שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/קכד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים א קכד

קכ"ד) איסורין דרבנן מודעת זאת שיש איסורין דרבנן שיש להם עיקר מן התורה ויש שאין להם ובעניינים רבים יש חילוק בדין בין איסור שיש לו עיקר לאין לו וראיתי לרשום פה איזה איסורין מיקרו יש להם עיקר וידעתי כי לא אוכל לצאת ידי חובה בביאור כל האיסורין מחמת מיעוט ידיעתי וחסרון בקיאותי אמנם כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

א

א. בשר עוף בחלב לדעת התוס' חשיב יש לו עיקר מן התורה ודעת הרמב"ם לפי דברי ההגהו"ת מרדכי בפרק כל הבשר היא דחשיב אין לו עיקר מן התורה ומפני זה הוא שסובר דמותר להוסיף כשנפל חלב על בשר עוף ואין בו כדי לבטל הטעם דמרבה עליו מבשר עוף אחר כדי לבטלו כן כתב מרן הב"י ביו"ד סי' צ"ט (בד"ה כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות) ומדברי מרן בב"י נראה דאינו מוכרח שסובר הרמב"ם דיש לחלק בביטול איסורין דרבנן בין אין לו עיקר ליש לו עיקר אלא כל דרבנן מותר להרבות עליו וכן מפורש בדברי מרן כסף משנה בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות דין כ"ו שאחר שכתב על דברי ההגמ"ר דאפילו נפרש כן דברי הרמב"ם מכל מקום אינם שוים לגמרי עם התוס' וכו' כמו שכתב בב"י סיים ומיהו לפי האמת מפשט דברי רבינו נראה שכל שאינם איסורי תורה ממש מותר לבטל לכתחלה עכ"ל ואם כן יתכן דגם להרמב"ם בשר עוף בחלב חשיב יש לו עיקר מן התורה אלא שסובר דגם ביש לו עיקר מבטלין (ודברי ההגמ"ר במ"ש ואי משום הלכתא נקט הכי מ"מ הו"ל הא ריבותא טפי צריכים ביאור וכבר עמדו על דבריו רבני האחרונים ופירש דבריו הרב צרור החיים דף צ"ט דכונתו דכיון שהוא חצי שיעור על ידי תערובת סובר ההגמ"ר דלכ"ע חצי שיעור דרבנן ואם כן הוה ליה למינקט דינו בחצי שיעור עי"ש והביא דבריו הרב יד דוד בהגב"י אות מ' ולא נתקררה דעתי בזה וקשה להעמיס כונה זו בסיגנון דברי המרדכי כמו שיראה הרואה). הן אמת דרבין חסידא בס' ארעא דרבנן במערכת המ"ם סוף אות תי"ד כתב דמרן כסף משנה בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות הי"ד (ט"ס הוא וצ"ל כ"ו) עלה בהסכמה דלדעת הרמב"ם בשר עוף בחלב לא מיקרי עיקרו מן התורה ולדעת התוס' מיקרי עיקרו מן התורה וצ"ע כל הני סוגיי שהוכיחו התוס' מהן דעיקרו מן התורה מיקרי בשם בעלמא ועיין מ"ש באות ברירה בשם מרן עכ"ל. אמנם לענ"ד אחרי מחכת"ר אין דבריו מוכרחים דמאחר שכתב מרן דלדעת הרמב"ם גם ביש לו עיקר מבטלין שלא כיסוד ההגמר' אם כן היכא תיתי לומר דהרמב"ם סובר דבשר עוף בחלב לא מקרי עיקרו מן התורה וכן ראיתי להרב שביתת יום טוב בנימוקיו ללשונות הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות שהביא בדף צ"ז ע"א (בד"ה ובהיותי) דברי הרב אד"ר הנ"ל ותמה עליו דאדרבא מדברי מרן כ"מ מוכח בהיפך שהרי כתב דמלשון הרמב"ם משמע דאין חילוק בין אין לו עיקר ליש לו עיקר כלומר דבשר עוף בחלב חשיב יש לו עיקר ואפילו הכי סבירא ליה דמבטלין וכן מצא בשלטי הגבורים פרק השוכר את הפועל (אמתניתין דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא שהביאה הרי"ף שם) שהביא דברי הרמב"ם שבהלכות מא"ס פט"ו הנז"ל וכתב שנראה מדבריו דאפילו באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה מותר לבטל על ידי ריבוי ולכן תמה על מה שנסתפק הרב מוהראנ"ח בדעת הרמב"ם באיסור דרבנן שיש לו עיקר אי מבטלין דשמא בשר עוף בחלב לא חשיב עיקרו מן התורה וכן תמה על מה שכתב הרב בשיטה מקובצת בפרק קמא דביצה (אההיא דעצים שנשרו מן הדקל) דלדעת הרמב"ם בשר עוף בחלב לא חשיב עיקרו מן התורה שדבריהם צ"ת עי"ש והנה שו"ת מוהראנ"ח ח"א אין אצלי ועיינתי בדברי השטמ"ק ולפי דעתי העניה אין נראה מדבריו שהבין מדברי הרמב"ם דבשר עוף בחלב חשיב אין לו עיקר מן התורה שהרי זה לשונו שם וי"מ דדוקא באיסורא דרבנן דלית לה עיקר מדאורייתא אבל חצי זית של חלב כיון דאית ליה עיקר מן התורה לא מבטלין כדמוכח בפ' גיד הנשה (כונתו למאי דאמרינן בדף צ"ח ע"א ההוא פלגא דזיתא דנפל בדיקולא דבשרא אמר ליה וכו' לא תזלזל בשיעורין ועוד דאמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה עיין במה שכתבתי במערכת החי"ת אות ט"ו) והרמב"ם שכתב דמבטלין בשר עוף בחלב אמרו בתוס' דלא נהיר דהא מכל מקום אית ליה עיקר מן התורה שהרי (שהוא) בשר בחלב דכל (וכל) דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון עכ"ל ומשמע לי דאין כונתו לומר דהרמב"ם מפני שסובר דחשיב אין לו עיקר הוא דאמר דמבטלין ופליגי התוס' עליה וסברי דחשיב יש לו עיקר אלא תמיהתם היא דכיון דאית ליה עיקר הדין נותן שלא לבטל שלא כדעת הרמב"ם דאף דגם הוא מודה שיש לו עיקר סובר דמבטלין כן נראה לי לפרש כונת דבריו והוא מסכים למה שכתב מרן כ"מ בדעת הרמב"ם דגם באית ליה עיקר בתורה סובר דמבטלין ועל כל פנים לפי מה שהבין הרב שביתת יו"ט שפיר קא מתמה דודאי דעת הרמב"ם דגם באית ליה עיקר מבטלין:

וכן יש לתמוה על הרב פרי חדש בסי' צ"ב ס"ק י"ז שרצה להוכיח מדברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות מא"ס הנ"ל דלא אמרינן בדרבנן חתיכה נעשית נבילה וכתב שיש לדחות דשאני בשר עוף בחלב דלית ליה עיקר מן התורה עי"ש איך לא ראה דברי מרן כ"מ באותו פרק באותו מקום דמתבאר דסובר דבשר עוף בחלב חשיב יש לו עיקר שאם לא כן מנא ליה למרן להבין בדעת הרמב"ם דכל שאיסורו מדרבנן אף אם יש לו עיקר מבטלין דילמא דוקא בבשר עוף בחלב וכדומה לו הוא דאמר דמבטלין (ועיין לקמן בד"ה ומצאתי) וכן ראיתי להרב ערך השלחן ביו"ד סי' צ"ב אות ג' שרצה להוכיח מדברי הרמב"ם הנז"ל דגם באיסורין דרבנן בעינן ששים ולא סגי ברוב ודחה לזה דבשר עוף בחלב יש לו עיקר מדאורייתא אבל איסור דרבנן שאין לו עיקר אפשר שסובר דסגי ברוב וכו' גם בסי' צ"ט סוף אות י"ד כתב דבשר עוף בחלב הוי יש לו עיקר מן התורה ואפילו הכי סובר הרמב"ם דמותר להוסיף על תערובתו וכן כתב בשה"ג פ' השוכר שכן דעת הרמב"ם ועיין דברי אמת בקונטריס ט' סי' ב'. שוב ראיתי להש"ך בס' הארוך שכתב כן עכ"ל הרי דנקיט בפשיטות כן בדעת הרמב"ם והביא שכן כתבו השה"ג והש"ך ומה שציין לס' דברי אמת נראה שט"ס יש וצ"ל קונטריס ט' סי' ד' (דף קי"ג ע"ב מדפוס אשכנז) ששם כתב דמוהראנ"ח בח"א סי' קי"ב כתב דהמרדכי בפרק כל הבשר סובר דבשר עוף בחלב לא הוי עיקרו מן התורה ושהתוס' בפ"ק דביצה סברי דהוי עיקרו מן התורה וכנראה שהם דברי ריא"ז בשלטי הגבורים ומסוגיא דפרק בכל מערבין דף ל"ו שטומאת אוכלין יש לה עיקר בתורה עי"ש בפירש"י קשה על דברי המרדכי וסיעתא לריא"ז וכן ראיתי בשטמ"ק למס' יו"ט כתב שהתוס' חולקים על הרמב"ם וסברי דבשר עוף בחלב חשיב דבר שיש לו עיקר בתורה דהיינו בשר בחלב וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וסוגייא דעירובין סיעתא לדברי התום וריא"ז ובעל השיטה וקשה להמרדכי עכ"ל ולכאורה משמע שגם הוא הבין מדברי השטמ"ק כמו שהבין הרב שביתת יו"ט דהרמב"ם שכתב שמבטלין בשר עוף בחלב הוא משום שסובר דהוי אין לו עיקר והתוס' חולקים עליו משום שסוברים דחשיב יש לו עיקר אלא דאם כן היה לו לכלול בדבריו דמהסוגיא דעירובין קשה גם להרמב"ם ולמה כתב רק דקשה להמרדכי לכן נכון בעיני לומר דכונתו כאילו כתב שהתוס' חולקים עליו וסברי דבשר עוף בחלב דחשיב וכו' (במקו' חשיב) כל דתקון וכו' (במקום וכל) וק"ל:

ומה שכתב הגאון דברי אמת וכנראה שהן דברי ריא"ז בשה"ג וכונתו שגם ריא"ז סובר דבשר עוף בחלב הוי עיקרו מן התורה כמו שכתב לקמיה דסוגיא דעירובין מסייעא להתוס' והא"ז וכו' הנה לשון ריא"ז שבשה"ג הוא זה בפירקין ובריש אין צדין עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן לפי שאיסור מוקצה מדברי סופרים הוא ומותר לבטלו לכתחלה ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא באיסור מוקצה שאינו דומה לאיסור תורה אבל בשאר איסורין של סופרין הדומין לאיסור תורה כגון בשר עוף בחלב אין מבטלין לכתחלה שמא יקלו אף בבשר בחלב של תורה כמבואר בקונטריס הראיות עכ"ל. ולפום ריהטא משמע שסובר ריא"ז דבשר עוף בחלב חשיב עיקרו מן התורה וכדעת התוס' אלא דקשה על זה דבהג"א פרק כל הבשר (על דברי הרא"ש סי' ד' בהגה"ה שניה) כתב בשם הא"ז דבשר עוף בחלב בטל ברובא ולא בעינן ששים וכן כתב בס' אור זרוע הגדול בח"א סי' תט"ן וכן ייחסו הפוסקים בדעת ריא"ז על פי דברי ההג"א הללו (עיין למרן הב"י בסי' צ"ב בד"ה כתב בהג"א ובדברי המפרשים שם) ואי סבירא ליה דבשר עוף בחלב חשיב עיקרו מן התורה היכי סגי ליה ברובא הא מסקינן בפרק גיד הנשה ש צ"ח ע"א גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא ואמר ליה רב אשי לבריה לא תזלזל בשיעורין וכו' דלכל הפחות מוכח מינה דאיסור שיש לו עיקר מן התורה אינו בטל אלא בששים וכן כתב מפורש בס' א"ז בהלכות גיד הנשה סי' תנ"ה שאחר שהביא כל מה שאמרו בש"ס דף צ"ח הנ"ל סיים ודוקא דומיא דחלב ונבלה דעיקריהו דאורייתא אבל כל דבר דעיקר שיעורא דידיה דרבנן ולית בה איסורא דאורייתא אפילו טפי מכזית בטל ברוב בעלמא ומבטלין אותו לכתחלה כדפי' בפב"ת דע"ז עכ"ל הרי שכתב מפורש דבאיסור שעיקרו מן התורה בעינן ששים ואם כן מה שכתב בשמו בהג"א וכן כתב בא"ז סי' תט"ן דבשר עוף בחלב בטל ברובא בהכרח לומר דהוא משום שסובר דבשר עוף בחלב חשיב עיקרו מדרבנן ואי הכי הני מילי דמר סתראי נינהו ועלה בדעתי לומר שמה שכתב ריא"ז שבשה"ג לא משום שבשר עוף בחלב חשיב ליה עיקרו מן התורה קאמר דאין מבטלין אותו לכתחלה אלא אף דהוא איסור שעיקרו מדרבנן מכל מקום לפי שדומה לאיסור תורה דזה וזה בשר הן מחמירינן שלא לבטל לכתחלה (כן מורה סיגנון הלשון דומה לאיסור תורה אינו דומה לאיסור תורה ולא הוזכר בדבריו עיקרו מן התורה אין עיקרו מה"ת ואולי מפני זה כתב הרב דב"א בלשון כנראה וכו' ולא החליט שריא"ז והתוס' שוים) אלא דלא מצאתי בעניותי טעם נכון וברור לחלק בין ביטול איסור לכתחלה לגוף שיעור הביטול אם בששים או ברובא ומאחר דלביטול ברובא חשיב ליה אין עיקרו מן התורה כמו שכתבתי בשמו הכי נמי לענין ביטול איסור לכתחלה היה לנו לומר כן או בהיפך וצ"ע:

ומצאתי לידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' י"ג אות ו' שכתב שדעת הא"ז דבשר עוף בחלב לא הוי עיקרו מן התורה משום דהבשר משונה מבשר בהמה והביא דברי ס' הא"ז שהבאתי למעלה וכתב שכן היא דעת המרדכי בפ' כל הבשר דלא נחשב עיקרו דאורייתא וכן היא דעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ בפ' ט"ז מהמ"א היו"ד עכ"ד ותמיהני עליו איך כתב כן בדעת הרמב"ם ונעלם ממנו דשרים רבים ונכבדים סוברים שדעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב חשיב עיקרו מן התורה ובפרט מה שכתב שכן כתב מרן כ"מ (ויש ט"ס בהמראה מקום בעמודי אש) תמוה ביותר דלא לבד שלא כ"כ בפירוש בדעת הרמב"ם בסברא דנפשיה רק הביא מה שכתב בהגהות מרדכי שדעת הרמב"ם דלא הוי עיקרו מן התורה ואדרבא מדמסיק שדעת הרמב"ם דגם בעיקרו מן התורה סובר דמותר לבטלו מוכח שסובר שדעת הרמב"ם דחשיב יש לו עיקר מן התורה שאם לא כן מנא ליה דהרמב"ם מיקל ביש לו עיקר דילמא דוקא בבשר עוף בחלב דעיקרו דרבנן סובר כן אלא ודאי צריך לומר לדעתו דחשיב יש לו עיקר וכמו שכתבתי למעלה:

ועל כל פנים מתבאר מדברי הרב דברי אמת הנז"ל שלדעתו העיקר הוא שיטת הסוברים דבשר עוף בחלב חשיב עיקרו מן התורה גם הרב באר מים חיים (מוצירי) בחיו"ד סי' יו"ד בנדונו כתב מפורש דבשר עוף בחלב חשיב יש לו עיקר בתורה והבין כן גם מדברי הרמב"ם הנז"ל עי"ש (הבאתי תורף דבריו בשדי חמד ח"א במערכת האל"ף אות מ"ח בד"ה ובעיקר עי"ש) והרב תפארת אדם בחיו"ד סי' כ"א נמשך אחר הוראתו ולא רפרף על מה שכתב דבשר עוף בחלב חשיב יש לו עיקר בתורה עי"ש וראיתי בס' יד דוד סי' צ"ב הגב"י אות ח"י הן לו הובא שם דברי הרב מוהר"ם אלגאבא בכת"י שכתב על דברי הרב באמ"ח הנ"ל דזה אינו ולא דק דבשר עוף בחלב לא הוי עיקרו מן התורה וכמ"ש הפר"ח וכו' עי"ש ולי הדל במתכ"ת נראה דאף שהאמת כן שדעת הרב פרי חדש דחשיב אין לו עיקר כבר כתבתי שיש לתמוה על דבריו ואי אפשר לתפוס כשיטתו והעיקר נראה כדעת הסוברים דבשר עוף בחלב הוי יש לו עיקר מן התורה וכן כתב בפשיטות הרב פני משה במראה הפנים על דברי הירושלמי בפרק י"א ממס' תרומות הלכה ד' (בד"ה קדרה) שהביא מה שכתב הרשב"א בתורת הבית הארוך שער ד' פרק ד' שממה שאמרו בירושמי דכלי חרס הבלוע מתרומה מהני ביה הגעלה ג' פעמים למד לשאר איסורין דרבנן דמהני להו ג' פעמים הגעלה בכלי חרס וכתב על דבריו ולא מצאנו לו חבר לאחד מהפוסקים דאם כן קדרה שבשלו בה בשר עוף בחלב שהוא מדרבנן תסגי ליה בהגעלה אלא דשאני הכא דתרומה בזמן הזה אין לה עיקר מדאורייתא וכו' וכן כתב הוא ז"ל וכו' עי"ש (ובקונטריס אסיפת דינים במערכת הה' בדיני הכשר כלים באות י"ט כתבתי דנמצא חבר לדעת הרשב"א בזה עי"ש בתחלת האות) הרי שכתב דבבשר עוף בחלב לא סגי בהגעלת ג' פעמים משום דהוי עיקרו מן התורה וכן כתב הגאון פרי מגדים במשבצות סי' צ"ט סקי"ב דבשר עוף בחלב הוי יש לו עיקר מן התורה וכתב כן (שם בסמוך לאחריו) גם בשם הגאון מוהרש"ל בים של שלמה לביצה סי' ז' דיש לו עיקר מן התורה כיון דאסרוהו כדי שלא יקלו באיסור תורה דבשר בהמה בחלב (אלא שנראה דמיחלפא שיטת הגאון פרי מגדים בזה עיין לקמן סוף ד"ה וראיתי עוד):

וראיתי עוד בס' יד דוד סי' צ"ט הגב"י אות מ"א שעל השגת השביתת יו"ט על הארעא דרבנן הנ"ל השיב הרב המגיה זה דודי יצ"ו דגם הרב אד"ר ידע שדעת הרמב"ם (לדעת מרן כ"מ) היא דגם באיסור דרבנן דיש לו עיקר מבטלין כמו שכתב מפורש באד"ר במערכת האל"ף אות ט"ץ אלא שסובר דבשר עוף לא הוי עיקרו מן התורה ולכן כתב באות תי"ד דמרן כ"מ בהסכמה עלה דבשר עוף בחלב לא הוי עיקרו מה"ת אלו תורף דבריו וכבר כתבתי למעלה דשניהם לא יכונו דאם נאמר שדעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב הוי אין לו עיקר שוב אין לנו הכרח שסובר הרמב"ם דבאיסורין דרבנן שיש להם עיקר גם כן סובר דמותר לבטל דהא נקט לדוגמא בשר עוף בחלב ודילמא דוקא בזה וכיוצא לו שאין לו עיקר וילמד סתום מן המפורש וכן ראיתי ביד דוד שם אות מ"ז שהביא דברי הרב מקום שמואל בחי' דינים ליו"ד שכתב המחבר נמשך אחר דעת הרמב"ם שהביא בב"י דאפי' בדבר שעיקרו מן התורה כגון חלב שנפל לבשר עוף מרבה עליו ומבטלו ועי"ש ביד דוד באות מ"ח מאי דשקיל וטרי בזה וכתב בשם ס' עפרא דרבנן (לא ידעתי ולא שמעתי מספר זה ואין לתלות בט"ס וצ"ל עפרא דארעא כי עיינתי שם ולא מצאתי שדבר מזה) לחלק בין מצות עשה לאיסורין ובשם הרב מוהר"ם אלגאבא כתב דמסוגיית הש"ס בחולין דף ק"ד ע"א מדאסור להעלות בשר עוף בחלב על השלחן שמעינן דבשר עוף בחלב דאורייתא דאי מדרבנן היא גופא גזרה וכו' עי"ש ואם איתא דהוי עיקרו מה"ת הא קים לן כל דתיקון רבנן וכו' עיי"ש. ולפי מה שכתבתי במערכת הגימ"ל אות ו' (בשדי חמד ח"א) דכי אמור רבנן גזרה לגזרה לא גזרינן היינו אפילו בדבר שעיקרו מן התורה אין מזה ראיה כמובן וממה שמתבאר מתוך כל הרשום למעלה דגדולים רבים נקטי דבשר עוף בחלב הוי עיקרו מן התורה לפי דרכנו למדנו דגם בדבר שעיקרו מה"ת לא גזרינן גזרה לגזירה ומיסתייעא מילתיה דרב מטה אהרן שהבאתי במערכת הגימ"ל הנ"ל ובאמת דהא דלא גזרינן גזרלג"ז לא תלי באין לו עיקר או יש לו שהרי מוקצה דאין לו עיקר וכמ"ש מרן הב"י בסי' צ"ט (בד"ה כתב הרמב"ם והתוס' בביצה דף ד' ד"ה ותנן) ויש סוברים דגזרינן ביה גזל"ג כמו שהבאתי שם במערכת הגימ"ל אות ג' שמעת מינה דלאו הא בהא תלי ועיי"ש באות ב' לענין כיבוי. וראיתי עתה בס' כלילת המנורה (המוזכר לקמן באות קטן י"ד בד"ה עתה) בד' י"ב ע"ב שכתב שהרבה ראשונים סוברים דבשר עוף בחלב הוי אין לו עיקר ושכן כתב בפשיטות הרב פרי מגדים במשבצות ריש סי' פ"ז עי"ש ולא פניתי לעיין בזה ולדעתי העניה אינו נכון לתפוש כן בפשיטות דאדרבא העיקר נראה דהוי יש לו עיקר בתורה ועל כל פנים אי אפשר להחליט בפשיטות בהיפך ומה גם שהוא עצמו כתב בפשיטות בסי' צ"ט סקי"ב דהוי עיקרו מן התורה וכתב ק גם בשם הים של שלמה כמו שכתבתי למעלה (בסוף ד"ה ועל כ פנים) ועיין להרב טהרת המים בקונטריס שיורי טהרה במערכת הבי"ת אות ד' שלא ראה סתירת דברי הפרי מגדים בזה (נחזור לדאתאן עלה איזה דברים מיקרו יש להם עיקר מן התורה):

ב

ב. שומנו של גיד כתב רבינו הטור בסי' צ"ט לענין ביטול איסור לכתחלה שלדעת הרשב"א דאיסור דרבנן שאין לו עיקר אם נתערב מעצמו מותר להוסיף עליו לבטלו שומנו של גיד חשוב אין לו עיקר מן התורה אמנם מרן הב"י (בד"ה ומ"ש רבינו בזה) תמה עליו שמבואר בדברי הרשב"א בתורת הבית הקצר בשתי מקומות דשומנו של גיד שאסור משום לתא דגיד או משום לתא דחלב לא מיקרי אין לו עיקר בדאוריתא ואם כן מה שכתב רבינו דשומנו של גיד אין ו עיקר מן התורה הוא שלא בדקדוק עכ"ל גם הרב בית חדש בס"ה מסיק דיש להגיה בלשון הטור אבל דבר שעיקר איסורו אינו מדרבנן אלא מן התורה ועי"ש בהגהות מוהרל"ח בשם הדרישה וכן כתב הרב ערך השלחן בסי' צ"ב אות ג' דממה שכתב הרשב"א דלבטל שומנו של גיד בעינן ששים אין להכריח שסובר דכל איסורין דרבנן לא בטילי ברובא ובעינן ששים דשאני שומנו של גיד שיש לו עיקר מן התורה (ומכל מקום הכריח שדעת הרשב"א דגם באין לו עיקר בעי ששים עי"ש) ומה שציין הרב ערוך השלחן להרשב"א בתורת הבית ד' ח"ק בשם הרמב"ן ולפי הנראה הוא בבית ד' שער א' (ד' ס"ט ע"א מדפוס וויען לישראל לפ"ק) ששם כתב בשם הרמב"ן דבשומנו של גיד דהוי עיקרו מן התורה בעי ששים אבל באיסורין דרבנן שיש להם עיקר סגי ברובא:

ג

ג. כחל חשיב עיקרו מן התורה כן כתב הרב ערוך השלחן יו"ד סי' צ"ב אות ג' וכן כתב הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' י"ג אות ו' ויישב בזה קושיית הרבנים מנחת יאודה חלק אור"ח בהגהות הג"א ועיני ישראל דף ץ' על שיטת הא"ז דאיסורין דרבנן בטלים ברוב מכחל דבעי ששים דהיינו לפי שעיקרו מן התורה.

ד

ד. תרומת פירות יש לה עיקר מיקרי כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר כן כתבו התוס' במסכת ביצה דף ד' ד"ה ותנן ומרן הב"י בסי' צ"ט בד"ה כתב הרמב"ם וכן כתב הרשב"א בתורת הבית בית ד' שער א' קרוב לסופו (דף ס"ט ע"א מדפוס וויען לישראל לפ"ק) בשם הרמב"ן דתרומה בארץ שאסורה משום תרומה דאורייתא הוי עיקרו מן התורה גם הרב ארעא דרבנן במערכת המ"ם אות תי"ד הביא דברי התוס' דמס' ביצה הנ"ל והביא סוגייא דפסחים דף ט"ל דאמרו גבי מעשר ירק כל דתקון רבנן וכו' ואי הוה אין לו עיקר לא הוה אמרינן כל דתקון וכו' כדאמרינן בגטין דף ס"ה ושוב מצא שכן כתבו התוס' בעירובין דף ל"ב ד"ה תאנים ובדף ל"ז ד"ה מאן האי תנא עי"ש:

ה

ה. תרומה ומעשר בזמן הזה הרב ארעא דרבנן בהקדמתו (בד"ה ודבר מדבריהם) הביא דברי מרן כ"מ בפרק ג' מהלכות מעשר הלכה ב' דתרומה בזה"ז דרבנן ואזלינן בספקא לקולא ותמה עליו דמדברי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תרומות דין י"א שפסק לחומרא ומשמע אפילו בתרומה בזה"ז מוכח שסובר דחשיב עיקרו מן התורה ואזלינן בספקא לחומרא וכן תמה על פי הנחה זו על מסקנת הרב משנה למלך בפרק ד' מהלכות בכורות דספקא דרבנן דלקולא הוא אפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה והרב דברי אמת בקונטריס תשיעי סי' ד' השיב כי במכת"ר טעה בזה כי תרומה בזה"ז לא חשיב עיקרו דבר תורה וכו' עי"ש ולפי הנראה הרב אד"ר עצמו הדר הוא משיטתו זאת שבגוף ספרו במערכת המ"ם אות תי"ד הביא סוגיא דגטין דף ס"ה דבתר דקאמר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון בדבר שיש לו עיקר בתורה פריך והרי מעשר שני ומשני במעשר שני בזה"ז וכתב על זה ונראה דמשום הכי דייק ואמר מעשר בזה"ז דסובר הש"ס דכיון דבזמן הזה אינו חייב בשום מעשר לא מיקרי דבר שיש לו עיקר מן התורה ומצאתי און לי משלהי פרק הערל דף ע"א אמר ליה ר"י לר"ל מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן אמר ליה אין שאני אומר עגול בעגולין עולה ואם תרומה בזה"ז דאורייתא אף דתרומת תאנים דרבנן כיון דעיקר תרומה מדאורייתא הוה לן להחמיר ועי"ש בתוס' עכ"ל הרי דהרב עצמו דייק וגמיר מלשון הש"ס דמעשר בזה"ז לא הוי עיקרו מן התורה (הרב דב"א שם הוכיח כן משתי סוגיאות הנ"ל ולא ראה דברי הרב אד"ר בתכשיטין שבפנים באות תי"ד הנ"ל) ואם כן בהכרח דבהקדמה כתב כן קודם שירד לדקדק בדברי הש"ס הנ"ל. ובספרו קהלת יעקב במערכת הכ"ף אות קס"א כתב דמסוגיא דגטין הנ"ל דאמרינן הכא במאי עסיקנן במעשר בזה"ז דרבנן וכן מדאמרינן בנזיר דף ל"ו ע"ב הנח לתרומה בזה"ז דרבנן מוכח דאף דעיקרו מן התורה לאו כעין דאורייתא תקון ואזיל לשיטתיה שבהקדמתו לס' ארעא דרבנן והוקשה לו דהסוגיאות מוחלפות דבפסחים דף קט"ז אמרינן כל דתקון רבנן וכו' ונראה מפירש"י דלמ"ד מצה בזה"ז דרבנן כיון שעיקרה מצוה מן התורה כל דתקון וכו' עי"ש ומלבד סתירת דבריו יקשה עליו מלשון הש"ס דמוכח דבזמן הזה חשיב אין לו עיקר והוא תופס במושלם דהוי יש לו עיקר ואפשר לדחוק ולומר דאין לשונו מדוקדק וכונתו להקשות דבפסחים משמע דאף דבזה"ז אין למצה מצוה מן התורה כל עיקר מ"מ משום מה שהי' מצוה מן התורה בזמן הבית חשיב בזה הזמן עיקרו מן התורה מדאמרינן בה כל דתקון רבנן ואלו מש"ס דגטין מוכח דבזה"ז לא הוי מעשר עיקרו מן התורה ומשו"ה לא אמרינן בי' כל דתקון רבנן ומאי שנא מצה ממעשר וכתב שם דהר"ן בפ"ק דקידושין דף תרל"ד עמד בזה באורך וכעת לא ידעתי איה מקום כבודם ואולי מדבריו היתה מתבררת כונתו (ועיין לקמן בסקי"א) וראיתי עתה בשו"ת עדות ביהוסף להגאון מסלאנים דשקיל וטרי טובא בדין תרומות ומעשרות בזמן הזה אם הם מדאורייתא או מדרבנן ואי חשיבי עיקרן מדאורייתא ולא פניתי לעיין בדב"ק עי"ש בסי' י"ד ועי"ש בסי' מ"ג שתמה על הרשב"א שדבריו סותרים בדין זה:

וראיתי להגאון יד אלעזר בסי' צ"ו (בסוף ד"ה גרסינן) שכתב דמדאמרינן בירושלמי פרק י"א דתרומות הלכה ד' דקדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים ודיו ומסקינן שם דטעמא משום דתרומה בזמן הזה דרבנן שמעינן דבכל איסור דרבנן אפילו שיש לו עיקר בתורה מהני הגעלה שלשה פעמים לכלי חרס כדעת הר"ב העיטור מתבאר שסובר שתרומה בזמן הזה הוי יש לו עיקר בתורה ופליאה דעת ממני איך כתב כן בפשיטות ולא זכר שר דברי הרשב"א שהביא הריב"ה ביו"ד סי' קכ"א (כשהביא דברי הר"ב העיטור אי לאו דמיסתפינא אמינא דהגעלה מהניא לכלי חרס באיסורין דרבנן ושהביא ראיה מהירשלמי) שכתב מפורש דתרומה בזמן הזה לא הוי עיקרו מן התורה ועיין שם בדברי מרן הב"י(בד"ה כתב בעל העיטור אי לא מיסתפינא) וצ"ע. שוב ראתי שהרב ערך השלחן ביו"ד סי' קי"ג אות כ"ג כתב בשם הרב ב"ח ביו"ד סי' קכ"א דתרומת וחלת חו"ל אין להם עיקר מן התורה כמבואר בדברי הרשב"א בית ד' סוף שער ג' וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' של"ז וכן כתב ארחות חיים בהלכות שבת דף נ"ו ועיין בספר תמ"ד סי' ד' אבל הרוקח בסי' תפ"ד וכו' עי"ש שציין הרבה בענין זה ולא פניתי כעת לעיין בדב"ק דלפום ריהטא משמע דתרומת ארץ ישראל בזמן הזה לכולי עלמא חשיבה עיקרה מן התורה ובספר שבילי דוד שהזכרתי בסק"ו כתב דהרשב"א לתרומת ארץ ישראל לגבי תרומת חוצה לארץ קרי לה יש לה עיקר ולגבי סתם קרי לה אין לה עיקר ונזדמן לידי לשעה ספר שרשי הים ח"א וראיתי שהאריך הרב בעניינים אלו בדף צ"ב ע"ד והלאה ולא איסתייע לעיין בדב"ק עי"ש:

ו

ו. סעיף זה נשמט מדפוס והוא בענין י"נ:

ז

ז. גבינות של עכומ"ז כתב הריב"ה בסי' צ"ט בשם הרשב"א דהוי אין לו עיקר בתורה ומרן הב"י (בד"ה ומ"ש רבינו בזה) כתב דהרשב"א מיחלפא שיטתיה דבמקום אחר כתב דכיון דנאסרו משום לתא דחלב טמא הוי עיקרו מן התורה עי"ש ובתורת הבית בית ד' שער א' קרוב לסופו (בד' ס"ט ע"א מדפוס וויען לישראל לפ"ק) כתב בשם הרמב"ן דגבינות העכומ"ז אף על פי שחששו לתערובת איסור של תורה אינה אלא גזרה וכך הם דברי הרמב"ן שבספר תולדות האדם (חי' הרמב"ן למסכת יבמות) בפרק הערל דף ע"ז וד' צ"ט שהביא הרב יד דוד ליו"ד סי' צ"ט דף ק"ד ע"א דגבינות העכומ"ז הוי אין לו עיקר מדאורייתא ועיין בשו"ת בית שלמה בחלק יו"ד סי' קפ"ו בדין הכשר כלי חרס שנשתמשו בהם בגבינות העכומ"ז אם להתירם בהגעלה שלשה פעמים כדין איסור דרבנן שאין עיקרו מן התורה שהאריך מאד הגאון המחבר בענין זה ובסתירת דברי הרשב"א בתורת הבית בבית רביעי שער ראשון ושער שלישי ולא נתקררה דעתו במה שכתב רבינו הש"ך ביו"ד סי' צ"ט דמה שכתב בשער א' דמיקרי אין לו עיקר בתורה הוא סברת הרמב"ן ואיהו לא סבר הכי אלא כמו שכתב בשער שלישי דהמעיין בדברי הרשב"א יראה שלא דחה דברי הרמב"ן וכו' ומסיק דהעיקר כדעת הרשב"א דגבינות מיקרי אין לו עיקר שכן כתב בשלשה מקומת וסמי חדא מקמי תלת:

גם בדעת האיסור והיתר שכתבו הרבנים שפתי כהן בכללי הספק ספקא אות י"ז ופרי חדש שם אות יו"ד בפשיטות שסובר דגבינה של עכומ"ז הוי עיקרו מן התורה כתב שדבריהם תמוהים והוכיח שדעת האיסור והיתר דגבינות מיקרי אין לו עיקר מן התורה ושגם הרב פרי חדש בסי' צ"ט ס"ק י"ז ובדיני ס"ס סוף אות י"ד החליט דגבינה מיקרי אין לו עיקר מן התורה:

ח

ח. מינקת חברו כתב בס' יד דוד ליו"ד סי' צ"ט הגב"י אות מ"ח בשם הרב מוהר"ם אלגאב"ה בכ"י דהרב מוהר"י מינץ סי' ה' דף ח' ע"ב כתב במינקת חברו דהיא גזרה דרבנן לא אמרו בחששא בעלמא בגזרה דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון דכי האי גוונא מחלק בפרק התקבל עכ"ל והרב כנה"ג בכללים נפרדים אות ל"ה הביא כלל זה (דבחששא בעלמא לא אמרינן כל דתק"ר וכו') ושתמה עליו שזה תלמוד ערוך בגטין דף ס"ה ויפה השיבו הרב מוהרמ"א הנ"ל דמוהרי"מ גופיה מהכא מייתי לה ומתבאר דכולהו תלתא סברי מרנן דאיסור מינקת חברו חשיב אין לו עיקר בתורה ולא אמרינן בה כל דתקון רבנן וכו' ואין בידי שו"ת מוהר"י מינץ לראות אם הזכיר תשובת הריב"ש סי' ש"ס שכתב דמי שנשא מינקת חברו אסור לדור עמה במבוי דומיא דכהן שגרש ולא נשאת לאחר דליכא למימר דכהן שאני דהוא איסורא דאוריתא מה שאין כן מינקת חברו דאיסורא דרבנן הוא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון עי"ש ולפום ריהטא משמע מדברי הריב"ש שסובר דאמרינן כל דתקון וכו' אף בדבר שאין עקרו מן התורה וכסברת רב חסדא בגטין דף ס"ד דאמר אישתיק ורדאן הוה ליה למימר כל דתקון רבנן וכדעת הרשב"ש שהבאתי בסק"ו אמנם ראיתי להרב חינא וחסדא בח"ב דף קמ"ב ע"ד שכתב לדעת הריב"ש דכיון דגזרה זו היא משום חשש סכנה יש לו עיקר מן התורה מיקרי דכתיב ושמרתם מאד לנפשותיכם והוא נכון:

ט

ט. עציץ שאינו נקוב דחייב במעשרות מדרבנן חשיב אין לו עיקר מן התורה כן כתב המגיה לס' הרב מאמר מרדכי (שיטה למס' גטין) בשם הריטב"א לגטין דף ס"ה ע"א עי"ש בדף ק"י ע"ד וקי"א ע"א ודברי הריטב"א הם על מה דמקשינן בש"ס למאן דאמר דקטן אינו זוכה לאחרים מההיא דאומר אדם לבנו ולבתו לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות אלו ופדו בהן מעשר שני וכו' ומשנינן במעשר בזמן הזה ודחינן האי שינויא ומסקינן אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן ונרגש הריטב"א אמאי לא משני במעשר שני דאילנות וירקות ויישב דהנהו אית להו עיקר מן התורה אבל עציץ שאינו נקוב אינו עיקר מן התורה כלל ולפי הנראה כונתו לחלק דפירות האילן וירקות דמארעא קא רבו דמו לתבואות וחשיבי עיקרן מן התורה אבל עציץ שאינו נקוב דלא דמו לתבואת הארץ לא חשיב עיקרו מן התורה ומשום הכי לא אמרינן בהו כל דתקון רבנן דאי הוה משני במעשר דאילנות הוה ק"ל כל דתקון רבנן ודברי הריטב"א הללו נעלמו מהרבנים פני יהושע וקדושת ישראל דבקדושת ישראל בסוגיא הנ"ל כתב דהפנ"י הקשה דמאי משני בעציץ שאינו נקוב הא כל דתקון רבנן וכו' ומעשר אית ליה עיקר מן התורה וכתב דנדחק ליישב (ואין אצלי ספר פנ"י לראות יישובו) והוא כתב דמה שאמרו בעצין שאינו נקוב כלומר בפירות האילן או בירקות שהם בעציץ שאינו נקוב דהוו תרי דרבנן ותרי דרבנן הוי כאיסור שאין לו עיקר כמ"ש הרב ב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ב וזה ברור עכ"ל ואם ישוב זה בעיניו הוא דבר ברור אשר לדעתי העניה הוא דחוק מאד ודברי נביאות שאין לזה שום רמז בש"ס ואין זה דרך הש"ס כלל מובן מזה שישובו של הרב פנ"י דחוק ביותר אבל הא גרמא לרבנן קדישי כי לא היה בידם חידושי הריטב"א לגטין ושפטו מדעתם דעציץ שאינו נקוב הוי יש לו עיקר מן התורה והוצרכו לידחק אבל דברי הריטב"א ברורים ואילו חזו הני מילי דמר הוו הדרי בהו גם הרב ברוך אנגי"ל הביא דבריו הרב מאמר מרדכי שם הקשה קושית הרב פנ"י ולזה הביא הרב המגיה שהריטב"א תירץ לזה דעציץ שאינו נקוב לאו הוי עיקרו מן התורה ולשונו אינו מדוקדק (דהריטב"א לא הוקשה לו קושיא זו) וכונתו שעפ"י דברי הריטב"א תתיישב קושיא זו גם הרב ארע דרבנן במערכת המ"ם אות תי"ד הוקשה לו דמאי משני בעציץ שאינו נקוב ומיירי בזמן שנוהג מעשר מן התורה דאם כן כל דתקון רבנן וכו' וניחא ליה דלא אמרו כל דתקון וכו' אלא בדומים כגון פירות האילן וירקות דדמו לדגן שיוצאים מן הקרקע מה שאין כן עציץ שאינו נקוב לא דמי לדגן ולא אמרינן ביה כעין דאוריתא תקון אף שעיקרו מן התורה והביא כן בשם התוס' בכתובות דף נ"ו ד"ה קסבר שמחלקים על דרך זה וכיונה דעתו לדעת הריטב"א ביישוב הדברים (אף שיש קצת חילוק דהריטב"א קרי ליה אין לו עיקר והרב קרי ליה עיקרו מן התורה):

י

יו"ד) חמץ שעבר עליו הפסח. נראה מדברי הרב חק יעקב בסי' תמ"ח סק"ז דחשיב יש לו עיקר מן התורה שכתב דאם ישראל קבל דורון חמץ שהביא לו העכומ"ז בשמיני של פסח אסור בהנאה דאף דאינו אסור אלא מדרבנן ולא עבר על בל יראה אלא מדרבנן אסור כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והרב מאמר מרדכי (שיטה למס' גטין) ד' ק"י ע"ד תמה עליו דהרי כל עיקר חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא משום קנס ואם כן לא מיקרי עיקרו מן התורה ולא אמרינן ביה כל דתקון רבנן וכן כתב הרב דברי מנחם סי' תמ"ח אות ד' וכן נראה ממה שכתב הרב ערך השלחן בא"ח סי' ש"י אות ז' בשם הרשב"א בתורת הבית ד' קכ"ב ורבינו שמשון והר"ן בפרק כל שעה ונומק"י בפרק הערל והסכים עמו רבו והריטב"א דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מה"ת צריכים ששים ולא הקלו אלא בתרומת ח"ל וחמץ שעבר עליו הפסח דאינו אלא משום קנס עכ"ל דמשמע דחמץ שעבר עליו הפסח מכלל האיסורין דרבנן שאין להם עיקר בתורה חשיב ואם כן לפי המסקנא בסוגיא דפרק התקבל דלא אמרינן כל דתקון רבנן אלא באיסורין שיש להם עיקר בתורה נראה דלגבי חמץ שעבר עליו הפסח אין שייך לומר כל דתקון רבנן ומדכתב הרב חק יעקב בחמץ שעבר עליו הפסח כל דתקון וכו' מוכח דמשמע ליה דחשיב יש לו עיקר דודאי לא נעלם ממנו מסקנא דש"ס בגטין הנ"ל. אמנם הרב חק יעקב סיים דבריו משום חשש זילזול יו"ט שני והצ"ע עי"ש נראה שכונתו לומר דאף אם אין שייך לומר בו כל דתקון וכו' יש לאוסרו משום זילזול יו"ט שני והרב קרבן העדה על דברי הירושלמי בריש פרק ואלו עוברים כתב דממה שאמרו בירושלמי שם דמהני הגעלה ג' פעמים לכלי חרס הבלוע מחמץ שעבר עליו הפסח מוכח דבכל איסורין דרבנן אף אותם שיש להם עיקר מן התורה מהני להו הגעלה ג' פעמים לכלי חרס שהרי חמץ שעבר עליו הפסח הוי עיקרו מן התורה (עיין בשיירי קרבן בד"ה ובלבד) והרב ערך השלחן בסי' תמ"ז אות ו' השיב על דבריו דשאני חמץ שעבר עליו הפסח שהוא משום קנס עי"ש והבאתי דבריהם בקונטריס אסיפת דינים במערכת הה' אות י"ט משמע שכונת הרב ערוך השלחן לומר דאף דהאמת הוא כדכתב הרב קרבן העדה דחמץ שעבר עליו הפסח מיקרי יש לו עיקר מן התורה מכל מקום כיון שאינו אלא משום קנס הקלו בן לענין הגעלה זו ואם כן יתכן לומר דלענין שלא לומר בו כל דתקון רבנן וכו' לא הקלו. אמנם באמת משמעות דברי הראשונים שהזכיר הרב ערוך השלחן בסי' ש"י הנ"ל הוא דחמץ שעבר עליו הפסח מקרי אין עיקרו מן התורה ועיין במה שכתבתי בשדי חמד בקונטריס אסיפת דינים במערכת חמץ סי' ח' אות מ"ט ושם באות ב"ן (ד"ה שוב) הבאתי מה שכתב הגאבד"ק טארלא בשו"ת דבר אליהו סי' י"ב דחמץ שעבר עליו הפסח חשיב יש לו עיקר מן התורה נמצאת למד דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ועיין במה שכתבתי בקונטריס פאת השדי במערכת החי"ת אות ג' (בד"ה וכן קשה על מה):

יא

י"א) שביעית בזמן הזה לדעת הפוסקים דשביעית בזמן הזה דרבנן הקשה הרב מקור ברוך סי' נ"ח דאמאי אמרינן על מנת שלא תשמטני שביעית שביעית משמטתו משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה והרי בזה"ז וכו' וכתב הרב קהלת יעקב באות קס"א בשם הרב בני חיי בח"מ סי' ס"ז דאף דהוא מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולפי הכלל דלא אמרו כל דתקון רבנן וכו' אלא בדבר שיש לו עיקר בתורה צריך לומר דבשביעית בזה"ז חשיב עיקרו מן התורה ואנכי לא ידעתי מה בין זו לתרומה ומעשר בזה"ז דלא הוו עיקרן בתורה כמו שמתבאר ממה שרשמתי לעיל בסק"ה ואולי קאי בשיטת הרשב"ש סי' תנ"ב שכתב בשמו הרב מקנה אברהם דאף בדבר שאין לו עיקר מן התורה אמרינן כל דתקון רבנן וכו' כמו שכתבתי למעלה וצריך לעיין בגוף הס' ואינו אצלי:

יב

י"ב) נותן טעם לפגם יש לו עיקר מן התורה מיקרי כן כתב הרדב"ז בח"ג סי' תרי"ז (בדפוס ווארשא תרמ"ב היא סי' אל"ף מ"ג) במה שנשאל בנותן טעם לפגם דקים לן דמותר בדיעבד אם דוקא התבשיל מותר או אף הקדרה שנתבשל בה מותרת והשיב דהקדרה לעולם אסורה אפילו היא קערה של חרס שאין לה תקנה בהכשר וכתב טעם החילוק שביניהם וסיים דאף דקים לן מבטלין איסור דרבנן לכתחלה ואיסור הקדרה אינו אלא מדרבנן לא קשיא דאי הוה אפשר לתקן הקדרה על ידי שמבשל בה ניחא אבל הקדרה לעולם באיסורא קמא קאי אלא שמבשל לכתחלה כדי שיהא התבשיל מותר בדיעבד והוי כלכתחלה ואסור ותו דכתבו התו"ס דעד כאן אין מבטלין איסור לכתחלה אלא באיסור דרבנן דלית להו עיקר מן התורה אבל איסור דרבנן דאית ליה עיקר מן התורה אין מבטלין לכתחלה ואף שיש חולקים מכל מקום ראוי להחמיר ונותן טעם לפגם יש לו עיקר מן התורה עכ"ל:

יג

י"ג) טומאת אוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאין הוי יש לו עיקר בתורה בעירובין דף ל"ו ע"א שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ופירש"י הואיל ויש לה עיקר מן התורה דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתו לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא ושאובה הוי דרבנן שאין לו עיקר כן הוא בדברי הרשב"א בתורת הבית בית ד' שער א' קרוב לסופו (דף ן ס"ט ע"א מדפוס וויען לישראל לפ"ק) בשם הרמב"ן:

יד

י"ד) דם שבשלו ודם שמלחו. להסוברים שהוא איסור דרבנן אי חשיב יש לו עיקר הנה הרב בית חדש ביו"ד סי' ס"ט סעיף יו"ד בדין מסיח לפי תומו בהדחת הבשר אי סמכינן עליו להתיר אחר שהביא דברי הפוסקים בזה ומסיק שאין להתיר ודעת הסמ"ק המתיר יחידאה סיים וז"ל ואפילו למוהרא"י בתה"ד סי' ע"ט דסומכין במילי דרבנן אמסיח לפי תומו מכל מקום הכא באיסור דם דאסור דאורייתא אף שדם שבשלו דרבנן שפיר הוי ליה איסור דאורייתא דדוקא ביצה שנולדה ביום טוב דעלמא דלית בה לתא דאורייתא אלא משום גזרה דפירות הנושרים או משקין שזבו קאמר מוהרא"י דשרי במסיח לפי תומו אבל לא באיסור דם וכיוצא בו עכ"ל ולשונו מגומגם לדעתי הקצרה וכונתו לפי הנראה היא לומר דדם שבשלו הוי עיקרו מן התורה ולא מהני ביה מסיח לפי תומו (ודבריו סובבים לחלוק על הרמ"א בהגה"ה שם בסעיף יו"ד) וכן מתבאר לכאורה מדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך בבית ד' שער ד' קרוב לסופו (בדף פ"א ע"ב מדפוס וויען שנת לישראל לפ"ק) שהבאי בקונטריס אסיפת דינים במערכת הה"א בדיני הכשר כלים אות י"ט שאחר שהכריח מלשון הירושלמי דתרומות דבכל איסורין דרבנן אף שיש להם עיקר בתורה מהני הגעלה ג' פעמים לכלי חרס (שלא כמו שצדד לחלק בזה) הוקשה לו מההיא פינכא דר' אמי דאימלא בה בשרא ותברה ולא הגעילה והלא דם שמלחו ושבשלו הוא מדרבנן ותירץ כיון דצריך הגעלה שלשה פעמים לא השהה אותה שלא יבואו לידי תקלה עי"ש ומשמע שכונתו להוכיח משם דבאיסור שיש לו עיקר (בדם שמלחו) לא מהני הגעלה אם כן מוכח דדם שמלחו חשיב יש לו עיקר בתורה כן היה נראה להוכיח מדבריו אבל באמת אין מדבריו הכרח דיש לומר שכונתו להקשות גם למה שרצה לחלק דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר הוא דמהני ולא באיסור שיש לו עיקר וסובר דדם שמלחו חשיב אין לו עיקר ומדחזינן דתבר ר' אמי לההוא פינכא נשמע דגם לאיסור דרבנן שאין לו עיקר לא מהנו הגעלה לכלי חרס (וכדעת הרא"ה שהבאתי בקונטריס אסיפת דינים שם שסובר שגם באיסורין שאין להם עיקר אין להם תקנה בהגעלה ואין למדין מתרומה דשאני תרומה שאינה שוה בכל מקום) ולזה תירץ דחשש לתקלה וכו'. אחר זמן רב ראיתי שהרב דרך המלך בהלכות נדרים (דף כ"ו ע"א) כתב שדעת מרן הב"י ביו"ד סי' ס"ח (בד"ה וכתב עוד מעשה) היא דדם שבשלו חשיב יש לו עיקר בתורה וכמבואר בהרא"ש הביא דבריו הרב פרי חדש בסי ס"ט ססק"ח (אולי ט"ס הוא וצריך להיות סוף סק"א עי"ש) ועי"ש מה שכתב בשם הרב מוהר"י מינץ סי' ט"ו בדעת רבינו קלונימוס שהביא המרדכי שבבית יוסף שם והבאתיו בקונטריס הכללים בשדי חמד במערכת החי"ת אות ט"ז (בד"ה ואם אמור יאמר):

ומצאתי לידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' י"ג אות ו' דף ס"ח ע"ד שכתב לדעת רבינו האור זרוע דדם שמלחו כיון שנשתנה לא חשיב עיקרו מן התורה והכריח כן ממה שכתב באור זרוע הגדול בח"א סי' תע"ד בדם שמיחו שבטל ברוב ואי הוי עיקרו מן התורה הרי איהו סבירא ליה בכמה דוכתי דלא סגי ברובא אלא באיסור שאין לו עיקר אבל באיסור שעיקרו מן התורה בעינן ששים עי"ש ואם כן לא נפלאת לומר שגם הרשב"א בתורת הבית הנ"ל סובר כן ואעיקרא דמילתיה הוא דקשיא ליה כמו שכתבתי:

עתה ראיתי בס' היקר כלילת המנורה לידידי הגאון אבד"ק דובנא רבתי יצ"ו במערכת הדל"ת אות ג' מר קעסיק בדין דם שבשלו ושמלחו אם הוא איסור תורה או אינו אלא מדרבנן וכתב שאף להסוברים שהוא מדרבנן על כל פנים הוי עיקרו מן התורה כמפורש בכ"ד בפוסקים (וציין דברי הבית חדש הנ"ל) ודבריהם אין צריכים חיזוק כי כן מפורש בדברי הרשב"א בית ד' שער ד' בדין הגעלה ג"פ לכלי חרס באיסורין דרבנן המבואר בירושלמי פי"א דתרומות ה"ד כתב הרשב"א לחלק באיסורי דרבנן דאין להם שורש בדאורייתא לאיסורי דרבנן שיש להם שרש בדאורייתא והביא ראיה מהא דתבר ר' אמי לפינכא הרי היה בידו להגעילה ג"פ אלא ע"כ דדוקא בעיקרא דרבנן סגי בג"פ הגעלה אבל בדם שמלחו כיון שעיקרו דאורייתא לא מהני הגעלה כלל יעש"ב והביאן בקצרה בביאור הגר"א יו"ד סי' קי"ג סקמ"א וכ"כ בנמק"י פרק הספינה ע"ד פ"ח ב' בשם אחרים ובשם הרשב"א כתב דאפילו באיסור דרבנן שעיקרו מדבריהם לא מהני הגעלה רק בתרומה דרבנן שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום עכ"ד יצ"ו. והנה מדברי הרשב"א בתוה"ב הנ"ל כבר כתבתי למעלה דאין הכרח ואם היו דברי הרשב"א בסגנון שכתבם בשמו הוה מוכח שפיר כדברי הרב יצ"ו אך המעיין בגוף דברי הרשב"א יראה שאינם בסגנון שכתב בשמו ולפי סגנון לשונו הטהור הרואה יראה שיתכן לדחות כמו שכתבתי ומה שכתב שכן כתב בנמק"י בשם אחרים לי הדל מדברי האחרים אין הכרח שסוברים דדם שמלחו חשיב יש לו עיקר מן התורה שזה לשון הרב הנמק"י (אחר שהביא הירושלמי דמהני הגעלה ג' פעמים לכלי חרס בתרומה) כתב הרמב"ם וז"ל ואני אומר שאין למדין ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן ואחרים הביאו ראיה לדבריו מפינכא דר' אמי דאימלח בה בשרא ותברה ומלח שמלחו בה לאו איסור תורה אפילו הכי לא הגעילה אלא תברה עכ"ל ואין מדברים אלו הכרח דחשיבי לדם שמלחו איסור שיש לו עיקר דשמא מדברי הרמב"ן הבינו שכונתו לומר דגם באיסור דרבנן שאין לו עיקר לא מהני הגעלת ג' פעמים ומביאים לו ראיה מההוא פינכא דהויא נמי איסור שאין לו עיקר ותברה ולא סגי ליה בהגעלה אך ממה שסיים הרב הנמק"י וז"ל והרשב"א כתב דאפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא התירו אלא בתרומה דרבנן שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום עכ"ל מלשון זה משמע דהאחרים הוו סבורים להוכיח דבאיסור שיש לו עיקר לא מהני מההיא פינכא ומשמע דבאין לו עיקר מודו האחרים דמהני ולזה מביא מדברי הרשב"א דגם באיסורין שאין להם עיקר לא מהני ומוכח מזה דחשיב יש לו עיקר ודע שנראה לי ההדיוט שיש ט"ס בדברי הרב הנמק"י שמה שכתב בשם הרמב"ם צריך להיות הרמב"ן ומה שכתב בשם הרשב"א צריך להיות הרא"ה כמו שביארתי זה בקונטריס אסיפת דינים במערכת הה"א אות י"ט הנז"ל עי"ש (בד"ה וראיתי להרב הנמק"י):

טו

ט"ו) ציר דגים טמאים כיון דהדגים אסורים מן התורה נחשב הציר עיקרו מן התורה כן כתב בעמודי אש סי' י"ג אות ו' בשם רש"ל בהגהותיו לש"ד סי' כ' ויישב בזה מה שהוקשה להגאון יצ"ו על מה שכתב בא"ז בהלכות בכורות בח"א סי' תפ"א להוכיח דציר דגים בטל ברוב דמדר' יהודה נשמע לרבנן דכי היכי דלר"י דמין במינו לא בטיל ובציר דגים בטיל רביעית בסאתים הכי נמי לרבנן דמין במינו בששים ציר דגים בטל ברוב דלמה לו להוכיח כן תיפוק ליה לפי שיטתו דאיסורין דרבנן בטלין ברובא ומיישב על פי דברי רש"ל הנ"ל ועל פי מה שהוכיח שם דלא אמר הא"ז כן אלא באיסור דרבנן שאין לו עיקר עי"ש ואנכי לא ידעתי איך נתקררה דעתו העליונה בזה דאדרבא תגדל התימה דמאחר דציר דגים הוי עיקרו מן התורה ומר הוא דאמר דאיסורין שיש להם עיקר בדאורייתא אין בטלין ברוב היכי קאמר דלציר דגים סגי ברוב הא הוי עיקרו מן התורה ואדרבא אפשר להוכיח מזה דדעת הא"ז דציר דגים טמאים לא מיקרי עיקרו מן התורה ודקדוקו בדברי הא"ז אינו מכריע לענ"ד דסובר הא"ז דהוי עיקרו מן התורה שהרי במקומות שכתב דאיסור דרבנן שאין עיקרו מדאורייתא בטל ברוב (והם בסי' תנ"ה וסי' תט"ן וסי' תד"ע) לא הביא שום ראיה לזה רק כתב כמדבר על הידוע דאיסור דרבנן בטל ברוב ואולי עיקר סמיכתו אהא היא דמדר"י נשמע לרבנן וכו' ובלאו הכי כיון שמצא להוכיח דינו בזה בפרטות מדאמרינן בש"ס בדין דציר דגים אין זה מן התימה לענ"ד כלל אך איפכא ודאי קשה שדבריו בזה (אם נאמר דציר דגים חשיב עיקרו מדאורייתא) יהיו היפך שיטתו ומבלי הגיד לנו טעם לחלק בינו לשאר איסור שיש לו עיקר וצ"ע:

טז

ט"ז) דברים שאינם ראוים לאכילה אם אוכלם ביום הכיפורים אי חשיב איסור דרבנן שאין לו עיקר עיין במה שהבאתי במערכת החי"ת אות ט"ז (בד"ה עוד הכריח) ובאוכלים הראוים ואוכלם שלא כדרך הנאתן עי"ש (בד"ה ודברי מרן):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף