שדי חמד/כללים/ב/קטו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שדי חמד TriangleArrow-Left.png כללים TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png קטו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

קטו ברכה שאינה צריכה דאמרינן בברכות דף ל"ג סוף ע"א דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, והרי"ף בפרק אלו דברים (קודם מתני' דמי שאכל ושכח ולא בירך וכו') הביא מימרא זו וכתב שם הרר"י בשם רבני צרפת שאינו ר"ל שיהיה בו לאו מן התורה אלא איסורא דרבנן בלחוד ואסמכוה אקרא דלא תשא, וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין סי' מ"ט בשם ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ואין כאן משום לא תשא את שם שמברכות ברכה שא"צ דהך דרשה אסמכתא בעלמא היא ונראה פשוט דמ"ש ר"ת דהך דרשה אסמכתא בעלמא כונתו למאי דדרשינן במס' ברכות הנ"ל דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא על זה קאמר דדרשה זו אסמכתא היא וכן מפורש בדברי ר"ת שהביא הר"ן בפ"ד דמס' ר"ה (בד"ה ולענין ברכה) שכתב וז"ל וא"ת כיון שהוא פטור היכי מברך הו"ל ברכה שא"צ ואמרינן בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שא"צ וכו' י"ל דברכה שא"צ מדרבנן היא וכו' ומוציא ש"ש לבטלה דנפק"ל בתמורה מאת ה"א תירא ה"מ בלא ברכה אבל בברכה לא מיתסר עכ"ל, ותמיה לי על הרב קרבן נתנאל שם שכתב וז"ל דהך דרשה אסמכתא היא בתמורה דף ד' והני מילי בלא ברכה תוס' ר"ה דף ל"ג עכ"ל, ועין רואה דבתמורה לא הוזכר כלל לא תשא אלא מפקינן איסור מוציא שם שמים לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא וההיא דרשא גמורה היא וכיון שר"ת קאמר ואין כאן משום לא תשא שמברכות ברכה שא"צ מוכח ודאי דכונתו על הדרשה שבמס' ברכות הנ"ל דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא ועלה קאמר דאסמכתא היא וזה ברור לענ"ד ודברי הרב קרב"נ צ"ע, והרב ארעא דרבנן הביא דברי הרר"י הנ"ל וציין לעיין במקראי קדש דף קכ"ד בשם התוס' ובני דוד בהל' ברכות פ"א ואמ"א לעיין בדב"ק אולי כונתו לדברי התוס' במס' ר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר' יהודה שכתבו שם דהוא מדרבנן עי"ש:

והרב עפרא דארעא על דברי הרב ארעא דרבנן הנז"ל ציין לעיין בתוס' פ' כל כתבי (דף קי"ח ע"ב) גבי אם יאמרו לי עלה לדוכן הייתי עולה, ובפר"ח ריש סי' קכ"ח ולפום ריהטא לא ידעתי מה הציון הלז (לדברי התוס') דז"ל התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה ברך את ישראל עכ"ל. ומה יש להבין מדבריהם אם איסור ברכה לבטלה מדאורייתא או מדרבנן, ויתכן שכונתו ע"פ מ"ש מוהרש"א שם בכונת ר"י דפשיטא ליה דר' יוסי לא היה מברך אלא עולה לבד וע"ז אמר ר"י דלא ידע מה איסור יש בזר העולה לבד אם לא משום ברכה לבטלה והא פשיטא שלא היה מברך דכדי שלא לעבור ע"ד חבריו לא יעבור על לאו דלא תשא וה"ה דהומ"ל דודאי לא בירך משום עשה לזר הנושא כפיו אלא דחדא מתרתי נקט עכ"ד עי"ש שהוכרח לפרש כן בכונת ר"י ליישב מה שמקשים עליו איך לא ידע דזר הנושא כפיו עובר בעשה כמ"ש בפ"ב דכתובות וא"כ לפי זה מוכח דלדעת ר"י לאו דלא תשא בברכה לבטלה הוא לאו גמור מדאורייתא דבזה מצינו שפיר למימר דר"י חדא מתרתי איסורי תורה נקט אך אם איסור לא תשא בזה הוא רק מדרבנן לא הו"ל לר"י למישבק איסור עשה דאורייתא ולמינקט איסור דרבנן ואם לכך נתכוון נלע"ד דאין שום הכרח מגוף דברי התוס' דשפיר נוכל לפרש כפי' מוהרש"א ונאמר דמאי דנקיט ר"י איסור דלא תשא לרבותא נקטיה לומר דאפילו אי ליכא אלא איסור דרבנן ליכא למימר שבירך כדי שלא לעבור עד"ח דודאי אין לו לעבור שום איסור אפילו דרבנן משום שלא לעבור ע"ד חביריו, וכ"כ הרב פר"ח ברס"י קכ"ח בתמיהתו על ר"י דמהדר בתר איסורא דא"כ איך היה ר"י יכול לעלות הא אמרינן בפ"ק דיבמות יכול אמר לו אביו הטמא וכו' ישמע לו ת"ל וכו' ומבואר בדברי הרמב"ם דאפילו באיסור דרבנן לא ישמע לו וכן הוכיח עוד מפרק בן סורר ומורה עי"ש ועיניך תחזינה דלא נטפל שם בדין זה אם ברכה שאינה צריכה מדאורייתא או מדרבנן ובכן לא ידעתי כונתו בציון זה גם בספרו מטה יהודה בקונטרס שבט יהודה דף מ"א ע"ב כתב דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא כמ"ש הרב פר"ח בהלכות נשיאת כפים עכ"ל ואם כונתו לדברי הרב פר"ת ריש סי' קכ"ח הנ"ל לא ראיתי שם שדבר בזה:

אמנם היה לו לציין דברי הרב פר"ח בסוף סי' ס"ז שהביא שם מ"ש רבינו מנוח ליתן טעם עמ"ש הרמב"ם דאם יודע שקרא ומסופק אם בירך אינו חוזר ומברך הוא משום דהוא ספק לא תשא ולחומרא דמשמע דס"ל דמברך בש"ץ עובר בל"ת מדאורייתא, וכתב ע"ד דליתא דהריב"ש והתה"ד כתבו בשם הגאונים דכל ברכה שא"צ דהיא מדרבנן וכן הרי"ף בכל בעיא דלא איפשיטא במידי דברכות קאמר דנקיטינן בה לקולא, וכן התוס' כתבו בשם ר"י בההיא דנקט כסא דשיכרא לחומרא שחוזר ומברך אלמא דמאי דאינו חוזר ומברך הוי קולא מדרבנן ולא משום חומרא דלא תשא ועוד כ"כ התוס' בר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר' יהודה וכו' (וביאר ראיית התוס') וכן נ"ל ראיה מכרעת וכו' אתוד"ק עי"ש דבדבריו הללו מבואר דס"ל כדעת התוס' בר"ה הנ"ל דאיסור בש"צ אינו אלא מדרבנן והא הוה ליה להרב עפרא דארעא לאתויי ודברי הריב"ש שרמז הרב פר"ח הם בסוף סי' שפ"ד שכתב בשם הרא"ה בפ' מי שמתו דברכה שא"צ הוא מדרבנן ואסמכוה אקרא, ודברי התה"ד הם בסוף סי' ל"ז שכ"כ בשם הגאונים, וע"ע בפר"ח במנהגי איסור והיתר סוף דין עשירי, ומה שציין שם למ"ש בסי' תר"ב לא ידעתי איזה ט"ס יש כי שם לא דבר כלל כיעי"ש:

איברא דלכאורה יש לתמוה על הרב פר"ח דמה כל החרדה הזאת על רבינו מנוח והלא רבינו מנוח כתב כן לבאר דברי הרמב"ם ונהי דהתוס' הנ"ל סברי דאינו אלא מדרבנן מ"מ הרמב"ם ס"ל דהוא מן התורה כמ"ש הרב מג"א בסי' רט"ו סק"ו ומרן חיד"א בברכי יוסף א"ח סי' מ"ו אות ו' מלבד דמשמע ליה מדברי מרן בסי' רט"ו (שהם דברי הרמב"ם) דר"ל דעובר מדאורייתא, עוד זאת הביא תשו' הרמב"ם בס' פאר הדור סי' ק"ה על מה שנשאל במה שנהגו בצור לקרות המגילה בי"ד וט"ו מספק ומברכים בשניהם השיב דמפני הספק ראוי לקרות בשניהם אבל בלא ברכה מפני שהיא ברכה שאינה צריכה ואיסור דאורייתא היא שנושא ש"ש לבטלה ואין ראוי לעשות כך מפני הפסק וזה כלל גדול שבכל מצוה בין דאורייתא ובין דרבנן אם נסתפקנו בה אם יברך או לא עושה אותה בלא ברכה וראוי לבטל המנהג וכו' עכ"ל. הרי דכתב מפורש דאיסורא דאורי' היא והוקשה לו דשם בסי' כ"ו כתב והם אמרו דמברך ברכה שא"צ עובר בל"ת דמשמע דהוא מדרבנן ויישב דבריו להסכימם והיו לאחדים שבשתיהם דעתו שהוא איסור תורה. ובסוף האות הביא מ"ש מוהר"א ן' טוואש בסו"ס התשב"ץ סי' ל"ג ואיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן כמ"ש ר"ת ולפיכך התיר לנשים וכו' ואע"ג דבזה לא קי"ל כותיה מ"מ במ"ש שאיסור ברכה שא"צ אינה אלא מדרבנן אין לפקפק כלל עכ"ל, והקשה עליו במ"ש דאין לפקפק כלל דהרי מדברי הרמב"ם משמע שהוא מדאו' וכ"כ מפורש בתשו' הנז' וכו' עי"ש דב"ק ומאחר שכן מה מקום לדחות דברי רבינו מנוח שהם לבאר דברי הרמב"ם דע"פ שיטתו ודאי נותן טעם לשבח הוא, וכן תמיה לי על הרב ערוך השלחן בסי' תפ"ט אות ז' שכתב דלפי דברי הרב תה"ד בסי' ל"ז נראה שדעת הרמב"ם ומרן בש"ע סי' רט"ו דאיסור ברכה שא"צ דרבנן דלא כהמג"א שם ונעלם ממנו דהרמב"ם כתב מפורש בתשו' דהוא מדאו' כאמור גם הרב מעשה רוקח בפ"ב מהל' ק"ש הי"ג הביא דברי הרב פר"ח דמסיק דברכה שא"צ אינו אלא אסור מדרבנן ובפ"א מהל' ברכות הט"ו כתב שגם דברי הרמב"ם נוטים למסקנת הרב פר"ח שהרי כתב דהרי הוא כנשבע לשוא וכו' עי"ש. ולפי מה שמפורש בדברי הרמב"ם בתשו' דס"ל דהוא מדאו' צ"ל דאין הכרח מלשון זה דאינו מדאו' דאע"ג דהוא מדאורי' שפיר קאמר דהוא כנשבע כלומר דאע"ג דאין זה נשבע ממש מ"מ דינו כנשבע לשוא, והרב טל אורות בדף ד' ע"ב כתב שרוב הראשונים בהסכמה העלו דאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן וכ"כ התוס' בר"ה דף ל"ג והטור בסי' תקפ"ט והרר"י בפ' אלו דברים והריב"ש בסי' שפ"ד והתה"ד סי' ל"ז ולא מצאתי מפורש מי שיאמר שהוא מן התורה זולת קצת אחרונים המג"א סי' רט"ו ומוהרמב"ח בתוס' יוה"כ דף י"ב שכתבו בדעת הרמב"ם דאיסור ברכה שא"צ הוא מדאו' וכתבתי ע"ד במ"א ע"כ תוד"ק ובודאי לא ראה תשו' הרמב"ם הנ"ל שכתב מפורש כן גם מ"ש דהטור בסי' תקפ"ט ס"ל דהוא מדרבנן לא ראיתי שכ"כ אלא דמדכתב דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ואין חשש משום ברכה שאינה צריכה הוא דמשמע ליה כן שהרי ר"ת דס"ל הכי הוא משום דס"ל דברכה שא"צ היא מדרבנן כמ"ש הרא"ש בשמו בפ"ק דקידושין סי' מ"ט הנז"ל ומה שכתב שדעת רוב הראשונים דהוא מדרבנן. הנה הרב אגורה באהלך בדף ו' ע"ג כתב לעומת זה דרובא דרבוותא סברי דהוי מדאו' ועיין במ"ש במכתב לחזקיהו בחלק התשו' דף כ"ו ע"ד ועתה ראיתי שמרן חיד"א בס' שיורי ברכה סי' ס"ב העד העיד דלרוב הפוסקים ברכה שא"צ שהיא בלא תשא הוא מדרבנן עי"ש:

ועל דברי הרבינו מנוח יש לפקפק דמשמע דאיסור ברכה שאינה צריכה דהוא מדאו' נפקא לן מלא תשא והרי מסקינן בפ"ק דתמורה דף ד' ע"א דמוציא ש"ש לבטלה אין בו אזהרת לאו אלא אזהרת עשה מאת ה' אלקיך תירא וא"כ אם נאמר דמברך ברכה שא"צ נמי הוא בכלל מוציא שם שמים לבטלה היינו ודאי דאית אזהרת עשה ולא משום דעבר על ל"ת, וכן הקשה הרב מחצית השקל ע"ד הרב מג"א סי' רט"ו סק"ו וכן מפורש בדברי התוס' במס' ר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר' יהודה דמוציא שש"ל נפקא לן מאת ה"א תירא ועי"ש בחי' מוהרש"א שכתב דנפקא לן מליראה את ה' וכבר תמהו עליו דזה הוא היפך הש"ס דתמורה בחי' הגהות הרב מוהרצה"ח הצמ"ג שדברי מוהרש"א נפלאים וכו' וכן הקשה הרב ברית יעקב פייתוסי בדרוש ל"ז דף ע"ח ע"ג, והרב יד דוד בחי' לר"ה שם ומה שציין לברכי יוסף ח"מ דף צ"ט ולפי הנראה ציונו הוא על דפוס ליוורנו שאלוניקי והברכ"י שבידי הוא דפוס ווין) דבריו הם בסי' ל"ד אות י"ז שהביא שם תמיהת הרב דברי אמת בקונטריסין דף ל"ה (הוא בקונטרס חמישי דף ס"ז ע"ב מדפוס חדש בד"ה ואני הצעיר תמה) על הגהות שניות דמרדכי פ"ק דמציעא ועוד איזה רבנים שכתבו דמוציא שש"ל עובר על ל"ת דהוא היפך הש"ס דתמורה הנ"ל ומני"ר הברכ"י סייעו שכ"כ בפירוש הסמ"ג לאוין רמ"א ועשין ד' והרא"ם בריש ס' היראים והסמ"ק עשין ד' ותוס' ר"ה דף ל"ג והר"ן בפ"ק דנדרים דף ז' ומכל זה עמד מרעיד ע"ד מוהרש"א הנ"ל עי"ש וכן מפורש בהג"א פ"ד דמס' ר"ה סי' ז' דאיסור מוציא שש"ל הוא מאת ה"א תירא וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים שם הנה כי כן גם על רבינו מנוח קשה דדבריו הם היפך מ"ש בש"ס דתמורה וראיתי אחר זמן רב למופ"ד הרב פתח הדביר בח"ג סי' רפ"ט אות א שהביא מ"ש בתשובת הגאונים שבסו"ס נהרות דמשק סי' קט"ו דהמקדש ביום ש"ק קידוש של לילה חייב מלקות בשביל לא תשא ברכה שא"צ וכו' וגם הביא מ"ש מרן חיד"א בס' ברכ"י סי' תפ"ב אות ב' מס' הפרדס כ"י בשם ר"י אלבלגלוני דאם רצה להשלים ד' כוסות אחר שעבר ט"ו וט"ז ניסן מוציא ש"ש לבטלה וחייב מלקות, ותמה עליהם דמלקות מאן דכר שמיה דאף אם נאמר דסברי דאיסור ברכה שא"צ מדאורייתא מ"מ אינו אלא אזהרת עשה כמ"ש בפ"ק דתמורה וניחא ליה דמאן דנקטי מלקות לאו דוקא אלא ר"ל מכת מרדות עי"ש, ועיין לקמן בד"ה עוד ראיתי וק"ל):

ואנכי חזון הרבתי דדברי רבינו מוהרש"א הנ"ל לא לבד שהם היפך דברי הש"ס אלא אף זו יש לתמוה עליו דאיהו גופיה בחי' אגדות לנדרים דף ז' ע"ב הביא דברי הרמב"ם בסוף הלכות שבועות דנראה מדבריו דאיסור הזכרת שש"ל נפיק מדכתיב ליראה את ה' הנכבד וכתב ע"ד אבל בסוגיא דתמורה לא קאי הכי במסקנא אלא אזהרתיה מאת ה"א וכו' עכ"ל. ובלי ספק נעלם מהרבנים הנ"ל דברי הרב שבחי' אגדות הנ"ל וגם יש לתמוה על נושאי כלי הרמב"ם שלא הרגישו דדברי רמב"ם הם דלא כמסקנת הש"ס ונחזור לדברי רבינו מנוח דלכאורה יש לתמוה עליו במאי דמשמע ליה דמברך ברכה שאינה צריכה קאי בלא תשא מדאורייתא.

ולולא דמסתפינא מגדולת מרן הפר"ח הייתי אומר דאין כוונת רבינו מנוח דאיכא איסור תורה משום לא תשא (דלא נזכר בדבריו תיבת דאורייתא או מן התורה אלא ר"ל כיון דאיתא בברכה שא"צ אסמכתא בקרא דלא תשא שהוא איסור חמור מאד להזכיר שמו הגדול לשוא יש לילך בו לחומרא אף דהוא מדרבנן וכן נוכל לפרש מ"ש מרן כ"מ בפי"א מהלכות ברכות הט"ז דטעמא דמסתברא שלא לברך בספק דהוי ספק עובר על לא תשא דאין כוונתו דאיכא לא תשא בברכה שא"צ אלא ר"ל דאיכא אסמכתא אלאו דלא תשא דחמיר ומצאתי סעד לדברי מדברי הרב מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד א"ח סי' ג' דף ז' ע"ב על החקירה דלמה הוצרכו ליתן כלל בפ"ע ספק ברכות להקל ולא סגי להו בכללא דספיקא דרבנן לקולא והרי כל הברכות דרבנן וכו' כתב ליישב דאי מכללא דסד"ר לקולא הוה אמינא אי בעי להחמיר רשאי קמ"ל סב"ל ולא להחמיר דפגע בלאו דלא תשא ועבר אדאו' ואפי' למ"ד דאיסור ברכה שא"צ מדרבנן מ"מ איסורא מיהא איכא ועשו חיזוק לדבריהם וכו' עי"ש הרי דאף אם אינו אלא איסור דרבנן ס"ל דיש לאסור בספק ומוטב שלא יברך וא"כ יתכן שזהו כונת רמ"נ דמשום דהוא ספק באסמכתא דלא תשא יש להחמיר ועל כל פנים יש לתמוה על הרב פר"ח שלפי מה שהבין בכונתו היה לו להעיר עליו מסוגיית הש"ס דתמורה הנ"ל, וכן קשה ע"ד הרב מוהרד"ף הנ"ל דמשמע ליה דהוא איסור תורה בלאו דלא תשא ואין הדבר כן כאמור וצריך לעיין בגוף דברי הרב פנים מאירות ח"א סי' ס"ו שציין בברכ"י א"ח סי' קצ"ט סוף אות א' דשקו"ט בברכה שא"צ אי איכא משום לא תשא ואמ"א לראות דב"ק:

ומה מאד תמיה לי על מרן חיד"א בבר"י א"ח סי' מ"ו אות ו' שהביא מה שהקשה הרב קול אליהו דהרמב"ם בתשו' סי' כ"ו כתב והם אמרו דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דמשמע דס"ל דאיסור זה הוא מדרבנן וכתב דלק"מ דכוונת הרמב"ם דאם לא היו אומרים חז"ל דברכה שא"צ עובר משום לא תשא היה לנו לומר דכל שמברך שם כבודו אינו נקרא מוציא ש"ש לבטלה אבל עתה שאמרו שמברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת גילה לנו בזה דגם בדרך ברכה מיקרי מוציא שש"ל כל שהוא שלא לצורך וא"כ קם לה ברכה שא"צ באיסור כולל דלא תשא וז"ש הרמב"ם כל המברך וכו' כלומר דאמור רבנן דבש"צ נשאר באיסורו לעבור בלא תשא והוא מדאו' כפשט לשון עובר משום ל"ת אבל אין כוונת הרמב"ם דהוי מדרבנן ע"כ תוד"ק וכתב ששמע שהאחרונים שבזמנו פירשו כן דברי הרמב"ם עי"ש ואני בער ולא אדע איך יתכן לפרש כן דעובר על לא תשא מדאו' דאף אם נאמר דהרמב"ם סובר דגם במזכיר שם שמים דרך ברכה אסור מדאו' כל שמברך ברכה שא"צ מ"מ לא יתכן דאיסורו משום לא תשא דהרי במוציא שש"ל בעלמא לא נפקא לן מלא תשא כמבואר בסוגיא דתמורה הנ"ל אלא נפק"ל מליראה את ה' הנכבד או מדכתיב את ה"א תירא כפי המסקנא שם ומהיכא תיתי לא תשא במברך ברכה שא"צ והיותר תימה דמני"ר גופיה בברכ"י ח"מ סי' ל"ד הנ"ל אישר וקיים כראי מוצק דברי הרב דברי אמת בהשגתו ע"ד מוהרש"א מדברי הראשונים שכתבו דאיסור מוציא שש"ל נפק"ל מאת ה"א תירא ואיך תנוח דעתו לפרש בכוונת דברי הרמב"ם דאיסור מוציא שש"ל ומברך ברכה שא"צ הוא מלא תשא דזה לא יתכן לפי סוגית הש"ס דתמורה דלא הוזכר שם לא תשא כלל:

ולכן לענד"נ בהורמנותיה דמרן חיד"א דאם נסבול לומר דאין הכרח מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות הט"ו דס"ל דהוא מדאו' אלא כונתו דהוא מדרבנן כדמתרגמי דבריו מרבנן קדישי הנז"ל אינו רחוק לפרש דבריו שבתשו' סי' ק"ה אל כונה זו ומה שכתב שהוא איסור דאו' ר"ל איסור שיש לו סמך בקרא דאו' ואינו רחוק לפרש כן בדברי גדולי הפוסקים שהרי מצינו למרן הב"י ביו"ד סי' קפ"ד (ד"ה ובשעת) שפירש כן בדברי התוס' והרא"ש והסמ"ג שכתבו דפרישה סמוך לוסת מדאו' ועוד מצינו שכ"כ כמה מחברים כמו שרשמתי לקמן במערכת הדל"ת אות י"ט ויהיו דברי הרמב"ם שבתשו' סי' כ"ו (שכתב והם אמרו המברך בש"צ עובר משום לא תשא) כפשטן דמדרבנן בעלמא הוא ומה שכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות שבועות דין י"א ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם משמות המיוחדים לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר לירא את ה' הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה ע"כ דמבואר דמזכיר ש"ש לבטלה הוא בכלל הכתוב בתורה היינו למזכיר ש"ש שלא בדרך ברכה ומ"ש בדין ט' השומע הזכרת ה מפי חברו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שביארנו בהלכות חייב לנדותו עכ"ל, כוונתו לומר דמדרבנן הוא עובר בברכה שא"צ משום נושא שם ה' ולא זו אף זו קאמר דאף דאינו אסור אלא מדרבנן חייב לנדותו ואתי שפיר מ"ש בדין י"א ולא שבועה לשוא בלבד וכו' שאם מה שכתב בדין ט' דמברך ברכה שא"צ שעובר משום נושא שם ה' כוונתו שעובר מן התורה הא תו למה לי למימר דמזכיר שם שמים לבטלה אסור מן התורה ולאו ממילא ש"מ דאם אפילו במזכיר דרך ברכה אלא שא"צ אסור מן התורה לא כ"ש במזכיר שלא לשם ברכה דאסור מן התורה אלא ודאי מ"ש בדין ט' במברך ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן כיון שאינו נשבע לשוא אינו אסור מן התורה והדר קאמר דאיכא גוונא דאע"פ שאינו נשבע אסור מן התורה והיינו במזכיר ש"ש לבטלה שלא בדרך ברכה כנלע"ד לפרש דברי הרמב"ם בענין זה ונמצא לפי זה דגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' והרא"ש ושאר הגדולים הנז"ל דסברי דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן:

שוב ראיתי למרן חיד"א במחזיק ברכה סי' רט"ו שציין למ"ש בברכ"י דדעת הרמב"ם דהוא מן התורה כמ"ש בתשו' שבס' פאר הדור וכתב ששוב נדפס ס' זרע אמת א"ח ובסי' א' האריך מאד, ותמה על המג"א שכתב שדעת הרמב"ם דהוא מדאורייתא והעלה דברכה שא"צ הוא מדרבנן ונדחק בתשו' הרמב"ם עכ"ל צר לי מאד כי אין ס' זרע אמת חא"ח מצו"א לחזות בנועם דב"ק אולי זכיתי לכוין לדעת עליון בפירוש דברי רבינו בחיבורו ובתשו' הנז"ל ומ"מ משמע דאין דעת מרן חיד"א נוחה בפירוש הרב זרע אמת דברי הרמב"ם שבתשו' הנ"ל אלא ס"ל דדברים כפשטן דדעת הרמב"ם דהוא מן התורה וכן מתבאר דעתו ממ"ש בספרו יעיר אזן ריש מערכה זו וז"ל אמנם מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות משמע לי דהוי מדאורייתא וכ"כ המג"א סי' רט"ו וכן הוכיח המק"ק בדף קכ"ד ממ"ש הרמב"ם סוף הלכות שבועות וכ"כ בפירוש בתשו' סי' ק"ה והארכתי בברכ"י סי' מ"ו וכו' עי"ש ובמחזיק ברכה סי' רט"ו ודוק היטב עכ"ל הרי דאף אחר שראה דברי הרב זרע אמת שרמז במחזיק ברכה עומד על דעתו דמדברי הרמב"ם משמע דאסור מן התורה ושכן דעת הרב מקראי קדש בדעת הרמב"ם בס' היד:

ומצאתי בספר עמודי אש לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בסי' ב' אות א' (בד"ה וגם) דנקיט בדעת הרמב"ם דהוא מדאורייתא עם כי לא ראה דבריו בתשו' פאר הדור הנ"ל והשיג עמ"ש הרב מעשה רוקח בדעת הרמב"ם דהוא מדרבנן דליתא ואין דיוקו מוכרח וכו' והוא עצמו כתב בסוף הלכות ברכות דהרמב"ם ס"ל דהוא מדאורייתא וכתב דמצא חבר להרמב"ם בזה מר ניהו רבינו משולם בתשובתו לר"ת שבס' הישר בענינים שונים (דפוס ווין דף פ"א) ומה שאמרת הנחת תפילין משום ברכה לבטלה אסר ר' יוסי לנשים הא מפקינן לה מקרא דלא תשא א"כ איסורא דאורייתא הוא ולר' יהודה נמי אסור עכ"ל. והעיר ע"ד במ"ש דמפקינן ליה מלא תשא דזה היפך הש"ס דתמורה וכו' עי"ש ולפי מה שכתבתי למעלה דממ"ש הרמב"ם בתשו' הנ"ל דאיסורו מדאורייתא אין הכרח דס"ל דהוא ממש מדאורייתא אלא ר"ל דנסמך בקרא דאורייתא א"כ גם בדברי רבינו משולם אינו רחוק לפרש כן ומ"ש הא מפקינן לה מקרא דלא תשא ר"ל דאית לה אסמכתא מקרא דלא תשא ואתי שפיר דאינו שלא כשיטת הש"ס דתמורה וק"ל. ושם בהשמטות הספר הביא מ"ש בפסיקתא דר' טוביה בפ' כי תצא וגורם ברכה שא"צ ואסור משום לא תשא את שם וכתב דגם עליו יש להעיר כמה שהעיר בפנים ע"ד רבינו משולם הנ"ל ואיני מבין מאי ק"ל דכיון שלא כתב דהוא איסור דאורייתא (כמ"ש רבינו משולם) נוכל לומר דכונתו דאסור דרבנן ואסמכוהו אקרא דלא תשא כמו שאמרו בש"ס כל המברך בש"צ עובר משום לא תשא:

עוד ראיתי שם שהביא תשובת רבינו האיי בשערי תשובה סי' קט"ו דהמברך ביום שבת בפה"ג ומקדש השבת כמו הלילה חייב מלקות משום לא תשא גם הביא תשובת הגאון שהובא באגור הלכות ציצית מאן דרמי חוטי דכיתנא ומברך עלייהו עובר משום לא תשא ומחייב מלקות דמשמע דסברי דברכה שא"צ אסור מדאורייתא ודחה דמיחייב מלקות דנקטי בלישנייהו לאו דוקא אלא ר"ל מכת מרדות שהרי אף אם אסור מן התורה מ"מ ליכא מלקות דאינו אלא עשה כמ"ש בתמורה עי"ש (וכוונה דעתו לדברי הרב פתח הדביר שהבאתי בד"ה ועל דברי וכי') ואם אמנם כך יפה לנו ליישב דברי הראשונים שלא יהיו כסותרים למה שנאמר בש"ס אך מה נענה על רבינו החינוך בפרשת יתרו סי' ל' שכתב וז"ל ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חייבנו במצוה הזאת (לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא) לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה וענש מלקות על המיקל ועובר עליה עכ"ל דבדבריו אלו מפורש יוצא דאיסור הזכרת שם שמים לבטלה הוא מקרא דלא תשא ואהכי קאמר שחייב (הקב"ה) מלקות על המיקל ורחוק מאד לפרש בדבריו דמכת מרדות קאמר ומדרבנן ובעכ"ל דלרבינו החינוך גירסא אחרת היתה לו בסוגיא דתמורה דמפיק איסור ש"ש לבטלה מדכתיב לא תשא וכו':

וכן נראה דצ"ל לדעת הרמב"ן בפירוש התורה בפ' יתרו (ע"פ לא תשא את שם ה' אלהיך) שאחר שכתב דרשת חז"ל בפסוק זה דהוא על נשבע לשוא סיים וז"ל ועל דרך הפשט יאסר עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם כלשון לא תשא שמע שוא ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדיבור יקרא כן בעבור שישא בו קול וכו' ובאמת שגם זה אסור ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה וכו' עי"ש כל דב"ק דמוכח דס"ל דמוציא שם שמים לבטלה נפקא לן איסורו מלא תשא והוא היפך סוגיא דתמורה אם לא שנאמר שכן הוא גורס בש"ס דתמורה כמ"ש לדעת הרב החינוך ובזה תנוח דעתינו מתמיהת הרב דברי אמת הנז"ל (בד"ה ועל דברי) על מ"ש בהגהות מרדכי בשם בה"ג דמוציא ש"ש לבטלה עובר על לא תשא והוי חשוד על השבועה, דהוא היפך הש"ס דתמורה דליכא אלא אזהרת עשה דאת ה' אלהיך תירא דנוכל לומר דגם גירסת בה"ג היא גירסת הרמב"ן והרב החינוך לפי השערתינו וא"כ גם דברי הגאונים הנז"ל שכתבו דלוקה משום לא תשא נוכל לומר דמלקות ממש קאמרי דמוציא שם שמים לבטלה נפקא להו מלא תשא ומשמע להו ג"כ דמ"ש בש"ס המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא הוא דרש גמור מדאורייתא ואף שדברי רבני האחרונים שכתבו על מברך ברכה שא"צ דעובר משום לא תשא מדאורייתא אין מתיישבים בזה דמסתמא גרסי כגירסתנו מ"מ ליישב דברי הראשונים הנ"ל תנוח דעתינו והיה בהניח דכן היתה גירסתם בש"ס דתמורה וגם דברי רבינו מנוח הנז"ל (בד"ה איברא) אפשר ליישב דלכשתמצי לומר דמדאורייתא ממש קאמר מלאו דלא תשא לק"מ מהש"ס דתמורה דס"ל דהרמב"ם גריס בתמורה דנפקא. לן איסור מזכיר שם שמים לבטלה מלאו דלא תשא ומברך ברכה שא"צ הרי הוא כמזכיר ש"ש לבטלה, כן היה נראה לכאורה ליישב דברי רבינו מנוח אליבא דהרמב"ם וקצת נראה מדברי רבינו בחיי בס' כד הקמח במערכת שבועה דאיסור מוציא ש"ש לבטלה נפקא לן נמי מלא תשא שכתב וז"ל צריך אדם שיזהר מאד בהזכרת הש"י וזה מכלל יראת הש"י שכן ארז"ל בפ"ק דתמורה אזהרה למוציא ש"ש לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא ועוד ממה שכתוב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכו' ויוזהר שלא ישבע בשם לריק וכו' והזכיר לשון לא תשא ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם השם על שפתיו לחנם כלשון לא תשא שמע שוא ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדיבור יקרא כן בעבור שישא בו קול וזה נקרא בלשון חז"ל מוציא ש"ש לבטלה עכ"ל הרי דאף לפי מ"ש בפ"ק דתמורה דאיסור מוציא ש"ש לבטלה נפקא לן מאת ה' תירא ס"ל דכלול ג"כ באזהרת לא תשא וצ"ל דהיה להם נוסחא אחרת בסוגיא דתמורה אלא ששוב ראיתי דמדברי הרמב"ם בספר המצות במ"ע סי' ד' מתבאר יפה דגירסתו היתה כגירסתינו דאיסור מזכיר ש"ש לבטלה מאת ה' אלהיך תירא הוא דנפקא שהרי כתב מצוה ד' היא שציונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו וכו' וזהו אמרו את ה' אלהיך תירא, ובגמ' סנהדרין דף נ"ו אמרו על דרך ויכוח באמרו נוקב שם ה' יומת ואימא פירוש כדכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מאת ה' תירא וכו' כי מיראת ה' שלא להזכיר שמו לבטלה ודחו זה חדא וכו' ועוד אזהרת עשה היא ולא שמיה אזהרה ר"ל שזה שאמרת אזהרתיה מאת ה' אלהיך תירא אינו אזהרה כי הוא ציווי והיא מצות עשה ואין מזהירין בעשה הנה נתבאר לך כי אמרו את ה' תירא זו מצות עשה עכ"ל (ומרן חיד"א בברכ"י ח"מ הנז"ל בד"ה ועל דברי לא ראה דברי הרמב"ם הללו) הרי מפורש דאיסור ש"ש לבטלה דאיסור מן התורה הוא מאת ה' אלהיך תירא וא"כ אם נאמר דאסור זה איתיה גם בברכה שא"צ אין לנו לומר דהוא מלא תשא אלא מאת ה' תירא והדרא קושיין ע"ד רבינו מנוח לפי מה שהבין בכונתו הרב פר"ח דמדאורייתא קאמר דאסור:

ונראה ליישב דברי רבינו מנוח (אם נאמר דכונתו דעובר בלא תשא מדאורייתא) ע"פ מ"ש רבינו עקיבא איגר בתשו' סי' כ"ה דשקו"ט אם יש איסור לא תשא במזכיר שם שמים בלשון לע"ז ואחר שהוכיח שגם בנשבע בלשון לע"ז עובר משום לא תשא כתב דה"ה בברכה שא"צ דעובר משום לא תשא אם מברך בלשון לע"ז ג"כ עובר בל"ת ואף דבמזכיר ש"ש לבטלה נראה מדברי הרמב"ם סוף הלכות שבועות דבכינוים ליכא איסורא מ"מ לענין ברכה שא"צ דנפק"ל מאזהרה דלא תשא חמיר בזה דגם בלשון לע"ז אסור דמברך למי ששמו כן בלשון לע"ז ואף דלשיטת התוס' ברכה שא"צ קיל מהזכרת שם לבטלה דהא סברי דברכה שא"צ הוא רק איסור דרבנן מ"מ להרמב"ם חמיר יותר ואל תתמה דהא חזינן דמברך ברכה שא"צ עובר בל"ת ואילו במזכיר ש"ש בחנם מבואר ריש תמורה דליכא אזהרה אלא איסור עשה את ה' אלהיך תירא, וכן מבואר בלשון הרמב"ם סוף הל' שבועות (הביא שם דברי הרמב"ם בדין ט' ובדין י"א וסיים וז"ל) הרי דמברך ברכה שא"צ כייל לה בפשיטות בחדא מחתא עם נשבע לשוא וא"כ דחמיר שפיר י"ל דאפילו בלשון לע"ז הכי הוא וכו' עכ"ל הנה חדית לן מילתא יקירא דלדעת הרמב"ם חמור ברכה שא"צ ממוציא ש"ש לבטלה בלא ברכה היפך דעת התוס' ומעתה לק"מ על רבינו מנוח וגם דברי הראשונים שהביא הרב עמודי אש יצ"ו שכתבו דמברך ברכה שא"צ מיחייב מלקות משום דעבר על לא תשא אתו שפיר כפשטן דאסור מדאורייתא וחייב מלקות אע"ג דבמוציא ש"ש לבטלה בעלמא אינו חייב מלקות דאין בו אלא עשה דאת ה' אלהיך תירא מ"מ ברכה שא"צ חמיר:

אך קשה לפי זה דעינינו הרואות פ' י"ט מהלכות סנהדרין כשמנה הלאוין שלוקין עליהם והם קס"ח כתב בלאו קל"ו הנשבע לשוא ואם איתא דמברך ברכה שא"צ אית ביה לאו דלא תשא ולוקה, עליו דחמיר ממוציא ש"ש לבטלה בעלמא הו"ל למימר הנשבע לשוא או מברך ברכה שא"צ ורחוק מאד בעיני לומר דסמך עצמו עמ"ש בהל' וברכות פ"א הל' ט"ו דמברך בש"צ הוא כנשבע לשוא וממילא שמעינן דלוקה עליו משום לא תשא וצ"ע (ועיין לקמן סוד"ה המורם מה שהבאתי בשם הרב חיי אדם בזה):

המורם מכל האמור דאיסור ברכה שא"צ אם הוא מדאורייתא, לדעת הרמב"ם פליגא בה רבנן בתראי הנז"ל, אך דעת התוס' בר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר"י והרא"ש בפ"ק דקידושין סי' מ"ט בשם ר"ת ומשמע שגם הוא מודה לו דהוא מדרבנן וכן דעת הרא"ה שהביא הריב"ש בסי' שפ"ד והגאונים כמ"ש תה"ד בסוס"י ל"ז וכן דעת הרבינו יונה בפ' אלו דברים, וכן דעת הרב החינוך בפ' עקב סס"י ת"ל וס' המכריע סי' ע"ח כמ"ש בשמם מרן חיד"א ביעיר אזן ריש מערכה זו, וכן דעת הרבנים פר"ח בסוס"י ס"ז, ומטה יהודה בקונטרס שבט יהודה דף מ"א ע"ב, וטל אורות דף ד' ע"ב, וערוך השלחן סי' תכ"ט, ומעשה רוקח בפ"א הל' ט"ו מהל' ברכות (אלא שבסוף הלכות ברכות כתב לדעת הרמב"ם דהוא מדאורייתא), וזרע אמת א"ח סי' א', ומוהר"א ן' טוואה בתשו' שבסו"ס התשב"ץ סי' ל"ג וכיון ששיטה זו היא מבוררת ודעת הרמב"ם אינו מבואר באר היטב דס"ל דהוא מדאורייתא ממש ואדרבא לענ"ד מדבריו שבהל' שבועות הנז"ל מוכח דס"ל דברכה שא"צ איסורו רק מדרבנן נראה דהכי נקיטינן וכמסקנת הרבנים פר"ח וזרע אמת הנז"ל, וכן ראיתי להרב מלאכת הקדש בפ' בשלח (על פסוק את אשר תאפו אפו) הבי"ד הרב נחמד למראה בח"ב ריש מס' ביצה (דף ק"צ ע"א) שעל מה שפסק מרן בסוס"י רט"ו דמברך ברכה שא"צ הוא כנשבע לשוא כתב ואמת הוא דהמברך ברכה לבטלה לא עבר ממש אלאו דלא תשא דהאי פסקא דמרן בדרך אסמכתא לחוד היא ולא עבר אלאו דל"ת אלא אם הזכיר את השם לבטלה בלא ברכה כלל, עיין תוס' בר"ה דף ל"ג וכ"כ הרב פר"ח בסוס"י ס"ז, וכן הוא בבי"ה יו"ד סי' רס"ח סק"ה עכ"ל הראת לדעת דמשמע ליה מדברי מרן בסי' רט"ו (שהם דברי הרמב"ם) דאינו אסור אלא מדרבנן ונקיט כן בפשיטות כדעת הפר"ח ובי"ה ומה שהקשה עליו הרב נחמד למראה דמדברי הרא"ש ר"פ כיסוי הדם נראה דעובר ממש אלא תשא הרואה יראה דאין שום משמעות מדברי הרא"ש דהוא מדאורייתא דלא כתב אלא דבמקום ספק יעשה המצוה בלא ברכה שלא לעבור על לא תשא וכלומר אאיסור דמברך ברכה שא"צ דאסמכוהו אלא תשא וכונתו לההיא דפ' אין עומדין כל המברך ברכה שא"צ וכו' כמ"ש הרב מעדני יו"ט וכבר הרא"ש עצמו בפ"ק דקידושין הביא דברי ר"ת שכתב דאינו אלא אסמכתא בעלמא. ואולי לזה נתכוון הרב נחמד למראה שציין לעיין בדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין הנ"ל כלומר דלפי דבריו שם נוכל לפרש גם מ"ש בפרק כיסוי דמד"ר קאמר, וכתב הרב ישועות יעקב בא"ח סי' מ"ו סק"ו דרוב הפוסקים סוברים דאינו אסור מן התורה רק נסמך אלא תשא ומקצת פוסקים ס"ל דהוא מן התורה עי"ש ולא ביאר מי הם הפוסקים דהוא מן התורה ולפי הנראה כונתו לדברי הרמב"ם ומרן בסוס"י רט"ו, וכבר כתבו רבנן בתראי הנז"ל דאין מדבריהם הכרח דסברי הכי, ומצאתי ראיתי להרב חיי אדם בהלכות ברכות כלל ה' בקונטרס נשמת אדם אות א' שהאריך בענין זה ולא פניתי כעת לעיין בדב"ק ומסקנתו דכ"ע מודים במזכיר השם דרך ברכה דאינו אסור מדאורייתא (וראיתי שכתב שם בתחלה דלהרמב"ם מברך בש"צ עובר על ל"ת מדאורייתא ואע"ג דלא מנה הרמב"ם זה בכלל הלאוין שלוקין עליהם י"ל דסמך עמ"ש בהלכות ברכות וכו' ולענ"ד זהו דוחין גדול כמו שכתבתי לעיל בד"ה אך קשה). גם ראיתי לגדול בדורינו הגאון הגדול נצי"ב מל"ך יצ"ו בספרו הנורא העמק שאלה שאלתא נ"ג (בפ' יתרו) סק"ד שהאריך בענין זה ומסקנתו לדינא דהא דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא הוא רק אסמכתא בעלמא עי"ש דב"ק ובשאלתא נ"ד ס"ק כ"ג וכן ראיתי דנקיט בפשיטות הרב משאת בנימין בסי' ס"ב (בד"ה ה"א מצד הוכחות וראיות) ע"פ דברי התוס' במ"ס ד"ה[1] הנ"ל.

ולענין מברך ע"י הרהור אי איכא משום לא תשא מרן חיד"א בברכ"י א"ח סי' ס"ב הביא מ"ש הרב פרח שושן שרצה לומר דגם במברך ע"י הרהור איכא משום לא תשא והביא ראיה מדברי השל"ה וכו' וסיים ולבי מהסם בדבריהם עי"ש, אך בספרו יעיר אזן ריש מערכה זו כתב ולי נראה כדעת הרב גו"ר דאין במהרהר משום לא תשא והגם דבברכ"י סי' ס"ב הייתי קוהה על זה בפתח עינים לברכות על דף כ' דחיתי ראיית הרב פר"ש עי"ש עכ"ל מבואר דדעתו מסכמת לדינא דאין במהרהר משום לא תשא וממרוצת לשונו שבברכ"י נראה דגם הרב פר"ש לא החליט כן אלא רפיא בידיה (מדכתב שהרב פר"ש רצה לומר וכו' אך ביעיר אזן כתב דהרב פר"ש העלה דאף המהרהר ברכה שא"צ וכו' וצריך לעיין בגוף דב"ק ואין מצוי אצלי), סי' ס"ב כתב בברכ"י הייתי תוהה ע"ד הרב פר"ש ובפתח עינים הסכמתי דלא כותיה, ושוב העתיק מ"ש בפ"ע וז"ל ומה שהשיב הפר"ש על הגו"ר שכתב דלא תשא ליכא במהרהר דאסור שבועה דוקא במוציא בשפתיו וכתב דדוקא בשבועת ביטוי וכו' עי"ש ליתא דמהרמב"ם בהל' שבועות בכמה מקומות מוכח דשוים והוא דבר ברור בעיני, ומה שהביא מהמכילתא שהביא הרב של"ה מהמכילתא אין ראיה כלל דמיירי שקבל עליו השבועה בדבור ואפילו השל"ה דרך חומרא אמרה והעיקרא לרוב הפוסקים ברכה שא"צ בלא תשא הוא מדרבנן והדבר ברור דבספק ברכה יהרהר כמ"ש הגו"ר וכ"כ בס' הליכות אלי בשם מוהר"ר עזריא יהושע ושאר אחרונים עכ"ל. הנה במקומות הנ"ל שתים זו שמענו דדעת מרן חיד"א דבמברך בהרהור ליכא משום לא תשא והעיד כן בשם הרב ה"א ושאר אחרונים ועם כי לא ידעתי על איזה רבני האחרונים רמז הנה כן הוא דעת הרב הלק"ט בח"ב סי' קמ"ו דהמסופק בברכה יהרהר בלבו דבברכה בלב ליכא לא תשא דל"ת משמע בפה כמו ובל אשא את שמותם על שפתי גם הרב מאמר מרדכי בסי' ר"ט סק"ה כ"כ מסברא דנפשיה (ונעלם ממנו דברי הרבנים הנ"ל). ושוב כתב שמצא כן בס' גן המלך דין כ"ג גם הרב מטה אהרן בח"ב דף רכ"א ע"ג ס"ל דאין במהרהר משום לא תשא ודחה דברי הרב פרח שושן וכ"כ הרב פרמ"ג בפתיחה להלכות ברכות אות ב' דבמברך ע"י הרהור ליכא משום לא תשא וכ"כ באשל אברהם רס"י קפ"ה גם מופ"ד בתראה שלים הרב פתח הדביר בסי' קנ"ז כתב דסברת הרב פרח שושן יחידאה היא והביא דברי הפוסקים הנז"ל דנקטי דבהרהור ליכא משום לא תשא עי"ש ובסוס"י קפ"ה וכ"כ הרב שלחן גבוה בכלליו אות קכ"ה דבכל ספק בברכות יברך בהרהור וכ"כ גם בתשובותיו בס' אהל יוסף א"ח סי' א' וקצת תימה על הרב זכור לאברהם במערכת ברכות באות הרהור שהזכיר מחלוקת זו ולא הזכיר דברי מרן חיד"א שבברכ"י ושבס' שיורי ברכה בזה ולא דברי הרב שלחן גבוה כיעי"ש:

ומכל זה תמיה לי על גדול בדורנו הרב המפורסם מוהרא"ק בסה"ב שער אשר הנד"מ בשו"ת א"ח סי' ג' שהביא מחלוקת הפוסקים בסי' קע"ב במי ששכח והכנים משקים לתוך פיו בלא ברכה דלר"ח בולען ואינו מברך ולהרא"ש צריך לברך וכתב שהיה נראה דמאחר שנזכר בעוד המשקין בפיו יברך עליהן בהרהור גם לר"ח דבכי הא דאנוס הוא הרהור כדבור דמי וחזר בו כיון דטעמא דר"ח הוא משום דאידחי להו מתורת משקין כמ"ש הרא"ש ומרן הבי א"כ לדעת ר"ח דאינן ראויין לברך גם בהרהור אינו יכול לברך כיון דהוי כדבור ועובר בלא תשא כמ"ש הפרח שושן סי' כ"א וברכ"י סי' ס"ב עכ"ל והוא פלא שנעלם ממנו דבריו שבס' שיורי ברכה באותו פרק בסי' ס"ב דהדר הוא ואמר בפה מלא לחלוק על הרב פר"ש כנז"ל ונמשך אחר מה שהביא בברכ"י ומה גם דבברכ"י עצמו כבר כתב דלבו מהסס בזה ועוד מן התימה שנעלם ממנו דברי כל רבנן קדישי הנז"ל דנקטי כדעת הרב גו"ר דבמהרהר ליכא משום לא תשא וסברת הרב פרח שושן יחידאה היא:

הן אמת דראיתי להרב מוהר"א פריסק"ו בס' ברך את אברהם בדן פ"ח ע"ב אות ב' שהביא מ"ש הרב אהל יוסף לברך בהרהור וכתב ע"ד וז"ל והנה מ"ש דיברך בהרהור אף דאיכא בשיטתיה הרבנים הליכות אלי והלק"ט בספק בברכות יברך בהרהור דליכא לא תשא הרי הרב פר"ש כתב דאיסור לא תשא שייך אף בהרהור ושכ"כ של"ה עכ"ל, מחשבתו ניכרת דחש לה לדעת הרב פר"ש דגם במהרהר איכא משום לא תשא אמנם אומר אני דאילו הוה חזי אמבוהא דרבנן קדישי עליונים למעלה דנקטי בפשיטות דאין במהרהר משום לא תשא לא הוה חש לסברת הרב פר"ש דסברא יחידאה היא כאמור ומן התימה על ידי"ן הרב המגיה לס' יקהיל שלמה נר"ו בדף כ"ד ע"א שנמשך אחר דברי הרב ברך את אברהם ונעלם ממנו דכל הרבנים הנז"ל סברי דלא כהרב פר"ש והיותר תימה שראה דברי מרן חיד"א שבברכ"י בסי' ס"ב ולא ראה מ"ש מני"ר גופיה בשיורי ברכה באותו סימן כנז"ל ומ"ש בברך א"א וביקהיל שלמה שם בשם הרב פר"ש שכ"כ השל"ה דמשמע דהרב של"ה כ"כ מפורש דבמהרהר ברכה שא"צ איכא לא תשא מתוך מ"ש בשיו"ב הנז"ל אתה תחזה דאין הדבר כן ואין להאריך. וראיתי להרב המפורסם מוהרי"ף נר"ו בספר יפה ללב סי' ר"ט שאחר שציין דברי הזל"א והיקהיל שלמה הנז"ל סיים ואני אומר דטוב טוב שיברך בלא שם ומלכות כנראה דגם הוא חושש לסברת הרב פר"ש אמנם אחר שלא הזכיר מכל דברי הפוסקים הנז"ל נראה בעליל שנעלמו ממנו ואהכי חייש לסברת הרב פר"ש אך לדידן נראה דשפיר סמכינן אמלתייהו דרבנן קדישי הנז"ל דאין חשש בזה כלל, ומצאתי להג' צל"ח בברכות דף כ' ע"ב בפלוגתא דהרהור אי כדיבור דמי או לא דרבינא אמר הרהור כד"ד ורב חסדא ס"ל לאו כד"ד שעמד בחקירה זו אי איכא במהרהר משום לא תשא ונפ"מ במי שספק לו אם בירך אם יברך בהרהור או לא וכתב דלר"ת דס"ל לאו כד"ד לא שייך זה דמה יועיל מה שיהרהר כיון דלאו כד"ד אבל לרבינא דס"ל כד"ד יש להסתפק ומסיק דבלא תשא גם רבינא מודה דהרהור לאו כד"ד ואם רוצה לברך בהרהור כשנסתפק לו אם בירך הרשות בידו אבל אינו חייב בזה ובספק בירך ברכת המזון כיון שספק תורה לחומרא כבר נתחייב בברכת המזון ולכן יכול לברך בדבור אף שיהיה יכול לצאת ידי ספקו ע"י הרהור עי"ש:

והנה בספר יקר בנין שלמה שנד"מ לידידי הגאון אישי כ"ג מוהרש"ל מווילנא יצ"ו מצאתי שדבר בקדשו בענין זה בסי' כ' דף כ"ו ע"א, ולפי שיש לי להעיר קצת בדבריו הנחמדים. אעתיק תו"ד בזה הביא דברי התוס' דר"ה דף ל"ג דמברך ברכה שא"צ אינו אלא איסור דרבנן וכתב שכן דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הט"ו מדכתב דמברך ברכה ש"צ ה"ז נושא ש"ש לשוא והוא כנשבע לשוא דמשמע דעיקר קרא דל"ת אתא לשבועה רק רבנן החמירו ואסרו גם בברכה שא"צ כנשבע לשוא (אמר המחבר עיין מה שכתבתי למעלה בד"ה איברא בענין זה) ורצה להביא ראיה דבש"צ מדרבנן מדאמרינן בסוטה דף מ"ד ע"ב דהא דתניא שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה אתיא כר"י הגלילי דחוזר משום עבירה דרבנן ודחה לזה דההיא לא הוי אלא גורם ברכה שא"צ ומשו"ה הוא דהוי מדרבנן והעיר עמ"ש רש"י שם דעבירה היא אם אינו חוזר ומברך דמשמע דאם חוזר ומברך ליכא איסורא ואמאי הא עכ"פ גרם ברכה שא"צ ויישב דרש"י הוצרך לזה דאל"כ יהיה מוכרח מזה דהלכה כר"ל דאמר ביומא דף ע' ע"א דאסור לגרום בש"ץ ובאמת רב הונא דאמר שם הטעם משום פגמו של ראשון נראה דלא ס"ל להא דר"ל ולפיכך הוצרך לפרש דמיירי דלא ברך וכתב עוד דנ"ל דבאמת רב הונא ור"ל פליגי בברכה שא"צ אי מדאורייתא או מדרבנן דלר"ל הוא מן התורה ולרב הונא מדרבנן לכן הוצרך לטעם פגם והיינו טעמיה דהרמב"ם שכתב שהוא כנשבע לשוא. וממ"ש בהל' שבועות פי"ב ה"ט המברך בש"צ עובר משום נושא שם ה' אינו מוכרח דס"ל דהוא מדאורייתא אלא ר"ל דעובר מדרבנן ועכ"ל כן דהא בתמורה דף ד' מסקינן דליכא במוציא ש"ש אלא אזהרת עשה את ה' אלהיך תירא ואיך יהיה מברך בש"צ חמור ממוציא שם שמים לבטלה וכתב שכבר התעורר ע"ז בס' מנחת חנוך על ס' החינוך במצוה ל' והצ"ע אך פשוט דהרמב"ם ר"ל מדרבנן ובזה אין כאן קושיא כלל דלא כהמנחת חנוך בדעת הרמב"ם. שוב הוקשה לו דברי הרמב"ם שם הי"א דנראה דמוציא ש"ש לבטלה נפקא לן מקרא דליראה את ה' הנכבד והוא היפך מסקנת הש"ס דתמורה וראה שהעיר בזה מוהרש"א בח"א לנדרים דף ז' וכתב לולא דמיסתפינא הייתי אומר דיש להגיה בדברי הרמב"ם בדין י"א וכצ"ל שהרי הכתוב מצוה את ה' אלהיך תירא אלו תוד"ק יצ"ו:

הנך רואה דנקיט בפשיטות בדעת הרמב"ם דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ואילו היה רואה דברי הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל שהביא מרן כ"מ בפ"ג מהל' מילה דין ו' (והיא התשובה שבס' פאר הדור סי' כ"ו) שכתב דחכמים תקנו הברכות והם אמרו דמברך בש"ץ עובר משום לא תשא היה שמח לקראת דבריו דפשטן משמע דהא דמברך בש"ץ הוא רק מדרבנן ואילו ראה דברי הרמב"ם בסה"מ במ"ע סי' ד' (שהבאתי למעלה בד"ה אלא ששוב) היה מחליט בלא מורא ופחד (לולא דמיסתפינא) דט"ס הוא בדברי הרמב"ם בספר היד אהרן בספר המצות כתב מפורש דאיסור הזכרת ש"ש לבטלה נפקא לן מאת ה' אלהיך תירא, ועיין בהעמק שאלה בשאלתא נ"ג אות ד' בזה ובעיקר דעת הרמב"ם בדין ברכה שאינה צריכה כבר כתבתי למעלה דרבני האחרונים נחלקו בדעת הרמב"ם וחידוש הוא שלא ראה אף דברי הרב מג"א בסוס"י רט"ו בזה. ומה שכתב ליישב דברי רש"י בסוטה דהוצרך לפרש כן כדי שלא יהיה מוכרח משם דהלכה כר"ל וכו' נראה דצ"ל לפי זה דרש"י ס"ל דאין הלכה בזה כר"ל אלא כרב הונא דאם א כן אמאי אישתמיט רש"י מזה אדרבא היה לו לפרש הסוגיא אליבא דהלכתא ואילו מפירושו מוכח דאם חוזר ומברך שפיר דמי ולא חיישינן לגורם ברכה שא"צ, וכ"כ התוס' במנחות דף ל"ו ד"ה עבירה מתוך פי' הקונטרס משמע דאם שח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבא מצוה ושכר ברכה עכ"ל והתוס' שלא פקפקו על פירש"י בזה צ"ל דגם הם סוברים דאין הלכה כר"ל ואין חשש בגורם ברכה שא"צ ונכון לומר כן בדעת התוס' לפי מ"ש הגאון עליון יחיה דריש לקיש אוסר גרם ברכה שא"צ הוא דס"ל דברכה שא"צ הוא איסור תורה וא"כ התוס' דסברי במס' ר"ה דף ל"ג דהוא רק מדרבנן עכ"ל דלית להו הא דריש לקיש, וניחא נמי מאי דהרמב"ם בפ"ג מהל' עבודת יוה"כ דין יו"ד נא כתב אלא טעמא דרב הונא משום פגמו של ראשון ולא הזכיר טעמא דריש לקיש משום בש"צ והיינו לפי שדעתו דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן כמ"ש הגאון הנ"ל יצ"ו וא"כ אין הלכה כר"ל ולכן נקיט טעמא דפגמא ולפי זה נוכל לומר דדעת הרי"ף ג"כ דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ומפני זה כשהביא בפ' הקורא את המגילה עומד ההיא דיומא דבעשור שבחומש הפ' כתב הטעם שאין מביאים ס"ת אחרת משום פגמו ולא הזכיר טעמא דר"ל משום ברכה שא"צ כיעי"ש כן יש לומר לפי שיטת הרב הנז"ל יצ"ו:

אמנם יש לפקפק דהרי באמת דעת התוס' דקי"ל כההיא דר"ל דאסור לגרום ברכה שא"צ כמ"ש בחולין דף פ"ז ד"ה ומכסי בחדא ידא וכ"כ בפסקי תוס' שם אות רי"א וכ"כ שם הרא"ש בסי' ו' וכ"כ שם הר"ן אמתניתין שחט מאה חיות) בד"ה גמ' ומודה ר' יהודה עי"ש שכלם הביאו ראיה דאסור לגרום ברכה שא"צ מההיא דמשני ריש לקיש דמשום ברכה שא"צ הוא שלא היו מביאים ס"ת אחרת ש"מ דסברי דהכי הלכתא וכבר טרח וכתב בזה מרן חיד"א בברכ"י א"ח סי' מ"ו אות ו' והביא דברי התוס' והרא"ש הנ"ל ועוד דברי הרא"ש בהלק"ט הל' תפילין סי' ט"ו ודברי הר"ן סוף מסכת ר"ה (ולא ראה דברי הר"ן בחולין הנז"ל יעי"ש) ושבמרדכי פרק הקורא למפרע כתב מפורש דהני תרי שינויי שבש"ס יומא דף ע' דמר אמר משום פגמו של ראשון ומר אמר משום ברכה שא"צ לא פליגי והרשב"ץ ח"ב סי' ע' פסיק ותני כר"ל וכ"כ הרמב"ן והרא"ה דקי"ל כר"ל וכ"כ הריטב"א בחידושיו ליומא, וכן נראה מדברי התוספות ישנים ביומא שם דקי"ל כשינויא דר"ל דמשום ברכה שא"צ וכתב בברכ"י שם דכן נראה ממ"ש מרן הב"י ביו"ד סי' י"ט מיסודן של הראשונים דכולהו רבוואתא קמאי סברי דשינויא דר"ל הלכתא היא והרא"ש בסדר עבודת יוה"כ (בד"ה מאתמול) כתב שני הטעמים על מה שהיה קורא ע"פ ובעשור שבחומש הפקודים ועיין להרב יד דוד בחידושיו ליומא דף ע' שכתב ג"כ דמדברי התוס' בחולין דף פ"ז ובמנחות דף ל"ו ד"ה ס"ח מוכח דהא דר"ל הלכתא היא דלא כמי שרצה לומר דלאו הלכתא היא כמו שהביא בברכ"י עכ"ל, וכבר כתבתי דבברכ"י הוכיח דלא בלבד דעת תוס' כן דא"כ לא הוה סתירה מזה לדעת הסובר דלאו הלכתא דהוא כ"כ לדעת הרא"ש כיעי"ש) אלא כן הוא דעת הרא"ש והר"ן והמרדכי והרמב"ן והריטב"א והרשב"ץ כיעיש"ב והרב חיי אדם בקונטרם נש"א בהלכות ברכות כלל ה' אות א' (בסוף ד"ה אך) צדד לומר בדעת הרמב"ם דמה שכתב הטעם משום פגמו הוא משום דבש"ס שקלו וטרו אליביה ש"מ דלא קי"ל בזה כר"ל עי"ש ואין מתיישב זה כ"כ דמנ"ל להרמב"ם דפליגי לדינא רב הונא ורב דהא אפ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכמ"ש הרב המרדכי וגם הרא"ש שכתב שני הטעמים מוכח דס"ל דלא פליגי וכמ"ש מרן חיד"א בברכ"י שם:

ממוצא דבר אתה תשמע דאי אפ"ל כמ"ש הרב עליון יצ"ו במה שהזקיקו לרש"י לפרש עבירה היא בידו אם לא חזר וברך דהוא כדי שלא יהיה הכרח מזה דקי"ל כר"ל (ונצטרך לומר לפי זה דרש"י ס"ל באמת דלא קי"ל בהא כריש לקיש דאוסר ברכה שא"צ כמו שכתבתי למעלה) שהרי גם התוס' שלא פקפקו ע"ד רש"י משמע דסברי הכי והלא דברי התוס' בחולין ובמנחות באותו פרק באותו מקום קרו בחיל דסברי דהא דר"ל הלכתא היא. גם מ"ש הגאון יצ"ו דפלוגתא דרב הונא וריש לקיש תליא באיסור ברכה שא"צ אם מדאורייתא או מדרבנן כמש"ל נראה דאי אפ"ל כן שהרי התוס' והרא"ש סברי דאיסור ברכה שא"צ מדרבנן כמו שכתבתי למעלה (בד"ה המורם) ובכל זאת סברי דהלכה כריש לקיש דאסור לגרום ברכה שא"צ, וכבר כתבתי דהרב המרדכי כתב דלא פליגי וכן נראה מדברי הרא"ש בריש יומא:

ומה שהעיר ע"ד רש"י דמס' סוטה דהא איכא משום גורם ברכה שא"צ בהורמנותיה דמני"ר יצ"ו, נלע"ד דעל דברי רש"י אין לתמוה משום די"ל דאע"ג דאין לגרום ברכה שא"צ מ"מ ס"ל דלא חשיב עבירה כ"כ לחזור עליה מעורכי המלחמה רק על מה שהבינו התוס' בדעת רש"י דאם מברך מותר גמור ומצוה קעביד על זה יש לתמוה דאיך אפשר שיהא מותר לכתחלה והא איכא משום גורם ברכה שא"צ וזה נלע"ד כונת הרמ"א בד"מ סי' כ"ה סק"ו (על מה שהביא מרן הב"י בשם התוס' דמנחות הנ"ל) וז"ל וע"ד התוס' ק"ל דמ"מ יהא אסור להפסיק משום שגורם ברכה שא"צ והוא אסור כמ"ש שם עכ"ל דמדתלה קושיתו ע"ד התוס' ולא הקשה ע"ד רש"י מוכח דס"ל דמדברי רש"י אין הכרח דס"ל דמותר להפסיק דשפיר נוכל לומר דאם מפסיק ולא ברך עבירה היא בידו אבל אם הפסיק בשיחה וברך אע"ג דאסור לעשות כן מ"מ אינו כ"כ בסוג עבירה דרבנן לחזור מעורכי המלחמה ורק ע"ד התוס' שכתבו דמותר גמור הוא דק"ל דהיכי שרי והא הוי גורם בש"צ ואסור. וידידי הגאון בס' עמודי אש יצ"ו ברס"י ב' כתב בשם שו"ת דברי נחמיה דף ס"ג ע"א שהק' על הד"מ למה תלה קושיתו ע"ד התוס' ולא על רש"י והוא נר"ו חשב ליישב דרש"י ס"ל דלית הלכתא כר"ל ומשו"ה אין להקשות אלא על התוס' ולפי מסקנתו דגם רש"י ס"ל דהלכתא כר"ל כיעי"ש הדרא תמיהת הדברי נחמיה לדוכתא, אך לפענ"ד נראה כמו שכתבתי וראיתי שם שהביא דגם הרבנים משכנות יעקב חא"ח סי' ס"ז ושערי דעה יו"ד סי' י"ט סק"ג כתבו בדעת רש"י במנחות דף ל"ו ע"א בההיא דסח בין תפלה לתפלה דס"ל דלית הלכתא כר"ל ושבישועות יעקב כתב דס"ל לרש"י דהוי כמו ממשמש דחוזר ומברך או דממשמש באמת ואין הכרח דרש"י ס"ל להא דר"ל עי"ש שהאריך והוא חידוש שידידי הגאון בנין שלמה יצ"ו דכל רז לא אניס ליה נעלם ממנו כ זה, אחר זמן ראיתי בספר תורת חסד לגאון בדורנו יצ"ו בסי' ז' שהאריך בדין ברכה שאינה צריכה אם איסורו מדאוריתא ולא פניתי כעת לעיין בדב"ק לך נא ראה:



שולי הגליון


  1. במס' ר"ה. כצ"ל.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף