שו"ת אמרי בינה/א/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת אמרי בינה א ב

סי' ב'
תשובה לחכם אחד

א

א) ע"ד אשר דרש ממני בהא דכתב הרמ"א יו"ד (סי' ק"ס ס"א) דבריבית דרבנן אין הלוה עובר אלא משום לפני עור אם גם העדים אינן עוברין על לא תשימון עליו נשך דללוה מדמינן או למלוה מדמינן לכאורה אם נאמר דדעת הרא"ש מכוון ג"כ לדעת הנ"י פ' זה בורר דבכל אבק ריבית אין הלוה עובר רק על לפני עור דבאמת מדברי הרא"ש ב"מ פ' א"נ (סי' מ"ב) דכתב ג"כ בהא דאמר רבא שם רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורי לאינשי ל"ה ספי מדלא קאמר ולא עביד איסורא יש לדקדק דאבק ריבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב מדידי' טפי לא קרינן בי' לא תשיך ואפי' איסור דרבנן ליכא אלא דוקא גבי מלוה איכא וללוה ליכא אלא משום לפ"ע ובאמת הרא"ש דייק וכ' אבק ריבית כי האי משמע דלאו כל אנפי שוין ועיין מח"א הלכות מלוה ולוה (סי' י"ט) ובמל"מ (פ"ד ה"ב) אולם מסתימת דברי רמ"א משמע דבכל אופני אבק ריבית דרבנן אין הלוה עובר א"כ יש ראי' דהעדים עוברים מלבד לפני עור דהא התוס' והרא"ש ב"ק (דף ל') כתבו בשטר שיש בו ריבית שאין העדים נפסלים דאיירי בריבית דרבנן ולא מפסלו בריבית דרבנן כיון דאין מרויחין בו כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא נפסלין אע"פ דאינן עדי חמס עי"ש ואם נאמר דללוה מדמינן העדים א"כ לא עברו כלל העדים וכ"כ המרדכי ב"ק שם דבריבית דרבנן אע"פ שעברו לא מפסלו דבעבירה דרבנן בעינן חמוד ממון מבואר דעכ"פ העדים עברו על לא תשימון מדרבנן. ודוחק לומר דכונתם על לפני עור אשר עוברין לכ"ע וגם מחמת לפ"ע מפסלו כמבואר במל"מ (פ"ד ממלוה ולוה) חדא למה להו לומר משום דל"ה חמוד ממון נימא דאיירי דגם בלעדי העדים הי' מלוה דבכה"ג לא עברו העדים כמבואר סוף פ' א"נ ומן הסתם מוקמינן העדים על חזקתן דלא עברו ועוד אי משום לפני עור הא עברו אדאורייתא דכן מסתבר המכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר המכשיל על לפ"ע מן התורה דהא לא גרע משאר מכשולים דעכ"פ הוא מכשול וכן כתב להדיא בתשובת פני יהושע (ח"א ח"מ סי' ט) א"כ יהיו פסולין וע"כ דאיירי בליכא לפ"ע רק משום לא תשימון מדרבנן הרי דלמלוה מדמינן העדים ובאמת במ"א דנתי בדברי הפנ"י דאם נאמר כן אמאי החשוד לאותו דבר אינו נאמן נימא אף דחשיד לעבור על איסור דרבנן אינו חשוד על דאורייתא דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור א"כ נימא אם מכשיל לחבירו שמחזיק זה לאיסור וגם העובר עכ"פ מיירי באדם שאינו פוקר ומאמין שזה אסור רק יצרו אלבשו וא"כ אינו חשוד שיכשיל לאחרים ויעבור על איסור תורה דלפ"ע וצריך לומר דמ"מ לאותו דבר קיל אצלו הרבה ומה"ט י"ל דאף אם אומר לחבירו החשוד שאם הוא מכשילו ונותן לו דבר האסור מדרבנן אוסר עליו בקונם וא"כ מכשילו באיסור תורה דג"כ ל"מ כיון דאיסור זה קל אצלו דהא בלא"ה המכשילו יודע דעובר על לפנ"ע שהוא מן התורה ואף דיש לחלק קצת מ"מ מסתבר לומר כן דודאי סברתו של הפנ"י נכון הוא וא"כ עכ"פ כנראה התוס' והרא"ש והמרדכי לא איירו מלפנ"ע ואעפ"כ כתבו דהעדים עבדי איסור הרי מוכח דמדמינן להמלוה ולא ללוה:

וראיתי בש"ג (ס"פ א"נ) דכ' ומסופקני אם מי שהיה עד ע"ד איסור שאינו ריבית דאינו עובר על לאו דלא תשימון עליו נשך אם נפסל בכך כיון שהי' עד ע"ד איסור א"ד דוקא גבי איסור ריבית אמר הכי משום שיש בו לאו דלא תשימון ואי אמרת דבכל עדות דאיסור נפסלים העדים משום דהכא הוה ס"ד שיהיו נפסלין העדים גם בריבית דרבנן דלית בי' לאו דלא תשימון כדמשמע מדברי הרא"ש פרק המניח א"כ כשיהי' עד בדבר איסור שיהי' נפסל אליבא דכ"ע יהי' כשר כו' כיון שאינו עושה מעשה איסור כלל רק שהוא עד בדבר עכ"ל ודבריו מגומגמין קצת דהא אדרבא ברא"ש מבואר דהעדים עברו על לא תשימון עכ"פ מדרבנן ובגוף ספיקו של הש"ג אם דין העדאה ריבית ודין שאר איסורי שוין דאם נאמר דגם עליהם איכא איסורא להיות עד נפסל יש להעיר א"כ בכל קידושי איסור יהי' כמקדש בלא עדים ובודאי אם מיחד להעדים על הקידושין של חייבי לאוין אם יש איסור בקידושין עוברים על לפני עור דאף אם היו מונאין עדים אחרים גם הם היו עוברים על לפ"ע כמ"ש הפ"מ מובא במל"מ שם אולם אם נאמר דגם איסור שיהיו נפסלים עי"ז עשו צ"ע א"כ הוי כמקדש בפסולי עדים ולא משמע כן מכמה מקומות ועיין קצוה"ח (סי' נ"ב) ויבואר אי"ה במקומו בדיני עדות:

שוב ראיתי בחות דעת (סי' ק"ס) שמסופק בזה אם העדים ללוה מדמינן או למלוה ותמהני דהדברים מבוארים מתוס' ורא"ש כנ"ל וראיתי שהביא ראי' מהא דבני רב עיליש דבלאו גברא רבה תלינן לשטרו באיסורא כמבואר (סי' קע"ז) ולא אמרינן חזקה על העדים שעשו כהוגן ולא עבדו איסור אלא ודאי דליכא איסור לגבי עדים ואי משום דמ"מ איכא איסור דלפ"ע לגבי עדים אפשר שהי' מלוה גם בלעדם דאז ליכא איסור ולענ"ד אינו ראי' דהא אף אם הי' מלוה בלעדם איכא איסור במה דמסייעו כמבואר ברא"ש מס' ע"ז ורי"ף מס' שבת. ועיין ריטב"א ע"ז (דף ו) ומג"א (סי' שמ"ז סק"ז) וכבר הבאתי לעיל דיני טרפות (ס"ס ז) דברי פי' המשניות לרמב"ם מס' תרומות (פ"ו מ"ג) שכ' והמתעה כו' או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממין הסייוע ואפי' בדיבורו הקל נענש מהשי"ת כפי שעוש' באותו הסיוע כו' או עובר על הכתוב שנאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו העובר עכ"ל משמע דאיסור זה חמור ויש בו אסמכת' דקרא א"כ בכל האופנים יקשה דנאמר חזקה על העדים שלא עשו איסו' אלא ודאי י"ל דשם לא צריך להחזיק להעדים שעשו שלא כהוגן די"ל דהודו לפניהם שנתן שכר טרחה דהעדים אינם צריכים לראות נתינת השכירות ויכולים לסמוך דמסתמא לא יעשו הלוה והמלוה באיסור. וגם בלא"ה באיסור דרבנן י"ל דלא משמע להו לעדים דעבדי איסור ולהרבה פוסקים אף באיסור דאורייתא לא מפסלו דל"מ להו להעדים איסור כי אם על המלוה ולוה מכ"ש באיסור דרבנן:

ועיין במהרי"ט ח"ב (סי' מ') תשובת ר"י באס"ן דלומד בדעת רשב"א דלא החמירו בלוה אף על לאו דלפ"ע שאינו עובר בו בדרבנן כמו שאינו עובר בלא תשיך אלא איסורא זוטא כמו מסייע ידי עוברי עבירה וא"כ לדבריו אם נאמר דהעדים ללוה מדמינן לא נאמר דעברו מדרבנן על שום לאו והיכא ס"ד שיפסלו אלא ודאי דס"ל דללוה מדמינן. ומ"ש הח"ד לדחות ראיות הראשונים דלוה אינו עובר על לא תשימון מדלא קאמר ל"ה עביד כיון דלוה אינו עובר על לא תשימון עד הנתינה לא עביד איסור י"ל דהא מ"מ הי' לו לחוש דלמא ימות ויגבה מבניו כמבואר (סי' קע"ז סכ"ד) דמה"ט לא יכתוב מלוה שמא ימות [ועי"ש בש"ך (ס"ק מ"ז) משם הריטב"א דאם מניח ביד שליש ליכא למיחש למידי ובאמת לדעת הרשב"א מובא בח"מ (סי' ס"ה) דדוקא בנמצא ביד שליש ואינו יודע מה טיבו יהי' מונח דספקו של השליש כספקו של בע"ד אבל במונח ביד יורשי שליש יחזרו למלוה א"כ כמו דחיישינן למיתת המלוה חיישינן ג"כ למיתת השליש ואז יחזרו למלוה ויגבה ולמה שהעלו האחרונים שם דלא כרשב"א מ"מ מבואר שם דאם בא ליד המלוה גובה בו א"כ יש לחוש דיבא לידי קלקול] וה"נ הי' לו לרבא לומר דל"ה עביד כיון דיכול לגבות אם ימות ובגוף דברי הרמ"א האריך שם בתשובת פנ"י להוכיח דלהלכ' גם הלוה עובר וכ"כ הריטב"א ב"מ שם גבי רב עיליש וכן יש להוכיח מד' תוס' ב"מ (ד"ע) ד"ה מעות של יתומים ועיין במהרי"ט שם ובמל"מ:

ב

ב) וע"ד אשר חקר אם חייב להחזיר ליורשי הלוה ריבית קצוצה או לא ורק על הלוה אזהיר רחמנ' וחי אחיך אבל לא ליורשיו כמו דאמרינן לדידי' אזהיר ולא לברי' דיורשי המלוה אינן חייבין להחזיר כ"כ א"ח להחזיר ליורשי הלוה הנה הדגול מרבבה מבעל הנו"ב פשיטא לי' דא"צ להחזיר אולם בתשובת רדב"ז (ח"ג סי' תר"ד) נשאל בלאוין שנתנו להשבון כגון גניבה וגזילה וריבית אם מתקן הלאו כשמחזיר ליורשיו וכ' בפשיטות דמתקן הלאו דברא כרעא דאבוה וכשמחזיר ליורש הוי כאילו מחזיר לבעלים ואם נתקן הלאו חייב להחזיר ואם לא נתקן למה יחזיר ותו דא"כ מצינו מלקות על לאו דלא תגזול כגון שמת הנגזל דומיא דלאו הניתק לעשה כגון בלקח האם על הבנים ושבר אגפיה חייב דשוב א"י לקיים העשה ול"א אדם מעולם דלקה על לאו דלא תגזול לפי שבכל שעה ניתן להשבון ליורשיו ואף דהשיב על גזילה מ"מ כיון דנשאל על ריבית בלי ספק דעתו דגם בריבית דומה לגזילה לענין זה דאל"כ מצינו דלוקה על לאו דלא תקח מאתו נשך כשמת הלוה אולם יש לגמגם על ראי' זאת דהא עכ"פ מצינו אופנים דלא שייך לנתק הלאו כגון אם נשתמד הלוה דלא שייך ביה עשה דוחי אחיך פטור להחזיר ולא שייך לנתק הלאו כיון דפטור ואינו מקיים העשה בזה וכן כת' בפשיטות הח"ד (סי' קס"א) ס"ק ה') דבנעשה הלוה מומר אח"כ א"ח להחזיר [ובספר שער משפט (סי' ק"ס) כתב די"ל דה"ה אם הלוה לישראל בריבית ונשתמד אח"כ הלוה קודם שגבה דמותר ליקח דאזלינן בתר השתא אך כתב כיון דלא קפיד קרא אלא אשומא הבא לידי גיבוי וא"כ אם יקח ממנו נגמר השומא ובא לידי גיבוי ויעבור למפרע בלאו דל"ת ואז הי' ישראל עי"ש. וי"ל דדוקא בשומא הבא לידי גיבוי באיסור דאם הי' לוקח באיסור בזמן שאסור ליקח ממנו אז הי' נגמר למפרע האיסור אבל בנשתמד כיון דאז הלקיח' הוא בהיתר לא עבר למפרע על לא תשימון כיון שלא בא לידי גיבוי באיסור ומה שרצה לדמות להא (דסי' ק"ס סכ"א) דאזלינן בתר מעיקר' אינו ראי' דשם עכ"פ קאי באיסור בשעת גיבוי משא"כ בנשתמד דבשעת גיבוי ליכא איסור ממילא לא עבר על ל"ת] וא"כ נימא ג"כ דחייב מלקו' ואף די"ל דאינו חייב עדיין מלקות דדילמא יחזור לדתו דת ישראל הא מ"מ כשמת המומר דבזה ודאי דא"ח להחזיר ליורשיו כיון דאף להמוריש לא הי' חייב להחזיר דליכא לגבי' העשה דוחי אחיך א"כ מצינו מלקות בריבית:

וגם יש להתבונן דהא במת המלוה לברי' לא אזהיר רחמנא א"כ יתחייב הלוה מלקות למ"ש הג"ת (שמ"ו) דלכך לא מלקין להלוה אף דגבי הלוה ל"ש הניתק מ"מ כיון דעיקר האיסור והלאו של הלוה הוא משום האיסור של המלוה וכיון דהמלוה מנתק ואין לוקין אותו ממילא גם הלוה פטור וא"כ במת המלוה ולא החזיר דשוב בשעת גמר מיתה היה עליו החיוב מלקות וממילא לא נפקע הלאו וכן של המלוה יתחייב עכ"פ הלוה מלקות כיון דשוב בלתי באפשרות לנתק הלאו ואף להסוברים דמחילה של אח"כ מן הלוה מהני ג"כ מ"מ ל"ש מחילה למת וצריך לדחוק כיון דמעולם עכ"פ לא הי' חל חיוב מלקות על המלוה ממילא לא חל על הלוה

ועוד יש למצוא להפוסקים דבפחות משוה פרוטה ליכא לאו רק איסור וכמו דמבואר (סי' קס"א) ומ"מ נראה דאם קבל כלי שאינו שוה פרוטה דמצד חשיבות דכלי י"ל דעובר על הלאו כמו דמצינו לענין שבועה (סי' פ"ח) בח"מ ולענין דב"ד מזדקקין( סי' ו') דיש חשיבות לכלי כן נמי י"ל דעובר על הלאו דלא תקח מאתו נשך ותרבית כשלקח כלי אף דהוא פחות מש"פ ולענין חזרה הא קי"ל בריבית דא"ח להחזיר גוף החפץ רק השווי של החפץ רק בגלימא או כלי שהוא דבר מסויים כמבואר ב"מ (דף ס"ג) וש"ע שם ס"ט ועיי"ש בח"ד דאף אם קצץ לו כלי בריבית ונתן לו קנה הכלי ואינו חייב להחזיר רק שיווי הממון אי לאו דלא לימרו גלימא דריבתא היא ואם הוזל החפץ לא הגי רק בהשבת דמים כשעת נתינה וכן מבואר בש"מ ב"מ (דף ס"ה) משם הרמב"ן וז"ל לאו הנהו ה' ממש אלא דמיו וכפי דמיהן של עכשיו בין שהוזלו בין שהוקרו אבל אינהו גופייהו לא מהדר דהא קנינהו במשיכה עי"ש ובמח"א דיני ריבית (סי' ב') וא"כ אם קצץ לו כלי שאינו דבר מסויים ואין בו ש"פ דיש בזה לאו דלא תקח מצד חשיבות הכלי ולהחזיר ליכא חיוב כיון דאינו חייב להחזיר רק שויו ואין בו ש"פ ליכא בזה העשה ויש לדחוק בזה ועיין ב"י וב"ח וקצוה"ח (סי' תכ"ד). ועוד דמשכחת בלקח ריבית מגר ומת הגר דבזה ודאי דל"ש ניתק לעשה דלא יש לו יורשים וכן בגזל הגר ומת הגר דלית לי' יורשים נימא דילקה דלא הוי נל"ע. אלא ודאי כמו דמצינו בש"ס מכות (דף י"ו) דפריך והא איכא משכונו של גר ומתרץ התם נמי גברא בר תשלומין הוא ושעבודא דגר פקע וכתב שם הריטב"א פי' אם מת הגר ואין לו יורשים ומשכחת לה בלא קיימו שמת הגר קודם שהחזיר לה ומשכחת לה בביטלו כגון ששרפו בחיי הגר ואח"כ מת הגר ופרקינן דהתם נמי גברא וכו' וכששורפו בחיי הגר נתחייב בממון ופטור ממלקות ומבואר דאף למ"ד קול"ק פטור ממלקות מטעם דאינו לוקה ומשלם ודלא כמו שכתבו התוס' שם ועיין מה שכתבתי בדברי חיים דיני אבידה (סי' א') שהוכחתי שם מכמה ראיות ומקומות ברמב"ם שכן הוא שיטת הרמב"ם עי"ש בארוכה וא"כ כיון דבריבית ג"כ כיון דעכ"פ הי' חל עליו החיוב דתשלומין בחיי הגר או הלוה הישראל שוב נפקע חיוב מלקות מטעם דאינו לוקה ומשלם ושוב אף דפקע חיובו במיתת הגר או אף בלוה ישראל אם נאמר דהעשה דוחי אחיך לא קאי בחיוב להחזיר ליורשיו וכדעת הנו"ב מ"מ ל"ש מלקו' ואף דיש לחלק דבגזל ומשכון יש שעבוד עליו ובהפקעת השעבוד הוי כמו מחילה ותשלומין משא"כ בריבית דליכא שעבוד עליו ומה"ט לא נחתינן לנכסיו רק כופין אותו לקיים העשה וכבר הקשו האחרונים דמ"ש מצדקה דנחתינן לנכסיו עיין מח"א ריש דיני ריבית. ובח"ד כתב דבצדקה הוא מטעם כדי שלא יעבור על לאו דלא תקפוץ ואכתי קשה הא בריבית הוא ג"כ שלא יעבור על לאו אם לא יקיימו ודוחק לחלק דשם עובר על לאו דאין לו תיקון משא"כ בלאו הניתק לעשה דמתלי תלי ולעולם בידו לנתק הלאו ולכך לא נחתינן לנכסיו דמ"מ כיון דהוא לנתק הלאו שלא יעבור למה לא נחתינן לנכסיו וצריך לומר כיון דמדעתו יהיב לי' רק התורה חייבתו בוחי אחיך ומה"ט קנה גוף הדבר לכך לא נחתינן לנכסיו רק כופין הגוף לקיים העשה] ול"ש לומר דנפקע השעבוד מ"מ י"ל כיון דכבר הי' רמיא עליו חיוב הגוף להחזיר בחייו הוי כמו תשלומין ואינו לוקה ומשלם לכך לא משכחת מלקות בגזל וריבית:

וראיתי בס' קדושת יו"ט ממהרי"ט אלגזי שעמד ג"כ על חקירה הזאת אם חייב להחזיר לבניו וכתב שלא מצא גלוי לזה בדברי הפוסקים ושוב הביא ראיה מש"ס דתמורה דלא מצא הש"ס נ"מ בין אביי לרבא בריבית קצוצה משום דגם לאביי יוצאה בדיינים והיה להש"ס למימר דנ"מ אם חייב להחזיר לבניו דלרבא דאי עביד ל"מ אף דקרא וחי אחיך בא ללמד דחייב להחזיר להלוה ולבניו לא גלי קרא מ"מ מסברא י"ל דלא מהני אבל לאביי דהסברא הוא דמהני אינו חייב להחזיר לבניו דכל מאי דאפשר לומר דאהנו מעשיו אמרינן אלא ודאי דאביי נמי מודה בזה דילפינן מביניא דגזל ואונאה דאף לבניו של לוה חייב להחזיר ולענ"ד אין ראי' זאת מכרעת דהא מזה עצמו דגלי רחמנא וחי אחיך עמך למדו הראשונים הרמב"ן והריטב"א דקנה גוף הדבר במשיכתו וא"ח להחזיר וליכא שעבוד דלוה עליו רק מצד מצוה לקיים וחי אחיך עמך אף משלך מה שכבר קנה ובמח"א שם האריך להקשות ע"ז דללישנא בתרא בתמורה שם משמע דלרבא דאי עביד ל"מ מה"ט ריבית קצוצה יוצאה בדיינים וקרא דוחי אחיך כדי דלא לילקי ולפטור הבנים. אולם סברת הראשונים ברורה דמזה לבד דגלי ורמיא עליו החיוב וחי אחיך גלי דכיון דנתן לו מדעתו אהנו מעשיו וקנה גוף הדבר ורק חיוב מצוה עליו להחיותו בשויו של החפץ דלא תלי חיותו בגוף החפץ שנתן ומזה ידענו דיכין רשע וצדיק ילבש ופטרינהו רחמנא להיורשים וכיון דגלי דאהנו מעשיו ורק חיוב מצוה רמיא עליו להחיותו י"ל שפיר דלבנו אינו חייב להחזיר דחיוב המצוה ליתא בתורת ירושה ומה שהקשה עוד שם המח"א דנימא נ"מ זאת בין אביי לרבא לא קשי' כלל דדעת הרמב"ן והריטב"א דלרבא גלי קרא בריבית דאי עביד מהני כיון דאינו חייב בשעבוד נכסים ולברי' לא אזהיר ממילא מוכח דקנה גוף החפץ דלקח ממנו בריביתא ודברי הראשונים ברורים כשמש בצהרים וכל דקדוקיו של המח"א שם כל מעיין יראה בנקל ליישבם. ומ"ש הרמב"ן במלחמות פא"נ דריבית קצוצה יוצאה בדיינים מדין גזילה קאמרינן דחשיב גזל מדאסריה רחמנא אינו סותר דבריו דהחיוב להחזיר שהוא חייב כמו דחייבתו התורה מצד וחי אחיך הוא כמו גזל אבל מ"מ רק שויו ולא גוף החפץ ועוד הא גם בגזילה גלי רחמנא דאי עביד מהני ועיין מ"מ (פ"א ה"ט) הלכות גזילה לגבי לאו דלא תחמוד דדומה לגזל דמהני כיון דגלי קרא בגזילה דאי עביד מהני וא"כ אף אם הוא דומה לגזל ג"כ אי עביד מהני עכ"פ כיון דגלי דרק מצד חיוב דוחי אחיך חייב להחזיר ואין כאן שעבוד נכסים רק חיוב מצוה ולבריה לא אזהיר שפיר י"ל דאף לרבא אינו חייב להחזיר ליורשי הלוה ומ"ש עוד שם המח"א להוכיח מלשון הנ"י ריש פ' א"נ שכ' יכין רשע האב שהלוה בריבית ועשה איסור אסור לו להנות באותן מעות של ריבית והבן שהוא צדיק שלא עשה איסו' ילבש מותר להנות באותן המעות של ריבית מדכ' דאסור להנות משמע דחייב לאהדורינהו בעיניה תמהני הא כתב זאת בשם הרשב"א ודעתו דאינו חייב רק לקיים המצוה ואין ב"ד יורדין לנכסיו ומבואר דסובר דקנה גוף הדבר והרי הוא שלו וכשמחזיר צריך להקנות מחדש ובודאי הא דכתב דאסור להנות ממנו היינו שלא יתחייב להחזיר ובניו מותרין להנות היינו דאין צריך להחזיר כלל ואולי מ"ש שלא עשה האיסור מותר להנות באותן מעות של ריבית אף דאותן המעות אף אביו קנה ולא הי' חייב להחזיר רק התמורה אולם אתי לאשמועינן דאף אם קבל הבן אחרי מות אביו הריבית שקצב הלוה לאביהן ג"כ א"ח להחזיר וכמו שכ' כן הרמ"ה בש"מ ב"ק (דף קי"ב) כיון דאמר קרא אל תקח מאתו כו' לבריה לא אזהיר רחמנא שמעינן דא"נ שקל בניה ריביתא דהוה ליה לאבוהון גבי לוה ושקלי אינהו בתר מיתת אביהן מדעתיה דלוה לא מחייבי לאהדורי דהא קרא בשעת לקיחה קאי וקאמר עלה דלבריה לא אזהיר רחמנא באל תקח ואולי י"ל דזה כונת הנ"י דהבן מותר להנות באותן מעות של ריבית היינו אף לכתחילה ליקח אותן המעות כיון דאינו עושה איסור:

אולם כנראה הרשב"א ב"ק שם חולק ע"ד הרמ"ה בזה דהא כתב שם דבגזילה נמי נימא והשיב את הגזילה אשר גזל לבריה לא אזהיר וכ' דאסיפא דקרא סמך דכתיב וחי אחיך דמניה דרשינן אהדר ליה כי היכא דניחי בהדך וכיון דמדעתו יהיב לא אזהר אלא להך דשקלי' דניחי בהדיה אבל לבריה דלא שקל ליה מניה לא אזהר טפי מכל חד מישראל דליחין לי' עכ"ל מדייק דוקא לבריה דלא שקיל מני' לא אזהר אבל אם שקל אזהר ליה רחמנא גם נראה דלכתחלה עכ"פ אסור לו ליקח הריבית שקצץ לאביו כי היכא דלא יעבור אביו על לאו דלא תשימון דאם בא לידי גביה בסוף עובר למפרע אביהם ואף דלא בא לידי גביה בסיבתו לרשות מ"מ כיון דבסיבת הלואתו וקציצתו בא לידי גביה ליד יורשיו י"ל דנגמר האיסור למפרע ומה"ט נראה אף אם כבר גבה אביהן החוב בחיו ולא קבל עדיין הריבית ומת והלוה יהיב מדעתיה ליורשיו ג"כ לכתחילה אסור ליורשיו לקבל אף דהיה מקום לומר דבזה אף הרשב"א מודה כיון דאביהן לא הוריש להן החוב הזה דכבר פקע חיובו של הלוה מטעם דנתייאש מכח דאסור לו לקבל וכמו שכתב המהרי"ט (סי' מ') דנפקע מטעם זה חיובא דריבית ועיין מה שכתבתי בדברי חיים יו"ד (סי' ל"ד) בזה בהגהותי שם וא"כ נימא מה שהלוה נותן הריבית שעבר הוי כמו שנותן לאיש זר מתנה מ"מ י"ל כיון דעי"ז יעבור אביהן למפרע על לא תשימון אסור להם לקבל שוב ראיתי בספר קדושת יו"ט שם דמסתפק בשיטת רמ"ה אם רשאים לקבל מן הלוה לכתחלה ושוב פשיטא ליה דלכתחלה אסור עי"ש אולם באמת י"ל דדוקא אם עדיין נשאר החוב אצל הלוה והיורשים ירשו חוב זה בזה י"ל שפיר דאף הריבית על זמן שעבר בחיי אביהן אסור להן לקבל כיון דעכ"פ כרעא דאבוהון הן בחוב זה אבל אם כבר פרע הלוה הקרן ולא נשאר רק חוב ריבית כיון דאין ליורשין שום שייכות בחוב זה ולא ירשו כלל בזה הוו כמו זר ואיש אחר והוי כנותן הלוה מתנה מדעתו אולם למ"ש י"ל דאסור עכ"פ שלא יגמור הלאו אצל הלוה וצ"ע עדיין בזה יהיה איך שיהיה אין מדברי הנ"י ראיה להיפך מדברי הרמב"ן והריטב"א דסברי דמה שקבל קנה במשיכה ובזה אי עביד מהני דגלי קרא דאינו חייב להחזיר רק מטעם וחי אחיך עמך ולבריה לא אזהיר ע"כ דקנה וסגי בהחזרת התמורה וגם שצריך הקנאה ממנו להלוה אם מחזיר לו אף גוף הדבר שקבל ועיין ריטב"א קידושין (דף ו') ובנתיבות המשפט (סי' ר"ח) וא"כ יש מקום לומר דאינו חייב להחזיר רק ללוה עצמו ולא לבניו וכדעת הדגול מרבבה ובדברי המח"א הנז' הארכתי עוד במ"א ויבואר אי"ה בסי' שאחר זה:

ודע דדברי המהרי"ט ביו"ד (סי' מ') שכתב דריבית חיובו ברור ומדעתו נתחייב וכיון שנתחייב לו בקנין ובשעבוד נכסי מההיא שעתא קם לי' ברשותו דמלוה דאדם מתחייב בדבר שא"ח אלא איסור הריבית דל"מ למגבי מניה דב"ד לא מזדקיק ליה דלא שבקינן דנספי איסורא רק הלוה זכה מה שבידו מטעם הפקר נראה דאף בלא קנין אם בשעת הלואה קוצץ לו בעד שכר מעותיו הוי כמו שכירות דא"צ קנין ובההיא הנאה דמלוה לו יכול לחייב א"ע וכן מוכח מדברי רש"י קידושין (דף ו') שכתב ועוד היינו מלוה שאף הזוז הזה כבר מחוייבת ועומדת והיינו אף בלא קנין אם אזקפה ואמר ליה ד' בה' וכן בארוח זמן וקצץ מהני החיוב בההיא הנאה רק דאסור ליקח ולגבות מטעם איסור תורה ובמקום דליכא איסור חל החיוב ועיין ש"ע ח"מ (סי' ק"ד סט"ו) וברמ"א (סי' ס"ו סל"ב) דבעכו"מ הוי ריבית חוב גמור. ועיין ש"ך (סע"ב ס"ק קס"ב) ובתומים שם שדבריו מוקשים ויבואר אי"ה במ"א ותמהני על הגאון בעל חק"ל יו"ד (ח"ב סי' י"ג) שכתב על קושית האחרונים בש"ס ערכין (דכ"ב) אי בבע"ח ישראל אי דקאכיל ריבית מי שבקינן ליה ולישני שלוה אביהם ממעות עניים וכתב אף דמיעט הכתוב הקדש גבוה או עניים אהני לן דלא הוי איסור ריבית וגזל ואי שקל לא מפקינן מניה ואף לכתחילה מצי הלוה לתת ברצונו אבל במאי קנה ההקדש ריבית זה להוציא בדיינים דאין כאן אלא דברים ואף בשטר אין מטלטלין נקנין בשטר ואף אי קנו מניה נחלקו הפוסקים בקנין חתן דהוי קנין דברים ואף להסוברים דלא הוי קנין דברים היינו במתחייב ליתן משום מתנה אבל משום ריבית הא דגמר ליתן דגזל הוי ואין לגזל קנין עי"ש עוד באורך והדברים נפלאים הא ריבית לולא דאסרה התורה הוי חיוב גמור חלף אגר נטר וכמו שכ' רש"י והוא מטעם שכירות וכמ"ש מהרי"ט דעכ"פ בקנין נתחייב וממילא במקום דליכא איסור חייב מטעם שכירות דמה לי אם משכיר לו כלי או ממון ולכך איצטריך לאו בריבית משום דמדעתו יהיב ליה והיינו אף להתחייב היה מהני ע"פ דין אי לאו דאסר' תורה וא"כ בהקדש או ממון עניים שאין להם בעלים ידועים אם ליכא איסור מהני החיוב וז"פ:

ג

ג) וע"ד אשר דרש בהא דמבואר ביו"ד (סי' קע"ג ס"ג) במכר לו סחורה בי"ב ע"מ לפרוע לאח"ז דרשאי לומר תפרע לי מיד ולא אקח ממך אלא עשרה וכ' הרמ"א דדוקא אם כבר נגמר המקח בי"ב וזכה בו הלוקח כבר אבל קודם שנגמר המקח אם אמר לו תפרע לי עכשיו יו"ד אם לא ירצה הלוקח ליתן מיד שוב אסור ליקח אח"ז י"ב אם הוא דוקא אם החפץ שוה עכשיו יו"ד אבל אם החפץ שוה עכשיו י"ב והמוכר רוצה להוזיל אם יתן לו עכשיו אז אם אין הלוקח רוצה ליתן עכשיו יו"ד רשאי ליקח אח"ז י"ב. הנה בספר תפארת למשה כתב לאסור אף בכה"ג כיון דהמוכר גמר בדעתו למכור בעד מזומן עכשיו ביו"ד אף דשוה י"ב אסור לו ליקח אח"כ י"ב. אולם בס' מחנה אפרים דיני ריבית (סי' ל"א) כתב בפשיטות דאין מרבין על המכר איירי באינו שוה כל כך כדמוכח מדברי רמב"ם (רפ"ח) דאי בדשוה י"ב כי נמי התנה וא"ל אם מעכשיו ביו"ד ואם לאח"ז בי"ב מה בכך הא ליכא אגר נטר ואף דנתרצה ואמר לו אם מעכשיו ביו"ד לא מצינו אבק ריבית בשוה בשוה עי"ש דמדקדק ממה שכתב הרמב"ם כשיתבענו בדין א"ח ליתן אלא מה שהי' שוה בשעת המכר דאם היה שוה י"ב נוטל י"ב ובמל"מ שם כתב דלא בא הרמב"ם למעט זה דכיון דפירש הוה לי' אותו התוספות ריבית רק בא למעט דאם הי' שוה פחו' ממה שאמר אם יתן עכשיו דא"ח ליתן יותר:

וראיתי הדברים מבוארים ברמב"ן מלחמת ה' פ' איזהו נשך סוגי' דטרשה (דף ס"ה) וז"ל ועוד מתני' מילתא פסיקא נקיט אפי' שוה השתא נמי י"ב נמי אסור ובין ברישא (מרבין על השכר) ובין בסיפא (היינו אין מרבין על המכר) מילתא פסיקא תנן בין דשוייא דמיו דקצץ השתא בין דשויי' דמיו דקצץ דלקמי' רישא לעולם מותר סיפא לעולם אסור עכ"ל הרי מבואר כדעת המל"מ ותפארת למשה. ועיין עוד שם היטב במח"א וברמב"ן מלחמות ה' הנז' ותמצא כמה דברים לנגדו ומאפס הפנאי קצרתי:

ד

ד) ואשר רצה לדעת בהא דפוסקין על השער אם לדעת הרמב"ם המובא בטור יו"ד (סי' קס"ב) בהלואת סאה בסאה דאסור בקביעת זמן אם גם בזה אסור והנה ברמ"א שם (ס"ג) דבהותנה בפי' עד שעת היוקר אסור לכ"ע ובש"ך שם דלאו דוקא עד שעת היוקר רק כשהותנה שלא יוכל לסלקו עד זמן פלוני אסור ועיין מהרי"ט ח"ב (סי' ס') כתב כן בדעת הרמב"ם דע"כ איירי בהותנה שלא יוכל לסלקו טרם הזמן וכ' שם להוכיח מלשון הרמב"ם דדוקא בהלואה אסור ולא במכר ביצא השער והביא ראי' מבעה"ת מדכתב והיכא דבא ללות סאה בסאה לא תמצא שיהי' מותר לדעת כולם רק על שני דרכים אחד שהלוה בלא קביעות זמן כו' ומדקאמר דרך הלואה אי אתה מוצא מכלל דרך מו"מ אתה מוצא עי"ש במהרי"ט בסוף התשובה אולם הדברים נפלאים הא מבואר בבעה"ת (שער מ"ו ח"ד סי' נ"ג) בפוסק על הפירות ביצא השער לדעת הרמב"ם אינו מותר בקביעות זמן יעו"ש אכן בשיטה מקובצת סוף פ' איזהו נשך גבי לוין סתם מבואר שם בדעת הרמב"ם כדעת המהרי"ט ועיין תוס' ב"מ (דף ס"ד) ד"ה האי דכתבו כיון דאינו על דבר מבורר לא שייך קבלת אחריות וכן בפוסק על שער הגבוה ועי"ש בנ"י הטעם כיון דאינו על דבר מבורר ולעולם החיוב ליתן פירות ל"ח על קרוב לשכר כיון דמעולם הוא דרך מכר משא"כ בחביתא דחמרא שהוא על אותו חבית ואם נשבר החבית החיוב דמים הוי ריבית ולכאורה א"כ רבנן דיהבי זוזי אחמרא שמה ל"ה על דבר מבורר ואעפ"כ קאמר בש"ס רק הטעם משום דמעיקרא חלא חלא הא בלא"ה הוי אסור וי"ל דשם ג"כ עיקר המכר היה ממה שיש אצלם ועי"ש בתוספות בסוף דבריהם:

ובדברי הנ"י הנז' יש ליישב דעת המהרי"ט (ח"א סי' פ') בשאלה דצמר אשר תמה עליו המל"מ דשם בנידון דמהרי"ט היה המכירה בדבר ידוע והוי כנידון דחביתא דחמרא אולם בש"מ ב"מ (דע"ג ע"ב) הביא משם הרבה פוסקים ראשונים לתרץ דרבנן דיהבי זוזי אחמר' היה שלא יוכלו המוכרים לפרוע טרם שיבא הזמן לכך סברי לאיסור אי לאו מטעם דמעיקרא חלא משא"כ בפוסק על פירות שיכול לסלקו בכל עת שירצה המכר נגמר וברשות לוקח נתייקר משא"כ שם המכר אינו נגמר עד טבת ולפ"ז אף דבהלואת סאה בסאה לא בעינן דלא יהי' קביעת זמן מ"מ י"ל במכר גרע דאל"כ הוי באחריות וצ"ע עוד ועי' ג"ת שם שוב ראיתי תשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל (סי' נ"ב) שכתב במכר עורות שאינו מחוייב לקבלם רק בעיר שדר בו המקבל הוי כקוצב לו זמן דאסור בסאה בסאה באין לו די"ל דוקא בהלואה אבל בפסיקא י"ל דקיל מניה ולא נזכר דין זה לענין פסיקא (סי' קע"ה) ומהתימא עליו שלא הביא דברי בעה"ת ומהרי"ט הנז' וש"מ סוף פ' א"נ ועוד יש לעיין שמה בכמה דברים ומרוב טרדתי כעת ההכרח אלצני לקצר הפעם.

ידידו ומוקירו מאיר אוייערבאך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף