שו"ת אבני מילואים/כא
|
< הקודם · הבא > |
שאלה לבאר דיבור תוספות בע"ז פ' השוכר דף ס"ב וז"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה ש"פ וקשה בגופה נמי איכא ש"פ שלא כדרך הנאתן או באפרן כדתנן כל הנשרפין אפרן מותר וי"ל כיון דכל זמן שהוא בעין אסור למכור כמו כן אסור לקדש בו האשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או שאר הנאות עכ"ל. ואינו מובן דנהי דאסור ליהנות לכתחלה כיון דכבר קידשה אמאי אינה מקודשת כיון דלדידה חזי' בש"פ כיון דאפרן מותר. ועוד אמאי אצטריכו למידק מסיפא בדמיהן אין אבל בגופן לא והא בהדיא תנן דבגופן אינה מקודשת:
תשובה כבר הרגיש בכל זה בספר משנה למלך (פ"ה מאישות) וז"ל שם ועיין במ"ש התוס' ר"פ השוכר דף ס"ב ד"ה בדמיהן שכל דבריהם מתחלתם עד סופן נעלמו ממני ולא ידעתי כונתם עכ"ל. ונתתי את לבי לתור ולהבין דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל ונלענ"ד ע"פ דברי הר"ן שם ר"פ השוכר שהביא הירושלמי דר"פ האיש מקדש מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמר ר' חנינא זאת אומרת מקדשין בגזילה וכתב עלה הר"ן ז"ל דהכונה היא דלפיכך מקודשת לפי שאין דמי' אלו של ערלה וכלאי כרם שאלו היה כן אף דמי' הללו היו אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני שמכרן בדמיהן דמה לי הן מה לי דמיהן אלא מש"ה מקודשת שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכ"כ שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין דדוקא בע"ז היא דחידשה התורה שאע"פ שאין להן דמי' שיהיו חליפיהן נתפסין באיסור אבל בשאר א"ה לא ולכך מקודשת. וכ"כ עוד הר"ן רפ"ק דחולין דברים אלו בקיצור. ובמשנה למלך פ"ה מאישות כתב על דברי הר"ן אלו דאפילו מכרן לנכרי אע"ג דרשאי הנכרי ליהנות מהן וא"כ הדמי' חליפי א"ה נינהו. מ"מ כיון שהתורה אמרה שלא יחליפם ולא ימכרם ואסרה כל הנאות שבו נמצא שדבר זה אין לו דמי' ואם לקח ממון בעדו אינו אלא גזל או מתנה בידו. וכן מתבאר מדברי הר"ן רפ"ק דחולין שכ' שכיון שלא היה לו רשות להחליפן וא"ה הן דמיהן וחילופיהן אינן אלא כגזל ביד המוכר עכ"ל. וכיון שכן ניחא שפיר הא דמקדש בא"ה א"מ דכבר כתב הסמ"ע בח"מ סי' ק"ץ דכסף קנין צריך שיהיה על שווי המקח. ואם נותן כסף לקנייה בלחוד לא מהני דבשדה עפרון נמי היה כסף שווי המקח ע"ש. וכן כסף קידושין צריך שיהיה שיוי וחליפי הקידושין וא"כ הכא במאי מיקדשה כיון דאשה זו אינה חליפי הערלה וכה"כ דכיון דא"ה הן לא תפסי חליפין כלל שאין להם דמים. ואע"ג דאשה יכולה ליהנות בהן שלא כד"ה או באפרן כיון שהוא אינו רשאי לקדש בהן אשה א"כ אין האשה חילופן ודמיהן ואנן בעינן שתהי' האשה חליפי הכסף ושווין והנך א"ה כי היכי דלא תפסי דמים בחלופיהן ה"נ לא תפסי לקידושין בחילופיהן. מידי דהוי אנכרי דמותר נמי ליהנות בהם אלא לפי שאין הישראל המוכר רשאי למוכרן אין הדמים נתפסין בחלופיהן והוי גזל ביד הישראל וכמ"ש במש"ל. ה"נ אע"ג דאשה יכולה ליהנות בהן כיון דהוא אינו רשאי לקדש בהן. אין קידושיה נתפסין. וזהו כונת התוס' שכתבו דכל זמן שהוא בעין אסור למכרו כמו כן אסור לקדש בו דהוי כמו מכירה חשובה ור"ל שאין קידושי אשה נתפסי' בהם כיון שהן א"ה:
ומה שהאריכו התוס' בלשונם דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דש"ע כו'. דתיפוק ליה דכסף קידושיה צריך שיהיו שיווי הקידושין וא"ה אין להן דמי' נלענ"ד בכוונתם לפמ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ק דקידושין דף ו' בהא דאמרו שם גבי המקדש בהרוחת זמן הוי הערמת רבית. וכתב הוא ז"ל הא דלא הוי רבית קצוצה משום דלא שקיל מידי שהאשה אין גופה קנוי לבעל ע"ש. ולפ"ז הי' אפשר לומר נהי דא"ה אין להן דמי' לקנות חפץ בחלופיהן אבל קידושי אשה שאינו קנין חפץ אלא לאוסרה אעלמא שפיר נתפס קנין כזה אפי' ע"י א"ה. לכך כתב התוס' דהוי כמו מכירה חשובה דגמרינן קיחה קיחה מש"ע וזה לא דמי לקיחה דש"ע שראוי לקנות בו חפץ או שדה כלומר כיון דעיקר קידושי כסף מקיחה קיחה גמרי' כי היכי דבשדה לא מהני איסורי הנאה דכיון שהתורה אסרה לקנות על ידיהן אין להם דמים ואין השדה נתפס בשווים ה"נ אין אשה נקנות ע"י א"ה. דבעי' נמי שיהיה הכסף שיווי הקידושין וכמ"ש:
עוד נראה לפרש הא דכתבו תוס' דהוי מכירה חשובה משום דקידושי אשה מצוה וקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו. והוי ס"ד דאע"ג דאין חפץ נקנה בא"ה משום שהתורה אסרה הנאתן ולכך לא נתפס החפץ בדמיהן. אבל מצוה דלאו ליהנות ניתנה הי' אפשר לומר שנתפס בדמיהן. לכך כתבו תוס' דהוי מכירה חשובה דגמר קיחה קיחה מש"ע וכמו דלא מהני לקנין שדה ה"נ לא מהני לקנין אשה. ודו"ק:
ולפ"ז קידש בא"ה אפי' היתה היא חולה שיש בו סכנה ומותר' ליהנות מהן מ"מ כיון שהוא אין לו רשות למכרן אין להן דמים ולא עדיף ממכרן לנכרי דהמעות גזל בידו שאין הדמים נתפסים כיון שאסורין על המוכר ה"נ אין הקידושין נתפסין בהן ואנן בעינן שיהיה הכסף שווי האשה וכמ"ש בסמ"ע סי' ק"ץ לענין קנין קרקע וכמ"ש. ובמשנה למלך פ"ה מאישות כ' וז"ל נסתפקתי באשה שהיתה חולה שיב"ס דשרי לה א"ה כו' מי אמרינן טעמא דהמקדש בא"ה א"מ הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום שהרי אינה יכולה ליהנות מהן כלום. ולפ"ז אם יכולה ליהנות הוי' מקודשת א"ד טעמא דא"מ משום דלמקדש אינו שוה כלום כו' ועוד היה אפשר לומר דטעמ' דאינה מקודשת לפי שאסור לו ליהנות מא"ה ולפ"ז אפי' היתה חולה אינה מקודשת עכ"ל. והנה לפי טעם האחרון שכתב במש"ל משום דאסור ליהנות מא"ה לא היה לנו לומר אינה מקודשת דכיון דעבר ונהנה אין הקידושין נפקעין. ועיין בנדרי' דף מ"ז דבעי לה בחליפין ואמרי' ת"ש המקדש בערל' כו' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחי לה ה"נ דלכתחלה לא. וכתבו תוס' שם דכונתו שרצה להוכיח דשרי לאתהנויי מחליפין דאי אסור ליהנות היה לנו לומר דאסור לו לשהות עמה באותן קידושין ודחי לה דלמא לכתחלה לא. ואע"ג דע"י הקידושין הוא נהנה ממנה לכתחלה. דוקא בקידושין הוא שלא תקנו חכמים להפקיע הקידושין כיון שהיא אשתו הוא חייב ליהנות ממנה אבל אם לקח מן המעות כלי אסור ליהנות ממנו דאסור בחילופיהן קרינן בי' עכ"ל. הרי דמחמת איסור הנאה אין הקידושין נפקעין מעיקרא.
אלא דהיה צריך לקדש קידושין אחרים שלא יהנה ממנה ע"י א"ה וכיון ששנינו המקדש בערלה א"מ ע"כ לית ליה הטעם משום דאסור ליהנות אלא עיקר הטעם כמ"ש דכסף קידו' צריך שיהי' דמי שיווי המקח והקדושין וא"ה אין להן דמים ואין קידושי האשה נתפסין בא"ה ואין כאן קידושין כלל. ומיהו בקידש בדמיהן דמקודשת אף ע"ג דאסור למחליף כיון דאינו אלא בדמיהן דמקודשת אף ע"ג דאסור למחליף כיון דאינו אלא מדרבנן ובקידושין לא גזרו לדמיהן הוו להו שפיר שווי הקדושין שנתפסין קידושי אשה בהן. ודו"ק:
והא דכתבו תוס' קושייתם מדיוקא דסיפא דקתני בדמיהן. ולא הקשו כן מרישא דתנן בהדיא המקדש בערלה א"מ וכמ"ש. נלענ"ד דמרישא הוי אפשר לתרוצי דאיירי בדלא ידעה וכמ"ש תוס' ס"פ האיש מקדש וה"ל מקח טעות. אבל מדתנן בסיפא קידש בדמיהן מקודשת ע"כ מיירי בדידעה דאל"כ אפילו בדמיהן א"מ דמצי למימר לא ניחא ליה דלתעביד איסורא על ידי כיון דדמיהן אסורין למחליף ואסור לו לכתחלה לקדש בהן האשה דכה"ג כתב בית שמואל באה"ע סימן כ"ח סק"ג גבי לא ידעה שהוא גנוב אע"ג דקנתה ביאוש וש"ר א"מ משום דמצי' אמרה לא ניחא לי' דלתעביד איסור' על ידי ע"ש וה"נ כיון דלכתחלה אסור לקדש בדמיהן אלא דבדיעבד לא אסרו להשהות עמה א"כ מצי' למימר לא ניחא לי דלתעביד איסורא על ידי אע"כ דמיירי בדידעה ואפ"ה דוקא בדמיהן מקודשת הא בגוף הערלה א"מ אע"ג דידעה ולכך שפיר הקשו דהא מותר ליהנות באפרן. איברא בחידושי לאה"ע שם סימן כ"ח כתבנו דהך סברא דב"ש במחלוק' שנוי' בש"ס קידושין דף נ"ג במקדש בהקדש ר' מאיר סבר א"מ משום דאמרה לא ניחא לי דליתחל הקדש על ידי ור' יודא סבר מקודשת ע"ש וקי"ל כר"י וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מאישות ע"ש וא"כ ליתי' להך דב"ש ואפי' בדלא ידעה א"י לומר לא ניחא לי דלתעביד איסורא ע"י אלא דבמתני' שם דהמקדש בערלה חשיב נמי חולין בעזרה ומשמע בש"ס שם פ' האיש מקדש דף נ"ז דמוקי לה כר"מ דס"ל חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא ע"ש. ולר"מ הא ס"ל דיכולה לומר לא ניחא לי כו' וא"כ בקידש בדמיהן דמקודשת ע"כ בדידעה ושפיר דייקי תוס' הא בגוף הערלה א"מ פי' ואפי' בדידעה:
והרב מהר"י כולי בהגהת מש"ל כתב ז"ל ואי קשי' לך על מה שצידד הרהמ"ח לעיל דאפשר דטעמא דא"מ לפי שאסור ליהנות כו' דהא מצוה קעביד ולאו ליהנות ניתנו ועיין בתשו' הר"ן סי' כ"ד ונ"ד דקידושי אשה צד מצוה יש בהן אע"ג דאיהי לא מפקדא אפו"ר הביא דבריו מרן הב"י שם סי' רכ"ח. ותו קשה דבפ' המביא תניין דף כ' תנן כתבו על איסורי הנאה כשר ואי כדברי הרהמ"ח כי היכי דהמקדש בא"ה א"מ דאסור ליהנות כו' ה"נ אית לן למימ' דאם כתב גט על א"ה דאינ' מגורש' שכן נהנה. גם התוס' שם ד"ה בכתובת קעקע כתבו ז"ל ואפילו הוי הכא איסור דאורייתא מ"מ הוי גט כדאמרינן לעיל כתבו על א"ה כשר אע"ג דאסור לכתחלה דמתהני מאיסורא. גם בתוס' ע"ז דף ס"ב בד"ה בדמיהן מבואר דטעמא דהמקדש בא"ה לאו משום דלית בה ש"פ אלא משום דאסור מן התורה ליהנות בהם. עכ"ל:
והנה לפ"מ שביארנו כונת דברי תוס' אין הטעם משום שאסור ליהנות בהן דא"כ בדיעב' אין הקידושין נפקעין בשביל כך אלא כיון דמה"ת אסור ליהנות בהן אין להם דמים וקידושי כסף צריך שיהיה דמי שיווי הקידושין ובא"ה אין הקידושין נתפסין בהן. אבל המגרש בא"ה שם אין הגט בתורת שיווי וא"צ להיות דבר נתפס בדמיו מש"ה איסורא דעביד עביד והגט כשר. [וכן המקדש בשטר שכתבו על א"ה מקודשת מה"ט שא"צ להיות כאן דבר נתפס בשיווי דמיו] ומ"ש הרב הנ"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו כבר כתבתי דהיינו שכתבו תוס' דהוי כמו מכירה חשובה ומשום דקידושי כסף גמרינן קיחה קיחה מש"ע וכל שאינו כסף לקנין שדה לא מהני לקידושין וכנ"ל. ועוד נראה דאע"ג דמצות לאו ל"נ מ"מ כל דמתהני גופי' בהדי מצוה אסור וכמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו וז"ל וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך עלי אמאי מתסר והא מצות לאו ל"נ י"ל דכי אמרי' מצות כו' ה"מ שאין קיום המצוה חשיב הנאה. אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי קיום המצוה הנאה מקרי ומש"ה אמרי' פ' ראוהו ב"ד דף כ"ח הנודר מן המעין טובל בימות הגשמים אבל לא בימות החמה עכ"ל. וה"נ חשיב הנאת גופי' במה שנעשית קנינו ומשתעבדא ליה בהדי מצות קידושין. ודו"ק:
אמנם הרשב"א בחי' לנדרים שם הקשה ג"כ קושיא זאת. ותירץ דהמצוה אינו אלא משום דמשעבדא לי' וכיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד ליכא מצוה ע"ש. ומשמע מדבריו דאפילו נהנה גופו בהדי מצוה נמי שרי. אלא הא דהנודר מן המעין דאסור בימות החמה הוי תיובתא להרשב"א דמבואר דהנאת גופו בהדי מצוה אסור. איברא גם להר"ן ז"ל קשה מהא דאמרי' בעירובין דף ל"א גבי עירוב בבית הקברות דכ"ע מצות לאו ל"נ והכא בהא קמפלגי מ"ס אין מערבין אלא לד"מ ומר סבר מערבין אף לדבר הרשות ומערב לד"מ היינו ללכת לבית האבל או לבית המשתה כדאיתא פ' כיצד משתתפין ובבית המשתה מתהני גופי' בהדי מצוה ונראה לפמ"ש הרשב"א בחי' פ"ק דסוכה דף ל"א בהא דאמר רבא מצות לאו ל"נ וז"ל ואע"ג דמתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר בע"הז בע"הב לא חשיב נהנה בא"ה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנא' מן האיסור וכדרך שאמרו הנודר הנאה מן המעין טובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע"פי שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומא' לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה כשירה דמצות לאו ל"נ ואע"ג דמרווחא טובא בהאי חליצה לא חשיבא הנאה באיסור עכ"ל. וא"כ ה"ה במערב לד"מ אע"ג דעירובו מכשירו לאכול בבית המשתה לא עדיף מטבילה שמכשירתו לאכול בקדשים או חליצת סנדל של ע"ז דמרווחא להנשא לבעל ואפ"ה כיון שאינו נהנה מגופו של איסור לא מקרי הנאה. ודוקא בטובל במעין בימות החמה דמתהני מגופו של איסור משא"כ הנאה הבאה לו אח"כ מותר. ולמ"ד מערבין לדבר הרשות הרי נהנה מגופו של איסור שנעש' לו בית הקברות מקום לקנות שם שביתתו ויש לו משם רשות לילך אלפים ואין שום מצוה בזה. משא"כ המערב לד"מ דבמה שקונה שביתתו אין כאן איסור דמצוה היא לקנות שביתתו זאת. ומה שיהנה אח"כ בבית המשתה הו"ל כמו שאר שכר מצוה הבאה לו אח"כ דלא חשיב הנאה. וכן בסנדל של ע"ז בשעת חליצה היא מקיימת מצוה ואין כאן הנאה. וכן הטובל במעין בימה"ג אין כאן בשעת מעשה אלא הנאת טבילה שהיא מצוה ומה שיהנה אח"כ לא אכפת לן. איברא בקידושי אשה כיון דבשעת קידושין משתעבדא לי' הוי הנאת גופי' בהדי מצוה מגוף האיסור וכמו הנודר מן המעין דאסור בימות החמה. ובר"ה דף כ"ח מסיק דאם תקע בשופר של עולה ושל שלמים יצא דמצות לאו ל"נ. וקשה בספר כפות תמרים דמשמע דמבלעדי המצוה אין לו שום הנאה ובתוס' דף כ"ה ד"ה חוטא בל יתנאה כתבו דבתקיעת שופר מתנאה בקול תקיעתו וא"כ אמאי יצא י"ח ע"ש. ולפמ"ש הרשב"א בנדרים משמע דאע"ג דמתהני בהדי מצוה שפיר דמי. אלא דכבר כתבנו דהא דנודר מן המעין אסור בימות החמה מבואר כדברי הר"ן דהיכא דמתהני גופי' בהדי מצוה אסור. גם מדברי הרשב"א פ"ק דסוכה שהבאתי לעיל נמי משמע דוקא הנאה הבאה לו אח"כ הוא דמותר גבי מצוה אבל אי מתהני מגופו של איסור בהדי מצוה אסור. וצ"ע:
ומה שהקשה בס' כפות תמרים דהא בתקיעת שופר מתהני בקול תקיעתו. נראה דאע"ג דעביד איסורא במה שהתנאה בקול תקיעתו אפ"ה שפיר יצא י"ח דאפי' למ"ד מצות ליהנות ניתנו הו"ל למימר איסורא דעבד עביד ויצא ידי חובתו אלא משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה וכדאית' בירושלמי אלה המצות אם עשית כמצותן כו' ומצוה הבאה בעבירה אפי' בדיעבד לא יצא ולכך למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ בתקיעתו ליכא איסור כלל ומאי דמתהני בקול תקיעתו זה אינו בגוף המצוה אלא כמי שעושה עבירה אחרת בהדי מצותו. וכאילו הוציא שופר מר"הר לר"הי בשבת ותקע בו דיצא כיון דיכול לצאת י"ח שלא בעבירה לא הוי מצוה הבאה בעבירה ה"נ כיון שיכול שלא להתנאות בקול שופר תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה. אחר כתבי מצאתי בס' שער המלך פ"ח מהלכות לולב שהקשה להרשב"א מהא דנודר מן המעיין דאסור בימות החמה. וכתב שם בשם ס' הרוקח שכתב בשם המאירי ז"ל מיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאע"פ שבשעת קיום המצוה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה כגון הנודר הנאה מן המעיין דאסור בימות החמה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפ"ז מותר לסכך באיסורי הנאה מחודשים עכ"ל. הנה מבואר מ"ש ושמח לבי כמוצא שלל רב שזכיתי לדעת גדולים עכ"ל שער המלך. ואכתי אינו עולה יפה הא דמזין עליו בימות הגשמים ולא בימות החמה דאין הדעת נותנת שיתהנה מאותה טיפה אחר הזאתן ואין כאן הנאה אלא בשעת הזאה. ועיין עוד בהרשב"א בחידושיו שם בנדרים דאחר שתירץ על מצות עונה שאינה מצוה אלא מחמת השיעבוד ובהפקעת השיעבוד פקעה המצוה הק' עוד דהא איכא מצות פו"ר דרמי' עליה דידי' ותירץ דאינו מחוייב להקים זרע מאשה זאת דאפשר לו לקיים באחרת ע"ש. ובשער המלך הקשה עליו מהמודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"ג דאפשר לו לקיים ע"י איש אחר ואפ"ה שרינן ליה מטעמא דמצות לאו להנאה ניתנו ע"ש. ולענ"ד נראה דודאי היכא דליכא הנאת הגוף אלא הנאת המצוה אע"ג דאפשר לו ע"י אחר אין בכך כלום כיון שאין כאן הנאה כלל דמצוה לאו הנאה היא ומש"ה המדיר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה וכן מכסין בעפר עיר הנדח' אע"ג דכל הני אפשר באחרי' כיון דאין כאן שום הנאת הגוף אלא אותה הנאה של מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומותר. אבל היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אלא דמחמת המצוה שרינן ליה הנאת גופו בזה יש חילוק דהיכא דאי אפשר ע"י אחר מותר אפי' מתהני בהדי מצוה. אבל היכא דאפשר ע"י אחר לא שרינן ליה הנאת גופו דבהדי מצוה. לכך בהנאת תשמיש כיון דאיכא הנאת גופו אלא מחמת המצו' הי' לנו להתירו וכיון דאפשר באחרת אין אנו מתירין לו הנאת גופו. וכן בביעור חמץ דמצותו בשריפה אסור לאתהנויי בהדי מצותו כדאית' ר"פ כ"ש כיון דיכול לקיים המצוה בלא הנאת גופו וה"נ יכול לקיים המצוה באחרת. ובהכי ניחא לן שפיר הא דמודר הנאה מחבירו מזה עליו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וכן הנודר מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה משום דבהני איכא הנאת גופו בימות החמה אסור לו ליהנות בהדי מצוה כיון דאפשר באחר שיזה עליו או לטבול במי מערה וכדומה שלא יהנה מן האיסור בהדי מצותו משא"כ בימות הגשמים שאין כאן אלא הנאת מצוה בלחוד ולאו ליהנות ניתנה ומותר אע"ג דאפשר באחר וכמ"ש וזה ברור. ולפ"ז בקידושי אשה אף על גב דמצוה הוא ומותר ליהנות בהדי מצוה אליבא דהרשב"א ז"ל מ"מ כיון דאפשר בקידושי היתר שלא באיסורי הנאה אסור ליהנות הנאת גופו בהדי מצוה אפילו להרשב"א וכמ"ש:
ולכאורה היה נראה ראיה לדעת הרשב"א דאע"ג דמתהני גופי' בהדי מצוה לית לן בה. מדאמרינן ר"פ כל שעה ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא איצטריך סד"א הואיל ואין ביעור חמץ אלא שריפה ליתהני בהדי מצוה קמ"ל דלא הרי דהוי ס"ד דמותר לאתהנויי בהדי מצוה אלא דמסקי' דאסור משום דאפשר לקיים המצוה באופן שלא יהנה הנאה אחרת בהדי מצוה אבל היכא דאי אפשר לקיים המצוה בלא הנאת גופו מותר דאלת"ה קשיא מאי קמ"ל דהיכא דאפשר בלא הנאה דאסור הא אפי' אי אפשר נמי אסור אע"כ דהיכא דלא אפשר מותר מיהו נראה דלאו ראיה היא דאיכא למימר דסד"א כיון דאין ב"ח אלא שריפה יהא דינו כתרומה טמאה דשרי לאתהנויי בשעת שריפתו וכמ"ש לעיל סי' י"ט ע"ש:
ובני הנבון מו' יוסף דוב בער נ"י כתב אלי מחידושיו וז"ל כתב הרמב"ם פ"א משופר שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל. והתפלאו בזה בלח"מ ובס' כפות תמרים במ"ש שאין בקול דין מעילה שהוא נגד סוגית הש"ס דבהדיא אמרי' כיון דתקע בו מעל ותירצו שהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דפסחים דאמרי' קול ומראה וריח אין בו משום מעילה וסוגיות חלוקות הן עיין בדבריהם. ולולא שאיני כדאי הייתי אומר דלק"מ דהא דאמרי' דאין בקול דין מעילה פירש"י לפי שאין ממש בקול ע"ש. והיינו בשיר שאינו של מצוה שאין שום הנאה מגוף הכלי שיר אלא מהקול היוצא ולא אכפת לי' אי קל מן שמיא נפל והי' כנגן המנגן ובסים קלי' כקלא דכינרא או בתוף וכנור יזמרו לו ואינו צריך אלא לקול. אבל בשופר של מצוה כך הוא צריך לעצמו של שופר כמו לקולו שאם ישמע קול שופר מבלעדי שופר לא יצא י"ח וכמה דינים נאמרו בעצם השופר והשופר יש לו ממש ובדבר שיש לו ממש שייך בי' מעילה ויתיישב בזה מה שהקשה בספר כפ"ת דהכא משמע דמבלעדי המצוה אין לו שום הנאה ולעיל כתבו תוס' ד"ה חוטא בל יתנאה דבתקיעת שופר מתנאה בקול שופר ע"ש. ולפמ"ש ניחא כיון דלרבא מצות לאו ליה"נ ואין כאן הנאה מגוף השופ' רק מקול היוצא שמתנא' בו כמו בתוקע לשיר ובזה אין מעילה דקול ומראה וריח אין בהם מעילה. וממילא מתורצת גם קושיא עצומה שהק' בס' כפ"ת בהא דמתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע נימא דבתחלת התקיעה מעל ויצא בסוף התקיעה ע"ש. ולפמ"ש ניחא דכל אימת דלא יצא לא מעל בקול שאין בו ממש ועיקר מעילה משום עצם השופר שהוא יוצא בו ידי חובתו וכמ"ש והיינו בתר דתקע וזה נכון. ואפשר לכוין בזה לשון הרמב"ם דבתחלה כתב דאם תקע יצא דאין מעילה בקול ר"ל במה שמתנאה בקול שופר וכקושית כפ"ת ע"ז כתב שאין מעילה בקול. וא"ת הרי נהנה בשמיעת קול שופר ר"ל במה שיצא י"ח ולזה צריך גוף השופר ויש בו ממש ושייך בי' מעילה וכמ"ש. ע"ז כתב מצות לאו ליהנות ניתנו ותתישב עם זה קושית לח"מ על סיום לשון הרמב"ם ע"ש ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |