים אבל מיעוטא לפטור בנהרג הא אין כאן וע"כ צריך לטעמא דכיון דהפסוק איירי בלא נהרג אין עומה"ד וע"כ נראה ברור דס"ל להריב"א וריטב"א דאע"ג דהא דפטור בנפשות הוי רק משום דאין עומה"ד הוי שפיר פירכא ואי אפשר ללמוד ק"ו בממון די"ל מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות וכמו דחזינן בחולין דאיסי פריך מה לחמץ שכן ענוש כרת על אכילתו אע"ג דהא דבבב"ח פטור הוי משום דאין עומה"ד מ"מ כיון דהם ב' דברים שפיר הוי פירכא מאכילה על הנאה וכמו כן הא הוי פירכא מנפשות לממון והר"י ס"ל דגם בשני דברים וכה"ג לא חשיבא פירכא כיון דעיקר הפטור דבנפשות הוי משום הך סברא דאין עומה"ד וכמו כן ס"ל להתוס' דפסחים הנ"ל וכבר נתבאר דלפי"ז תיקשה הא דפריך מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת והרי גם זה נלמוד דגם בבב"ח יהי' חייב כרת וצ"ל כמש"כ התוס' בחולין משום דאין עומה"ד ומוכח דכה"ג חשיבא פירכא שפיר:

יג

ואין לומר דנתרץ לקושי' התוס' דהרי הא דכתבו התוס' דגם בב"ח נילף דענוש כרת מחמץ הא ע"כ אין הכוונה דנלמדו מק"ו דהא לענין כרת ליכא למילף רק מחמץ בפסח לחודא דבערלה הא ליכא כרת והרי חמץ הוי ג"כ נעבדה בו עבירה דהא עבר עליו על בל יראה ובל ימצא וליכא ק"ו כלל רק צ"ל כוונתם הוא דנילף במה מצינו מחמץ דכל דבר שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה יהי' חייב כרת ועיי' במל"מ בפרק ב' מה' נזירות הלכה י"ז שהביא כן בשם כנה"ג דכוונת התוס' דנלמוד במה מצינו ולא מק"ו וא"כ הא לכאורה יש לישב דעת הר"י והתוס' דפסחים דס"ל דגם בשני עניינים לא הוי פירכא והא דפריך איסי מה לחמץ שכן ענוש כרת היינו דבא רק לסתור הלימוד של הק"ו דהא מק"ו דחמץ ליכא למילף לחייב כרת וא"כ הא נסתור הק"ו ואי דנאמר דבאמת חייב כרת בבב"ח במה מצינו מ"מ הא שוב לא הוי הלימוד שאנחנו למדין לאסור בב"ח בהנאה ע"י ק"ו רק במה מצינו ואיסי הא רוצה ללמדו בק"ו דהא בלא"ה כתבו התוס' בחולין דאיסי הוי מצי ללמוד איסור הנאה דבב"ח במה מצינו מכלאי הכרם לחודא וכל השקליא וטרי' שלו הוא דרוצה ללמדו בק"ו ועל הלימוד של ק"ו פריך שפיר מכרת דע"ז הא ליכא ק"ו אמנם זה אינו מספיק חדא דעיקר תי' זה דחוק טובא ועוד זאת נראה לי כוונת התוס' בקושייתם כפשוטו שהקשו דניליף בק"ו דענוש כרת על בב"ח מהא דאוכל חמץ של עו"ג בפסח דחייב כרת אע"ג דלא נעבדה בו עבירה כלל דהא לא עבר על בל יראה בחמץ זה וכמו שהוכחנו לעיל דאע"ג דבב"ח שבשלו עו"ג מקרי שנעבדה בהן עבירה מ"מ חמץ של עו"ג בפסח לא מקרי נעבדה בו עבירה והרי שפיר משכחת לה דיאכל חמץ של עו"ג ולא יהי' של הישראל אפי' רגע אחת מקודם וכגון שתחב לו עו"ג מרצונו בבית הבליעה וכמו דמבואר במס' כתובות דף ל"ב ע"ב יעו"ש בתוס' ד"ה ואי דלא ובע"כ מוכרח לומר כתי' התוס' דחולין דכיון דעל כרת אי אפשר ללמוד בק"ו דאין עומה"ד והוי פירכא שפיר וא"כ מהא דפריך דגם על אכילה נלמוד בק"ו מוכרח כהרמב"ם דעל כל איסורי הנאה אין לוקין על הנאתן:

ובזה נתחדש לנו בהא דאיתא בפסחים דף מ"א ת"ר במים אין לי אלא מים שארי משקין מנין אמרת ק"ו ומה מים שאין מפיגין טעמן אסור שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש והקשו התוס' והא אין עומה"ד ותירצו דהק"ו הוי גילוי מילתא בעלמא ולכאורה הי' נראה לפי מה שכתב המגיד משנה דהיכא דידעינן עיקר האיסור שוב עונשין מן הדין הא לא קשה כלל דהא גם בלא הק"ו איכא איסורא דעשה דכי אם צלי אש וכמש"כ התוס' שם ד"ה איכא וכן מצאתי בצל"ח שם ושפיר עומה"ד אמנם באמת גם להמ"מ ע"כ מוכרח לומר סברת התוס' דהוי גילוי מלתא בעלמא דהגמר' פריך שם לרבנן האי בשל מבושל מאי עבדי לי' מ"ל לכדתני' בשלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בשלו חייב כו' אלא אם צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא ש"ה דאמר קרא ובשל מבושל מ"מ והנה בצלאו ואח"כ בשלו הא אי לאו קרא דמבושל דמרבה אותו היינו מכשירין אותו לגמרי דהא הוי צלי אש וכמו דמקשה בגמר' להדי' אלא צלאו ואח"כ בשלו צלי אש הוא ורק קרא יתירה גלי לן דהבישול שאח"כ פוסלו וחייב עליו משום מבושל והרי גם על צלאו ואח"כ בשלו נאמר אין לי אלא מים שאר משקין מנין דהא בקרא כתיב רק במים וצ"ל הך ק"ו ובלא הק"ו הא לא ידעינן איסורא כלל דמהסברא החיצונה הוי שפיר צלי אש שוב מצאתי סברא זו בצל"ח ואין לומר דבאמת לא ילקה בצלאו ואח"כ בשלו בשארי משקין דהיכן מצינו דלוקין עלי' דבשלמא על בשלו מעיקרא בשארי משקין הקשו התוס' שפיר דהרי ע"כ הק"ו דקאמרה הברייתא הוי לענין מלקות דאיסור הא ידעינן מקרא דכי אם צלי אש ומשו"ה הקשו התוס' הא אין עומה"ד אבל צלאו ואח"כ בשלו נימא דבאמת אינו לוקה בשארי משקים זה אינו דא"כ הא ליכא למילף בבשלו מעיקרא בשארי משקין מק"ו דמים דנימא מה למים שכן לוקין עליו בצלאו ואח"כ בשלו תאמר בשארי משקין שכן אינו לוקה עליו בצלאו ואח"כ בשלו דאע"ג דהא דאינו לוקה הוי משום דאין עומה"ד מ"מ הוי פירכא שפיר כיון דהוי בשני דברים וכדמוכח מהך דחולין ומוכרח ע"כ לומר דהק"ו הוי גילוי מילתא בעלמא וגם בצלאו ואח"כ בשלו לוקה וגם להמ"מ מוכרח לומר כן ואפשר דגם התוס' אזלי לכוונה זו ומצו ס"ל כהמ"מ ועיין פסחים דף ע"ו בתוס' ד"ה אלא שכתבו דצלאו ואח"כ בשלו דאסור היינו דוקא במים משום ריבוי דבשל מבושל מ"מ כדאמר בסוף כל שעה אבל בדבר אחר לא וההכרח לדחוק דהך במים שכ' התורה הוי ל"ד וה"ה בשארי משקין וכוונתם דרק בשלו אח"כ אסור והא שכתבו אבל בדבר אחר כונתם אבל איסורא דצלי מחמת דבר אחר ליכא בנצלה כל צרכו אבל שאר משקין ודאי דאסור גם בצלאו מקודם וראיתי בצל"ח שם שכתב לישב דעת הרמב"ם דפוסק דמותר לסוכו בשארי משקין ובמים אסור וכתב הטעם דבנצלה כל צרכו ליכא איסורא כלל בשארי משקין ונסמך על דברי התוס' הללו וזה ודאי אינו דאי נאמר דליכא שום איסורא בשארי משקין הא ודאי דלכ"ע ליכא למילף ק"ו גם בבשלו מקודם דנאמר מה למים שכן אסור גם אחר הצלי' ואפי' להחולקים על התוס' דחולין מ"מ בכה"ג הא ודאי דהוי פירכא וע"כ כוונת התוס' כמש"כ:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף