שדי חמד - פאת השדה/כללים/ב/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים ב לז

סימן לז

ברכת התורה שנחלקו הפוסקים ראשונים ואחרונים אם היא מדאורייתא מתבאר ממה שרשמתי בנדפס באות ו' דמסקנת רבני האחרונים היא דאינה אלא מדרבנן ועיין לעיל באות כ"ט הנה עתה ראיתי מה שכתב הגאון כתב סופר בא"ח סי' כ' שהביא מה שכתב מר חתנו להקשות על מרן הפרי חדש שכתב שברכת התורה היא מן התורה כדמוכח מההיא דאיתא בנדרים אקרא דעל מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה ורבינו הטור שהביא סוגיא זו לא הוצרך לכתוב שהיא מן התורה וכו' דמה יענה על הרמב"ם שהוא סובר שהיא מן התורה (לדעת הרב פרי חדש) ולמה לא פירש שהיא מן התורה דנפקא מינה לספק בירך אם חוזר ומברך ורצה מר חתנו ליישב דכיון דחומר הספקות מדרבנן להרמב"ם ואם כן בספק ברך אין כאן אלא חיוב דרבנן לא חש הרמב"ם לבאר זאת והגאון המחבר דחה דבריו דכיון דאתחזק בחיוב לברך הנה בכי האי גוונא גם להרמב"ם מחוייב לברך מן התורה ולכן כתב ליישב קושיתו שאין דרך הרמב"ם לכתוב מה שלא בא מפורש בש"ס אף דמוכח הכי להדיא בש"ס ועוד שקיל וטרי על מה שכתב מרן הפרי חדש דאף דאין כל השלש ברכות מן התורה כי רק הברכה אחת היא מן התורה מכל מקום כשמברך מספק מברך כל השלש ברכות כמו בקריאת שמע דבמסתפק קורא עם הברכות והקשה מר חתנו למה לא הביא ראיה בדומה לברכות התורה והיא מקריאת שמע עצמה דאף דאין חייב מן התורה אלא בפרשה ראשונה בנסתפק קורא כל הפרשיות והוא הדין בברכת התורה והשיב הגאון המחבר דאי מהתם הוה אמינא שניא ההיא דליכא הזכרת שם ומלכות דהוי כקורא בתורה ואין מזה ראיה לברך ברכות בשם ומלכות וכו' אלו תורף דב"ק:

הנה מזה נראה דמסכים לסברת מרן הפרי חדש דברכת התורה היא מדאוריתא אמנם באמת אין מזה הכרח משום שאף שאינו סובר כמותו גדול כח מרן הפרי חדש וכדי הוא לשאת ולתת בדב"ק אבל לענין דינא אם הלכה כמותו או לא כיון דלא איתשיל עלה לא נחית לעומקא דדינא לברר ההלכה וזה ברור ועמד שם ליישב הנוסח של הברכה לעסוק בדברי תורה שפירש הרב טורי זהב דעיקר הלימוד הוא העסק בעיון תמיד וכו' והרב פרי חדש הקשה תינח תלמידי חכמים אבל עמי הארץ שאינם יודעים ללמוד רק תהלים ומעמדות איך יברכו לעסוק ולכן העיקר לברך על דברי תורה והרב כתב סופר יישב לזה בדרך דרש דכיון שהעמי הארץ מחזקים ביד העוסקים בתורה נחשב להם כאילו עסקו בעצמם כמו שאמרו מצאתי להם רפואה מן התורה וכו' וכו' והאריך בדברים ערבים טובים ונכוחים עי"ש דב"ק מתוקים מדבש ועם שיש לפקפק קצת דמה נענה על מה שגם העמי הארץ עניים ומרודים שאין מחזיקים ביד העוסקים בתורה מברכים לעסוק בדברי תורה הרי אמרו אין משיבין על הדרש ועוד כיון דישראל קדושים ורוצים להיות מחזיקים אלא שאין להם מעלה עליהם כאילו מחזקים בידם דמחשבה טובה וכו' חשב אדם לעשות מצוה וכו' ובספר אשל אברהם להגאון מבוטשאטש בריש סי' מ"ז כתב דממה שנהגו להקל באמירת סליחות קודם ברכת התורה מוכח דנקטי כמאן דאמר דכל שאינו דרך לימוד אין צריך לברך ברכת התורה ועל זה התפלא דאם כן איך מברכין ברכת התורה כל אותם שאינם יודעים ללמוד וכל מה שלומדים תהלים וכיוצא אינו אלא כשיחה בעלמא והיה ראוי שלא יברכו בתורה כלל (לדעתי הקצרה נראה שכל שכונתם בזה הוא ללימוד אף שאינם מבינים מה שלומדים צריכים לברך ואין זה בכלל מה שאמרו דכשאינו דרך לימוד אין צריך לברך) ויישב דכיון שנהגו כן אין חשש בדבר שכל ברכה שהונהגה אין עליה עוד חשש ברכה לבטלה כמ"ש זה בתקורב (לא ידעתי פתרון מלה זו) ממשנה מפורשת וטעם המנהג מצד לא פלוג וכו' ועוד שכולם מבינים פרשת ברכת כהנים וכו' וכו' עי"ש דב"ק:

נחזור לדאתאן עלה אם ברכת התורה מן התורה או מדרבנן הנה ראיתי בספר היקר אלף המגן לידידי הגאון אבד"ק דובנא יצ"ו שהאריך מאד בסי' ח' בחריפות ובקיאות עצום ורב לא הניח פינה וזוית שלא נשתטח בו והעלה לדינא דשיטת הרמב"ם (שהיא מדרבנן) יש לה סיוע ומקום גדול בהש"ס ושגם הרי"ף והרא"ש ומר בריה הריב"ה והרד"א אזלי בשיטה זו וגם כל מוני המצות (בעל הלכות גדולות והר"א הזקן באזהרותיו לשבועות ורבינו אליעזר ממיץ בספר היראים וסמ"ק וסמ"ג ודעמייהו) שלא מנו את ברכת התורה במנין המצות עשה מוכח דסברי דברכת התורה דרבנן ומה שהעלה הרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם בהלכות ברכות כלל ט' סי' א' להחמיר משום שהרמב"ן והרשב"א והרא"ה והרשב"ץ הוו רובא נגד דעת הרמב"ם דיחידאה היא לא כן הדבר ונהפוך הוא שהרי עינינו הרואות מעשרה שליטים מגדולי הראשונים הנז"ל שסוברים שלא כדעת הרמב"ן ואינהו הוו רובא דרבוואתא וכן פסקו הגאונים פרי מגדים בפתיחה להלכות ברכת השחר ובמשבצות ריש סי' מ"ז ובמחזיק ברכה והביאו בשערי תשובה שעל כל פנים מידי ספקא לא נפיק אם היא מדאוריתא או מדרבנן והדרינן לכללין ספק ברכות להקל ולכן בספק אינו חוזר ומברך והביא מה שהגאון מלא הרועים ערך ברכת התורה יצא לידון בדבר חדש (באות ח') שאף אם ברכת התורה מדרבנן מכל מקום אם נסתפק אם ברך חוזר ומברך משום דבלאו הכי יש דעות אם יוצא בברכת התורה שברך על כל היום אף כשהפסיק באמצע בעסקיו ודעת המכריעים דאין צריך לברך משום דאין אדם מסיח דעתו מן התורה שחייב להגהות בה תמיד לכן עדין הברכה ראשונה במקומה עומדת שלא הסיח דעתו עדין ממנה אבל בנדון זה הרי עכשיו הוא עומד בספק אם ברך אם כן נהי דברך ברכת התורה מכל מקום כבר הסיח דעתו ממנה שהרי שכחה ואזדא לה מצותה ואיך תועיל למה שילמוד עדין עכשיו בספק ברכת התורה שמקודם ולא דמי לספק קרא קריאת שמע דאם קרא פעם אחת תו לית לן בה וכבר יצא ידי חובתו לא כן הכא דבעינן שתהא הברכה נמשכת עד כלות לימודו בודאי כיון שכבר שכוחא היא מאתו איך תועיל למה שילמוד אחר כך עכ"ל:

וכתב על דבריו כי אף שלכאורה דברי טעם הם אך יש להם סתירה בדברי הפוסקים בכמה מקומות שמבואר שאף שהיסח הדעת מזקיק לברך מ"מ ספק לא חשיב היסח הדעת והביא מנטילת ידים ומברכת המוציא ומציצית ומתפלין ומברכת הריח ומברכת הסוכה ועוד כמה ברכות שיש להם המשך על זמן רב ושייך בהם היסח הדעת ואפילו הכי נקיטינן בכולהו דספק ברכות לקולא עיין בסי' ר"ט ס"ג ולא אמרינן דהספק משוי להו להיסח הדעת וגם החוש יעיד על זה כי השכחה מצויה תמיד בכל אדם ואפשר אף להוגי תורה יקרה לפעמים ספק בברכת התורה על ידי טרדת לימודו אם כן יפה נקטו כל הפוסקים בפשיטות דלהסוברים דברכת התורה דרבנן הדין הוא דאינו חוזר ולא מיקרי היסח הדעת ואדרבא היסח הדעת דשאר ברכות עדיף מברכת התורה דהא כל ההיסח הדעת תליא בדעת האדם שהרי אין החיוב רובץ עליו תמיד מה שאין כן להגות בתורה החיוב על האדם בכל עת וגדולה מזה מבואר בטורי זהב סי' מ"ז סק"ח מכח סברא זו דלאו בדעתו תליא רק החוב רובץ עליו כל היום דאפילו באדם שיש לו עת קבוע ללימודו ושאר היום פונה לעסקיו כשחוזר על לימודו לא מיקרי היסח הדעת ואין צריך לברך ואם כן בספק ודאי דלא מיקרי היסח הדעת וכדעת כל האחרונים בזה:

שוב הביא דברי הגאון נצי"ב בספר העמק שאלה פרשת יתרו שאלתא נ"ג אות ז' שכתב דאף להסוברים דברכת התורה דרבנן מכל מקום בספק הדין הוא דחוזר ומברך והטעם הוא מדמדמה רב יהודה ברכת התורה לברכת המזון ובברכת המזון אף בכזית מברך מספק אף שאינה אלא מדרבנן וכתב שכן היא דעת השאלתות ובעל הלכות גדולות ושלמדו כן מדתנן סתמא ועל המזון מברך לאחריו דמשמע אף דלא אכל אלא כזית ובעל כרחין דאחמור רבנן עליה ואם כן הכי נמי בספק הוי לחומרא והכי נמי רב יהודה דמדמה ברכת התורה לברכת המזון היינו נמי לענין ספק דבברכת התורה חוזר ומברך אלו תורף דב"ק והרבה להשיב על דבריו שיצא לידון בדבר חדש על פי דקדוק קלוש וכו' וביותר קשה לדחות דברי רבינו המגן אברהם בסי' קפ"ד סק"ח ונמשכו אחריו כל האחרונים דבכזית אינו חוזר ומברך וגם הצל"ח לא חלק עליו בהחלט רק כתב לולא דמסתפינא וכו' ועוד גם להצל"ח וכו' והאריך לבאר שצדקו דברי המגן אברהם לדינא ולכן העיקר לענין ברכת התורה דאם נסתפק אינו חוזר ומברך אלא שכל שיש בידו לתקן מחויב לתקן ועל כן גם בנדון דידן וכל כיוצא לזה מחויב על כל פנים להרהר בלבו הברכה שמסופק בה או לשמוע מאחר שלא בירך עדיין ולהיות שומע כעונה או לברך בלשון תרגום בריך רחמנא מלכא דעלמא אשר קדשנו במצותיו וכו' ובכל הפרטים האלו כתב שהאריך בתשובה אחרת לבררם וללבנם על פי דברי ראשונים ואחרונים להלכה ולמעשה אלו תורף דב"ק (ועל דברתי בשדי חמדתי עיין במה שהבאתי בקונטריס הערות לחלקי הכללים סי' ע"ג אות ב'):

ועל מה שכתבתי בנדפס ששני גאוני דורנו בשו"ת שבסוף ספר מפרשי הים העלו דנקיטינן כדעת הרמב"ם ודעמיה דברכת התורה היא מדרבנן הנה עתה ראיתי בספר משכנות הרועים לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בתשובתו הנפלאה שבסימן א' שהרבה להשיב על דבריהם והאריך מאד בחריפות ובקיאות לדחות ההוכחות שהוכיחו רבני האחרונים לשיטת הרמב"ם דברכת התורה מדרבנן והנכון בעיניו היא שיטת הגאון שאגת אריה ושכן דעת רוב הפוסקים דברכת התורה היא מן התורה והעלה דמי שמסופק אם ברך ברכת התורה יש לו לברך ברכת אשר בחר בנו שבזה יוצא ידי חובתו מדאוריתא ואף אם כל עיקר ברכת התורה היא מדרבנן יכול לברך ברכה זו שאינה ברכת המצוה אלא ברכת שבח והודאה וכו' ומי שלבו נוקפו יברך אותה בלשון תרגום וכו' אלו תורף דב"ק ולא יכולתי לעיין היטב בדב"ק כי בא לו בארוכה על כל קוץ וקוץ תלי כיפי תילי תילין של הלכות לך נא ראה ושם בסימן נו"ן אות א' כתב מילואים לדברי תשובתו הנ"ל מה שנשמט משם בשגגת המדפיסים גם בספרו נחלה לישראל בקונטריס הלכה למשה בהלכה ח' שקיל וטרי קצת בדין זה וכתב בספק אם ברך ברכת התורה כבר הארכתי בספרי (במשנות הרועים סי' א'):

אף גם בגוף ספרו נחלה לישראל שקיל וטרי בסימן יו"ד על מה שרב אחד השיג על דברי תשובתו שבמשכנות הרועים הנ"ל וכתב ליישב דבריו וגם על איזה דברים שכתב במשכנות הרועים שהם מענין לענין שלא בענין ברכת התורה שקיל וטרי עוד בנחלה לישראל סי' ל"ז עי"ש באות א' ב' ג':

ואם נשים מברכות ברכת התורה שהוא מחלוקת שמרן פסק בסי' מ"ז דמברכות והגאון חקרי לב ערער בזה והביא דבריו מרן חיד"א בספרו יוסף אומץ ונדפסו דב"ק בספר שיורי ברכה סי' מ"ז עי"ש הנה השגתי ספר אמר שמואל שו"ת לרב גדול משאלוקי וראיתי שבסי' ו' האריך מאד בזה בחריפות ובקיאות ומתבאר יפה שדעתו מסכמת דנשים מברכות ברכת התורה עיין שם (קרוב לסוף הסימן בד"ה ואנא זעירא וכו' שבדף ט' ע"ג):

ואם עבדים אומרים ברכת התורה הנה הגאון פרי מגדים בסוף סי' מ"ז באשל אברהם כתב ועבדים נמי יאמרו ברכת התורה דחייבים בתפלה מיהו למאן דאמר תפלה ותחנונים אין מברך ברכת התורה ופרשת התמיד אפשר בני ישראל ולא עבדים אם כן אין מברכים ברכת התורה ואינם בני לימוד כלל עיין יו"ד סי' רמ"ו ועיין מ"א (מגן אברהם) סי' מ"ו אות ט' בני ישראל ממעטינן נמי נשים וצריך עיון ועט"ז אות י"ד עכ"ל והרב פתח הדביר בריש סי' י"ד עמד במחלוקת רבני האחרונים בהיכא דכתיב בני ישראל אי מסתמא (היכא דליכא ריבוייא) ממעטינן בנות ישראל או דמסתמא גם בנות ישראל וכתב להוכיח מכמה מקומות כשיטת הרב מגן אברהם בסי' י"ד סק"ב דמסתמא בני ישראל ולא בנות ישראל והביא מה שאמרו בספרי בפרשת חלה דמואמרת מרבינן נשים ויישב בזה כמה מקומות דכתיב בני ישראל וגם נשים בכלל והיינו משום דכתיב בההוא עניינא ואמרת דהוא ריבויא כמו שאמרו בספרי לענין חלה ולפי זה נראה דהכי נמי גבי פרשת התמיד לא דרשינן בני ישראל ולא בנות דהא כתיב ואמרת אליהם דהוא ריבויא ומרבינן נשים שוב ראיתי בספר אמר שמואל הנ"ל שכתב בסוף סי' ו' בשם הילקוט בשם ספרי זוטא גבי פרשת התמיד דמדכתיב ואמרת אליהם וכו' מרבי נשים עי"ש:

ואם השומע בדברי תורה והוא אינו לומד צריך לברך ברכת התורה או לא שנחלקו רבני האחרונים עיין במה שכתבתי במערכת ראש השנה סי' ב' אות י"ט (מן ד"ה ובזה יש ליישב וכו' והלאה):

ואיידי דעסיקנא בברכת התורה אשר היא אחת מברכות השחר את זה אגיד כי זה כמה עשרות שנים נהגתי בעצמי וכן הנהגתי את תלמידי הסרים למשמעתי הי"ו לומר ברכת מלביש ערומים בה"ה המלביש לא ככתוב בסידורים בלא ה"ה אף דבברכת מתיר אסורים אני אומר ככתוב שם בלא ה"ה והיה טעמי על פי מה שכתבו הראשונים בשם הירושלמי בטעמא דאיפסיקא הלכתא למימר המוציא לחם מן הארץ אף על גב דבמוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דהוא כדי שלא לערבב הממי"ן ואף על גב דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דלישנא דקרא הוא להוציא לחם מן הארץ עיין בתוספות והרא"ש בפרק כיצד מברכין ד' ט"ל ע"ב ובתוספות רבינו יהודה החסיד שבברכה המשולשת ותוספי הרא"ש שם וכן בשטה מקובצת שם ולכן במתיר אסורים שהוא לשון הכתוב ה' מתיר אסורים לא נוכל לשנות מהכתוב אבל מלביש ערומים לא נמצא בכתוב ולכן נכון להוסיף ולומר המלביש כדי שלא לערבב הממי"ן ונראה שמזה הטעם תקנו לנו לומר ברכת מצעדי גבר בה"ה המכין מצעדי גבר כדי שלא לערבב הממי"ם וכן המעביר חבלי שינה וכו' כיון שאינו לשון הכתוב צריכים אנחנו לדקדק ולתקן בכל מאי דאפשר שלא לבא לידי דילוג אות אחת חס ושלום כן אמרתי מאז טעם זה מדעתי ועתה בבואי פה עיר הקודש חברון תוב"ב מדי דברי בזה עם ידידי יחיו ענה אוה"ב רב יוסף יצ"ו ואמר שראה בספרים שכתבו לומר המלביש ערומים ומטעם שכתבתי אנכי ההדיוט ואינו זוכר מי בעל דברים וראוים הדברים לאמרם ועוד נראה טעם אחר לומר המלביש שהרי ראינו בברכת הנותן לשכוי בינה אף שאין בה חשש עירוב ממי"ן והיו יכולים לתקן נותן לשכוי בכל זאת תקנו לומר הנותן בה"ה וכן הנותן ליעף כח וכן בחתימת ברכת אלק"י המחזיר נשמות וכו' שמעת מינה דהנוסח הראוי למטבע הברכה הוא בה"ה והיינו טעמא דהמלביש ערומים והמכין מצעדי גבר וכן היה ראוי בפוקח עורים ומתיר אסורים וזוקף כפופים לולא שהם לשונות שבכתובים ולא רצו לשנות ממה שכתוב במקראי קדש אך יש להבין מה שאנו אומרים רוקע הארץ על המים אוזר ישראל בגבורה עוטר ישראל בתפארה גומל חסדים טובים וארבעה לא ידעתים מדוע לא תקנום בה"ה וצריך לחפש בזה לעת הפנאי בלא נדר איה"ש:

ודע שכל מה שכתבתי בזה הוא לפי הפשט אמנם על פי הקבלה אולי יש קפידא לאומרו ככתוב בסידורים מהם בה"ה ומהם בלא ה"ה ומה שהביאני לבית הספק הוא מה שראיתי בספר בן יהוידע לידידי הגאבד"ק בבל מוהר"ר יוסף חיים יצ"ו בסוגיא דברכות הנ"ל שהביא בשם רבינו האר"י בשער המצות ד' נ"ד שצריך לדקדק באות ה' של המוציא להזכירה בפני עצמה (כאינו הן שתי תיבות) כזה ה' מוציא לרמוז בזה שתי כונות וכו' וכתב הרב יצ"ו ובזה נודע האמת לאמתו דאף דמוציא לכולי עלמא אפיק משמע סברי רבנן למימר המוציא בה"ה בעבור שתי כוונות גדולות שצריך לכוון באות ה' כאן עכ"ד יצ"ו הנך רואה כאן שנה רבי ואולי אין שייך כן בשאר ברכות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף