שדי חמד/כללים/א/ק
|
< הקודם · הבא > |
ק אסור לאדם שיטעום כלום עד שיאכיל בהמתו גטין ד' ס"ב ובשאר דוכתי והרב שבו"י ח"ג סי' י"ג כ' בפשיטו' דאינו אלא מדרבנן והשיג על הרט"ז סי' קס"ז סק"ז ואפ"ל דגם הרט"ז כונתו מדאסמכוהו אקרא דואכלת ומשו"ת הרב"ד א"ח סוס"י פ' משמע קצת דאיסור טעימה הוא מדר' ובסעודת קבע איכא איסור תורה ועיין שו"ת מוהר"ם הובא במג"א סי' ער"א סק"ב שכ' דהוא מדאו' ומדברי הרפ"ח א"ח סי' ס"ו ס"ט יש להוכיח דס"ל דהוי מדר' דאל"כ מה ראיה מגביל לתורי דשאני התם דבא להציל עצמו מאיסור תורה משו"ה לא הוי הפסק משא"כ בההיא דסי' ס"ו דאף אי נימא דעביד איסורא במה שאינו מברך מ"מ ברכת המצות אינם אלא מדר' וק"ל ועיין מכתב לחזקיהו בחלק התשובה ד' כ"ו ע"ג ולהרב פתח הדביר בח"ג בדף ש"י ע"ג ובד' פ"ה ע"א דדעת הרמב"ם סוף הל' עבדים וסמ"ג וס' החרדים דהוא מדת חסידות ועיין להרב ח"א כלל ה' בנש"א סי' י"א והנה כתב בנשמת אדם שם דמ"ש בסי' קס"ז סק"ז דדוקא לאכול אסור אבל טעימה שרי מדלא אמרו אסור לטעום נעלם ממנו כי בגטין הגירסא אסור לטעום וכן גריס הרא"ש בברכות ואפשר שגי' הב"י בברכות כן וכו' עי"ש ואחרי שכבר ראה דברי הרמב"ם סופ"ט מהל' עבדים לא היה לו להסתפק בגירסת מרן הב"י שהרי בכ"מ שם הביא הגירסא בגטין אסור לטעום וכו' ומסתמא ודאי בברכות ג"כ כן הוא גירסתו וכגירסת הרי"ף והרא"ש שם גם בברכ"י א"ח סי' זק"ן אות ד' הביא דברי מוהריק"ש דגריס בגטין אסור לטעום וכו' ושם בסי' קס"ז אות ה' עמד מתמיה ע"ד הט"ז וא"ר שכ' דטעימה שרי וכו' דהא גרסי' בגטין אסור לטעום וכו' וכן גירסת הרי"ף והרא"ש וכו' עי"ש שלא זכר דברי מרן הכ"מ הנ"ל ויש לתמוה על הרב נהר שלום בסי' קס"ז אות ד' שנדחק בדעת מרן דס"ל דאף דאמרו בש"ס אסור לאכול ה"ה טעימה אלא דדוקא בשעת אכילת סעודה וכו' עי"ש שנר' שנעלם ממנו גירסת הרי"ף והרא"ש ומרן בכ"מ שהיא אסור לטעום ואין צריך למה שנדחק. ובקו"א שבברכ"י שם הביא עוד דהכי גרסי כמה מקמאי עי"ש וכן היא הגירסא באור זרוע סי' קמ"ה כיעי"ש:
ומן האמור יש לתמוה על מר"ן חיד"א שבמחבר א"ח סי' תקנ"ב מר קעסיק להוכיח דאע"ג דבלשון המקרא ובלשון בני אדם שתיה בכלל אכילה. מ"מ התנאים והאמוראים מצינו שאומרים לשון אכילה ואין שתיה בכלל אכילה כי הא דתנן לא ישב אדם לפני הספר וכו' ולא לאכול וכן בר"פ ע"פ לא יאכל אדם סמוך למנחה וכו' ופשיטא דאין שתיה בכלל. וכן אמרו אסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו וכתב בסה"ח דבשתיה ברישא אדם והדר בהמה וכו' וכן מוכח מדברי הרא"ם גבי הא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה וכו' עי"ש והנה המעיין בגוף דברי הסה"ת סי' תקל"א עיניו תחזנה כי אינו מביא לשון הש"ס בזה כיעי"ש וא"כ אין להוכיח ממ"ש בסה"ח דאולי היה גורס בש"ס אסור לטעום כגי' הרי"ף והרא"ש וכיון שלא הוזכר בש"ס לשון אכילה בזה אין להוכיח דשתיה אינה בכלל אכילה בלשון חז"ל כמובן ואני עני הבאתי במ"א מ"ש בברכות ד' ד' ע"ב אוכל קימעא ואשתה קימעא וכו' וכן בר"פ בתרא דיומא יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וכו' דמשמע קצת דשתיה בלשון חז"ל אינו בכלל אכילה והבאתי ג"כ דברי מרן הב"י רס"י תע"א עמ"ש הטור דבע"פ מותר לשתות יין בין רב בין מעט שהוא הפך סברת התוס' דאסרו לשתות מעט משום דסעיד וכתב מרן דמלישנא דמתני' ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם וכו' מוכח סבר הטור דרק אכילה אסור ולא שתיה. (ואף די"ל דהא דלא תני ולא ישתה היינו משום דלא פסיקא ליה דודאי איכא שתיה דשריא דלא סיר אלא יין. מ"מ הא באכילה נמי איכא מיני תרגימא דשרו כמ"ש בש"ס ובפוס' וש"מ דאף דלא פסיקא ליה קתני ולתני נמי ולא ישתה) ש"מ דמשמע ליה למרן דבלשון המשנה שנו חכמים אכילה בדוקא. ועוד הבאתי הא דתנן בברכות ד' נ"א מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א וכו' ונחלקו רשב"ם והתוס' בפסחים ד' קנ"א ע"ב אי מיירי בשבעת המינים או דוקא בחמשת מיני דגן ולדעת רשב"ם גם ביין הדין כן ואם כן כי תנן עי שאכל לאו דוקא אלא ה"ה שתיה. ושוב כתבתי דמלשון רשב"ם יל"ד קצת דאי לאו דאשכחנא דבש"ס אך בחלקו"ת ישית בין דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם וכו' לא הוי שמעי' ממתני' דשתיה בכלל אכילה והיינו כמ"ש מרן חיד"א דמסתמא לשון אכילה במשנה וגמרא הוי דוקא זולת היכא דמוכח (ועיין לקמן במערכת השי"ן אות ל"ד) והבאתי ג"כ הא דתנן ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ושתיה נמי בכלל אכילה בזה כמ"ש בד' ח"ק ע"א יין אתמר משמיה דר"ן צריך הסבה ואתמר א"ץ ולא פליגי וכו' והיינו משום דמסתבר לומר כן מאחר דד' כוסות הללו משום זכר גאולה נתקנו צריך שיהיה דרך חירות ואיכא אכילה דאין צריך היסבה והיינו מרור משום שהוא זכר לוימררו וכו' ועיין במג"א וח"י רס"י תע"ח עמ"ש מרן אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר דנחלקו אם גם שתיה בכלל ועיין לקמן במער' הטי"ת אות ל"ב ועיין שו"ת השיב משה א"ח סי' י"ט במ"ש הפוס' שלא לאכול קודם נטילת הלולב אם מותר לשתות והק' השואל עמ"ש הפוסקים בסי' פ"ט אסור לאכול ולשתות קודם תפלה דלמה ליה למימר ולשתות הא שתיה בכלל אכילה עי"ש והוא תמוה לדקדק כן בדברי הפוס' והלא אף בלשון רז"ל במשנה או ברייתא אינו פשוט דשתיה בכלל אכילה. ואף כי בדברי הפוסקים עיין ש"ע תקצ"ז אוכלים ושותים ושמחים וכו' ובסי' תרל"ט ס"ב אוכלים ושותים וישנים ובסי' קנ"א בתי כנסיות וכו' ואין אוכלים ושותים בהם ועוד ימצא כהנה וכהנה בדברי הפוסקים שכותבים כן לתוספת ביאור והנה מ"ש הט"ז דמלשון לאכול משמע דלטעום שרי עיין מג"א סי' תרנ"ב סק"ד שכ' ג"כ דממ"ש לאכול משמע למעט טעימה ומה שציין במג"א לסי' רל"א נר' דהוא ט"ס וצ"ל רל"ה בה"א עי"ש במג"א סק"א וע"ע במג"א סי' תרצ"ב סק"ז (המגיני ארץ שבידי הוא דפוס זיטאמיר שוב ראיתי דפוס ישן ושם כתוב רל"ה) ועיין שו"ת השיב משה א"ח סי' ה' שנסתפק רב השואל במ"ש בא"ח סי' ט"ף שלא לאכול ולשתות קודם התפלה אם ה"ה לטעימה דאף דכ' הט"ז ומג"א דטעימה אינו בכלל אכילה הכא שאני דהטעם משום ל"ת על הדם וטעימה נמי אסור או"ד וכו' והמחבר האריך להוכיח דבההיא טעימ' נמי אסור ועי"ש מאי דשקו"ט בסתירת הש"ס בברכות וגטין דבברכות איתא אסור לאכול ובגטין אסור לטעום. ולא זכרו שרים דהרי"ף והרא"ש בברכות גרסי לטעום ולדידהו ודאי גם בגטין הגירסא לטעום. ומאן דגריס בברכות לאכול גם בגטין גריס כן דהכל מימרא אחת וכמ"ש בברכ"י סי' קס"ז ועיין בית מאיר לא"ח על סי' ע' שהק' ע"ד רמב"ם (בדין אכילה קודם תפלה) שאסר לטעום ובגמרא לא אמרו אלא לאכול עי"ש מה שתי' מנ"ל לאסור טעימה:
וראיתי בספר קיצור שלחן ערוך לאחד מגאוני דורינו מוהרש"ג נרו בסימן קצ"ו אות יו"ד בהגהה שכתב בשם ספר לשון חכמים ויוסף אומץ בדין הנזכר ביורה דעה סי' שע"ח דאסור האבל לאכול סעודה ראשונה משלו דאפילו שתיית קאפי או טיי אסור משלו וכתב על זה והכי מסתבר דבכל מקום שתיה בכלל אכילה ע"כ ועמו הסלי"ר דאינו פשוט לומר כן בכ"מ בלשון הש"ס והפוסקים כמש"ל אלא דמצד הסברא נראה דבדין הנז' לא שנא שתיה מאכילה:
והנה מטעם זה דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו פסקו הפוס' דגביל לתורי לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה דחשיב מצרכי סעודה כיון דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו וראיתי בס' עיקרי הד"ט חא"ח סי' ט' אות ל"ב שכ' בשם הרב אור לו בציון סי' ר"ך שהק' דא"כ אם לא התפלל ונזכר אחר הברכה שלא התפלל יתפלל ולא יהיה הפסקה וכן קשה להרמ"א דבסי' רע"א ס"ה פסק דאם שכח להבדיל עד אחר שבירך המוציא יאכל ואח"כ יבדיל ואמאי הלא אסור לאכול עד שיבדיל ולא תהיה הבדלה הפסקה בין ברכה לאכילה והצ"ע עכ"ל ולי ההדיוט דבריו תמוהים דהרי בגביל לתורי גופיה דקי"ל דלא הוי הפסק היינו לדיעבד דאם אמר גביל לתורי לא הוי הפסק אבל לכתחלה אסור לומר כן וכמ"ש הרמ"א בסי' קס"ז ס"ו ואף דעת מרן כן הוא כמ"ש באורך במכתב לחזקיאו בחלק התשו' סי' ה' עי"ש וא"כ מאי קאמר דאם נזכר אחר שבירך שלא התפלל יתפלל וכו' הלא לכתחלה ודאי אסור להפסיק. גם מה שהק' על הרמ"א לק"מ דהרמ"א כתב מילתא בטעמא לחלק בין קידוש להבדלה דבקידוש אם אחר שבירך המוציא נזכר שלא קדש יקדש על הפת אבל בהבדלה אם אחר שבירך המוציא נזכר שלא הבדיל אין לו תקנה להבדיל לא משום דהוי הפסק אלא משום דא"כ הו"ל מבדיל על הפת וקי"ל דאין מבדילין על הפת ולא הוזכר כלל בדברי הרמ"א שהוא משום הפסק. ואף אם היה מוזכר כן לא הוה קשיא מידי לפמ"ש דאף דלא הוי הפסק היינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן ויותר הי"ל להביא מ"ש המג"א בסי' ער"א ס"ק י"ב בשם מוהר"ם דאם יבדיל הוי הפסק אלא דאם היה רואה דברי המג"א מעיקרא לא הוה ק"ל כלל דשם כ' לחלק דגביל לתורי דלא הוי הפסק הוא משום דמאי דאסור לאכול קודם שיאכיל הוא מה"ת משא"כ מה שאסור לאכול קודם שיבדיל עי"ש וא"כ בהבדלה שפיר הוי הפסק אם יבדיל קודם שיטעום וכן בתפלה דודאי מה שאסור לאכול קודם שיתפלל אינו אלא מדרבנן סו"ד דברי הרב הנ"ל צ"ע לענ"ד:
שוב עיינתי בגוף דברי האור לו בציון (שבסו"ס אור נעלם) וראיתי שבמח"כ הרב עה"ד לא העתיק יפה שהוא כתב בשמו יתפלל ולא הוי הפסק וכו' כמש"ל אך באמת שם לא כ"כ אלא כ' בזה"ל א"כ אם נזכר לאחר ברכת המוציא שלא התפלל והתפלל בין אכילה לברכה (צ"ל בין ברכה לאכילה) ה"ן נימא הואיל ואסור לאכול קודם שיתפלל תפלה צורך אכילה היא ולא ליהוי הפסק באופן שלא יצטרך לחזור ולברך אחר התפלה והוא דבר תמוה מאד עכ"ל הרי דלא בא לומר דלכתחלה נאמר לו שיתפלל בין ברכה לאכילה רק קאמר דאם בדיעבד התפלל לא יהיה הפסק והיינו ממש כדין גביל לתורי (וגם קושיא זו לענ"ד לא ק"מ דאימא הכי נמי דלפי דעתו דאיכא בהא איסור תורה אם התפלל לא הוי הפסק ובדוחק אפשר ליישב דבריו בזה וכבר נרגש שם ממ"ש מוהר"ם לחלק בין דאוריי' לדרבנן וכ' דגם הא דאסור לאכול קודם שיתפלל הוא מדאוריי' ואין נלע"ד כן ואי"ה יתבאר במקו"א (עיין לקמן אות שמ"א) אלא דאכתי קשה מאי ק"ל מדברי הרמ"א סי' ער"א ואיך מוכח מדבריו דס"ל דאם הבדיל הוי הפסק כי היכי דתקשי ליה דלא ליהוי הפסק וביותר תמוה מ"ש שם וז"ל וא"כ אף בתפלה הוא אסור מדאורייתא מקרא דל"ת על הדם א"כ גם התם נימא דהואיל ואסור לאכול קודם התפלה תפלה צורך אכילה היא ולא יהיה הפסק ובאמת אליבא דדינא הוי הפסקה דהא אפילו בהבדלה פסק רמ"א הנ"ל דהוי הפסק כ"ש בתפלה וא"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת עכ"ל ול"ז להבין היכי יליף בק"ו תפל' מהבדל' הלא לפי שיטתו דקודם התפל' אסור מה"ת א"כ שפיר י"ל דאף דהבדלה הוי הפסק תפלה לא הוי הפסק לפי מה שחילק מוהר"ם בין דאוריי' לדרבנן ותמיהני על הרב עה"ד שה"ד בשתיק' ולא יעיר מכל מ"ש בעניותין ואיברא דמה שהעתיק בשמו בלשון יתפלל וכו' דמשמע דעל לכתחלה ק"ל ואילו עינינו הרואות אשר לא כן הוא בדבריו כמש"ל יש ליישב קצת דאחר שראה מה שהוקשה לו מדברי הרמ"א הבין בדעתו דגם על לכתחלה ק"ל כדק"ל מדברי הרמ"א ומ"ש והתפלל ל"ד אלא כלומר יתפלל וכו' אלא דהיא גופא קשיא דאיך יתכן להקשות דיעשה כן לכתחלה וכן לא יעשה כמש"ל ומצאתי בס' דברי מנחם סי' קס"ז סוף אות י"א שה"ד הרב עה"ד הנ"ל וכ' ולע"ד יש ליישב קצת עפ"י מ"ש הרמ"א דלכתחלה לא יפסיק וכו' וכ"כ הלבוש וכו' וכ"כ רש"י בס' האורה והרמ"ע בס' אלפסי זוטא כמ"ש בקונט' אחרון שבברכ"י ע"ד הרמ"א הנ"ל וכו' ולא ידעתי למה כתב י"ל קצת וכו' דמשמע דאינו אלא שליש ישוב ובאמת הוא ישוב שלם ונכון ועוד הקשה שם שלא הזכיר באל"ב הנ"ל דברי מוהר"ם שהביא המג"א וכו' וכתב כן לפי שלא ראה בגוף הס' שלא נמצא אצלו ובאמת כבר הביא דברי מוהר"ם אלא שדבריו תמוהים כמש"ל ובעיקר דין זה דגביל לתורי דלא הוי הפסק אם יש לחלק בין אכילה לשתיה האריך הרב דברי מנחם שם בדברי רבני האחרונים כזה עי"ש:
ומצאתי בשו"ת כתב סופר א"ח סי' ל"ב שהאריך בעניינים אלו ותוד"ק הוא דהעיקר דאפי' טעימה אסור דלא כדקדוק הט"ז דטעימה שרי מדאמרו אסור לאכול וכו' דהא העיקר הוא נוסחת הרי"ף והרא"ש דגרסי אסור לטעום. דהא קי"ל גביל לתורי לא הוי הפסק ואי שרי לטעום ליטעום ולא ליפסוק. ובמ"ש המג"א בשם סה"ק לחלק בין אכילה לשתיה דבשתיה אדם קודם לבהמתו מלבד דמצד המושכל אין לחלק מוכח דלא כותיה כיון דטעימה אסורה ה"ה שתיה ועל ראית סה"ח ממ"ש רבקה שתה וגם גמליך וכו' כתב שעיקר החילוק בזה הוא מה ששמע מאביו הג' חת"ס דדוקא אדם בשלו משלו בהמתו קודמת שמזונותיו עליו וכו' אבל אחר הנותן לחברו במתנה א"צ לתת לבהמת חברו תחלה והמקבל מותר לו להקדים אכילתו או כשאין לבהמתו כלל כיון שתלוי במי שנותן לו ואינו ברשות עצמו. ולחברו הנותן רשות הוא ותלוי ברצונו ונסתפק בכת"ס לענין אכילת מצוה סעודת שבת ויו"ט אם אסור להקדים שלו לבהמה דקרא לא מיירי אלא באכילה דרשות. ונמשך מזה להסתפק במה דקי"ל גביל לתורי לא הוי הפסק אם גם בשבת ויו"ט הדין כן דאם נאמר דאין איסור לאכול קודם בהמתו בשבת א"כ גבי"ל הוי הפסק וכ' בסוף תשובתו דיש להחמיר בשניהם להקדים לבהמתו בשויו"ט ושלא להפסיק בין ברכה להמוציא בגבי"ל ואם הפסיק סב"ל או י"ל כיון דאין ברור לנו אם בשוי"ט יש איסור לאחר מזונות בהמתו ולכתחלה ודאי אין ראוי לאחר שוב הוי גבי"ל צורך המוציא וסעודה ומותר לומר בשוי"ט גביל לתורי לכתחלה כנלע"ד והדברים ישרים וכו' ע"כ והנה מה שמחלק החת"ס עיין בעיקרי הד"ט סי' ט' אות ל"ב שדרך בזה ועיין בדברי מנחם שם מ"ש ע"ד. ומ"ש הכת"ס דבשויו"ט כיון דלכתחלה אין ראוי לאחר מזונות בהמתו הוי גביל צורך סעודה ומותר לומר בשוי"ט גבי"ל לכתחלה כבר כתבתי למעלה (בד"ה והנה מטעם ובד"ה שוב) דמבואר בדברי הפוסקים דלא אמרו גביל לתורי לא הוי הפסק אלא לדיעבד אבל לכתחלה אסור להפסיק וא"כ אף להצד שגם בשויו"ט יש להקדים של בהמתו שכן נראה באמת מסתמיות דברי הפוסקים מ"מ ודאי דאין להתיר להפסיק ולומר גבי"ל לכתחלה ודברי הג' כת"ס בזה צ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |