שדי חמד - פאת השדה/כללים/ה/ג
|
< הקודם · הבא > |
הפסק בדבור. אי בעינן כדי דבור או אפילו שתי תיבות או תיבה אחת חשיבא הפסק כתבתי בנדפס בריש מערכה זו (כלל א') עי"ש ונשמט משם לרשום לענין שמיעה אי הויא הפסק כשעוסק בדברים שאסור להפסיק בהם אי אמרינן דשומע הוי כעונה ממש לענין הפסק והוא לעיין במה שהבאתי בשדי חמד בחלק אסיפת דינים במערכת ה' אות י"ב ושם רשמתי לענין הפסק באמצע הברכה והפסק בין ברכה להדבר שמברכים עליו איזה מהם חמור יותר עי"ש ומדברי התוספות בברכות ד' לד. ד"ה לא יענה אמן שרשמתי בנדפס בריש מערכה זו מתבאר יפה דדבור דחשיב הפסק הוא בכל לשון אף בלשון הקודש מדשקלו וטרו על עניית אמן ואמירת תיבת כהנים אי חשיבי הפסק או לא מפני שהם צורך התפלה עי"ש משמע דדכוותייהו בתיבות שאינן שייכות לתפלה וכן לשאר דברים שאסור להפסיק בהן אף שהן בלשון הקודש חשיבי הפסק וכמו שכתב רבינו עובדיא בפירוש המשנה ריש פרק היה קורא שאין חילוק לענין הפסק בין דבור בשאר לשונות ללשון הקודש ודבר זה היה פשוט מאד בעיני ולא הוצרכתי לכתבו אלא לפי שראיתי לגדול בדורנו הרה"ג מוהרא"ף ספר אברהם אזכור במערכה זו אות פ"ה שציין לעיין בזה חמ"י בקריאת שמו"ת כנראה שבחמ"י מפלפל בזה ואינו מצוי אצלי ואולי רק על קריאת שמו"ת הוא שפלפל שם אבל בשאר דברים שאסור להפסיק בהם פשוט שגם בלשון הקודש אסור:
ודע שמה שכתבתי בנדפס שמעיני הגאונים תבואת שור ושערי תשובה ודעמייהו שכתבו דתיבה אחת גם כן הויא הפסק ולא בעינן כדי דבור נעלמו דברי התוספות בברכות ד' ל"ד בד"ה לא יענה שמפורש כן בדבריהם ועי"ש בדברי הרא"ש (סימן י"ז) שגגה היתה בידי והערני על זה אברך יקר ונחמד הבחור כמ"ר מנחם שמואל סלאנים יצ"ו שכל הרבנים שרשמתי בנדפס בענין זה הם המדברים לענין דיעבד אם חשוב הפסק וצריך לחזור או לא ומדברי התוספות הנ"ל לא למדנו אלא שלכתחלה אסור להפסיק אפילו בתיבה אחת אבל לא נשמע מדבריהם שאם עבר והפסיק בתיבה אחת שצריך לחזור והצדק אתו אבל הדין אמת שאפילו אם הפסיק בדבור אחד צריך לחזור כמו שכתבו הרבנים שהבאתי בנדפס וכן מתבאר ממה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה בסי' תקצ"ב הביא דבריו הרב ר' חיים ביז"ה בתשובתו שבספר לב חיים ח"ב סי' רט"ו ד' קמ"ז ע"ב (ד"ה עלה) מעיד אני ששמעתי מהרב מוהר"ש ן' וילייסיד שהרב אביו הנהיג בניקאפאל שלא לתקוע בלחש משום מעשה שהיה פעם אחת היו מתפללין בלחש והמנהג כשמגיעים לסיום הברכה אומר החזן הברכה (החתימה) בקול רם כדי שישמעו הצבור התקיעות ושמע שהרב מוהר"ר איסתירוק ן' שאנג"י ענה אמן אחר הברכה ולכן הנהיג משם והלאה שלא לתקוע בלחש עכ"ל והנה ידוע כי מנהג זה (לתקוע בתפלה שבלחש) יסודתו בהררי קודש והוזכר בדברי הראשונים ונהגו כן בהרבה מתפוצות ישראל עיין בתשובה שבספר לב חיים הנ"ל ואם דבור אחד לא חשיב הפסק בדיעבד מה כל החרדה הזאת לבטל מנהג קבוע שנהגו בו מדור דורים מפני שפעם אחת טעה אדם אחד וענה אמן והרי זה דיעבד ובדיעבד אינו הפסק ולא יצאתה שום תקלה מחמת המנהג שנצטרך לבטלו אלא ודאי מוכח שדבור אחד הוי הפסק ומפני התקלה ראה והתקין שלא לתקוע בלחש כלל וזה ברור ומה שהבאתי בנדפס בשם הגאון פרי מגדים בסי' ר"ו סק"ד דאף דבור אחד הוי הפסק הנה עתה ראיתי שביו"ד סי' י"ט במשבצות זהב סק"ד הא מילתא רפיא בידיה ומסיק בצריך עיון אם הפסק בשיחה פחות מכדי דבור הוי הפסק או לא וכתב לדחות ראיית הגאון תבואת שור מגביל לתורי שהם שתי תיבות עי"ש וכבר עמד בזה ידידי הרב מנחת יוסף בסי' י"ט ועי"ש שהביא שבהגהות רעק"א א"ח סי' ר"ו כתב דהפסק בשיחה הוא אף פחות מכדי דבור וציין לעיין בשו"ת בנין עולם ארח חיים סימן ה' ואינו מצוי אצלו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |