שו"ת בגדי ישע/יורה דעה/כא
|
< הקודם · הבא > |
שאלת ממני לבאר לך מה ענין שינו"ש המבואר בתשובת הרשב"א הביאו הב"י י"ד ריש סי' קע"ד, ובתשובת ריב"ש המובא בב"י י"ד סימן קס"ט ובסימן קע"ד יעויין שם.
תשובה הנני להשיבך בעז"ה בתכלית הביאור מה הוא ענין השינוש, אח"כ אפרש לך פירוש המילות של שינו"ש, ולפעמים נקרא הענין מורבטו או טורבטינ"ש או טרשא. הנה ענין שינו"ש הוא זה כשאדם רוצה ללות מעות ברבית ושהמלוה יהיה בטוח בקרן וברווחים, אזי מוכר לחבירו ביתו או שדהו במאה דינרין אף ששוה הרבה יותר ומשלם לו תיכף דמי המכירה, ובאותו מעמד שוכר המוכר מהקונה את הבית או השדה ההיא עצמה בסך קצוב לשנה היינו בעשה דינרין לשנה וכדומה כפי ההשואה שביניהם, ואף אם איש אחר רוצה ליתן שכירות לשנה הרבה יותר אעפ"כ מחויב הקונה להשכיר למוכר דוקא בעשרה דינרין לשנה, וכן כל ימי עולם ונשאר המוכר בהבית או בהשדה תמיד בעד דמי שכירות ההוא שנותן להקונה בכל שנה ואם באיזה שנה אינו משלם לו העשרה זהובים אזי יוכל הקונה להוציא את המוכר לגמרי מן הבית או השדה. ועשיית ענין זה היה נקרא בלשונם מורבט"ו או מורנט"ש או טרש"א והשטר הנעשה באלו התנאים היה נקרא שטר גריסאה, והתשלומי דמי השכירות י' זהובים בכל שנה נקרא שינו"ש, כי מס הקצוב שאדם נותן בכל שנה להמלך או להשר בעד הבית או בעד השדה נקרא שינו"ש, וכן במדינתנו שנותנים למלך או לשר בעד השדות דבר קצוב בכל שנה נקרא צינ"ש והוא שינו"ש בלשון לע"ז, כי השי"ן מתחלף בצדי"ק עבור שהם ממוצא אחד, [ולדעתי מילת שינו"ש הונח על כל דבר שהוא בריא וחזק וטוב ובטוח ביותר כי המקבל את הצינ"ש הוא בטוח שהמחזיק את השדה ישלם לו בודאי את המס הקצוב בכל שנה, כי אם לא ישלם לו באיזה שנה יבריחו ויוציאו מן השדה לגמרי. ומצאתי ראיה לדברי מפרש"י בחומש פרשה מקץ פסוק ה' בקנה אחד בריאות וטובות פרש"י שינו"ש בלע"ז, וכן פרש"י שם על פסוק ד', הרי דדבר ברי וטוב נקרא שינו"ש בלשון לע"ז. ועיין בשו"ת מים רבים סי' ל"ד ל"ה ל"ו בדין שינו"ש אשר תיקן הכומר הגדול פיאו החמישי.
ואחר שביארתי לך ענין שינו"ש ופירושו מעתה אבאר לך כוונת תשובת הרשב"א המובא בב"י י"ד ריש סימן קע"ד, והנה תשובה זו מצאתי בחלק שלישי מתשובת הרשב"א סי' תל"ה, והמעיין בצדק לשון הרשב"א בתשובה זו ולשון הב"י הנ"ל שהעתיק תשובה זו בשם הרשב"א, את זה לעומת זה, אז עיניו תחזנה מישרים איך שבב"י חסר כמה תיבות בהעתקת התשובה מכפי שנכתב בגוף התשובה, וכן בגוף התשובה חסר איזה תיבות מכפי שהעתיק הב"י תשובה זו, גם בלשון השאלה ברשב"א נפל כמה טעות וחסר כמה תיבות כנראה למעיין ברשב"א, ואפשר שלכך לא העתיק הב"י לשון השאלה כלל רק לשון התשובה. לכן אנכי בעניי דקדקתי היטב לפי עומק הענין והגהתי לשון הרשב"א השאלה והתשובה, היינו לשון התשובה הגהתי מה שהיה חסר ברשב"א מצאתי בב"י, ומה שהיה חסר בב"י מצאתי ברשב"א וצירפתי אחת אל אחת במלואו וטובו על נכון, ולא הגהתי בלשון התשובה מלבי מאומה, אבל בלשון השאלה של הרשב"א הגהתי והוספתי מלבי מה שהיה ההכרח לפי הענין לענ"ד, ומלשון התשובה הבנתי מה שהיה חסר בלשון השאלה, והצגתי את ההג"ה שלי בלשון השאלה בין שנאי חצאי ריבועים. וזה הוא לשון הרשב"א לפי הגה"ה שלי:
שאלה כתוב בתקוני המס מי שעושה שינו"ש הן ליהודי הן לעכו"ם, ובעל השינו"ש עושה לו שטר שאם יחזיר לו דמי קניית השינו"ש וב' ד' יותר לליטרא שיהא [מחזיר לו הקרקע מה דינו, עוד שאלת אם בעל השינו"ש עשה לו שטר לאחר זמן שאם יקנה לו מישראל אחר קרקע על שינו"ש כסך אותו שינו"ש שמעלה לו מהבתים שיחליף לו אותו שינו"ש מהבתים שלו על אותו קרקע אם] יהא רשאי לסלק אותו מחשבון הודאתו כדין חוב או לא.
תשובה: שינו"ש זה הרי הוא כמכר, רצוני לומר כאלו מכר קרקע זה לחבירו, וחוזר ולוקחו ממנו להעלות לו אותו סך בכל שנה. ושורת הדין כל מי שמוכר קרקע אם לא היה תנאי בשעת מעשה אלא שלאחר מכאן עשה הלוקח למוכר שטר חסד, שאם יחזיר לו המעות יחזיר לו המקח, הרי זה מכר גמור, והשטר שטר חסד. וכדתניא בפרק איזהו נשך אם יהיו לי מעות אחזירם לי הרי זה אסור, כלומר משום ריבית, לכשיהיו לך מעות אחזירם לך, הרי זה מותר. ומכאן אתה למד למה שהתנו בני כת החברים מכאן ולהבא שכל מי מבני החבורה שימכור להם לשינו"ש, הרי הוא כאלו התנו בשעת המעשה, שכבר נודע שעל דעת כן עושין וסתמן כפירושן. וזה מבואר בריש פרק המקבל בדרישת ההדיוטות, שאעפ"י שאינו תנאי גמור, אלא שכן נהגו, אעפ"י שלא התנו כמו שהתנו, דסתמן כל מה שעושין על דעת המנהג הנהוג הן עושין, והרי זה כתנאי הכתובה ששנינו שאם לא כתב הרי הוא כמי שכתב. וכל שכן שאתה למד מכאן השאלה אחרונה ששאלת במי שמעלה שינו"ש לאחד, ואותו בעל השינו"ש עשה לאחר זמן שטר למי שמעלה לו שינו"ש, שאם שמא תוך עשר שנים יוכל לקנות לו מישראל אחר כסך אותו שינו"ש שהוא עושה לו בקרקע בטוח שיחליף אותו שינו"ש מן הבתים שלו על אותו קרקע, ויהיה הוא פטור מלעשות השינו"ש. שזה ודאי אינו אלא כראובן שאומר לשמעון שאם יתן לו כך וכך יהא קרקע זה שהוא שלו מכור לו, שאין שמעון חייב לו כלום אלא אם ירצה לקנות יקנה, ואיך יסלק דמי הקרקע מחשבונו מחמת חוב, והוא אינו חייב עדיין עד שיקנה ויחליף, וזה דבר פשוט וברור, עכ"ל הרשב"א ז"ל.
ואחר שהעתקתי לפניך לשון הרשב"א השאלה והתשובה אבאר לך פירושו, מ"ש וז"ל וכ"ש שאתה למד מכאן השאלה האחרונה, פירוש ראובן קנה בתים משמעון ושמעון מעלה לו שינו"ש מהבתים דבר קצוב בכל שנה, אחר זמן עשה ראובן בעל השינ"ש שטר לשמעון שאם תוך עשר שנים יוכל ראובן לקנות קרקע בטוח [פי' קרקע יפה וטובה] מאיש אחר שיעלה לו האיש ההוא שינו"ש מהקרקע דבר קצוב בכל שנה כסך השינו"ש שמעלה לו שמעון מהבתים בכל שנה, אזי יוכל שמעון להחזיר לראובן דמי קניית הבתים שלקח מאתו בכדי שיקנה ראובן בדמים הללו את הקרקע מאיש אחר, ויהא אז שמעון פטור מלהעלות לראובן שינו"ש מהבתים, כי ראובן יחליף השינו"ש מהבתים של שמעון על הקרקע של האיש אחר, והיה סברא לומר כיון שראובן הודה בשטר שקבל על עצמו לעשות זאת לשמעון א"כ כשאח"כ ימצא ראובן איש אחר שימכור לו קרקע על שינו"ש כסך השינו"ש שהעלה לו שמעון מהבתים יוכל שמעון לנכות לראובן ולסלק אותו מהדמים שמחזיר על קניות קרקע זו את הסך דמי השינו"ש שהיה מעלה מזמן נתינת השטר הזה שנתן ראובן לשמעון על ענין הנ"ל עד עת החליפין של הקרקע, דהשינו"ש שנתן ראובן מזמן השטר בטחון הנ"ל הוי רבית כאילו שמעון היה חייב לו דמי הבתים מזמן השטר בתורת חוב ומחמת החוב לקח ממנו קצב דמי השינו"ש בכל שנה עד עתה והוי רבית, לזה אומר הרשב"א שלא כן הוא אלא הוי כראובן שאומר לשמעון שאם יתן לו כך וכך יהא קרקע זו שהוא שלו מכור לו, היעלה על הדעת בזה שיצטרך ראובן אח"כ בעת שיקנה שמעון ממנ את הקרקע בסך כך וכך לשלם לשמעון דמי פירות הקרקע שאכל מזמן הבטחתו עד זמן מכירתו, זה ודאי ליתא, כמו כן הדבר בזה באין שאין שמעון חייב כלום לראובן כי אינו מחוייב לקנות הבתים בחזרה מראובן כשקנה ראובן קרקע מאיש אחר על שינו"ש, אלא אם ירצה לקנות בחזרה קונה, נמצא אין כאן חוב כלל משמעון לראובן שנוכל לומר שהשינו"ש שנתן לו שמעון הוא רבית, ואיך יסלק דמי הקרקע מחשבונו, פי' ואיך יוכל שמעון לנכות ולסלק מחשבון הדמים שמחזיר לראובן בעד הקרקע מחמת חוב והוא אינו חייב לו עדיין עד שיקנה ויחליף, זה הוא ביאור הנכון בפי' דברי רשב"א לענ"ד.
ועתה אבאר לך את דברי ריב"ש בסי' ש"ה, וכבר בראש התשובה מראשית כזאת הודעתיך שהדמי קצבה שמשלם לו בכל שנה נקרא שינו"ש, והענין עצמו נקרא טרש"א מורבטו או מורבטינ"ש, כי מלת טרשא כולל כמה ענינים כאלו, כמו שמשמע בש"ס דף ס"ה אמר רב פפא טרשא דידי שרי אמר ר' חמא טרשא דידי ודאי שרי, אלמא יש כמה ענינים שונים הנקראים טרשא, והענין של שינו"ש נקרא טרשא של מורבטו או טרשא של מורבטנ"ש. ואחר שהודעתיך את כל זאת אפרש לך דברי ריב"ש שם, וז"ל ראובן מכר לשמעון מורבטו אחד [פי' מכר לו קרקע למשל במאה דינרין בפחות או ביותר, והתנה ראובן שהוא יחזיק את הקרקע וישלם לשמעון דבר קצוב בכל שנה היינו ח' דינרים ביום נועד בה [פי' ביום קבוע בשנה שבחרו להם תשלומי שכירות הנ"ל], ומיחד לו ראובן הנזכר מכל סך הלואה קרקע מיוחד משעבד אותו בסך ההוא אשר לוה [פי' על הסך מאה דינרין שנתן לו שמעון מיחד ומשעבד לו ראובן קרקע מיוחדת היינו שמוכר לו הקרקע ההוא ונקרא המאה דינרין של מכר דמי הלואה, משום שבידו לפדות הקרקע וכשיפדה יהיה המכירה ממילא בטילה למפרע ויהא אז דמי המכירה דמי הלואה למפרע, ומ"ש הריב"ש ומיחד לו כו' ומשעבד אותו לו כו', היינו שמוכר לו קרקע בעד דמי הלואה ומתנה עמו שכל זמן שלא יפדה את הקרקע אזי מחויב לשכור הקרקע משמעון ולשלם לו דמי שינו"ש היינו ח' דינרין לשנה], כשהקרקע ההוא משועבד לחוק האלו"ב [פי' שחוק המדינה הוא שכל מי שמוכר איזה קרקע מחויב לשלם ב' למאה, למשל מכל דמי המכירה, לאדון הממונה לגבות הנתינה זו, והאדון הממונה ע"ז נקרא בלשונם אלו"ב, ודמי נתינה זו נקרא הלואיש"מי, וכמשוכר קרקע על שינו"ש הנזכר מחויב המוכר לשלם לאדון האלו"ב האלויש"מי ב' דינרין למאה, רק שיש קרקעות החפשים מנתינה זו כשמוכרים אותו, כגון שדות גרועות שאין עומדין לזריעה וכדומה, או שיש שטרי זכיות מהמלך שקרקע זו חפשי מנתינה האלוי"שמי כשמוכרין אותה], ולפעמים כדי להנצל מנתינה זו להאלו"ב היינו שהוא צריך ללות מעות ברבית על היתר וכשיעשה היתר שינו"ש היינו שימכור לשמעון קרקע טובה ובטוחה על מאה דינרין ולשלם ממנה דמי שינו"ש ח' דינרין בכל שנה יראה שיצטרך לשלם להאלו"ב דמי האלויש"מי, לכן למען להנצל מנתינה זו להאלו"ב מתחכם למכור לשמעון קרקע אחת החפשי מהאלויש"מי אף שקרקע זו אינה שוה אף חלק עשירי מדמי הלואה, אעפ"כ עושין זאת בשביל היתר רבית, ומחייב את עצמו לשכור משמעון קרקע זו ולשלם לו שינו"ש ח' דינרין לשנה בכדי שיהא בהיתר כי השמנה דינרין יהא שכירות קרקע זו לא דמי רבית כלל, לאך למען שיהא שמעון בטוח שישלם לו בודאי ח' דינרין בכל שנה כל זמן שלא ישלם לו המאה דינרין אזי משעבד ראובן עצמו משארי נכסי קרקעות ומטלטלין על פרעון השינו"ש הנ"ל לעולם, לא בתורת מכר רק בתורת שעבדו ומשכון, היינו שאם לא ישלם לו השינו"ש באיזה שנה השמנה דינרין אזי יגבה החוב מהקרקעות והמטלטלין ששיעבד לו, ומשעבוד קרקעות פטורין מלשלם האלויש"מי כי חיוב תשלומי האלויש"מי הוא רק ממכירה לא משעבוד. ואף שהתנאי היה שבכל פעם שירצה ראובן להחזיר המעות לשמעון מחויב שמעון להחזיר לו הקרקע א"כ הוי למפרע המעות דמי הלואה, מ"מ חושבים ענין זה להיתר ואומרים שמה שמחזיר לו שמעון הקרקע הוא מכירה חדשה ששמעון מוכר לראובן הקרקע בחזרה לא פדיה, והראיה שהאלו"ב לוקח האלויש"מי ממכירת שינו"ש כמו משארי מכירות. וגם כשחוזר שמעון ומוכר לראובן הקרקע בחזרה מחויב ראובן עכ"פ לשלם להאלו"ב את האלויש"מי עבור שמעון אלמא הוא מכר ולא משכון בעד הלואה, כן חושבין הנוהגין היתר בזה. לזה כתב הריב"ש שלא כן הוא אלא כל שהתנו בפדיון הוי כאתרא דמסלקי והוי רבית קצוצה, דכיון שהמוכר משעבד עצמו ונכסיו לפרוע לו השינו"ש סך קצוב בכל שנה בעד המאה דינרין שקבל ממנו ויוכל לסלקו ולהחזיר לו מעותיו הרי זו הלואה גמורה, והא דמשלם האלויש"מי להאלו"ב מטרשא זו כמו ממכירה אין זו ראיה שלא נחשבהו להלואה לפי שזה הוא מחוק האלו"ב לדין אותה כמכר משום חשש הערמה או מחמת שהוא לזמן ארוך חשבינן בדיניהם כמכר לענין נתינה זו, אבל בדינינו אינו כמכר כיון שיוכל לפדות והוי רבית קצוצה. וכן יש שמתנים אם לא יפדה תוך עשר שנים אזי יוחלט לעולם הקרקע להקונה, אזי כשפודה תוך עשר שנים נמי הוי השינו"ש שנתן עד עת פדיון רבית קצוצה, רק אם לא פודה תוך עשר שנים שאז אינו יכול לפדות עוד לעולם אזי הוי מכירה גמורה למפרע, והשינו"ש שלקח היתר גמור הוא דהוי שכירות ולא רבית, ואין כאן אפי' אבק רבית כלל.
גם יש עוד אופן אחר בשינו"ש ההוא היינו שהמוכר אינו יוכל לפדות לעולם, וגם מחויב לשלם השינו"ש לעולם אף אם יתקלקל השדה או הבית או יוזלו שכירות שדות ובתים, משום שהמוכר משעבד עצמו ושארי נכסיו על פרעון המס השינו"ש ההוא ח' דינרין לכל שנה לעולם, ואף שגם הקונה מחויב להשכירו בסך ח' דינרין לשנה לעולם אף אם יתיקרו השכירות שדות ובתים, מכל מקום הוי רבית קצוצה דדמי לחכירי נרשאה.
אמנם יש אופן היתר גמור בשינו"ש היינו מנהג ברצלוני שמביא ריב"ש בכאן סי' ש"ה ולקמן ס"ס תס"ד, ומובא בב"י סי' קס"ד, והוא זה שראובן מוכר הבית או השדה לשמעון לחלוטין ולצמיתות עלמין ובתנאי שמחויב להשכיר לו לעולם בסך שינו"ש קצוב בכל שנה אף אם יוקרו השכירות משדות והבתים ויעלה לרוב, אבל המוכר אינו אגוד להקונה שהא מחויב לשכור השדה או הבית זו מהקונה כי אם יתקלקל הקרקע או שיוזלו השכירות אזי ימסור הקרקע להקונה והוא יהא פטור מלשלם להקונה עד השינו"ש לעולם. אופן זה הוא היתר גמור לכתחילה כיון שגוף הקרקע קנוי להקונה ואין להקונה שום חיוב ושיעבודים אחרים מהמוכר על בטחון פרעון השינו"ש הנ"ל, לכן מותר לגמרי, זה הוא כוונת הריב"ש בסי' ש"ה. ואתה הקורא קרא נא בפיך דברי התשובה זו סי' ש"ה בריב"ש ואז תבין ותשכיל בקל כל דבריו במעט עיון בעז"ה.