שדי חמד/כללים/ט/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים טז

כלל טז טעמא דקרא מתבאר מדברי רבינו התוספת יום טוב בסנהדרין פרק חלק משנה ה' (ד"ה אובדין) דבמידי דלא נפקא מינה לדינא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא דקרא והוא שהביא שם מה שאמרו בש"ס אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם לדור בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וכתב רש"י דר' שמעון בכל דוכתא דריש טעמא דקרא וכתב על זה הרב תוספת יום טוב ולי נראה דכיון דלענין דין לא נפקא מינה מידי נתנה התורה לדרוש טעמיה כדאשכחן במשנה ה' ו' פרק ח' ובשאר דוכתין עכ"ל הרי הוא כמבואר שדעתו לומר דבטעם זה דר' שמעון כולי עלמא מודו ביה כיון דאין נפקא מינה מידי לדינא ובפרק ח' משנה ה' דתנן בן סורר ומורה נידון על שם סופו וכו' הביא בתוספת יו"ט מאי דתני ר' יוסי הגלילי וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר וכו' אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו שילסטם הבריות וכו' וציין לעיין במשנה ה' פרק ט' (לפי הנראה הוא טעות הדפוס וצריך להיות פרק יוד משנה ה' וכונתו דהרי זו דומה לההיא דנכסי צדיקים אובדין) וכן במשנה ו' שם גבי הבא במחתרת נידון על שם סופו הביא מה שאמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וכו' וציין למה שכתב במשנה ה' פרק יו"ד והיינו כשיטתו שם דבמידי דלא נפקא מינה לדינא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא דקרא:

והרב תוספת חדשים כתב על דברי התוספת יום טוב בפרק יו"ד הנ"ל ולי נראה דנפקא מינה צדיק שאינו דר שם ונפלו לו שם נכסים בירושה וכדומה דלר' שמעון ניצולים מה שאין כן לרבנן ומכח זה תמה על הרמב"ם בחבורו שכתב דנכסי צדיקים נשרפין עם שללה הואיל וישבו שם ממונם אבד דאתי כר' שמעון דדריש טעמא דקרא והלא הוא פוסק בעלמא כמאן דלא דריש טעמא דקרא ולא הונח לו לומר שסובר הרמב"ם דרבנן מודו בזה לר' שמעון דמנא ליה הא וטפי מסתבר כדכתב רש"י עי"ש מתבאר דלולא מצא נפקותא דדינא היה מודה לסברת הרב תוספת יום טוב דהיכא דלא נפקא מינה לדינא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא דקרא:

ומיסתייעא מלתייהו מדברי מרן כסף משנה ברביעי מהלכות עכו"ם דין ד' על מה שכתב הרמב"ם אין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו אויבים ויחריבו את ארץ ישראל תמה מרן דטעם זה הוא לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא ולרבנן טעמא דספר הוא מדכתיב מקרבך ולא מן הספר וכיון דרבינו פוסק בעלמא כמאן דלא דריש טעמא דקרא למה כתב כאן טעמיה דר' שמעון וניחא ליה דלפי שאין ביניהם נפקותא דדינא שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאף אם לא היה טעם זה נפיק מקרא לפיכך ראה רבינו לכתבו וכדבריו כ' הרב לח"מ שם עי"ש גם הרב פר"ח בחידושיו על הרמב"ם להלכות עבו"ז (בסו' ספר פרי חדש להלכות פסח) בד' ז"ך ע"ג הביא סוגיית הש"ס דסנהדרין דמוקמו הא דתני בברייתא טעמא דאין עושין עיר הנדחת בספר משום שלא יכנסו וכו' כר' שמעון דדריש טעמא דקרא וסיים והרמב"ם העתיק הטעם משום דלא נפקא מינה לדינא (נראה דנשמט בדפוס איזה תיבות וכן צריך להיות דלא נפקא מינה לדינא וכדכתב הרב בכסף משנה שמסתמא ראה דב"ק דאף שהרב לחם משנה לא הזכיר בזה דברי מרן כס' משנה אין זה מן התימה כמו שכתבתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ו אות י"ג אבל הרב פרי חדש כבר היה בידו חבור הכס' משנה ומזכירו בכל מקום) הרי דכתבו הרבנים הנ"ל כסברת הרב תוספת יום טוב דבמידי דלא נפקא מינה לדינא כולי עלמא דרשי טעמא:

והוסיף הרב פרי חדש שם וז"ל וכבר כתבו התוס' בריש פרק הניזקין ובריש פרק דסוטה דהיכא דליכא נפקותא לכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא ואי קשיא אם כן אמאי מוקמינן להך ברייתא כר' שמעון ולא כרבנן לאו קושיא היא דאי כרבנן לא הוה ליה למעבד עיקר מהטעם דמשמע שהדין נלמד מהטעם והא ליתא דלרבנן אין הדין נלמד אלא מקרבך אבל לר' שמעון דדריש טעמא דקרא עבדינן עיקר מהטעם דלפי הטעם משתנה הדין עכ"ל וכלומר דכך היא המדה בעלמא לר' שמעון למיעבד עיקר מהטעם לפי שמשתנה הדין כפי הטעם ולכן אף הכא דאינו משתנה הדין נקט כשיטתו בעלמא לא כן רבנן דבעלמא לא עבדי עיקר מהטעם הוה להו למינקט הדין מקרבך:

והנה ראיתי נבוכים בכונת דברי התוספות ואבאר בס"ד מה שנראה לדעתי הקצרה שכן הבין מדבריהם מרן הפרי חדש וההכרח להעתיק לשונם והוא דבמה ששנו חכמים בלשון המשנה הנזקין שמין להם בעידית מפני תיקון העולם מקשינן בש"ס מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ואוקמא אביי אליבא דר' ישמעאל דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן ומשום תיקון העולם שיימינן בדמזיק היכא דזבורית דמזיק היא כעידית דניזק לא יהיב ליה כזיבורית דידיה אלא כעידית דידיה מפני תיקון העולם ורבינא אוקמא כר' עקיבא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם שמין להם בעידית מפני תיקון העולם וכתבו התוספות ור' שמעון היא וכו לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא כגון בחובל בגד אלמנה וכו' והכא נמי משום האי טעמא שיימינן בדמזיק עכ"ד התוספות ומובן שהבין מרן הפרי חדש שכונת התוספות לומר דרבנן דר' שמעון לא פליגי עליה ואמרי דלא דרשינן טעמא דקרא אלא היכא דאיכא נפקותא דדינא וכתבו והכא נמי משום האי טעמא שיימינן בדמזיק כלומר דאי לא דרשינן טעמא דקרא מצינן למימר כר' ישמעאל דבדניזק שיימינן אבל אי דרשינן טעמא דקרא מוכרחים לומר בדמזיק שיימינן ומשום הכי אמרינן בש"ס ור' שמעון היא כלומר ולא כרבנן דר' שמעון דכיון דאיכא נפקותא דדינא לא סברי למידרש טעמא ולפי זה מבואר יוצא מדברי התוספות דהיכא דלקושטא ליכא שום נפקותא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא דקרא ולכן כתב הרב פרי חדש דבההיא דעיר הנדחת בספר דליכא נפקותא דדינא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא דקרא:

וכן נראה שהבין הרב מוהר"ם מלובלין בכונת התוספות שכתב נראה דקשה להו להתוספות דמאי פלוגתא שייך בזה דמה יזיק לן אי דרשינן טעם על המקרא ונותנים טעם לשבח על אחת ממצות התורה לכן כתבו לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא דדינא שהדין משתנה לפי הטעם עכ"ל ולא ביאר סיום דברי התוספות ומסתמא מבין בכונתם כמו שכתבתי דהכא נמי לפי שיש נפקותא דאי דרשינן טעמא דקרא מוכרחים לומר בדמזיק שיימינן ואי לא דרשינן טעמא נוכל לומר בדניזק שיימינן משום הכי אמרינן דר' שמעון היא אבל אי הוה שום נפקותא הוה מצינן למימר דגם כבר פלוגתיה דר' שמעון אתי ונמצא דהרבנים פרי חדש ומוהר"ם מפרשים שהתוספות כונתם לומר דהיכא דליכא נפקותא דדינא גם רבנן מודו דדרשינן טעמא דקרא והכא משום דאיכא נפקותא הוא דצריכינין למימר ור' שמעון היא:

אמנם הרב שבות יעקב בקונטרס פאר יעקב שבסוף חלק ראשון בחידושיו למסכת גיטין שם (בדפוס שלפני נרשם ד' נ' ע"ב ברש"י ותוס' וכו' והוא טעות הדפוס כי דברי רש"י ותוספות הם בד' מ"ט ע"ב) נראה שרוח אחרת אתו בכונתם שכתב וז"ל ברש"י ד"ה ור' שמעון היא ר' שמעון שהיה תלמיד ר' עקיבא אמרה נראה דרש"י ותוס' נשמרו דלא תיקשי למה קאמר מתניתין ר' עקיבא היא הלא יכול לתרץ בקיצור אליבא דכולי עלמא ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם בעידית מפני תיקון העולם לכך פירש רש"י דלהכי מוקי כר' עקיבא משום דר' שמעון תלמידו היה והתוספות מתרצים בדרך אחרת דגם ר' שמעון לא דריש טעמא דקרא אלא היכא דאיכא נפקותא עכ"ל וכונתו דכיון דכשאין נפקותא לא דריש ר' שמעון טעמא אם כן גבי עידית דדריש טעמא על כרחין לומר דאיכא נפקותא דאי דרשינן טעמא שיימינן בדניזק ואי לא דרשינן טעמא מצינן למימר דבניזק שיימינן ונמצא דלר' ישמעאל מוכרחים אנו לומר דלא דריש טעמא ומשום הכי הוצרכו בש"ס לאוקומא כר' עקיבא דוקא ולא אמרו דאתיא ככולי עלמא כלומר בין כרבי ישמעאל ובין כר' עקיבא וסברי כר' שמעון דדריש טעמא משום דאם נאמר כן הרי ליכא נפקותא דדינא והרי בכי האי גוונא לא דריש ר' שמעון טעמא דקרא:

ולפי פירושו בדברי התוספות אין ללמוד מדבריהם דבליכא נפקותא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא דנהפוך הוא דבדליכא נפקותא גם ר' שמעון מודה דלא דרשינן טעמא ועם שפירושו נבון וחריף ראוים הדברים לרב שכמותו אך לפי הנראה לא ראה דברי מרן כסף משנה ודברי הרב תוספת יום טוב הנז"ל ולפי פירושו בדברי התוספות יהיו סברותיהם הפוכות דלמרן כסף משנה ודעמיה היכא דליכא נפקותא דדינא גם רבנן דר' שמעון מודו דדרשינן טעמא ולרבותינו התוספות בדליכא נפקותא גם ר' שמעון מודה דלא דרשינן ומסתברא לקרב הסברות ולפרש דברי התוספות כדתרגימו להו הרבנים פרי חדש ומוהר"ם הנז"ל:

וראיתי להרב המגיה בספר מאמר מרדכי קריספין שכתב על דברי התוספות דגטין הנ"ל וז"ל כונת התוספות היא דהכא אליבא דכולי עלמא דרשינן טעמא ולא אמרינן ר' שמעון היא לאפוקי ר' יהודה אלא לשון מושאל הוא וצריך לומר והכא משום האי טעמא וכן העתיק מוהרש"א וכן הבין כדבריהם מוהר"ם מלובלין אך הרב א"ר פירש דבריהם בכונה אחרת וכן הרב מר דרור ולדעתי ליכא נפקותא כלל ולשון והכי נמי הביאם לזה ודו"ק עכ"ל ואין אצלי ס' א"ר ומר דרור לראות דב"ק ומה שנדחק הרב המגיה לפרש דלדברי התוספות הא דאמרינן בש"ס ור' שמעון היא לאו דוקא דבהא ר' יהודה נמי מודה אלא לשון מושאל הוא לדעתי הקצרה אין זו כונתם אלא כמו שכתבתי למעלה (בד"ה והנה ראיתי) ועל כל פנים למדנו מדבריו שגם הוא מפרש דברי התוספות שכונתם לומר דהיכא דליכא נפקותא מודו רבנן לר' שמעון דדרשינן טעמא דקרא דלא כמו שפירש הרב שבות יעקב בכונתם וכן דעת הרב מראה הנוגה המובא להלן (בד"ה ומצאתי שגם):

והנה הרב פרי חדש ציין גם לתוספות בפרק דסוטה ונשמט בדפוס מראה מקום של הפרק וכונתו לפי הנראה לדברי התוספות בריש פרק שני דסוטה דתנן היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי לייגעה כתבו התוס' כדי לייגעה שהרי היתה נתונה על ידה עד גמר כל הסדר כדי שתחזור ותודה ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי דמרבי מניה וקרא סתמא כתיב וכולל הכל ואנו דורשים טעמו ואומרים זהו הטעם של פסוק הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה משמע בין עניה ועשירה ואמר ר' שמעון טעמא דקרא שאם אתה ממשכנה אתה משיא לה שם רע בשכנותיה מתוך שאתה משיב לה העבוט ונאמר עניה דוקא אין ממשכנין אותה עכ"ל ומה שכתבו דמרבי מניה דקרא סתמא כתיב וכו' אינו בדקדוק כמו שכתב הרש"ל בחכמת שלמה דהוא הדין היכא דהטעם ממעט משמעות הכתוב כדמייתו מלא תחבול בגד אלמנה דמשמעותיה עשירה נמי והטעם ממעט עשירה ולפי הנראה יש חיסור איזו תיבות אצל תיבות איכא דוקא כגון וכו' והכונה שעל ידי הטעם אנו אומרים שלא כמשמעות הכתוב שכולל את הכל אלא דוקא בגוונא דשייך בה טעמא ומשמע ליה להרב פרי חדש דכונת התוספות לומר דהא דיהבינן טעמא בהא דסוטה לאו משום דסבירא לן כר' שמעון דכל כי האי גוונא אינו בכלל פלוגתייהו כיון דלא נפקא לן מידי וכולי עלמא מודו בכל כי האי גוונא דיהבינן טעמא ולכן השוה דבריהם הללו למה שכתבו בריש פרק הנזקין:

גם בספרו מים חיים בנימוקיו על הש"ס על דברי התוספות דסוטה הנ"ל ציין לעיין בדברי התוס' דריש פרק הנזקין הנ"ל דמשמע שכונתו לומר שבשתי המקומות לדבר אחד נתכוונו וכן בהגהות מצפה איתן על דברי התוס' דסוטה ציין לעיין בתוס' דפרק הניזקין הנ"ל גם בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות בסוטה על מה שכתבו התוס' דלא שייך טעמא דקרא רק היכא דנפקא מינה לדינא וכו' כתב כן היא שיטת הרמב"ם שכתב בסוף הלכות תמורה אף על פי שכל חקי התורה גזרות הם ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן טעם תן להם טעם ורבינו בעצמו נתן טעם על תקיעת שופר ומצות טהרת המקוה בפרק י"ג מהלכות תשובה וסוף הלכות מקואות אחר שהקדים בכל אחד כי כל דברי התורה חקים הם עכ"ל ומתבאר שהבין מדברי התוס' שכוונתם לומר דכי ליכא נפקותא דדינא גם רבנן מודו דיהבינן טעמא ולכן אף הרמב"ם שפוסק בעלמא כמאן דלא דריש טעמא דקרא כתב כל מה שאתה יכול ליתן טעם תן וכו' ופשיטא ליה שאין כוונת הרמב"ם לתת תורת כל אחד בידו אף בדבר דנפ"מ לדינא שמשתנה הדין לפי הטעם דזה ודאי לא יתכן לפי שיטתו שאינו פוסק כר"ש דדריש טעמא דקרא אלא כונת הרמב"ם שיכול אדם ליתן טעם לשבח בדבר שאינו נוגע להדין שאין משתנה הדין מפני הטעם וכסברת התוספות:

ולדעתי הקצרה דברי התוספות דסוטה הללו מכריעים לפרש דבריהם שבהניזקין כדמפרשי להו הרבנים פרי חדש ודעמיה לפי שלא יכלתי לפרש בכונתם בסיגנון שפירש הרב שבות יעקב דבריהם שבהנזיקין הנ"ל שכוונתם לומר דבכי האי גוונא דליכא נפקותא דדינא גם ר' שמעון מודה דלא דרשינן טעמא דקרא כי בדבריהם דסוטה נראה שאי אפשר להעמיס כונה זו הן אמת שראיתי להרב תוספות יו"ט שהביא דברי התוס' דסוטה בזה הלשון כדי לייגעה וכו' ואף על גב דר' שמעון דריש טעמא דקרא הכא שאני וכו' (סיים דברי התוס') עי"ש שנראה שרוצה לומר דאף דבעלמא דריש ר' שמעון טעמא דקרא מיהו אין זה אלא היכא דאיכא נפקותא דדינא וכו' ואני בער ולא אדע מאי הוה קא קשיא לן במתניתין לסברת ר' שמעון שהרי במתניתין נמי טעמא דקרא קא דרשינן כדי לייגעה וגם איני מבין איך יתכן לפרש כונה זו בדברי התוס' ורציתי לומר שיש חיסור תיבה ואות בדבריו וכן צריך להיות אף על גב דר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא כלומר אבל רבנן לא סברי למידרש טעמא דקרא הבא שאני וכו' ולפי זה כונתו גם כן היא להבין מדברי התוספות הללו כמו שהבינו הרבנים הנ"ל דכיון דליכא נפקותא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא אך ירא אנכי להגיה מדעתי וצ"ע:

ומצאתי שגם הרב מראה הנוגה מסכים הולך למה שפירשו הרבנים הנ"ל בכונת התוס' והוא שבהלכות מלוה פרק ג' בדף פ"ו ע"ג הביא דברי מרן הכסף משנה בהלכות עכו"ם בדין עיר הנדחת בספר הנז"ל וכתב שדבריו הן הן דברי התוס' בריש פרק הניזקין ובסוטה ריש פרק ב' והביא שהרב מרכבת המשנה הקשה בשם הרב מוהר"י הכהן על דברי התוס' דפרק הניזקין דאם כן אמאי מוקמינן להך ברייתא כר' שמעון (נראה דתיבת הברייתא היא טעות סופר וצ"ל מתניתין) דהא בכי האי גוונא אף רבנן מודו ואתיא ככולי עלמא וכתב על דבריו וז"ל ועיין להרב פרי חדש שתירץ שני תירוצים לקושיא זו שוב הביא דברי רש"י בההיא דנכסי צדיקים אובדין בד' קי"א דאמרינן מי גרם להם לצדיקים לדור בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וכתב רש"י דר' שמעון בכל דוכתא דריש טעמא דקרא דמשמע דסובר רש"י דאף במידי דלא נפקא מינה מידי לדינא פליגי רבנן ור' שמעון לכן הוצרך רש"י לומר דר' שמעון לטעמיה דדריש טעמא דקרא ושוב כתב דיש גם בההיא נפקותא דדינא והוא דאי דרשינן טעמא דקרא מי גרם להם וכו' נפקא מינה לקטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה דיהרגו כיון דהקטנים הם גרמא וסבה לישיבת הגדולים וכיון שכן יהרגו אף הקטנים אבל אי לא דרשינן טעמא דקרא אלא הוא משום דכתיב קרא וכו' אם כן כיון דקטנים לאו בני עונשין נינהו אינו בדין שיהרגו ומצא שכן כתב הרב פרי חדש בהלכות עבודה זרה בפרק ד' דין ו' וסיים דכיון שיש נפקותא לדינא הוצרך רש"י לומר דר' שמעון אזיל לטעמיה וכו' והתפלא על הרב תוספת יו"ט שכתב בפרק עשירי משנה ה' על דברי רש"י הנ"ל ולי נראה דלא נפקא מינה לדינא וכו' דהרי נפקא מינה טובא וכו' אלו תורף דב"ק:

הנה גם הרב הנ"ל סובר שכונת התוס' בגיטין ובסוטה הנ"ל לומר דהיכא דליכא נפקותא דדינא כולי עלמא מודו דדרשינן טעמא דקרא ושאין הכרח שרש"י אינו סובר כן (כדמשמע מדברי הרב תוספת יו"ט) שהרי גם שם איכא נפקותא ויש להעיר עליו שכבר קדמו הרב תוספות חדשים ליישב שגם רש"י סובר כלל זה ומצא נפקותא אחרת כמו שכתבתי למעלה (בד"ה והרב תוספות חדשים) גם במה שכתב על קושית הרב מוהר"י הכהן שכבר תירץ הרב פרי חדש שני תירוצים על קושיא זו ולא ראה את דבריו וכו' הנה ודאי אין כונתו לומר שקושיא זו עצמה (על דברי התוס' בהנזקין) הקשה הרב פרי חדש ותירץ אלא כונתו שמעין קושיא זו הוקשה להרב פרי חדש בההיא דעיר הנדחת בספר ותירץ וכו' אלא דמה שנראה מדבריו שכונתו לומר דשני התירוצים שתירץ הרב פרי חדש לקושייתו יכונו יחדיו גם לקושית הרב מוהר"י הכהן הרואה יראה דרק תירוצו הראשון (הינו מה שהבאתי בשמו למעלה בד"ה והוסיף) שייך לקושיא זו ג"כ אבל תירוצו השני שהוא מפני שתחלת הברייתא לא אתיא אלא כר' שמעון משום הכי מוקמינן סיפא נמי כר' שמעון וכו' נראה דלא יגהה מזור לקושית הרב מוהר"י הכהן כמובן:

אחר כל אלה הדברים ראיתי בספר מנחת חינוך שהשגתיו מקרוב והוא ספר יקר ונורא סובב הולך על דברי רבינו החינוך והוא מגאון גדול מופלא שבסנהדרין אבד"ק טארינאפאל ובפרשת ראה בדיני עיר הנדחת בסי' תס"ד סק"א ד' נ"א סוף ע"ב בדין דעיר הסמוכה לספר הביא הברייתא שבסנהדרין דף ט"ז דלרבנן ילפינן מקרבך ולא על הספר ודר' שמעון דריש טעמא דקרא וכתב שבכל מקום שדורש ר' שמעון טעמא דקרא היינו שעל ידי הטעם ישתנה הדין וכדי לדון הדין ההוא הוא דדרשינן הטעם אבל בכל שאר המקומות איך תיסק אדעתין לדרוש הטעם הלא דרכי תורתינו הקדושה עמקו מאד ואין בשכל אנושי להשיג כטפה מהים אלהים הבין דרכה ושבעים פנים לתורה ובהא דספר נמי המציא בעומק שכלו כמה נפקותות לדינא בין אם נאמר דגזרת הכתוב מקרבך ולא על הספר לאם נאמר דאיכא טעמא שלא ישמעו האויבים ויחריבו את ארץ ישראל. א') אי מגזרת הכתוב אין עושין דין גם במדיחיה ואי מטעמא נהי דאין העיר נעשית עיר הנדחת אבל עושין דין במדיחיה וכו' והאריך לבאר הדברים. ב') אם הדיחו כשהיתה ספר ולא יכלו לעשות בה דין משום שהיתה ספר ואחר זמן כבשו ישראל עוד כמה עיירות ואין העיר ההיא עתה סמוכה לספר לטעמא דשמא יבואו אויבים וכו' דנין בה עתה דין הנדחת ולרבנן דגזרת הכתוב היינו מקרבך וכו' אין דנין בה. ג') בעיירות שאין דנין בהן דין עיר הנדחת נידונים היחידים בסקילה כיחידים וכן בספר אם הוא מגזרת הכתוב נידונים היחידים בסקילה ככל שאר עיירות שאין נעשות עיר הנדחת מגזרת הכתוב אבל לר' שמעון דדריש טעמא דקרא אין דנין היחידים בסקילה אלא בסייף וכו' ומכל זה התפלא מאד על מרן כסף משנה והרב לחם משנה שכתבו דמשום שאין נפקא מינה בין מקרבך לטעמא דקרא כתב הרמב"ם הטעם שאמרו בברייתא ולדעתו אינו כן דודאי איכא נפקותות לדינא ומסיק שהעיקר הוא שהרמב"ם פוסק כר' שמעון דדריש טעמא דקרא וכתב שבמקום אחר ביאר דאין סתירה לזה ממה שפסק בשלישי מהלכות מלוה אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה אלו תורף דב"ק ובסוף הספר בקונטרס קומץ מנחה בהשמטה למצוה תס"ד כתב וז"ל שם כתבתי דהיכא דיש נפקא מינה לדינא דריש ר' שמעון טעמא דקרא ועיין בתוס' גטין דף מ"ט ע"ב ד"ה ר' שמעון שכתבו להדיא דר' שמעון ור' יהודה לא פליגי אלא היכי דיש נפקא מינה לדינא עי"ש דלא כדברי הכסף משנה והתוספת יום טוב עכ"ל ומצינו חבר להגאון שבות יעקב שלפי הנראה הרב מנחת חינוך גם כן מפרש דברי התוספות שכוונתם לומר אליבא דר' שמעון דלא דריש טעמא דקרא אלא היכא דאיכא נפקותא דדינא והרב מנחת חינוך לא ראה דברי התוס' בריש פרק שני דסוטה המכריעים לפרש בכוונת דבריהם שבגטין הנ"ל כמו שהבינו הרבנים פרי חדש ודעמיה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף