שדי חמד/כללים/ב/צד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים צד

צד בני ישראל אי ממעטינן גרים עיין מה שרשמתי באות ד' בענין זה וראיתי להרב יפה ללב נר"ו בסי' י"ד שעמ"ש מרן ציצית שעשאם נכרי פסול כתב דהוא מדכתיב בנ"י ושכן הוא במנחות דף מ"ב ושהתוס' שם דף ס"א כתבו גבי תנופה ולידה דמבני ישראל ממעטינן גר וגיורת וא"כ אמאי הכא אימעיטו עכו"ם דוקא וצ"י ע"כ ואילו היה רואה דברי הרבנים מע"מ ריש הלכות ציצית וברכ"י סי' תר"מ שה"ד באור לי סי' נ"א לא היה מצ"ע דגבי ציצית לא ממעטי' גר כמ"ש במנחות דף מ"ג ע"א משום דאתרבו מואמרת כמ"ש בברכ"י והמע"מ הוקשה לו אמאי איצטריך למימר דגר חייב בציצית פשי' ומני"ר אזיל בתר איפכא, דליפסלו גרים. שוב ראיתי להג' חק"ל בזכרונותיו שבספר ישרי לב דף ק"ט ד"ה ישראל שאחר שציין כמה דוכתי דישראל ממעט גר כתב צ"ע דבמנחות מ"ב ישראל ולא עכו"ם ובדף מ"ג גר חייב בציצית והרי כתיב בני ישראל וכו' ובסו"ד ציין לברכ"י ומחב"ר סי' תר"מ עי"ש ופשוט שע"פ מ"ש בברכ"י דואמרת לרבות נחה דעתו בזה:

וחדשות אני מגיד אשר ראיתי בחי' הגהות מצפה איתן שנדפס בהש"ס החדשים שבדפוס ראם בווילנא שבמס' סנהד' דף פ"ו ע"ד התוס' ד"ה בני ישראל תמה ע"ד מדתנא שם דף פ"ה מאחיו לרבות גרים וכ"כ הרמב"ם (וכמו שתמה בברכ"י) וכ' וז"ל וי"ל דאזלי לטעמייהו שכתבו בב"מ קי"א ע"ב דלחד תי' מאחיו ולא כל אחיו ממעט גר. ונהי דלתי' ראשון אינו מיעוט מ"מ ריבוי נמי לא משמע ולא מצי לאפוקי ממיעוטא דבנ"י. ומיהו י"ל כיון דאיתא בספרי מאחיו פרט לאחרים ש"מ דמבני ישראל לא ממעט גר דא"כ מאחיו למעט אחרים ל"ל. וגם מ"ש מזיבה וערכין מרבינן להו בת"כ מואמרת וכה"ג איתא בסוטה דף כ"ז וכן בסמיכה מרבינן מאדם ע"כ דברי הג' מצפ"א ודבריו נפלאו ממני דמ"ש דהתוס' אזלו לטעמייהו וכו' לא ידעתי איך נחה דעתו בזה דכיון דאמר מר דמהברייתא מוכח דמאחיו מרבינן גר איך הפה יכולה לדבר ולומר דהתוס' אזלי לשיטתם וכו' דמי מצו התוס' לחלוק על מה שמפורש בברייתא משום דאזל' לשיטתם ואדרבה משיטתם הנ"ל אית להו למיהדר שכן ראוי להיות חוזר כיון דמוכח מהש"ס דלא דרשינן ממאחיו למעט גר וה"ה גוי מאחיך דמ"ש. גם מ"ש דלתי' א' נהי דלא הוי מיעוט וכו' איני מבין אמאי לא חשיב מיעוט מאי דדרשינן מאחיך מובחר שבאחיך דמשמעותו ולא מי שאינו מובחר והיינו מיעוטא, ומ"ש ומיהו י"ל וכו' וכוונתו ליישב בזה קושית התוס' דסנהדרין כמובן, קשה דא"כ חוזר ונעור קושית התוס' דב"מ קי"א הנ"ל דהא התם נמי דרשינן מאחיך ולא מאחרים ומינה נילף לגר דהוא כישראל דאל"כ ל"ל למעט אחרים וא"כ אמאי איצטריך מגרך:

עוד ראיתי בש"ס החדש הנ"ל בגליון מוהרש"א (להג' מוהר"ש איגר) ע"ד התוס' דסנהדרין דף פ"ו בנ"י מטמאין בזיבה אבל גרים ומשוחררים לא ממעט כתב וז"ל וכן בבכורות מ"ו ע"א נתגיירה מעוברת וכו' וברש"י שם עכ"ל הנה המציא לנו הג' הנ"ל דבר חדש שלא הוזכר בדברי התוס' והוא תימא רבתי על התוס' וכל רבנן קדישי הנז"ל שלא זכרו שרים משנה שלימה הנ"ל דגר כמו ישראל לפדיון הבן אף דכתיב בנ"י, וגם צריך לדעת מאיזה מקום נתרבו גרים. ומזה נתעוררתי דיש לתמוה עמ"ש בילקוט סי' תשנ"ה בשם ספרי זוטא הבאתיו לעיל באות ד' או"ק ט"ו דלא נכרת ברית לגרים על בכור בניהם וכו' והוא היפך מתני' דבכורות הנ"ל וכן פסקו הפוסקים מתני' הנ"ל כיעי"ש. והנה בספרי פ' קרח ד"ה כל פט"ר לא הוזכר שם גרים וז"ל באדם ובבהמה את שיש לך בו באדם יש לך בו בבהמה, יצאו לוים שאין לך בו באדם לא יהיה לך בהם בבהמה ע"כ. וקרוב בעיני לומר שאף בהס"ז צריך להשמיט תיבת גרים, וכן בהילפותא אמרת וכו' צ"ל אמרת לכל בשר לרבות הלוים אלא דבין הכי ובין הכי קשה על הספרי דמשמע דלקושטא קאמר דלוים אינם בבכור בהמה לפי שאינם, בבכור אדם ומשמע דבין מבכור טמאה ובין מטהורה פטורים והוא היפך מתני' רפ"ב דבכורות דלא נפטרו אלא מבכור אדם וטמאה. וגם יל"ד הלשון לא יהיה לך בהם בבהמה דזה הלשון הוא על הרוב לשון ס"ד כשאומר יכול וכו' ומוציא אח"כ הס"ד ע"י איזה ילפותא והכא אי לקושטא קאמר דיש להוציא הלוים הול"ל יצאו וכו' אין לך בהם וכו' ואם נאמר דמ"ש לא יהיה לך וכו' הוא להס"ד ויש חיסור לשון בהספרי וצ"ל לא יהיה לך וכו' ת"ל וכו' וניגרוס בהספרי הכל כאשר כתוב בהילקוט דלבתר דמרבי לוים לבכור בהמה קאמר דמבכור טמאה פטורים וכו' עי"ש וגם מהס"ז נשמיט תיבת גרים מתיישבים שפיר דברי הברייתות הנ"ל וצריך להתיישב. ואני אמרתי בחפזי ועיין למרן מוהריט"א בהל' יו"ט אמתני' דדף ג' ע"ב כהנים ולוים וכו' שהאריך לפלפל בדברי הספרי הנ"ל, ושכן הוא במכילתא וכו' עי"ש בדף ג' ע"א (מדפוס ווארשא) בד"ה והנה וכו' וצריך לעיין היטב בדב"ק לעה"פ בל"ן:

איך שיהיה לדאתאן עלה דמוכח ממתני' רפ"ח דבכורות דגרים חייבים בפדיון הבן וצריך לדעת מהיכן איתרבו (ואין לומר דמדכתיב כל בכור בישראל (במדבר ג' י"ג) מרבינן גרים כמו שמתברר ממש"ל אות ד' או"ק יו"ד והלאה) ואפ"ל דמדכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה וכו' דבאדם יתירה הוא דהוה סגי דלימא בבנ"י ובבהמה וכן כתיב בהאי עניינא כמה פעמים תיבת אדם כידוע ואמרינן בת"כ ר"פ ויקרא אדם לרבות את הגרים (גבי אדם כי יקריב מכם) ה"ן מרבינן גרים מתיבת אדם (אף שלא נמצא כן בדברי רז"ל בענין זה ממש יכולים לומר כן מדעתנו כמ"ש בברכ"י סי' תר"מ ובפה"ד סי' נ"ה שהבאתי באות ד' עי"ש) אלא שיש לפקפק דכיון דכתיב אדם כמה זימני נימא אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט וצריך להתיישב. ואני לא באתי אלא להעיר אזן ואפ"ל עוד דכיון דכתיב בבנ"י וכתיב נמי (שמות ל"ד) בכור בניך והוי כאילו כתיב בנ"י ב"פ ודרשינן במיעוט אח"מ לרבות גרים (ולא מסתבר כלל לומר דא"כ נרבי נמי גוים וק"ל) אי נמי אפשר דדרשינן בבנ"י כדדרשינן ממבני בני מבני בסנהד' דף פ"ו ע"א אי נמי מדכתיב בפ' קרח (י"ח ט"ו) באדם ובבהמה יהיה לך ויהיה ריבויא הוא כמש"ל אות ד' או"ק ד' עיי"ש, ועיין ברכות דף י"ט ע"א ברש"י ד"ה לא את הגיורת וכו', ובמה שציינו שם בהגהות הג' מוהרצה"ח וביפה עינים הנדפס בש"ס ווילנא הנ"ל:

והנה מעין מה שכתבתי דמרבינן גרים משום דהוי מיעוט אחר מיעוט גבי פדיון הבן. כן ראיתי להרב פתח הדביר בפי' ר"ה שכתב להוכיח מהש"ס דסנהדרין דף ע"ד ע"ב דגר הוא כישראל לענין קידוש ה' דבעינן יו"ד מישראל והוקשה לו דהכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י ומבנ"י ממעטינן בעלמא גרים ותי' דבי"ת דבתוך הוי מיעוט וגם בני ישראל מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות עי"ש, ועיין לקמן מערכת הגימ"ל אות ע"ז:

וראיתי להביא פה מה שכתב אלי הגאון המופלא בישראל גדול שמו מוהר"ר ישראל אייזינשטיין נר"ו בע"ס עמודי אש בתשובה ששלח לי בעסק חליצה אחת, הן הראנו את כבוד עשרו ובקיאותו הנפלאה בש"ס ופוסקים ואתיא תוך תוך שקו"ט בהאי ענינא דבנ"י למעט גרים, ולפי רוב האהבה אמרתי להעתיק דב"ק לזכרון בין עיני ואחלק דבריו לאותיות קטנות להקל על הקורא.

א

א) מר קעסיק ע"ד רבינו מוהרימ"ט ח"ב חיו"ד סי' מ"ז ד"ה ויש לעיין וכו' מי שנשבע שלא ישא בת ישראל על אשתו אם מותר לישא גיורת וכתב דבפ' מצות חליצה פסלינן גר מונקרא שמו בישראל ש"מ שבן גר אינו נקרא ישראל ע"כ וכתב ע"ד ול"ז להבין דב"ק דאדרבה משמע דישראל גרידא נקרא ורק כיון דכתיב בישראל ממעטינן שיהיה מכל צדדין ישראל. עוד כתב המוהרי"ט ומ"מ נראה דמצי למקריא בת ישראל אפילו גיורת, ובפ"ק דביכורים תנן הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכו"ל אש"ן לאבותינו ואמרו בירושלמי דהלכה כר"י דאמר מביא וקורא מ"ט כי אב המון גוים נתתיך וכיון דמקריא בת אברהם מקריא נמי בת ישראל דהא אלהינו ואלהי אבותינו קאמר עכ"ל. וק"ל ע"ז דהא קי"ל דגרים לא מיקרו בני ישראל כמ"ש התוס' סוכה כ"ח סנהדרין פ"ו ומנחות ס"א. וכן הוא שיטת הת"כ דהנה בויקרא דבורא דנדבה פ' ב' מ"ג לענין הבאת קרבן איתא אדם לרבות הגרים ועי"ש בר"ש ובראב"ד בביאוריהם דלא מיקרו בני ישראל לפי שאינם בני יעקב, וכ"ה בויקרא רבה פ' ב' ושם דרשינן מדלא כתיב איש (מוכת דס"ל דאיש ממעט גר ואדם כולל גם גרים, אולם בזבחים ק"ג א' אמרו אטו גר לאי איש הוא מוכח דאיש כולל גם גר) ועי"ש בר"ש שהקשה מנזיר ס"א ע"א דמרבה מבנ"י עבדים ולא גרים אף דכתיב בנ"י משמע דגרים בכלל בנ"י והניח בקושיא. אולם י"ל דואמרת אליהם הוי ריבוי לרבות הגרים (וצ"ע על שהשמיט הרמב"ם הך דינא דגרים מביאין קרבן וסומכין עליהם).

ב

ב) וכן הוא בת"כ שם דיבורא דחובה פרשה א' לענין חטאת בנ"י מנין גרים ת"ל ונפש כי תחטא. ובפ' צו פ' יו"ד מ"ב לענין חלב בנ"י מנין לרבות גרים (עיין בר"ש שם שתמה דבכמה מקומות מצינו דגרים בכלל ישראל וי"ל כמ"ש התוס' דיש ריבוי לגרים) ושם פרשתא י"א מ"א לענין תנופה מנין לרבות הגרים. ובפ' תזריע לענין יולדת מנין לרבות גיורת, ובפ' מצורע פרשתא זבים פ"א מ"א, ובפ' אחרי פר' ו' מ"א לענין שוחט ומעלה וכו' (ושם פר' ח' לענין דם, ופי"א לענין כיסוי ובקדושים פרשה יו"ד לענין מולך ופ' אמור פ"ז לענין מום בקרבן אמרו דהוצרך לכתוב גר משום דכתיב בנ"י ובית ישראל), ובפ' אמור פרשה י"א לענין מקרא קדש מנין לרבות גרים, ובבחקתי פ"ג לענין ערכין מוכח מהת"כ דבכ"מ דכתיב בנ"י ממעטינן גרים.

ג

ג) וכן דעת הספרי (דאף דשיטת הספרי דהיכא דכתיב בתורה סתם גם הגר בכלל כמש"ש בפ' חקת לפי שהוא אומר לאלה תחלק הארץ הכל במשמע וכו' וגרים, ובפ' בהעלותך אין לי אלא בפסח שוה גר לאזרח בכל המצות מנין ת"ל חקה אחת וכו' השוה גר לאזרח לכל המצות שבתורה (וצע"ק דאיתא שם בפ' שלח לענין הציץ מרצה לגרים מנין וכו' בא הכתוב והשוה גר לאזרח בכ"מ שבתורה, ולמה לי ב' כתובים ע"ז), ובפ' תצא לא תטה משפט גר והלא כבר נאמר לא תטה משפט וכו' מוכח דהיכא דכתיב סתם גם הגר בכלל מ"מ כי כתיב בנ"י ממעטינן גר) כמבואר שם בפ' נשא על ברכת כהנים לגרים מנין ואני אברכם, ובפ' שלק האזרח בבני ישראל מביא על שגגת ע"ז ואין הגר מביא, ובפ' מסעי לענין ערי מקלט אין לי אלא לבנ"י לגרים מנין, וכ"ה שם גבי הורג חבירו בשוגג לגרים מנין וכו' (וצע"ק דשם איתא ואמרת אליהם דהוי ריבוי ולמה צריך בערי מקלט לכתוב גר בהדיא), ובפ' תצא בפסקא והיה הבכור בישראל ולא בגרים.

ד

ד) (הן אמת שנראה דלאו מבנ"י ממעטינן רק הוא פירוש שהספרי מפרש הקרא בישראל שדוקא אם אמו מישראל חייב ביבום וחליצה משא"כ בגר מטעם דרחמנא אפקריה לזרעיה דנכרי כמ"ש ביבמות צ"ח ע"א דאילו מבישראל גרידא לא היינו ממעטים גר דגם גר ישראל מיקרי רק לא בני ישראל דאינם מזרע יעקב דאין לפרש דממעטינן מבישראל דא"כ קשה למה הצריכה בספרי בפסקא ונגשה יבמתו לדרוש על ונקרא שמו בישראל נאמר כאן בישראל ונאמר להלן בישראל מה בישראל האמור להלן פרט לגרים (כצ"ל) אף בישראל האמור כאן פרט לבי"ד של גרים ול"ל גז"ש הא נוכל למעט מבישראל גרידא אלא ע"כ דסובר הספרי דמבישראל לא היינו ממעטים גרים ולכן הצריכו למילף בגז"ש. ולפי ילפותא זו נראה שאם הב"ד הורתם ולידתם בקדושה סגי כמו בישראל האמור להלן דלא כשיטת הש"ס דבעי' שיהי' ישראל מכל הצדדין) מוכח דסובר הספרי דמבנ"י ממעטינן גרים והיינו משום דהמעשה בישראל כדאיתא בספרי פ' נשא בפסוק כה תברכו ובפ' שלח בפסוק וכי יגור ובפסוק וכי תשגו ובחקת בפסוק והיתה.

ה

ה) וראיתי בס' אור לי סי' נ"א שתמה עמ"ש בפתח הדביר בשם הספרי פ' שלח לענין חלה בני ישראל לרבות גרים וכו' והוא היפך מה שהוכיחו התוס' מכמה דוכתי דממעטינן גרים מבנ"י, והספרי אמר דהוא לרבות גרים והוא פלא ע"כ ואין כאן פלא דהדרשא הזאת לא נשנית בספרי ונראה דהפה"ד הוציא זאת מהילקוט תורה רמז תשמ"ז והוא מהספרי זוטא וא"כ אפ"ל דהס"ז ס"ל כמ"ד דבישראל לרבות דפליגי בזה בירושלמי יבמות פי"ב ה"א אית תני חלי' בגרים כשרה בישראל לרבות הגרים וכו' וא"כ י"ל דהספרי והס"ז חלוקים בזה אי מבישראל מרבינן גרים או ממעטינן. וראיתי להש"ק שהקשה איך יחלוקו בזה שזה ידרוש לרבות וזה ידרוש למעט ונדחק עי"ש. אך י"ל דפליגי בשימוש הבי"ת מבישראל אי הוי להורות על כולו או מקצתו וכה"ג איכא פלוגתא בקידושין ע"ח מזרע בית ישראל דחד דריש כלו ישראל וחד דריש למקצתו, והזית רענן בפ' שלח כתב דט"ס הוא בילקוט וצ"ל בנ"י חייבין בחלה ולא נכרים אי בני ישראל למעט גרים אמרת דבר אבנ"י לרבות גרים ע"כ ולפי הגהתו קושית האור לי מעיקרא ליתא דמדבר אבנ"י הוא דמרבינן גרים ונראה דהוא מואמרת אליהם דהוא ריבוי. אך לדעתי אין צורך להגהתו דנראה דשיטת הס"ז דמבנ"י מרבינן גרים שכ"כ בשמו בילקוט סי' תשמ"ה גבי נסכים דבר אבנ"י לרבות גרים ואמרת אליהם לרבות נשים ועבדים, וכן הוא שם רמז תשמ"ח בשמו גבי כפרת ע"כ עדת בנ"י מנין לרבות גרים נשים ועבדים ת"ל ע"כ עדת בנ"י. וכ"ה בשמו ברמז תש"נ גבי ציצית דבר אבנ"י לרבות הגרים ואמרת אליהם ריבה עבדים משוחררים מבואר דדעת הס"ז דבנ"י כולל גם גרים עמהם וחולק בזה על הספרי וא"כ מיושבת קושית האור לי.

ו

ו) ועכ"פ הנה נתבאר דדעת הש"ס דילן והת"כ והספרי דמבנ"י ממעטינן גרים וא"כ כמו שגרים אין נקראים בני ישראל כן גיורת אינה נקראת בת ישראל, וא"כ יש לתמוה על המוהרי"ט שכתב דנקראת בת ישראל דזה הפך הש"ס והת"כ והספרי, ומה שהביא ראיה ממה שהגר יכול לומר לאבותינו וכמו שאברהם נקרא אביו כן הגיורת נקראת בתו י"ל דלא דמי אהדדי דשם אב נקרא בשיתוף בלשוננו גם למי שגדול מחבירו וכן נקרא המורה שלו אב כמו אבי אבי רכב ישראל וכן למי שהוא ראשון וקודם לחברו, וכן שיתופים רבים וע"כ יוכל אברהם להקרא אב להגרים לפי שהוא ראשון וקודם להם אולם בת לא תקרא רק למי שהוליד אותה כמו שבן לא יקרא הגר לפי שלא הולידו אברהם ואיככה תוכל ותקרא בת כיון שאינה מיוצאי חלצי אברהם ע"כ דברי המהרי"ט צ"ע עכ"ד הגאון מוהרי"א הנ"ל נר"ו בענין זה, מכאן ואילך דברי צעיר אנכי המחבר הי"ו.

ז

ז) הנה מ"ש באות א' להשיג ע"ד מוהרי"ט דאדרבה משמע דמשום דכתיב בישראל הוא דממעטינן דבעינן שיהיה מכל הצדדין אבל ישראל גרידא נקרא נראה כונתו דאע"ג דמדוכתי טובא אית לן למילף דאין גרים בכלל בנ"י וכמו שהאריך מני"ר לקמיה מ"מ מהא דפ' מצ"ח לא אריא די"ל דישראל לחוד מיקרי, ולענ"ד דברי המוהרי"ט נכונים דודאי גם מהא דפ' מצ"ח מוכח דלא נקרא ישראל דמאי דצריכינן לבישראל לדרוש שיהיה ישראל מכל הצדדין הוא להיכא דאמו מישראל דלא נימא כיון שאמו מישראל מיקרי ישראל קמ"ל דרשה דבישראל שיהיה ישראל מכל הצדדין אבל גר גמור שאין בו צד ישראל ממעטינן שפיר מישראל בלא אות הבי"ת.

ח

ח) ומה שהרעיש ע"ד הג' מוהרי"ט דדבריו הם היפך הש"ס והת"כ והספרי בכ"מ הנה המעיין בדברי המוהרי"ט בגופן שלהן ישר יחזו פנימו דאין מכל הנ"ל סתירה לדבריו כי אחר שכתב דבפ' מצ"ח פסלינן גרים מונקרא שמו בישראל כתב ואפשר דבלשון בני אדם גר נמי ישראל מיקרי כדתניא בתוס' ומייתי לה הרא"ש פ"ג דנדרים סי' ט"ז הנודר מישראל אסור בגרים דאע"ג דגר לא נקרא ישראל בלשון הכתוב מ"מ בנדרים אזלינן אחר לשון בני אדם אף כשהוא היפך משמעות הכתוב כידוע (עיין מה שרשמתי בזה לעיל אות י"ב) וכן תניא בתוס' הנ"ל הנודר מן הלוים מותר בכהנים דאע"ג דבלשון הכתוב נקראו הכהנים לוים מ"מ אזלינן להקל דמדה היא בתורה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם אין הכהנים בכלל לוים כמ"ש בקרב"ן שם וא"כ כיון שמצינו שבלשון בני אדם גר נמי בכלל ישראל זה שנשבע שלא ישא בת ישראל י"ל דגם גיורת בכלל, ועיין להריטב"א על ההלכות שם שכתב ג"כ כמ"ש הקרב"ן דאע"ג דבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים כדאיתא ביבמות דף פ"ו מ"מ בלשון בני אדם לא קרו לוים אלא ללוים ממש, וכ"כ שם הרב הנמק"י בשמו והוסיף עוד דכן אמרו בתוס' (ובב"ב קמ"ג וטוש"ע יו"ד סי' רי"ז סמ"ו) הנודר מן הבנים מותר בבני בנים אע"ג דבלשון תורה בני בנים הרי הם כבנים דבנדרים הלך אחר לב"א. ושוב כתב מוהרימ"ט ומ"מ נהי דגרים ישראל מיקרו בת ישראל מיהת לא מקריא דבפ' נערה שנתפתתה אמר וכו' (מה שיש לפקפק בדבריו אלו יתבאר לקמן אי"ה) ובקידושין דף ע"ח ע"א אפליגו תנאי בכתוב כי אם בתולות מזרע בית ישראל וכו' ושוב סיים ומ"מ נראה דמצי למקרייא בת ישראל אפילו גיורת דבפ"ק דביכורים תנן הגר אינו קורא שאינו יכו"ל אש"ן לאבותינו. ובירושלמי פסקו כר"י דמביא וקורא שנא' כי אב המון גוים נתתיך ואמר ריב"ל הלכה כר"י ופירש"י נראה דצ"ל הר"ש עי"ש שכתב דמ"ש בירושלמי דאתא עובדא ואורי כר"י לא שהיה ביכורים בזמנו אלא לענין תפלה) לענין תפלה דמצי למימר אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם וכו' וכיון דמקריא בת אברהם מקריא נמי בת ישראל דהא אלהינו ואלהי אבותינו קאמר, ועוד נראה דבת ישראל בת ברית משמע לאפוקי נכרית כדתנן בת ישראל לא תילד כו'. וכן נכרי ועבד הבא על בת ישראל עכ"ל, וכונתו מבוארת לענ"ד דר"ל דאע"ג דבלשון הכתוב גיורת לא מקרית בת ישראל כמו שלא נקרא גר בנ"י מ"מ בקריאת בני אדם מיקריא בת ישראל וכו' והיינו דאיצטריך לאתויי פירש"י (הר"ש) דלענין תפלה קאמר כלומר דבלשון בני אדם בקריאה בעלמא שייך לומר דמיקריא בת אברהם ובת ישראל וכ"כ הריטב"א ה"ד הנמק"י שם ומסתבר דאפילו הגרים אינם בכלל זרע אברהם אבל ישנם בכלל בני אברהם דהא קי"ל כר"י דאמר שהגרים אומרים בתפלה אלהי אבותינו ע"כ וכי היכי דנקראים בני אברהם ממאי דאמרי אלהי אבותינו ה"ן נקראים בני יעקב מה"ט דהא אמרי אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יעקב וה"ד לענין קריאת בני אדם, אבל ודאי בלשון הכתוב בני ישראל ממעטינן גרים וגם המוהרי"ט יודה בזה. ותמיה לי על הג' מוהרי"א נר"ו שלפי מה שהבין בדעת המוהרי"ט דגרים בכלל בני ישראל הם אדמקיף אדרי לארכובי עליה קבא דקשייתא מכמה דוכתי בש"ס וספרא וספרי וכו', תיקשי ליה על מוהרי"ט ממ"ש איהו גופיה בסמוך מלפניו דבת ישראל לא מיקריא מדאמרינן בפ' נערה דף מ"ד ע"ב בתולת ישראל ולא בתולת גרים ובעשרה יוחסין וכו' ואיך יכתוב תוכ"ד בהפך, אבל האמת נראה כמו שכתבתי דכוונתו לומר דאע"ג דמדכתיב בעלמא בני ישראל ממעטינן גרים דס"ל דלאו בכלל בני ישראל דבקרא אינהו מ"מ בלשון בנ"א נקראים בני ישראל כדאשכחן בתפלה ובלשון חז"ל, וכ"נ שהבין בדעתו הג' חק"ל הו"ד בס' ישרי לב דף ק"ט וז"ל הרימ"ט חיו"ד סי' מ"ו כתב דבלשון בנ"א קרוי ישראל והביא ראיה מנדרים וגיורת מתקריא בת ישראל בלשון חכמי עכ"ל. ומלבד שדקדוק לשונו מורה שכן כונתו ועוד דאל"כ לא הוה שתיק מלהקשות עליו כמו שהקשה ע"ד התוס' ב"ב ק"ח ע"ב ד"ה יכול וכו' עי"ש וק"ל:

ט

ט) ואמנם מה שיש לתמוה ע"ד מוהרי"ט הוא מ"ש שם (אחר מ"ש לחלק דבלשון בני אדם גר נקרא ישראל) מ"מ נהי דגרים ישראל מיקרו בת ישראל מיהא ל"מ דבפ' נערה אמרינן וכו' בתולת ישראל ולא בתולת גרים וכו' ולא זכיתי להבין דב"ק דאחר שכבר נחית לחלק חילוק ברור ואמתי דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם א"כ מה ראיה מדבתולת גרים לא הויא בכלל ישראל הרי גם ישראל סתם אין בכללו גרים כמו שהוכיח מההיא דפ' מצ"ח ובכ"ז אמר מר דבלשון בנ"א נקרא גם הגר ישראל וא"כ כמן כן יש לנו לומר דאע"ג דבלשון הכתוב לא מקריא בת ישראל אפשר דבלשון בני אדם מקריא. ומה הלשון אומרת מ"מ נהי דישראל מקרו וכו' הא היכא אשכחן דישראל מקרו היינו ודאי מ"ש קודם לזה לענין נדרים וההיא דבתולת ישראל לאו לישנא דאינשי הוא ומאי מייתי מינה ואפ"ל בדוחק דס"ל דמסתמא אין לנו לבדות מדעתנו (אם לא כשברור לנו) בלשון בנ"א חלוק מלשון תורה ולכן בישראל דמצינו בתוס' שאמרו דבלשון בנ"א גם גרים בכלל ישראל על כן אמרינן דאף דבלשון תורה אין גרים בכלל בלשון בנ"א אתיא מכללא אך בלשון בת ישראל דמצינו בש"ס דבת גרים ל"מ בתולת ישראל (ומינה יליף דה"נ ל"מ בת ישראל) ולא מצינו מפורש דבלשון בנ"א גם גיורת נקראת בת ישראל מסתמא יש לפרש הלשון כמו בלשון תורה וגיורת לא מקריא בת ישראל ואפשר היה לו להביא מכמה סוגיות שבש"ס דמוכח דגר אינו בכלל בני ישראל אלא דניח"ל להביא מדדמי וק"ל:

י

י) נחזור לדברי הגאון מוהרי"א מ"ש באות ו' לדחות ראיית מוהרימ"ט דיש חילוק בין לקרוא אב שהוא שם משותף וכו', לא ירדתי לכונת חילוקו שהרי כמו שמצינו שקורא האדם למי שאינו אביו אבי בשיתוף כמו אבי אבי וכו' כן מצינו שקורא בני למי שאינו בנו כמ"ש בדברי רז"ל בדוכתי טובא אפס קצהו תראה שקורא הרב לתלמידו בני (על שם דרשת הספרי ואתחנן ושננתם לבניך אלו תלמידיך) עיין עירובין דף נ"ד ע"א אמר רב לרב המנונא תלמידו (עיין תוס' שם דף ס"ג ע"א) בני אם יש לך היטב לך ובדף י"ב ע"א א"ל בני עשה לחי אחר ובב"ב ז' ע"א אמר רבי ואלעזר בני קבע בה מסמרות ור"א תלמידי' דר"י הוה (אלא שנחלקו אם תלמיד חבר או תלמיד גמור כמו שרשמתי במערכת האל"ף אות שמ"ח), ובזבחים נ"ז ע"א א"ל בני שלמים קדשים קלים וכו', וביבמות קכ"א בני מי העלך וכו' בני מי העלך וכו', ובאבות דר"נ סו"פ י"ד א"ל ר' אלעזר בני נחמתני וכאלה רבים, ועיין להרב עיר גבורים (דרושים) בסוף הספר בפתיחה ב' דף י"ג ע"ב שכתב דמ"ש רז"ל כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה ר"ל שאינו מניח תלמיד (כי אין הקב"ה בא בטרוניא ח"ו ומה יעשה מי שאין בידו להבנות מיניה או מינה וכמה צדיקים וצדקניות עקרות כידוע. אך ללמד יכול לקיים כל אדם או בעצמו או ע"י ממונו להחזיק ביד התלמידים שמהם תצא תורה וכו') ותלמידיי הי"ו הזכירוני עוד כמה מקומות בש"ס דאומרים בני למי שאינו בנו ונלאתי לכותבם כי ברבים היו, ובסנהדרין דף י"ט סוף ע"ב כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו וכו', ועיין שבת דף י"ג ע"ב בתי בימי ליבוניך וכו', ויבמות ק"ו ע"א בתי עמודי וכתובות ס"ז ע"ב (אלא דבספרי נצבים וילך לא נזכר תיבת בתו), ובמנחות מ"ד ע"א בתי שמא עיניך נתת באחד מהתלמידים אף שלא היו בניהם ובנותיהם קראום חכמים בשיתוף בני בתי וע"כ מ"ש מני"ר דבת לא תקרא אלא למי שהוליד אותה וכו' ור"ל דגם בלשון שיתוף לא תקרא הנה ראינו דאינו כן כמבואר מכל דוכתי הנ"ל וכמו זה כן זה כשם שקורין אבי למי שאינו אביו הכי נמי קורא בני למי שאינו בנו.

יא

יא) ומ"ש ע"ד הרש"מ שהניח בקושיא מנזיר וכו' די"ל וכו' כמ"ש באו"ק א' הנה פי' הרש"מ להת"כ אמ"א ולפי הנראה קו' הרש"מ הוא דבש"ס אמרי' מה"מ דת"ר בנ"י ולא כותים ואמרת רבות נשים ועבדים ומדלא אמרו לרבות גרים נמי מוכח דגרים לא הוה ס"ד למעטינהו מקרא דבנ"י כי היכי דליצטריך לדידהו, ריבויא דואמרת דגרים בכלל בני הם והוא הפך הנשמע מהת"כ דאיצטריך דם לרבות הגרים דאל"כ הוה ממעטינן להו מבנ"י, ובאמת שקושיא סף ואינו מתיישב במ"ש מני"ר נר"ו דואמרת ריבויא הוא לגרים דהא ודאי כן הוא והכי אתמר בש"ס ואמרת לרבות העבדים וה"ה כ"ש דמרבינן גרים אלא קושייתו היא מדלא אמרו הכי גבי גרים כמ"ש לעבדים ש"מ דלגרים א"צ ריבוי כאמור ומ"ש בשם הרש"מ הת"כ פ' צו גבי חלב לפי הנראה כונת הרש"מ להק' אמאי איצטריך ריבויא לגר הרי בכמה איסורין שוה גר לישראל ומהיכא תיתי למעוטינהו בחלב דליצטריך קרא ואהא קמשני מני"ר נר"ו דבכל דוכתא דכתיב בנ"י וגם הגר בכלל היינו ע"י איזה ריבוי וגם חלב איצטריך לריבויא, ודברים נכונים הם:

יב

יב) ומה שהקשה באות ג' דאמאי נכתב גר בערי מקלט דהא כתיב ואמרת כמו כן יש להק' בפ' אחרי (י"ז ח') גבי שחוטי חוץ, ושם (י"ז י') גבי דם, ושם (י"ז י"ג) גבי כיסוי דהא כתיב ברישא דענינא ואמרת אליהם, וכן שם (י"ח כ"ו) בפרשת עריות דהתם נמי כתיב ברישא דענינא ואמרת אליהם, ועיין לעיל אות ד' או"ק ג' קושית הג' מוהרד"ף בסד"ר (שהב"ד הרב פה"ד):

יג

יג) ומ"ש באות ד' דהספרי בפ' תצא בפסקא והיה הבכור לאו מבישראל ממעט והכריח כן מפסקת ונגשה וכו' וחדש בטובו דלהספרי סגי בדיינים שהורתם ולידתם לקדושה דלא כש"ס דילן ככתוב בדב"ק עיין לעיל אות ד' או"ק א' הנה הבאתי דברי הגרל"מ דל"ג בהספרי דיליף בגז"ש אלא מבישראל הוא דממעט ואתי הספרי כש"ס דילן דלא מהני ב"ד שהורתם ולידתם בקדושה ודברי הספרי בפסקא והיה הבכור כפשטן דמבישראל הוא דממעט. ומ"ש באו"ק ה' עמ"ש באור לי עיין מה שכתבתי לעיל באות ד' או"ק ט"ז ושם או"ק יו"ד לענין אי בישראל משמע ריבויא לגרים או מיעוטא, ונלע"ד דאפילו נימא דאיכא מ"ד דבישראל משמע ריבויא לגרים היינו דמפרשינן הטפלים שהם בתוך ישראל וכמו שפי' הרא"ם בקרא דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות מ"מ כי כתיב בני ישראל כ"ע מודו דממעטינן גרים דאל"כ קשה ליישב כל המקומות שנכתב בתורה גר למה לי דכתבינהו רחמנא הרי בכלל בני ישראל הם וכמה מהקושי להמציא מחלוקת הס"ז עם הש"ס וספרא וספרי בדבר שאינו מפורש להדיא ולכן מסתברא לקוע"ד דגם הס"ז מודה דמבנ"י ממעטינן גרים מדאינם בני יעקב וכמ"ש מני"ר נר"ו בשם הראב"ד והרש"מ בביאוריהם ורק היכא דאיכא ריבויא מואמרת וכיוצא הוא דהוו גם גרים בכלל והמקומות שהזכיר מני"ר נר"ו מהילקוט בשם הס"ז הן לו הובא שם בדברינו לעיל אות ד' או"ק י"ד ועי"ש. ומה שהביא עוד מ"ש בילקוט רמז תשמ"ח (כמ"ש באות ה') לפום ריהטא לא יכולתי להלום דב"ק כי לפי הנראה הביא עזר לנגדו דאדרבה משם מוכח דדעת הס"ז דמבנ"י ממעטינן גרים אי לאו דכתיב על כל עדת בני ישראל דמעל כל עדת הוא דמרבי גר ועבד ואשה ומ"ש ע"ד הש"ק פי"ב דיבמות, עיין מה שכתבתי באות ד' או"ק י"ב ולמודעי אני צריך כי מדקדוק לשון הריטב"א בפי' על ההלכות סופ"ג דנדרים ד"ה תוספתא וכו' נראה דס"ל דגר נקרא ישראל גם בלשון הכתוב שכתב בזה הלשון הנודר מישראל אסור בגרים פי' דגרים נמי בכלל ישראל והיינו גר שמל וטבל מן הכהנים מותר בלוים וכו' פי' אע"ג דבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים לא קרו אינשי לוים אלא ללוים ממש ובנדרים הלך אחר לשון בנ"א עכ"ל ומדלא כתב גבי אסור בגרים טעמא דבנדרים וכו' כמ"ש גבי לוים וכו' משמע דבחלוקה דגרים לא צרכינן לה"ט דאע"ג דבנ"י לא מיקרו מ"מ ישראל מיקרו גם בלשון הכתוב וצ"ל לפ"ז דמאי דאמרינן בש"ס סוכה כ"ח (לפי גירסא שלפנינו, ועיין מ"ש אות ד' או"ק יו"ד) ויבמות ק"א למעט גרים מבישראל ה"ד היכא דכתיב בישראל, אבל ישראל לחוד גם גר הוי בכלל כי הבי"ת דבישראל הוא דממעט דדרשינן בישראל ולא כל ישראל כמו ביצחק ולא כל יצחק כ"נ לכאורה, ואם כנים אנו בזה מצינו סעד וסמך למ"ש בעניותין לעיל אות ד' או"ק י"ז ליישב מאי דהוה ק"ל על הדרשה דמיעוט ח"ע וחב"ח מדכתיב בבא כל ישראל דנימעוט נמי גרים עי"ש, וחדשים מקרוב נדפסו ש"ס מוכתר בכתר תורה חידושים נפלאים והגהות יקרות בווילנא דפוס ראם, ומצאתי שם בחידושי הגאון הרש"ש שהביא דברי הרמב"ם והרע"ב שכתבו הילפותא מבבא כל ישראל וכתב וז"ל טעם זה ל"מ בגמרא וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים, כמ"ש התוס' סוכה כ"ח ע"ב וע"כ צ"ל שיש שום ריבוי כמש"ש התוס' א"כ ח"ע וחב"ח ג"כ יהיה חייב מאותו ריבוי ע"כ הנה לא נחית לחלק בין בנ"י לישראל ומשמע ליה דגם כי כתיב ישראל לבד ממעטינן גרים דלא כמ"ש בעניותין ולע"ד אינו מוכרח לומר כן ומ"ש דעכ"ל דיש איזה ריבוי וא"כ גם ח"ע יהיה חייב מאותו ריבוי נלע"ד דאינו מוכרח ואפ"ל דגר וח"ע וחב"ח אינם שוים והרי בגונב נפש מרבינן גרים וממעטינן מי שח"ע וחב"ח בסנהדרין דף פ"ו ש"מ דגבה טורא בינייהו, וגם מצד הסברא הוא, כן דיש לחלק ביניהם וא"כ לא נפלאת היא לומר בראיה דהגם דגר חייב מאיזה ריבוי מוקמינן לההוא ריבוי לגר דוקא וממעטינן מישראל מי שח"ע וחב"ח וק"ל (ומדברי הג' חק"ל שרשמתי באות זה או"ק ח' נראה דס"ל דבני ישראל וישראל כי הדדי נינהו למעט גרים עי"ש בד"ק):

יד

יד) ודע דראיתי בתשובת הג' מוהרי"א הנ"ל נר"ו שהביא מ"ש הש"ק בפי"ב דיבמות שהבאתי לעיל אות ד' או"ק י"א דהת"כ ס"ל דבישראל ריבויא הוא וכתב ע"ז וז"ל כ"נ ג"כ מהת"כ פ' אמור (גבי סוכה) בישראל לרבות גרים והר"ש בביאורו כתב שם דלאו דוקא דאדרבה מבישראל ממעטינן גרים ובגמרא מרבו לה מהאזרח ע"כ, ועמ"ש הש"ק לקמן ד"ה תמן אולם אי נימא דהת"כ ס"ל דבישראל ריבויא הוא לרבות גרים א"ש עכ"ד נר"ו ומתוך מאי דכתיבנא בעניותין באות ד' יתבאר דגם הת"כ אין הכרח דס"ל דבישראל הוי ריבוי ואפשר דס"ל כהש"ס דילן אלא משום דאיכא תרי מיעוטי ושזה כונת הש"ק עי"ש, ולפי דרכינו מצאנו תנא דמסייע להרב קרבן אהרן שהגיה בהספרי כנז"ל שם שכן הוא דעת הרש"מ דגם הת"כ ס"ל דמיעוטא הוא וכו' וק"ל (ועיין בדברי החק"ל שרשמתי באות ד' או"ק י"ב שכתב גם הוא דמוכרח הוא דהת"כ ס"ל כמ"ש הרא"ם דבי"ת דבישראל הוא לרבות דהרי הת"כ בכ"מ דריש בני ישראל ולא גרים, וקצ"ת שלא הזכיר דברי רש"מ וקרבן אהרן הנ"ל):

טו

טו) עוד כתב הש"ק ליישב מה שהקשה מברייתא דת"כ גבי מולך דדריש בישראל לרבות נשים ועבדים דא"כ כ"ש דנרבי גרים מבישראל דטפי אית לן לרבות מבישראל נשים ועבדים לחיובינהו מלמעט עבדים למפטרינהו דקי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וה"נ כן ע"כ, וכתב ע"ז הג' מוהרי"א נר"ו הנ"ל וז"ל ולא ברירא לי הך מילתא דהא לאיסורא לא צריך קרא דלא גרע מנכרי שמוזהר על ע"ז ועיקר הילפותא הוא שיסקלו אותם וא"כ לענין דיני נפשות י"ל דלקולא מקישינן דכאשר הצצתי וראיתי במקומות שאמרו דלחומרא מקישינן ראיתי שנאמר רק באיסורין שבזה י"ל שהיתה דעת התורה להחמיר שסמכה א"ע שודאי נלך להחמיר באיסורין דאורייתא וא"כ שוב הוי ודאי איסור דאמרינן דעת התורה שרצתה שנחמיר בזה דאם היה דעתה לקולא היתה מבארת להדיא דהא עתה כלך להחמיר (וע"כ בדרבנן אמרינן לקולא מקישינן כמ"ש בשבת פ"ג ע"ב ותענית כ"ז ע"ב דבדרבנן הסברא בהיפך דמסתמא נקל בדבר ואם היה בדעתם להחמיר הי"ל לבאר להדיא דנחמיר ומדלא ביארו מסתמא סמכו את עצמם דנלך להקל ושוב הוי ודאי היתר ולא מחמת ספיקא) ואלו הן המקומות דלחומרא מקישינן יבמות ח' א', קידושין ס"ח ע"א ע"ז מ"ו ע"ב, תוס' יבמות נ"ט ע"ב ד"ה דומיא וע"א א' ד"ה בו, וקידושין ל"ד ד"ה ונילף, וסנהדרין ל"ו ד"ה ומה, ושבועות כ' ד"ה כל וכ"ג ד"ה גמר, וזבחים נ"ז ד"ה ואני, וחולין צ"ח ד"ה מאי וק"א ד"ה תלמוד וקכ"ז ד"ה תלמוד ושם קל"ו ע"א ברש"י ד"ה ואמ"ר חנינא, ותוס' תמורה כ"ת ע"ב ד"ה או חילוף מבואר דהך כללא רק באיסורין שהולכים בהן להחמיר ולולא דמסתפינא הייתי אומר דגם באיסורין לאו כ"ע אית להו הך כללא, עיין יבמות ח' ע"ב ממאי דהאי עליה לאיסורא משמע דלא ס"ל דלחומרא מקישינן (ועיין תוס' שם ג' ע"ב ד"ה טעמא יש לדחות) ולכן אמרו שם תירוץ אחר אבע"א הכא תרי איסורי ור"א ב"ר יעקב דאמר בקידושין ס"ח ע"א אתיא בק"ו וכו' משמע דלא ס"ל כלל זה וי"ל דכן ס"ל להש"ס יבמות ס"ט ע"א מי שיש לו אלמנות וגירושין ואימא וכו' והניחו בתוס' שם בתימה דהא לחומרא מקישינן ומתיישב בזה די"ל דהך סוגיא לית ליה האי כללא וכן מתיישב קושית התוס' פסחים ל"ב ד"ה מעילה ושם מ"ג ד"ה סלקא, וקושית התוס' קידושין ל"ד ד"ה ונילף והיינו דסתם התוס' בסנהדרין ל"ו הנ"ל לא תירצו דלחומרא מקישינן. ומתיישב קושית התוס' תמורה הנ"ל דמשום שאינו כלל מוחלט כמו שהקשה ר"פ לאביי בע"ז דף מ"ו. ומתיישב בזה קושית הרב יבין שמועה שהביא היד דוד דף רמ"ה ע"א אמ"ש בסוכה מ"ג ע"א נאמר ימים במילואים וכו' או כלך לדרך זו עי"ש דל"ל הג"ש דתשבו הא כל דאיכא למילף לקולא ולחומרא ילפינן לחומרא עי"ש ביד דוד שנדחק בזה ולהנ"ל ניחא) וכיון דמה שמצינו הכלל הוא רק באיסורין י"ל דבקטלא נקיטינן להקל דבזה אמדינן דעת התורה להקל כמו בכל ס' קטלא הן אמת דהתוס' ב"ק ג' ע"א כתב בשם ר"ת דמדה היא בתורה ואפילו בממון דהיה ראוי להקל אמרינן לחומרא ילפינן. אך ר"י הראשון הובא באסיפ"ז וכן התוס' שאנץ שהובא שם שתירץ תירוץ אחר ולא כתב כר"ת נראה דלא ס"ל כר"ת. והרשב"א בחידושיו לב"ק דף ב' ע"א ד"ה אבל כתב דבנזיקין ס' דידהו להחמיר כמו באיסורין ולפי"ז מעיקרא ל"ק קושית התוס' ולא מוכח מה שחדש ר"ת, ועיין באר יעקב כלל מ"ה בשם הריטב"א דלענין קרבן לקולא מקישינן משום חוב"ע וזה כעין דברינו, והבאר יעקב כתב דכן מוכח מתוס' שבת כ"ח ד"ה מה לשרצים עי"ש, אך לפי מ"ש הפנ"י שם לא מוכח מידי, ומ"ש עוד להק' ע"ז מתוס' חולין ק"א ד"ה תלמוד וכו' עי"ש דהא הוי חומרא דאתי לידי קולא להביא חטאת על שבת ועל יוה"כ ע"כ אחד בפ"ע וכו' דבריו תמוהים וכי ס"ד דהתוס' דנילף דבשבת ויוה"כ לא יביא קרבן בפ"ע הא ע"ז יש קרא מיוחד שמביא קרבן ע"כ אחד בפ"ע, אך כונת התוס' לענין איסור חל על איסור דנילף משבת דאחע"א וגם יש ללמוד מתרומה דאין איסור חל על איסור ע"ז הק' דאדילפינן משבת נילף מתרומה ותי' דלחומרא ילפינן דאיסור חע"א ולא מיירו כלל לענין קרבן רק לכל התורה ולא מוכח מדברי התוס' הנ"ל שיהיו חולקים על כלל דהריטב"א. אך אני תמיה על הבאר יעקב שהי"ל להביא דברי התוס' חולין קכ"ז הנ"ל שכתב דלחומרא מקישינן אף שישרפו תרומה וקדשים:

וראיתי להפרמ"ג בגינת ורדים כלל י"ג שכ' יש לעיין היכא דאם נימא לאיסורא נפק"ל קולא בעלמא ואי נימא להיתרא נפק"ל מזה חומרא בדבר אי שייך בכה"ג לחומרא מקשינן או לא והדבר צ"ת ע"כ, ותמיהני דנעלם ממנו דאמרינן בקידושין ס"ח ע"א לענין דלא תפסי קידושין בשאר עריות דלא מקישינן לנדה דליתפוס קידושין משום דלחומרא מקישינן וכתב שם בתוס' והראשונים דאע"ג דכי נימא דלא תפסי בה קידושין יהיה קולא דאינה צריכה גט ואי תפסי צריכה גט עכ"ז יש חומרא שיהיה הולד ממזר מוכח דיש חומרא אף שיצמח מזה קולא לענין אחר עכ"ז אמרינן דלחומרא מקישינן ונפשט ספקו של הגו"ר. ומסוגיא דקידושין הנ"ל יש להעיר עמ"ש למעלה דהיכא דספיקו להקל לא אמרינן דלחומרא מקישינן דאמדינן דעת תורה דדעתה להקל א"כ איך אמרו כאן דלחומרא מקישינן הא בממזר ספק מותר מה"ת. גם יש להעיר מיומא ט"ו ע"ב ואימא לאחר כפרה כלפני כפרה ומועלין בו. והצל"ח לברכות דף ל"א הוכיח דהתוס' ס"ל דמאי דאמרינן לפני כפרה כלאחר כפרה היינו דוקא למעילה אבל איסור דאורייתא אית ביה קודם כפרה ואסור בהנאה וכו' עי"ש וכיון דכל הילפותא היא רק לענין מעילה ק' מאי פריך שיהיה לאחכ"פ כלפני כפרה והיינו שיהיה בו קרבן מעילה (דהא לענין איסור אין נפ"מ) ומוכח מזה דלא ככלליה דהריטב"א, וי"ל דעכ"ז נפ"מ לענין איסור בדם שלאחר כפרה דעתה אין בו איסור ונקיש לחומרא שיהיה הדם שלאחר כפרה אסור בהנאה (ודברי הצל"ח צ"ע דלדבריו הפירוש בגמרא ואימא וכו' יש בו מעילה וכו' היינו קרבן מעילה א"כ מאי מקשה שם עמ"ש אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו והרי תה"ד דהא התוס' הכריחו שם דאין מעילה בתה"ד רק איסור בעלמא עי"ש) ועיין בת"כ אמור פ"ז מ"א דאיתא התם בישראל לרבות נשים ועבדים ושם הוא לענין הבאת קרבן והקולא הוא חומרא דמביא קרבן לעזרה וא"כ א"א ליישב שם תירוץ הש"ק לפי שיטת הריטב"א אולם י"ל דעיקר הילפותא שאסורים להביא קרבן בעל מום אולם עיקר קושית הש"ק לק"מ דאף דמבישראל ממעטינן גרים דאינם מישראל עכ"ז מרבינן נשים דהן הן מישראל וכיון דנשים חייבות שוב ממילא עבדים חייבים מג"ש דלה לה וז"ב עכ"ד הג' מוהרי"א הנ"ל יחיה הבאתי כל דבריו לזכות את הרבים בבקיאותו הנפלאה וארשום איזו הערות קטנות עד"ק:

טז

טז) והנה מ"ש דלאיסורא ודאי לא צריך קרא דל"ג מנכרי. הנה לכאורה איני מבין אמאי הוזקק לזה דהא אף אי נימא דלאיסורא צריך קרא מ"מ הש"ק קרי בחיל דכונתו לומר דמסתברא דאתי קרא לחיובינהו ולא למפטרינהו דאלמא לענין חיוב קאמר ואי הכי תקשי ליה לדידיה לפי שיטתו (דלחיובינהו אתי קרא) דזה לא יתכן משום דלענין חיוב סקילה לא אמרינן לחומרא מקשינן וכו' ואי כונתו דמשום הא לא אריא דמצינן למימר דמ"ש הש"ק למפטרינהו ולחיובינהו לאו דוקא אלא כלומר למישרינהו ולמיסרינהו ואהכי הציע דלאיסורא ודאי לא צריך קרא דלא גרע מנכרי שמוזהר על ע"ז וכלומר דדברי הש"ק באו בדקדוק לפטור וחיוב אם לכך נתכוון תמיה לי דמנ"ל דלאיסורא ל"צ קרא הלא תנאי פליגי בסנהדרין דף ס"ד אי מולך הוא ע"ז או לא וקי"ל כראב"ש דאמר לאו ע"ז דסתם לן כותיה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות ע"ז ה"ג וכ"כ שם הרב לח"מ. ומה שנראה מדברי מרן בכ"מ שם בסוד"ה ולפיכך וכו' דמולך הוא ע"ז עמד ע"ז הרב מהרק"א והצ"ע, והרב מעשה רוקח שם נדחק מאד ופשטה דהסוגיא הוא דמולך לאו ע"ז. ובת"כ קדושים פ' י' אמרו אשר יתן מזרעו למולך לא שיתן מזרעו מיכך כך, ופי' הרב ק"א ה"ד הגרל"מ בהתוה"מ שם סי' פ"ט דאתיא כראב"ש דס"ל דמולך לאו ע"ז עי"ש וא"כ שפיר מצינו למימר דמה שדרשו בת"כ בישראל לרבות נשים ועבדים הוא לאיסורא ול"ק דל"ג מנכרי וכו' דהא מולך לאו ע"ז הוא ואפשר דאין ב"נ מוזהר על מולך כיון שאינו בכלל ע"ז הן אמת דמדברי הרב החינוך בפ' אחרי סי' ר"ח מתבאר יפה דס"ל דב"נ מוזהר על מולך והוא ג"כ בכלל ע"ז. ולפענ"ד צ"ע דלפי הנראה הוא היפך סברת ראב"ש דתנן במתני' כותיה וכן מתבאר מדברי הרמ"ה בחי' לסנהדרין שם דמולך לאו ע"ז הוא כלל ורק חק נכרים בעלמא הוא כיעי"ש:

יז

יז) ומ"ש די"ל דדוקא באיסורין אמרינן לחומרא דאמדינן דעת התורה דסמכה את עצמה דניזיל לחומרא וכו'. הנה בהשקפה ראשונה אמרתי דהתינח לסברת הרשב"א ודעמיה דחומר הספקות מה"ת בזה יש סברא לומר כיון דמדה היא בתורה דבכל מקום ספק ניזיל לחומרא א"כ בהקש דלקולא ולחומרא סמכה התורה שבודאי נלך להחמיר ואע"ג דבעלמא אינו אסור מן התורה מתורת ודאי אלא מתורת ספק. מ"מ בזה שהקיש סתם ולא גילה אם ההקש להקל או להחמיר הרי הוא ודאי איסור וזה היה כונת התורה להקיש ולא לגלות מה טיבו של ההיקש אם להקל או להחמיר אבל לדעת הרמב"ם ודעמיה דחומר הספקות מדרבנן ומה"ת ספק מותר, א"כ הא חזינן דכל היכא דלא כתבה התורה איסור בפירוש על הספק דעתה שנקל, א"כ כמו כן י"ל היכא דהיקש ולא פורש ההיקש אם להקל או להחמיר דעת התורה שנקל וא"כ אמאי קי"ל דלחומרא מקישינן אלא ודאי דאין הכונה משום אומדנא דאמדינן דעת התורה וכו' דהא לדעת הרמב"ם ודעמיה אין לה על מה לסמוך אלא מידה היא בתורה כשאר מדות שהתורה נדרשת, וחפשתי בספרים וראיתי במלא הרועים במ"ב במע' היקש אות ד' שכתב דבס' מדות אהרן כתב דמאי דלחומרא מקישינן הוא משום ספק ואי איכא טעמא ללמוד לקולא מלחומרא ילפינן לקולא ושבס' שושנת העמקים הקשה ע"ז דמקשינן צרת ערוה לחומרא לפוטרה מחליצה וכתב ע"ז במה"ר הסביר דברי המדות אהרן באורך והמורם מדבריו דבזה גם להרמב"ם אזלינן לחומרא דאינו דומה לשאר ספקות (עי"ש כי נלאתי לכתוב כל דבריו) ושזה דעת ר"ת שהביאו התוס' ז"ל בב"ק דף ג' ד"ה דומיא דבקושיתם הוה משמע להו דמאי דמקשינן לחומרא הוא משום ספק וזה לא שייך בממון ור"ת חידש דלאו משום ספק אלא מדה היא בתורה וכו' עי"ש, ועיין עוד במלא הרועים שם במע' או אם לרבות וכו' דף ה' ע"ב אות ב' ויש לפקפק בדבריו ולענין ממון אי אמרינן לחומרא שכתב הג' נר"ו דלפי מ"ש הרשב"א מעיקרא אין הכרח לס' ר"ת וכו', עיין במה"ר במע' היקש אות י"ג שהביא בשם הבאר יעקב כלל ל"ז שכתב דדוקא בדבר הנלמד בלתי היקש ס"ל לרשב"א דלקולא דייקינן אבל בהקש מודה דלחומרא מקשינן כדעת ר"ת בתוס' הנ"ל אלא שכתב שזה דוחק ע"כ, ועיין מקנה אברהם במ"ב סוף אות קמ"א וז"ל ולענין ממונא הוי חומרא להוציא ממון כך נראה פשוט וכ"כ בתשו' הגהות דשייכי לס' משפטים סי' ל"ה, ועיין בקי' הרשב"א קמא דף ב' ד"ה אבל עכ"ל, ועיין לקמן במערכת הכ"ף אות קמ"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף