שדי חמד/כללים/ה/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים כד

כד הלכה למשה מסיני אי אזלינן בספיקו לחומרא הנה מרן הב"י ביו"ד סימן רצ"ד בדין דספק ערלה בח"ל מותר דאמרינן בש"ס כך נאמרה הלכה ודאה אסור ספיקה מותר משמע ליה דבעלמא ספק בהללמ"ס לחומרא ולכן כתב דלשון רבינו הטור (בא"י הוא מן התורה ובח"ל הלכה לממ"ס הלכך ספיקא בא"י אסור ובח"ל מותר) אינו מכוון דמשמע דמשום שהוא הלכה לממ"ס אזלינן לקולא ואינו כן אלא משום שכך נאמר בפירוש ובאמת שמה שעלה בדעתי לפרש דברי הריב"ה שמ"ש הלכך וכו' כוונתו רק על של א"י דמשום דהוא איסור תורה אזלינן בספיקא לחומרא ראיתי שכ"כ הרב הדרישה עי"ש ונמצא דגם הריב"ה מודה דספק הלכה לממ"ס בעלמא לחומרא וכן מתבאר דעת הריב"ה לפי מה שפירש בכונתו הרב ב"ח עי"ש וכן מתבאר דעת הרב ט"ז בסקי"ג שמה שכתב דהטור הוכרח לפרש דמשום שהוא הלכה למ"מ ספקה מותר הוא דוקא גבי ערלה מדשני רחמנא דבא"י כתב הדין בפירוש ולח"ל לא כתב בפירוש אלא אמר למשה בסיני גילה לנו בזה דספקא מותר אבל בעלמא הלכה למשה מסני הרי הוא דין תורה ממש לילך בספקו לחומרא גם להריב"ה כנלע"ד בכונתו דלא כמו שכתב דהרב ט"ז מסכים להריב"ה דס' הלכה למ"מ לקולא ומרן בש"ע שם ס"ט פסק הדין בח"ל ספיקא שרי וביאר דבריו הרב ש"ך על פי שיטתו שבב"י עי"ש והאריך בכלל זה הרב באר יעקב בדף צ' ע"ג והביא שהרב חות יאיר בסימן קצ"ב ס"ל כפשט משמעות דברי הריב"ה ושהוכיח מש"ם דקידושין דף כ"ד ע"ב דאע"ג דדין הללמ"ס כדין הכתוב והוא מדאורייתא מ"מ גבי ספק קיל וכו' וכתב שדבריו דחוים וכו' עי"ש גם בסימן כ"ט שהביא הריב"ה מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' שחיטה דרק דרוסה מפורש בתורה וספיקה אסור ושאר טרפיות הן מהללמ"מ ויש בהן ספק שמותרין כתב מרן בב"י דלא מצא שום ספק טרפה שיהא מותר בחד ספיקא עי"ש ולהרב באר יעקב דף מ"ג ע"א שתמה ע"ד הרב ב"ח כמו שתמה מרן הב"י בסי' רצ"ד ע"ד הריב"ה והרב פר"ח שם כתב ליישב דברי הרמב"ם שבהלכות שחיטה דאזיל לשיטתיה דחומר הספקות הן מדרבנן והם אמרו להקל בקצת ספקות וכו' עי"ש והוא דוחק דאם נניח דמה שהוא מהללמ"מ דינו דין תורה ממש וכיון דקיי"ל בכל ספק דאורייתא להחמיר מה ראו להקל באלו מפני שהן מהללמ"מ והלא גם הם גופי תורה הם, וכבר תמה עליו בזה הרב צרור החיים שאביא בסמוך:

ומדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות מקואות דין ו' ספק יש בנקב כשפופרת הנוד ספק אין בו מצטרפין מפני שעיקר הטבילה מן התורה אעפ"י ששיעורו מהלכה ספק שיעורו להחמיר וכ"כ בפירוש המשנה כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספקן טמא שכל שעיקרו מה"ת ושיעורו מד"ס ספקו טמא עכ"ל הוכיח הרב צרור החיים (ע"ד הרמב"ם הנ"ל) שכל דבר שהוא הללמ"מ אעפ"י שאינו מפורש בכתוב דין תורה הוא והולכין בספקו להחמיר ושכ"כ הרמב"ם בהלכות טומאת מת פ"ב דין יו"ד דדבר שהוא מהל' דין תורה הוא וכו' וסייעו ממ"ש בש"ס בקידושין דף ל"ט גבי ערלה בח"ל וכו' (ראיה זו נראית ונדחית בדברי רבני האחרונים שרשמתי למעלה דקושית הש"ס היכי מזלזלינן וכו' הלא בספרתם). ושוב הוקשה לו דנראה דהרמב"ם תבריה לגזיזיה ממ"ש בפ"ה מהלכות שחיטה וממ"ש בפיה"מ בפי"ג דמסכת זבחים מ"ו דניסוך המים לאו דאורייתא אלא הללמ"מ וכו' ושהתוי"ט עמד שם ע"ד הרמב"ם אך לא עמד בסתירת דבריו וכו'. ושוב הביא דברי הרשב"ץ ביבין שמועה בפ"ב מהלכות טרפיות שהאריך להוכיח מכמה מקומות בש"ס דהללמ"מ דין תורה ממש היא והולכין בספקה לחומרה ושהשיג עמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' שחיטה הנ"ל שאין דבריו מתיישבים על הלב ושסותר דברי עצמו בכמה מקומות שבס' בהללמ"מ הולכין להחמיר ושכ"כ הרמב"ן בס' המצות (דברי הרמב"ן בזה הם בשרש א' תוך ד"ה והנה בכאן וכו' ובשרש ב' תוך ד"ה והנה הרב תלה הר וכו'). ושוב הביא דברי הרב פר"ח הנ"ל והשיג עליו והביא ג"כ דברי הרשב"ץ שבספר זהר הרקיע שהביא דבריו הרב מגילת אסתר בשרש ב' ותורף דבריו דמוכח מכמה מקומות דהלל"מ הוא דין תורה ממש והולכין בספיקו להחמיר ושכן דעת הרמב"ן ושוב הביא תשו' הרב מוהרשד"ם בחיו"ד סי' קל"א שנטה לחלק לדעת הרמב"ם דאע"ג דכל דבר שהוא מהללמ"מ אזלינן בספקו להחמיר מיהו יש חילוק בזה דאם הדבר מה"ת ושיעורו מהלכה למ"מ אזלינן בספק שיעורו לחומרא ואם עיקר הדבר מהללמ"מ אזלינן בספק שיעורו לקולא והרבה להשיב על דבריו ולא נחה דעתו לחלק בזה אלא גם כשעיקרו מהלמ"מ אזלינן בספק שיעורו לחומרא והביא דברי הרב לח"מ בפ"ח מהלכות שחיטה דין כ"א בכבד שניטלה כולה וכו'. וגם ע"ד האריך להשיב אתוד"ק עי"ש באריכות, ומדלא הזכיר כלל דברי מרן הב"י בסי' רצ"ד הנ"ל נראה דנעלמו ממנו לשעתו:

הנה מתבאר מכל האמור דדבר שהוא מהללמ"מ דין תורה גמור יש לו וספקו להחמיר דלא כדעת החכם שהביא הרב מוהרשד"ם דבעיא דסלקא בתיקו בדבר שהוא הלל"מ אזלינן לקולא ויפה כתב הרב באר יעקב שדברי הרב חו"י בזה במחכ"ת דחוים הם, ובמה שחלק הרב מוהרשד"ם בין דבר שעיקרו מן התורה לשאין עיקרו אלא הלכה למ"מ דבזה הולכין בספק שיעורו לקולא ומשמע דדוקא בספק בהשיעור הוא דאזלינן לקולא אבל אם הספק בגוף הדבר שעיקרו מהלכה אזלינן לחומרא הנה הרב נו"ב בחיו"ד במ"ת סי' קמ"ו (ד"ה ואמנם) נראה דס"ל גדולה מזו דכשעיקר הדבר מהלכה אזלינן לקולא גם בעיקרו של ההל' דדוקא כשעיקר הדבר הוא מה"ת הוא דאזלינן לחומרא ודקדק כן ממ"ש הרמב"ם והרש"ם בפיה"מ דמקואות פ"ו מ"ז ומדברי הרמב"ם דהל' מקואות הנ"ל עי"ש והושג ע"ז מרב אחד הובא בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ח מדברי הש"ס בקידושין גבי ספק ערלה בח"ל מותר וכו' ומני"ר השב"ץ יפה כח הבן בא לו בארוכה לקיים מילי דאבות שדבריו הם דברי הרמב"ם ולק"מ מהש"ס הנ"ל ומסיק דאין ראיה לסתור דברי הרמב"ם דדבר שהוא הללמ"מ ועיקרו אינו מן התורה ספקו מותר עי"ש שלא הזכיר בענין זה דברי הרמב"ן בס' המצות והרשב"ץ שבמגילת אסתר הנ"ל ואילו הרבנים נו"ב ומר בריה היו רואים דבריהם בגופן שלהן שנותנים להללמ"מ כל דין תורה ממש ואין חילוק ביניהן כי שתים זו שמענו מפי הגבורה ולא יגרע כח ההל' מדבר המפורש בכתוב כמו שהוכיחו מכמה מקומות כמדומה לי דהוו הדרי בהו כי הדקדוק שדקדק מלשון הרמב"ם (שכתב דכל שעיקרו ד"ת ושיעורו מהלכה דינו כד"ת דמשמע דאם עיקרו מהלכה אזלינן לקולא) אינו מכריח לומר כן די"ל דלאו לדיוקא קאתי כמ"ש הרב צרור החיים בדף קל"ט ע"ב עי"ש:

ומלבד כל המקומות שהוכיח מהן הרמב"ן (בשרש ב' בד"ה והנה הרב תלה) דהללמ"מ דינה כדין תורה ממש והולכין בספקה להחמיר (דלא כמו שהבין מדברי הרמב"ם שדעתו שהיא מדרבנן) עוד הוכיח כן הרב ארעא דרבנן במערכת הכ"ף אות שי"ח מהש"ס פסחים דף מ"ד ע"א דשקו"ט הש"ס אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא (מהללמ"מ) או אינו אלא מדרבנן ובספקו תלינן לקולא ומסיק דהוא דאורייתא ושם במערכת הסמ"ך אות ת"מ ותמ"א הזכיר מחלוקת זו דהרמב"ם ס"ל דדבר הבא מהלל"מ חשיב מדרבנן והולכין בספקו להקל זולת בדבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלל"מ דבזה ספק שיעורו להחמיר והרב עפרא דארעא הקשה שם ממ"ש בפ"ק דקידושין גבי ערלה דמדאמרינן כך נאמרה הלכה וכו' מוכח דבעלמא ספק הללמ"מ לחומרא ונעלם ממנו שכבר עמדו ע"ז הרמב"ן והרשב"ץ שהביא הרב צרור החיים וגם הריב"ש בסי' קס"ג הביא דברי הרמב"ן בסה"מ בזה כיעי"ש וגם נעלם ממנו דברי מרן הב"י בסי' רצ"ד ותשו' הרב מוהרשד"ם יו"ד סי' קל"א הנז"ל, אף שעיקר דברי הרשב"ץ שבס' יבין שמועה הנ"ל הזכירם לקמיה ע"ד הרב ארד"ר באות תס"ב כיעי"ש, ועיין למרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' כ"ט אות ג' מ"ש על דברי האד"ר אות תס"ב וע"ד העפרא דארעא שם וכן תמיה לי עמ"ש הרב כפי אהרן בתשו' חא"ח סי' יו"ד דף ט"ז ע"א (בד"ה אלא) דהלכה רווחת דספק הללמ"מ להחמיר כמבואר בקידושין דף ל"ט גבי ערלה בח"ל וכו', וכן הוכיחו מסוגיא זו הרבנים פר"ת בסי' כ"ט וזרע אברהם חיו"ד סי' י"ז דף ס"ה ע"א וכו' עכ"ל והוא פלא שלא זכר שזו של כת הקודמים היא שהוכיחו כן מסוגיא זו ועיינתי בדברי הרב פר"ת ולא מצאתי דבר זה, וס' זרע אברהם אין מצוי אצלי:

וכתב עוד (בכפי אהרן) דהרב חזון נחום בפסק הכהנים דף רנ"ה ע"ב ס"ל בדעת הרמב"ם דדבר שהוא הללמ"מ נמסר לחכמים לפי מה שיראה בעיניהם להקל או להחמיר ושכ"כ הרב פר"ת בסי' כ"ט ותמה ע"ד דא"כ בההיא דקידושין אמאי אשתומם כשעה חדא לימא להו כאן ראו חכמים להקל בספק ולמה הוצרך לומר אימור כך נאמרה ההל' ודאה אסור ספיקא שרי אתוד"ק ואי משום הא לא איריא לענ"ד דלפי הנר' הרב חזו"נ מפ' לדעת הרמב"ם מ"ש בש"ס אימור כך נאמרה הל' ספיקא שרי כלומר לפי ראות עיני חכמים וכאן ראו להקל בספק (וצריך לעיין בגוף דברי הרב חזו"ן ואמ"א) והזכיר שם דהרב זר"א הוכיח דהרמב"ם ס"ל דספק הללמ"מ לחומרא ממ"ש בפיה"מ פי"ז דמס' כלים מי"ב ושקו"ט עמ"ש בתשו' חות יאיר (סי' קב"ץ) מהש"ס דקידושין דף כ"ד ודחה דבריו וסיים דהאמת יורה דרכו דספק הללמ"מ לחומרא וציין לעיין בכנה"ג אה"ע סי' ס"ה (והוא ט"ס וצ"ל ס"ח כי חיים הם כמו שיראה הרואה) ועפי"ז תמה על התוס' והרמב"ם ורבינו יהונתן והרע"ב דעסיק בהו עי"ש דב"ק, ומדברי הרב קהלת יעקב בתוס' דרבנן במערכת הגימ"ל אות צ"ד (גזרה דרבנן לא גזרו אלא בודאי ולא בספק וכו', ומצאתי גדולה מזו בפ"ק דקידושין גבי ערלה בח"ל דהללמ"מ אימור כך נאמרה הללמ"מ ודאה אסור ספק מותר עכ"ל) משמע קצת דמבין מהש"ס הנ"ל דבכל הלל"מ אזלינן לקולא בספיקא, וזה היפך דברי רבנן קדישי הנ"ל דאדרבא משם הוכיחו דבעלמא ספק הלל"מ לחומרא ויש ליישב בדוחק דכונתו דאם בהלל"מ מצינו באיזה מקום דלא אסר בספק כ"ש שלא יקשה עלינו לומר כן על כל גזרות דרבנן דלא אסרו אלא בודאי ולא בספק:

ומרן החבי"ב בכנה"ג אה"ע סי' ס"ח אות ח' כתב שנחלקו בדעת הרמב"ם בענין זה דהרמב"ן ס"ל דדעתו דהוי דרבנן והולכין בספקו להקל וכן סוברים בדעתו הרבנים משפטי שמואל וחכם אחד בתשו' מוהרשד"ם יו"ד סי' קל"א והריב"ש בסי' קס"ג והרמב"ן ס"ל דהולכין בספקו להחמיר וכן דעת הרשב"א בתה"ב בדין גלודה. אבל הרב מוהרשד"ם הרבה להביא ראיות דאף דעת הרמב"ם כן עכ"ל והרב שלחן גבוה בכללים אות פ"ג כתב כן בשמו בספרו שיירי כנה"ג א"ח סי' ק"ס ושהוסיף שם דגם הרב המגיד בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות סובר דדעת הרמב"ם דהולכין בספקו לקולא, ושהריב"ש עם כי ס"ל שדעת הרמב"ם לילך לקולא, מ"מ ס"ל דהעיקר כדעת הרמב"ן דאזלינן לחומרא וכן פסק הרב פר"ח בכללי הס"ס בקצרה אות ב', ובכללי הש"ס שבספר תורת השלמים ה"ד הרב מסגרת השלחן בכללי הש"ס דף קי"ט ע"ב אות ט"ו כתב דבאמת דעת הטור בסי' רצ"ד כדעת הרמב"ם (לפי מה שהבין הרמב"ן בדעתו) דספק הלל"מ להקל ובחנם הגיה הרב ב"י בדברי הטור עי"ש וס' תוה"ש אמ"א לראות מי הזקיקו לכך דמאחר דדעת הרמב"ם בזה אינה מבוררת (דלהרב מוהרשד"ם גם הרמב"ם ס"ל דהולכין בספק להחמיר) ולכשתמצא לומר שכן דעת הרמב"ם באמת עכ"פ עינינו הרואות דהבאים אחריו גדולים חקרי לב המה ראו כן תמהו על סברא זו והחליטו דהולכין בספקו לחומרא הא ודאי כך יפה לנו לייחס בדעת הריב"ה אף אם נצטרך לדוחק, ודוחקיה בדבריו מלייחס דס"ל באמת כסברא שנדחית מפי רבנן קמאי ז"ל וראיתי להרב רב"ץ הכהן בס' הנחמד ראשית ביכורים רסי' יו"ד דף כ"ג ע"א שכתב דדעת הרמב"ם והטור דס' בהללמ"מ לקולא כמ"ש בתוה"ש וכו' והוא מהש"ס דקידושין דף ל"ט דספק ערלה בח"ל מותר משום שהוא הלל"מ דלא כמ"ש הב"י והש"ך בסי' רצ"ד וכו' אלא בכל הלכה למ"מ קיי"ל דבספקו להקל וכ"כ בשו"ת חו"י (סי' קב"ץ) אתוד"ק מדברים אלו נראה דמסוגיא דקידושין הנ"ל מוכח דכל ספק בהלל"מ הולכין לקולא ואני בער ולא אדע איך אפשר לומר דמשם יש הכרח לזה ונהפוך הוא דהרמב"ן וכל קדושיו עמו הנז"ל כתבו להוכיח מהש"ס הנ"ל בהיפוך ומיסתיין לומר דאין מהש"ס הנ"ל הכרח דבעלמא ספק בהללמ"מ לחומרא (כמו שהוכיחו הראשונים עליונים למעלה) אבל מהיכא תיתי להכריח מכאן דכל ספק בהלל"מ לקולא דאדרבא משמעות פשט לשון הש"ס הוא דרק בערלה נאמרה ההלכה דספקא מותר ולא בשאר הלל"מ וכבר ראיתי שם שדחה הוכחת האחרונים מהש"ס דקידושין (דס' הלל"מ לקולא) עפ"י מ"ש בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ט דבס' ערלה בח"ל גם בספק מחסרון ידיעה וכן גם בספק שרובו לאיסורא אזלינן לקולא דא"כ אין הכרח מדין דס' ערלה וכו' עי"ש דב"ק ולענ"ד בלא זה ג"כ אין הכרח וגם להחליט שהרמב"ם והטור סברי דבכל ס' בהלל"מ אזלינן לקולא קשה הדבר בעיני כמו שכתבתי למעלה וצ"ע ומ"מ גם הרב ר"ב שם (בד"ה אך עכ"פ) כתב דקי"ל באמת דכל ספק בהללמ"מ להחמיר כספק דבר תורה ממש וכמ"ש כל האחרונים ודלא כהרמב"ם והטור עכ"ל והאמת הוא דמשמעות לשון הש"ס דבס' הלל"מ בעלמא אזלינן לחומרא וכ"כ בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ד' דף ח' ע"א עי"ש והרב מטה יוסף בח"ב חיו"ד סי' ה' (ד"ה דברים אל) כתב דהלל"מ דינו כדין תורה לגמרי כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ פי"ז דמסכת כלים וכו' שההל"מ נקראים מד"ס אבל לענין דינא אין חילוק ביניהם כמ"ש הרמב"ן בסה"מ בשרש ב' והרשב"ץ ומגא"ס וכ"כ הה"מ ריש הלכות אישות שדברים שנאמרו למ"מ נקראים ד"ס ודינם דין תורה ממש וכו' והכי איתא בספ"ק דקידושין וכו' עי"ש דב"ק:

והרב חת"ס בחיו"ד סי' שמ"א (ד"ה אך לקברו) כתב בפשיטות דבהלל"מ הולכים בספקו להחמיר כמו בכל איסורי תורה כדמוכח ג"כ בסוגיא דחדש דמסיק כך נאמרה הלכה ספקו מותר משמע לולי ההלכה שכך נאמרה היו מחמירין בספקו עכ"ל והוא חידוש שכ"כ מסברא דנפשיה בפשיטות ולא זכר דברי הראשונים הנז"ל ולמדנו מדב"ק דלא משמע ליה לחלק בין דבר שעיקרו מה"ת לדבר שעיקרו מהל' אלא בכל גוונא ס"ל דאזלינן לחומרא שהרי במאי דעסיק מר (לקבור רשע אצל צדיק דאסור מהלל"מ) נראה דעיקרו מהלל"מ וקאמר דאזלינן לחומרא דדין הלל"מ ככל ספק איסור תורה, ודברי תורה עשירים במקום אחר שראיתי אליו בחאה"ע ח"א סימן ב' (ד"ה ועדין) שכתב גבי חרם הוי דברי קבלה וכדאורייתא דמי וספקו להחמיר ובהלל"מ מייתו ר"מ ור"ש פ"ז דמקואות מ"ז תוספתא דמוכח מינה דבספק הלל"מ לא תקנו חכמים ספקו להחמיר אבל הוא נגד פשטיות ש"ס סופ"ק דקידושין וכו', וכן הקשה הב"י יו"ד סי' רצ"ד אהטור ועיין חו"י (סי' קב"ץ) ובבאר יעקב ובמ"א הארכתי והעליתי דלמ"ד ס' חתיכה אחת מייתי אשם תלוי וספק דאורייתא לחומרא י"ל דדוקא במפורש בתורה אבל לא בדב"ק והלל"מ דכיון דמה"ת לא נאסר ספק הלל"מ שוב לא מצינו דנמנו חז"ל לאסור ספק הלל"מ אך למאי דקיי"ל חתיכה משתי חתיכות בעינן והיכא דלא איקבע איסורא ספק דאורייתא לקולא רק חז"ל נמנו ואסרו ספקא דאורייתא הם לא חלקו בין מפורש בתורה לדב"ק והלל"מ כל ספקו להחמיר חוץ מערלה שכך נאמרה הלכה ספק מותר וכבר כתבו הראשונים דאיצטריך הלכה זו להתיר לספק בידים ולהאכיל לאחרים כדאמרי' התם ספק לי ואנא איכול ומדנאמרה כך הלכה שוב אין כח ביד חכמים להחמיר בספק ערלה כמו שהשריש ט"ז כל שנאמר היתרו מפורש אין כח ביד חכמים להחמיר עכ"ל:

עיניך הרואות דאזיל בתר איפכא מסברת הרב פר"ח ברסי' כ"ט דמשמע דס"ל דרק למ"ד דחומר הספקות מדרבנן נוכל לומר בספק הלל"מ דאמרו להקל אבל למאן דס"ל דחומר הספקות מה"ת אין חילוק בין ספק בדבר הכתוב מפורש לדבר הבא מהלל"מ ובכולהו חומרא, ואילו הרב חת"ס איפכא מסתברא ליה דלמ"ד דחומר הספקות מדרבנן כשהחמירו החמירו על כל דבר שהוא מן התורה בין אם מפורש בין אם אינו מפורש ולמאן דס"ל דחומר הספקות מה"ת היינו בדבר המפורש אבל דבר שהוא מהלל"מ לא אסרה תורה בספק וגם חכמים לא נטפלו לאסור זה ונשאר דינו דספקו לקולא, וצ"ל לפי זה דהש"ס בקידושין גבי ערלה דמ מה היכי מקילינן בספק הלל"מ הוא משום דס"ל דחומר הספקות מדרבנן וכיון דהם אסרו הספקות לא פלוג רבנן בין דבר המפורש בכתוב לאינו מפורש ולשיטת הסוברים דחומר הספקות מן התורה ולדידהו ספק בהלל"מ לקולא צ"ל דתמיהת הש"ס הוא היכי מזלזלינן למיספי בידים ואהא משני כך נאמרה הלכה ספקו מותר כלומר אפילו למיספי בידים, כן נראה כונת הרב חתם סופר בזה ונמצא לפי זה דהרמב"ם דס"ל בעלמא דחומר הספקות מדרבנן ס"ל דס' בהלל"מ לחומרא דלא כמו שהבינו בדעתו הרמב"ן ודעמיה דס"ל דספק הלל"מ לקולא כמש"ל, ואתי שפיר נמי שיטת הרמב"ן דס"ל באמת דספק הלל"מ לחומרא והיינו משום דס"ל דחומר הספקות הם רק מדרבנן כמו שכתב הרדב"ז בח"א סימן קפ"ח בדעת הרמב"ן הבאתיו לקמן במערכת הסמ"ך אות יו"ד:

אך קשה דאנן מה נענה לסברת הרשב"א דידוע ומפורסם דס"ל דחומר הספקות הם מדאורייתא ולשיטת הרב חת"ס צ"ל דלדידיה ספק בהלל"מ אזלינן לקולא ואילו הרב כנה"ג הנז"ל העד העיד בשמו בתה"ב (גבי גלודה) דס"ל כדעת הרמב"ן דספק הלכה למ"מ אזלינן לחומרא וכן קשה מדעת הרב החינוך בפרשת קדושים סי' רמ"ו דאף דס"ל בעלמא דחומר הספקות מדאוריי' ס"ל דבס' הלל"מ אזלינן לחומרא זולת בערלה שכן היא הקבלה ודאה אסור ספיקא מותר וז"ל ובפירוש אמרו ז"ל בענין הערלה כי כך נאמר עליה ההלל"מ ודאה אסור ספקא מותר כלומר שאין ענין איסורה כמו שאר איסורין שבתורה שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא אסור מה"ת יש לנו לאסור אותו מספק דקיי"ל ספק איסור דאורייתא אסור דאורייתא וכמו כן ביארנו עם הפירושים הטובים שספק הלל"מ לחומרא ובענין איסור ערלה קבלנו כי בפירוש נאמר למשה ספיקא מותר עכ"ל הרי מפי קדשו שתים זו שמענו דס"ל דחומר הספקות הם מדאורייתא וס"ל נמי דבכל ספק בהללמ"מ (חוץ מספק ערלה) ספקו לחומרא דלא כהרב חת"ס הנ"ל וצר לי מאוד כי לא זכיתי למצוא דברי חפץ מ"ש במקום אחר ואולי הייתי יכול לבא אל תכונתו להבין דב"ק וכעת צ"ע:

המורם מכל האמור בענין זה דדעת הרמב"ן בסה"מ שרש ב' והרשב"ץ בספר יבין שמועה ובספר זהר הרקיע והריב"ש בסי' קס"ג והרשב"א בתה"ב (בדין הגלודה) והרב החינוך בפרשת קדושים סי' רמ"ו כולהו ס"ל דכל דבר שבא מהלל"מ הולכין בספקו לחומרא דדין דבר הבא מהלל"מ שוה לדבר המפורש בתורה (זולת בספק ערלה) וכן הוא דעת מרן הב"י ביו"ד סי' רצ"ד, ובדעת הרמב"ם יש ויש כמה מרבנן קדישי דסברי להוכיח מדבריו בכמה מקומות דקאי בשיטה זו דספק בהלל"מ לחומרא וכן הוא גם דעת רבינו הטור בסימן רצ"ד לפי מה שביארו דבריו הרבנים הדרישה וב"ח וט"ז ומתבאר מדבריהם דגם הם נקטי הכי דספק בהלל"מ לחומרא וכן דעת הרב ש"ך שם וכן דעת הרבנים פר"ח בכללי הס"ס בקצרה סי' ב' ובאר יעקב וצרור החיים ומטה יוסף ובית שלמה וחת"ס וראשית ביכורים הנזכרים למעלה וכן הוא דעת האגור בשם מוהר"י מולן שהביא מרן ב"י בא"ח סי' ל"ב (בד"ה ואחר שעשה התיתורא מרובעת) שכתב שאין לקנות גידין לתפור התפלין מן הנכרים דשקלי נמי מבהמה טמאה וספקא דאורייתא הוא וכל הקבוע כמעמ"ד עכ"ל והרי כל עיקר תפירה בגידין מהלל"מ הוא וקאמר דחשיב ספק דאורייתא אלמא דס"ל דספק בהלל"מ לחומרא וכ"כ הרב פתח הדביר שם באות י"ד בשם הרב מר וקציעה דמשמע מדברי האגור דס"ל דהלל"מ כדאורייתא דמי להחמיר בספקו ושנסתפק אם גם בספקא דדינא אזלינן לחומרא וסיים הרב מו"ק ובאמת כן מ"ש מכמה מקומות בסי' זה דבכ"מ הולכין בו להחמיר עכ"ל, וכן הוא דעת הרבנים בית אפרים ופרמ"ג שאביא בסמוך בס"ד ופשיטא דהכי נקטינן (ולקמן במערכת הסמ"ך אות ל"ח כתבתי לענין דבר הלמד מדברי קבלה אי אזלינן בספקו לחומרא עי"ש):

וראיתי להרב בית אפרים (לטרפיות) בשו"ת שבסוף הספר (לפי הנראה הוא סי' ד' ולא נרשם בו הסימן) בדף מ"ז ע"ג שכתב שהרב השואל עמד בחקירה אם דבר הלמד מהלל"מ חשיב מן התורה ושהביא התוס' שהביאו הרמב"ם והרש"ם בפיה"מ בפ"ו דמקואות וכו' ובד"ה ודאתאן עלה, כתב דמשמע מהתוספתא דמשום דעיקרו מן התורה אע"ג דשיעורו הוא מד"ס (מהלל"מ) אזלינן לחומרא הא בעיקרו בהלל"מ אזלינן לקולא אלמא דס' בהלל"מ אזלינן לקולא והוקשה לו דהלל"מ הוא למה נחמיר בו מפני שעיקרו מה"ת הרי סוף סוף השיעור מד"ס הוא ולכן כתב דבכה"ג יש להקל ולהחמיר דאס משמעות הכתוב הוא להחמיר וההלכה באה להקל כגון בדופני סוכה דמשמעות הכתוב הוא ג' דפנות והלכתא גרעיה לדופן ג' ואוקמיה אטפח אי מספק"ל אם יש דופן ג' או לא אזלינן לחומרא. אבל אם משמעות הכתוב הוא להקל וההלכה החמירה כמו בערלה דמשמעות הכתוב הוא רק בא"י ולא בח"ל וההלכה החמירה בח"ל אי מספק"ל אזלינן לקולא (ופירש שזהו כונת הש"ס שאמרו כך נאמר הלכה וכו') ועל דרך זה פירש התוספתא הנ"ל וכתב בד"ה ותבנא לדיננא דלפי זה י"ל בכל הלל"מ שנתחדש ענין בפ"ע שלא נזכר בתורה שאין הכרע בכתוב לא לאיסור ולא להיתר שפיר אזלינן בספקו לאיסורא וכתורה יעשה דספק לחומרא דיינינן ליה עכ"ל ודבריו נחמדים ועוד האריך שם בעניינים אלו ותמיה לי שלא הזכיר בעיקר החקירה הנ"ל מדברי הרמב"ן בסה"מ בשרש ב' ודברי הראשונים ואחרונים שהבאתי למעלה ועכ"פ למדנו דדעתו הוא דבדבר שהוא ענין בפני עצמו שנתחדש מהלל"מ אזלינן בספקו לחומרא:

וכן דעת הרב פרמ"ג בחא"ח סי' ל"ב במשבצות ס"ק כ"ז וז"ל בפריי ליו"ד ק"י צידדנו בהלל"מ אי ספק מותר מ"ה או לא וכו', ומיהו אנן קי"ל הלל"מ ספקו אסור עי"ד רצ"ד ספק ערלה אסור עכ"ל וכונתו מבוארת דמדאמרינן שם דספק ערלה בח"ל מותר משום דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר משמע דבעלמא ספק הלל"מ לחומרא ובחיו"ד סי' ק"י אחר כללי הס"ס בהמחודשים (שבחלק שפתי דעת) מפר"ח ותוה"ש אות ה' כתב וז"ל הלל"מ הביא בתורת השלמים מחודש ט"ו מחלוקת אי ספקו לקולא או לחומרא ולהלכה נראה דהוי לחומרא עכ"ל ובפתיחה להל' טרפיות האריך קצת הוא הצ"ד כמה צדדים בזה ובסוף ד"ה ודע כתב ולקמן בקונטרס הספקות אבאר אם ספק הלל"מ אסור עכ"ל והרי מבואר שם בדבריו דלהלכה הוי לחומרא וכמו שכתב ג"כ בחא"ח במשבצות הנ"ל ותמיה לי על בי דינא רבא דק"ק נ"ש הובאו דבריהם בשו"ת חכמת שלמה (הנספח לשו"ת הר המור) בסי' ג' ד"ה גם דרפיא בידייהו אי אזלינן בספק דהללמ"מ לחומרא וז"ל גם לא ברירה לן אי הוי ביום א' כספק דאורייתא כיון דהוא רק הלל"מ ובמנחת יעקב הביא כמה פוסקים מהראשונים דסברי דהלל"מ ספיקא לקולא ובפרמ"ג בפתיחה לטרפיות הוכיח מתוספתא דס' מותר ויעויין בסי' רצ"ד ס"ט ובש"ך וט"ז עכ"ל והרב המחבר בסס"י ד' השיב להם ע"ז דבהקדמה להרמב"ם מבואר דהך דאתרוג דינו כד"ת ממש וכו' עי"ש נראה דבהלל"מ בעלמא מודה להו דאין לנו הכרע בזה אי אזלינן לחומרא או לקולא ובאמת כי ס' מנחת יעקב אין נמצא אצלי אך מתוך מ"ש בשמו הרב ראשית ביכורים בריש סי' יו"ד מובן דמ"ש הרב מנחת יעקב דף י"א דאזלינן לקולא כתב כן רק בשם הרמב"ם והטור בסי' רצ"ד וכתב כתבתי למעלה דלפי מה שפירשו בדברי הטור הרבנים דרישה וב"ח וט"ז גם הטור מודה בעלמא דספק הלל"מ להחמיר, וגם בדעת הרמב"ם אינו מוחלט דסובר דהולכין לקולא והרמב"ן והרב החינוך והריב"ש והרשב"ץ ומוהר"י מולן שבאגור וכמה וכמה מרבני האחרונים נקטי הכי להלכה וא"כ ודאי דאין מקום עוד להסתפק דהכי נקטינן ומה שהביאו מהפרמ"ג בפתיחה הוא תימה שלא ראו מה שציין לדבריו שבסי' ק"י ששם כתב מפורש דלהלכה קי"ל דספקו להחמיר וצ"ע:

וראיתי בספר בנין שלמה הנדפס חדש ממש לידידי הגאון אישי כ"ג מוהרש"ל מווילנא יצ"ו בסי' נ"ח שעמד לבאר אם קריאת המגילה חשיבה מדאורייתא כיון דנאמרה ברוח הקודש לקרות ולכתוב או אינה אלא כמצוה דרבנן ונפ"מ לענין אם נסתפק אם צריך לחזור וכתב דדעת הטורי אבן דהיא מדאורייתא מטעם הנ"ל והביא ראיה לדבריו מהש"ס מגילה דף י"ד דלמדו קריאת המגילה בק"ו מהלל ופי' הטו"א דהק"ו הוא מהלל דליל פסח וכו', והלל דליל פסח הוא הלכה למ"מ כמ"ש הבה"ג והרמב"ן וכו' וכיון שלמדו ממנו למקרא מגילה בק"ו שחשיב של תורה דהא ק"ו ניתן לידרוש וא"כ מזה ראיה ברורה דקריאת המגילה חשיב מצוה דאורייתא וכשם שבספק הלל"מ צריך לילך לחומרא כדאמרינן גבי ערלה דודאה אסור ספיקא שרי מכלל דבעלמא ספיקא נמי אסור א"כ הה"ד בקריאת המגילה אלו תוד"ק בדף ס"ג ע"ב וע"ג עי"ש וקצת יש לפקפק על מה שכ"כ בפשיטות ולא זכר שר דאינו פשוט לומר כן כמו שמתבאר ממה שרשמתי וא"כ אין ראיתו כ"כ ברורה דקריאת מגילה דאורייתא חשיבא למיזל בספיקא לחומרא אלא דעכ"פ כיון להלכה לפי מה שכתבתי דהכי נקטינן, ומ"ש שם בדף ס"ג ע"א דלדעת התוס' דמקרא מגילה היא מדרבנן יכול בן י"ג שנה ויום א' להוציא את הגדול דבדרבנן סמכינן אחזקה דרבא כל שבא לכלל שנים בא לכלל סימנים ולהטורי אבן דהיא מדאורייתא אינו יכול להוציא את הגדול כל שאינו ברור שהביא ב' שערות דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא עי"ש. הנה ראיתי בטורי אבן למגילה על דף ד' (בד"ה שאף הן היו באותו הנס) שכתב בתוך דבריו וז"ל וי"ל דבר שחיובו ברוח הקודש לא דמי לשל תורה לגמרי ולא לשל דבריהם אלא היא מילתא מציעי בין של תורה לשל סופרים תדע דהא איכא מ"ד דספק במגילה לקולא אזלינן וכו' ואילו בדאורייתא ספיקא לחומרא ש"מ דדבר שחיובו ברוה"ק אין דינו לגמרי כשל תורה וכו' עכ"ל הרי דדעת הטו"א דאע"ג דחשיבא כאורייתא לאו לגמרי הויא כדאורייתא למיזל בה לחומרא וא"כ הה"ד דנוכל לומר דלאו כדאורייתא ממש חשיבא שלא לסמוך אחזקה דרבא כנ"ל לפום ריהטא ומחמת שמחת פורים לא יכולתי לעיין עוד בדברי קדשו עיש"ב ובעיקר חיוב מ"מ אם נחשב מדאורייתא רשמתי לקמן במערכת הפ"ה אות כ"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף