שדי חמד/כללים/ח/קטו
< הקודם · הבא > |
כלל קטו חרש ושוטה פטורים מכל המצות כמו שאמרו בחגיגה דף ג' ע"א והרמב"ם בפרק ט' מהלכות עדות הלכה י"א ורש"י במתניתין ריש חגיגה ד"ה חוץ כתב דלאו בני דעה ופטורין מהמצות ונראה דמשמע ליה דמה שאמרו בש"ס הואיל ופטורין מכל המצות קאי אפיטור ראיה ג"כ אך הרמב"ם בפירוש המשנה כתב דחרש פטור מראיה לפי שאינו שומע נראה דמפרש מ"ש בש"ס הואיל ופטורין קאי רק אשמחה ולא ידעתי לכאורה למה לא סגי לן בטעם פיטור המצות כמו בשמחה אך באמת דברי רבינו הרמב"ם נכונים דהא ממעטינן נמי חרש המדבר ואינו שומע והוא חייב במצות להכי הוצרך לטעמא אחרינא ודברי רש"י צ"ע לקוע"ד ודוחק לומר דלא כתב טעם זה אלא לשוטה וקטן ולא לחרש דהוה ליה לפרש טעם פיטור החרש ואחר כך לומר על שוטה וקטן דפטורים לפי שאינם בני מצות וכן כתב הרע"ב בסיגנון זה עי"ש ואולי יש לומר דכיון דפשטא דמתניתין דתני חרש משמע דהוא חרש גמור ניחא ליה לפרש בסיגנון זה ומעין זה כתבו המפרשים שדרך רש"י לפרש לפי הסלקא דעתין כמו שרשמתי בקונטריס כללי סי' ח' אות א' והרמב"ם פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה ד' כתב טעם פיטור חרש שוטה וקטן משמחה דהוא משום שפטורים מכל המצות והיינו בחרש גמור ועי"ש בה"א ובחגיגה דף ג' ע"ב אמה שאמרו בש"ס תנו רבנן איזהו שוטה וכו' כתב רש"י האמור בכל מקום שפטור מכל המצות ומן העונש ואין קניינו קנין ואין ממכרו ממכר עכ"ל:
וראיתי להגאון שואל ומשיב בשואל ומשיב/ב/ד/פז|מהדורא תניינא ח"ד סי' פ"ז]] עמד מתמיה על מה שכתב הרמב"ם בהלכות עדות הנ"ל דשוטה פסול לפי שאינו בן מצות דהרי שוטה הוא בר מצות והגדולים מוזהרים עליו כמו שכתב בשו"ת מוהרי"ל סי' קצ"ו והרב תבואת שור סי' א' ס"ק מ"ט החזיק בזה וכו' עי"ש ותמיה לי שלא זכר דברי רש"י והרע"ב הנ"ל דקרו בחיל דחרש ושוטה פטורים מהמצות ותלמוד ערוך הוא בידינו בחגיגה דף ג' ע"א כנז"ל ומה שיישב לזה הרב שואל ומשיב דודאי לאו בני מצות נינהו ומוהרי"ל דקרי ליה בין מצות כוונתו דכיון דיכול להיות שיתפקח וישתפה אחר כך אם כן בר מצות חשיב לכשישתפה ואינו יוצא מגדר בר מצות רק שכעת פטור שאינו בר דעה וזהו לכל המצות אבל מצות עדות כיון שבעת ראותו העדות לא היה בן דעת ואינו בן מצות מה בכך שיוכל לבא לידי מצות מכל מקום היה פסול בשעת ראיה וכו' ובזה נראה לי מה דלא כתב הרמב"ם רק לענין עדות משום דבעדות הוא דפסול דאינו בן דעה בשעת ראיה ובשעת הגדה עכ"ל תמיהני דנעלם ממנו דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חגיגה הנ"ל דכתב מפורש גבי שמחה דפטורים משום דפטורים מכל המצות וכמו שאמרו בש"ס הנ"ל וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ הלכה ג' בדין אכל מצה כשהוא נכפה דלא יצא לפי שאכל בעת שטותו שהוא פטור מכל המצות ועיין להרב טורי אבן במסכת ר"ה על דף כ"ח ע"ב בדין כפאו שד ואכל מצה ובהגהות מוהר"ץ הירש חיות ליבמות דף ס"ב דנקטי דשוטה פטור מכל המצות:
והרב פרי מגדים בא"ח בפתיחה הכוללת ריש ח"ב נראה דמחלק בזה בין מצות עשה למצות לא תעשה דבמצות עשה הוא דאמרינן דחרש שוטה וקטן פטורים אבל במצות לא תעשה לעבור בקום עשה הרי חרש ושוטה שוים לקטן דאביו מוזהר עליו עי"ש שכתב כן אחר שהזכיר ש"ס דחגיגה ודברי הרמב"ם דהלכות חגיגה ודברי רש"י הנ"ל וגם תשובת מוהרי"ל סי' קצ"ו וכתב לדחות מה שכתב מוהרי"ל דשייך בהו כפרה כבנדרים דף ל"ה ב' דהתם לאו כפרה על חטא הוא דבכפרה בעינן דעת בעלים רק להכשירם לאכל בקדשים וסיים הרב פרי מגדים דאם עוברים על לא תעשה אין להם עונש בעולם הזה ולא בעולם הבא דאנוס רחמנא פטריה וידידי הכהן הגדול הגאון מוהריו"ט יצ"ו בסה"ב מלבושי יום טוב סי' ד' כתב דחרש ושוטה אימעיטו מעונשים מאיש אשר יעשו מכל חטאת האדם ועיין מה שכתבתי על דבריו במערכת האל"ף (בשדי חמד ח"א) אות שנ"ב והרב שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' ל' כתב וז"ל בשאלתו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר ואינו חייב במצות אם שייך ביה דין פדיון הדבר ברור דהבית דין חייבים לזכות בשבילו ולו לקיים מצות פדיון שאף שהם פטורים אבל לא שאינם רשאים והרי הם בני מצות כמו שכתב הרב מוהרי"ל הובא בתבואת שור סי' א' ואם כן למה לא יזכו אותו ב"ד במצוה זו וכו' ומסיק שם דודאי חייבים לפדותו אלא שיעשו הפדיון בלא ברכה:
והנה הרב פרי מגדים שם כתב באות ג' דתפלין שכתבן חרש ושוטה י"ל דכשרים דדמי למי שנקטעה ידו שכתב המג"א {{ממ|בסי' ל"ט סק"ה} דכשר הכא נמי חרש ושוטה בני מצות הם ופומא הוא דכאיב ובסוף דבריו כתב דהרב תבואת שור בחידושיו לגטין כתב בפשיטות דכתבן חרש ושוטה פסולים דפטורים מכל המצות וצ"ע ועיין מה שכתבתי בפריי שם ע"כ ושם בסי' ל"ט באשל אברהם סק"א כתב וחרש ושוטה י"ל דפסולים לכתוב ואין ראיה משחיטה דהתם קטן נמי כשר ומיקרי בר זביחה אם כן בהכרח לחלק בין שחיטה לתפלין ובפתיחה כתבנו מזה וצ"ע עכ"ל הנך רואה דהא מילתא רפיא בידיה ולא החליט להיתר ולא לאיסור ומרוצת דבריו שבא"א הנ"ל מראים שדעתו נוטה לאיסור מלהיתר היפך ממה שנראה דעתו בפתיחה שנוטה להקל וראיתי להרב כתב סופר א"ח סי' ו' שכתב שהפרי מגדים בפתיחה כתב דחרש ושוטה כשרים לכתוב וכו' ורב אחד כתב דדבריו נפלאים כי מדמה מילתא למילתא והם רחוקים וכו' דמי שנקטעה ידו בר חיובא הוא אלא שאינו יכול לקיים אבל חרש ושוטה לאו בני חיובא נינהו שאין להם דעת ולא נתחייבו כלל במצות והגאון המחבר כתב שתמיהתו קיימת. וגם בעיניו יפלא עי"ש ולא היה להם לכתוב כן דמשמע דכן הוא באמת דעת הרב פרי מגדים ואין האמת כן כמבואר בדבריו אלא דתמיהתם שייכא שפיר על מה שנראה מדבריו בהפתיחה שנוטה להקל והגאון שיבת ציון בסי' ד' האריך מאד בזה ומסקנתו דמן הדין חשיב חרש ושוטה ישנם בקשירה ואם כתב חרש גדול עומד על גביו ומלמדו לשמה שפיר דמי אלא דלכתחלה אין ליתן לו לכתוב ואם כבר כתבם יכול להניח מי שאין לו תפלין אחרים וג"ע הרב פתח הדביר בח"א סי' ל"ט האריך מאד ומסקנתו דהתפלין פסולים שכן דעת הרבנים מור וקציעה וערך השלחן ושע"ת וכ"כ באגודה וכן גרסי הרבנים נחלת אריאל וכסא רחמים ושמחת יהודה בבריתא שבמסכת סופרים עיין באור לי סי' קכ"ה דף ק"ט סוף ע"ג וממה שכתבתי מתשובת הרב כתב סופר מבואר שכן גם דעת הרבנים השואל והמשיב דהתפילין פסולים דחרש ושוטה לא מיקרו בני קשירה גם הרב יפה ללב ריש סי' ל"ט כתב דפשוט דחרש ושוטה דינים כקטן שהרי חרש אינו יכול לומר בפיו שכותב לשמה וכו' עיי"ש ולא ידעתי למה תפס טעם זה דאם כן אפשר להתיר בדיעבד והיה לו לומר הטעם דלאו בני קשירה נינהו כמו שכן דעת הרבנים שהביא שם וגם בדיעבד פסולים והרב כתב סופר הנ"ל האריך לפלפל בישוב קושית התבואת שור בגטין אמאי לא תני בברייתא חרש נמי בהני אינך דתני התם עיי"ש שלא זכר דברי הגאון אביו בחתם סופר אה"ע ח"ב ריש סי' ב':
ולענין אי שרי לספות איסור בידים לחרש ושוטה הנה הרב פרי מגדים בפתיחה שם אות א' דעתו דאסור כמו קטן ועיין עוד להרב פרי מגדים בסי' רס"ו במשבצות סק"ד ד"ה עוד ובשו"ת שיבת ציון סי' ד' הנ"ל האריך בזה להוכיח דלא כהפרי מגדים והרב פתח הדביר בח"ג סי' שמ"ג אות ז' האריך להשיב על כל דבריו והביא בשם הגאון חקרי לב דפשיטא ליה דאסור לספותם איסור ומסיק גם הוא כן אלא דלחנכו במצות עשה לא חייבו בחרש כיון שהוא ביטול בשב ואל תעשה וכתב שם באות י"ב דחרש ושוטה שגנבו אין חייבים לשלם כשיתרפאו וטוב שאם עשו איזה עבירה בעת החולי שיקבלו עליהם איזה דבר לתשובה ועיין במלא הרועים במערכת קטן אוכל נבלות אות כ"א (רמזו במערכת חרש) והגאון חתם סופר א"ח סי' פ"ג האריך בזה ודעתו דאסור לספותו והביא כן מחידושי הרשב"א לגטין דף נ"ה ע"ב ושכן יש ללמוד מדברי רש"י ודלא כדמשמע מהרב תרומת הדשן בפו"כ סי' ס"ב (שכ' הטעם דאסור לספותו שלא ירגילנו בעבירות וכשיגדיל יבקש לימודו) דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ומדברי הרשב"א הללו יש לעמוד על מה שכתב הרב שיבת ציון הנ"ל לבאר דעת הרשב"א עי"ש ועיין בדברי הרב ערך השלחן סי' תקפ"ט אות ה' דמתבאר דסובר דחרש ושוטה דינם כקטן ואסור לספותו ומצאתי לידי"ן הגאון בס' עמודי אש יצ"ו בסי' ד' כלל ו' דשקיל וטרי בזה וכתב דמפורש ברבינו ירוחם נתיב י"ח ח"ג ובשיירי כנסת הגדולה יו"ד סי' קנ"ז הגב"י אות נ"ו דאסור לספותם בידים והשיג על כמה מחברים עיין שם באורך:
ואי מהני זכיה על ידי אחר לחרש ושוטה עיין להרב מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' ל"ב דהרמב"ם כתב בפרק ד' מהלכות זכיה דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה ולפי הראיה שהביא הרב המגיד שם נראה דגם בחרש הדין כן וכתב הרב מחנה אפרים דהרא"ש בפרק ב' דכתובות סי' י"ד כתב בשם הרמ"ה דדוקא במתנה והוא דהוי עיתים חלים עתים שוטה ושמדברי הרמב"ם משמע דגם שוטה גמור עי"ש ולפי זה בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר לא מהני לדעת הרא"ש אפילו במתנה דאף על גב דאפשר שיתפקח מכל מקום לא חשיב מפני זה אתי לכלל דעת דאם כן בשוטה גמור נימא נמי הכי דחשיב בן דעת הואיל ואפשר שישתפה אלא ודאי מדכתב הרא"ש דדוקא בעתים חלים שמעינן מינה דהוא הדין בחרש גמור לא מהני לדעתו:
אך ראיתי להרב שואל ומשיב במהדורא תניינא ח"ג סי' ס"ח שבנדונו בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב דגם הרא"ש הנ"ל מודה שהרי כתב הרא"ש בהדיא דבמתנה יכול לזכות אף לחרש (אינו מדוקדק כי הרא"ש לא דבר בחרש אלא כונתו דחרש שוה לשוטה הוא) עי"ש ולי הדל צ"ע דמדברי הרא"ש מתבאר דבחרש גמור לא מהני כי היכי דלא מהני לדידיה בשוטה גמור וכמו שהבין הרב מחנה אפרים מדברי הרא"ש כיעי"ש ושם הזכיר את הרב מחנה אפרים ולא ציין מקומו ומסתמא היינו ההיא דהל' זכיה הנ"ל ועיין עוד להרב שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' ל' ושם נראה דמודה למה שכתב הרב קצות החשן דחרש הוא כעכומ"ז ואין לו זכיה על ידי אחרים ויישב קושיית הרב השואל על דברי הרב קצות החשן מדברי התוספות יבמות קי"ג ע"א שכתבו גבי חרש דזכין לאדם וכו' עיי"ש וספר קצות החשן אין אצלי להבין היטב דב"ק ועיין בירושלמי פרק קמא דקידושין הלכה ג' הגע עצמך שהיה חרש אמר ליה איש ופירש הפני משה איש כתיב בזכיה ואפי' חרש ועי"ש במראה הפנים ובפרק ב' הלכה א' קרוב לסופה מה נפיק מביניהון היה הפועל חרש על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיה לחרש ובציון ירושלים שם הצ"ע דברי הירושלמי דסתרי אהדדי דבפרק קמא משמע דיש זכיה להקדש עי"ש ואם כוונתו למה שאמרו בירושלמי פרק קמא הלכה ג' הנ"ל נראה לי הדל דלא קשיא מידי עיין במחנה אפרים הלכות שלוחין סוף סי' כ"ד דמה שאמרו בירושלמי פרק ב' דאין זכיה לחרש רוצה לומר דאין החרש יכול לזכות בשביל אחרים דאין יד לחרש והביא דברי הרשב"א בחידושיו לקידושין שכתב דאין החרש זוכה לעצמו וכתב על דבריו דמדברי הרמב"ם נראה דהחרש זוכה לעצמו בשדעת אחרת מקנה לו כמו הקטן עיי"ש מ"ש בפ"ק דיש זכיה לחרש היינו אם מזכה להחרש ע"י בן דעת מהני וק"ל ועיין דברי אמת בקונטריס שביעי סי' א'(וד"ה וראיתי להרב בעל מח"א) שעל מה שכתב הרב מחנה אפרים דמדברי הרמב"ם נראה דלא כהרשב"א וכו' כתב וז"ל ולא הבנתי דבריו דהרשב"א לא קאמר שאין החרש זוכה לעצמו אלא שאין החרש זוכה לאחרים עכ"ל:
אחר זמן רב ראיתי בספר מלאכת חרש (הנזכר בדברינו לקמן בד"ה והנה וכו') בהשמטה שבסוף הספר שכתב על דברי הרב ציון ירושלים הנ"ל כמו שכתבתי בעניותי ולא ראה דברי הרבנים מחנה אפרים ודברי אמת הנ"ל והביא מה שהשיב לו הגאון שואל ומשיב על זה עיי"ש ועיין להרב אבני מילואים בסוף סי' א' שעל פי מה שכתב הרב קצות החשן סי' רמ"ג סק"ו דאין בחרש דין זכיה כלל מיישב קושית הגאון חתנו של הגאון נודע ביהודה סי' ס"ג על ר"י בר"י בדין קטן בן י"א שנים שקידש לו אביו אשה וכו':
והנה מסתמיות דברי הרמב"ם משמע דלא משכחת זכיה לשוטה כלל אלא ע"י בן דעת דמזכה לו אבל אם הוא עצמו זוכה מההפקר לאו כלום הוא אפילו מדרבנן וראיתי להרב פרי מגדים א"ח בפתיחה הכוללת ח"ב אות ב' שכתב וז"ל ואיכא לעיוני בחמץ חרש שוטה וקטן שזכו מהפקר דמן התורה לאו שלהם באין אחרים מזכים כי אם מדרבנן וכל שאסור להשהותו מדרבנן שרי בהנאה וכו' עי"ש מבואר דסובר דעל ידי עצמו זוכה מיהא מדרבנן וכעת לא ידעתי מנ"ל דאית ליה זכיה ע"י עצמו כלל ועיין ברמב"ם פרק כ"ט מהלכות מכירה דין ב' ודין ד' ובש"ע ח"מ סי' סי"ז וס"כ החילוק שבין חרש לשוטה וק"ל גם מאי דפשיטא ליה דאם אחרים מזכים לו זכי מדאורייתא ומשמע לשיטתו דחשיב כחמץ גמור שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה תמיה לי דהרי לדעת הרמ"א והרא"ש הנ"ל שוטה גמור אין לו זכיה כלל אף במתנה ואם כן בחמץ שעבר עליו הפסח נוכל לסמוך על זה להתירו בהנאה מיהא והנה מדברי הפוסקים בכמה עניינים מתבאר דזכיה ע"י אחרים עדיפא מזכיה על ידי עצמו דדעת אחרת המזכה אלים ומהני:
וראיתי להרב חינא וחסדא בח"א דף קס"ט ע"ד שכתב בשם הרב מגילת ספר דף נ"ד ע"ג לענין גר חרש ושוטה דסובר דלשוטה מהני זכיה ע"י ב"ד כמ"ש הרמב"ם בפ"ז (צ"ל פ"ד) מהלכות זכיה ולא לחרש ושלזה דקדק הרמב"ם וכתב אבל החרש זוכה לעצמו דמשמע דלא ע"י ב"ד וכו' דלא תקנו לחרש אלא שיהא זוכה ע"י עצמו ולא על ידי ב"ד וכו' והוא תמה ע"ד דהא חרש עדיף משוטה ואי בשוטה מהני זכיה ע"י אחרים כל שכן בחרש וכו' וגם מדברי הרב המגיד וכו' עיי"ש מה שהאריך וספר מגלת ספר אין מצוי אצלי ולי הדל נראה מה שכתב הרמב"ם דהחרש זוכה לעצמו ריבותא קאמר דאף ע"י עצמו זוכה דעדיף משוטה דאין לו זכיה ע"י עצמו כלל כמ"ש בסי' רל"ה הנ"ל וכל שכן שזוכה ע"י מזכה בן דעת ודעת הרב שואל ומשיב במהדורא תניינא הנ"ל כדעת החינא וחסדא דמהני זכיה ע"י אחרים לחרש כמו דמהני לשוטה ועיי"מ בח"מ סי' רמ"ג סי"ו וי"ז ובסמ"ע ס"ק כ"ט וס"ק ל"א וקצת תמיה לי על הרב חינא וחסדא דנראה דנקיט בפשיטות דלשוטה מהני זכיה ע"י אחר כדעת הרמב"ם ולא זכר דברי הרב מחנה אפרים הנ"ל שלדעת הרא"ש לא מהני לשוטה זכיה ע"י אחר ואולי הוזכר זה בספר מגלת ספר הנ"ל:
אחר זמן רב מצאתי בספר מלאכת חרש לאחד מגאוני דורנו יצ"ו בדף ט"ז אות ס"ח שהביא מה שכתב הרב קצות החושן סי' רמ"ג סק"ו דהמזכה לחרש ושוטה ע"י אחר לא מהני ותמה על דבריו איך חולק על הרמב"ם וש"ע סי' רמ"ג סי"ז דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה ופשוט דהוא הדין חרש וכן כתב הטור סי' רמ"ג סכ"ב לענין חרש שוטה וקטן שזוכין להם ע"י אחר וכן הוא בירושלמי פ"א דקידושין וכו' והתוס' יבמות דף קי"ג ע"א (כבר רשמתי למעלה שו"ת השואל ומשיב מהדורא תליתאה מה שכתב בזה) ומה שדחה ראיית הרב המגיד דבריו תמוהים וכו' ומה שהביא מדברי הרא"ש פ"ב סי' י"ד המעיין בגוף דברי הרמ"ה שהביא בשיטה מקובצת שם יראה דלא הוזכר בדבריו עתים חלים רק שוטה סתם והוא שוטה גמור ומה שכתב הרא"ש גם זה עתים חלים הם דברי עצמו שהוסיף טעם מעצמו לרווחא דמילתא אבל באמת גם הרא"ש מודה דגם לשוטה גמור יש זכיה על ידי אחרים שהרי בתוספתיו ליבמות דף קי"ג ע"א כתב גבי חרש דזכין לאדם שלא בפניו כמו שכתבו התוספות הנ"ל והוכחה לזה מדהטור לא הזכיר סברת הרא"ש וכו' ומה שכתב הרב קצות החושן דחרש ושוטה לא חשיבי אתי לכלל דעת כמו בעכומ"ז דלא חשיב אתי לכלל שליחות כשיתגייר לא דמי כלל דזה על ידי מעשה אבל חרש ושוטה יוכל לבא לכלל דעת מממילא בידי שמים וחשיב אתי לכלל דעת אלו תורף דב"ק:
ולפי זה בטלה מחלוקת דגם הרא"ש סובר כהרמב"ם דאף שוטה גמור זוכה ע"י בן דעת ומתיישב בזה דברי הרב פרי מגדים הנ"ל וגם הרב חינא וחסדא אולי סובר כן בפי' דברי הרא"ש אלא דמכל מקום היה לו להביא דברי הרב מחנה אפרים ולבאר דברי הרא"ש על דרך שביאר הגאון מלאכת חרש יצ"ו ומה שכתב הגאון מלאכת חרש דחרש ושוטה לא חשיבי מחוסר מעשה דיכולים להשתפות בידי שמים ממילא כקטן דאתי לכלל דעת ממילא הן אמת דכן כתבו התוספות בגטין דף כ"ב ע"ב לענין בני כריתות דחרש ושוטה הם בני כריתות דאפשר שיתרפא ויתפקח מכל מקום כיון דהוא ספק ולא שכיח כמו קטן שיגדיל אפשר דחשיב מחוסר מעשה ולא דמי לקטן ועיין להרבנים נודע ביהודה מהדורא קמא באבן העזר סי' ס"ד ובמהדורא תניינא סי' ס"ח ושיבת ציון (סי' ד') וכתב סופר סי' ז' דפקחות החרש לא שכיח ואם כן לא נפלאת לומר דחשיב מחוסר מעשה להתפקח ע"י מעשה:
ולענין שליחות לחרש עיין בירושלמי קידושין פרק א' הלכה א' ובפרק ב' הלכה א' דף כ"ב ע"ב (מדפוס זיטאמר) ובמה שהאריך בזה מרן מוהריט"א בספר קהלת יעקב סי' קי"ט (בד"ה והנה אמרינן כירושלמי) בפירוש דברי הירושלמי:
ועתה השגתי ספר חדש אמרי הצבי לידידי הגאבד"ק דאברי יצ"ו וראיתי בח"ב בחידושיו לסוגיא דדף פ"ח ע"ב גבי חרשו נותן לו דמי כולו האריך בדין חרש אם הוא בר דמים ואם הוא בר זביחה ובר עבודה ובר מצות והביא מדברי הרבנים שהזכרתי למעלה ופלפל בחכמתו בדב"ק עי"ש בפרק ח' סי' ט' ד' ק"ד וד' ק"ה:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |