שדי חמד/אסיפת דינים/חנוכה/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חנוכה יד

יד) נרות שעושים מחלב ויש בהן תערובת שומן חזיר אם מותר להדליק בנרות אלו לנר שבת ונר של חנוכה נשאל על זה גדול בדורנו הגאון אבד"ק פרעמישלא יצ"ו בספרו בית יצחק בחלק יו"ד סי' קמ"ה ובתשובתו פלפל במאי דאמרינן בשבת ד' כ"ח ע"א לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד אם דוקא לתפלין הוא דלא הוכשר וכו' או דילפינן לכל המצות מתפלין דלפי מה שכתבו הרבנים מגן אברהם ואליהו רבה דילפינן כל התורה מתפלין נראה דאין להדליק בנרות הללו לשבת ולחנוכה ומצא שפלפל בזה הגאון מוהרש"ק בהקדמה לספר שנות חיים בדרך חיים דרך א' ושכתב מסברא דכיון דעומד לשריפה לא קפדינן משום הא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' ומר ניהו הגאון המחבר יצ"ו הכריח כן מן הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה ד' י"ז ע"ב גבי כתיבת המגילת סוטה על עור בהמה טמאה דמתבאר דלולא הטעם דשמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז בעור טמאה הוו מודו כולי עלמא דשרי למיכתב פרשת סוטה על עור בהמה טמאה ומהא תיקשי לן להסוברים דכל התורה ילפינן מתפלין היכי שרי למיכתב פרשת סוטה בעור טמאה אלא על כרחין למימר דדוקא כשהדבר קיים הוא דהוי גנאי למצוה שתהיה על עור בהמה טמאה אבל מגילת סוטה דלמחיקה קיימא לית לן בה והוא הדין לשמן כיון דלהדלקה קיימא לא חיישינן ויישב בזה קושית הגאון מוהר"ץ הירש חיות גבי שמן קיק דלפי מאי דאמרינן שמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בנר חנוכה מבואר דמדליקין נר חנוכה בשמן קיק וקיק הוא עוף טמא כדאמרינן בחולין ד' ס"ג ואם כן להסוברים דילפינן כל התורה מתפילין אמאי שרי להדליק בשמן קיק ולהנ"ל ניחא כיון דלשריפה קיימא לית בה משום לא הוכשרו למלאכת שמים וכו' ואי משום הקריבהו לפחתך דמהאי טעמא כתב הרמ"א ביו"ד סוף סי' ק"ד דאסור להדליק נרות בית הכנסת בשמן שנפל בו עכבר הא לאו מילתא היא דאין זה אלא כשהדבר מאוס מחמת עצמו ולא במה שמאוס מחמת איסור וכן כתב בבשמים ראש בכסא דהרסנא סי' ש"ך אלו תורף דב"ק וחידוש הוא שלא הזכיר מדברי הגאון חתם סופר בא"ח סי' ט"ל שהאריך בעיקר דבר זה דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו':

ואני ההדיוט בקונטריס הכללים במערכת הלמ"ד אות פ"א כתבתי בדין זה בס"ד ומידי דברי בו הנה הבאתי תורף דברי כמה רבנים שדברו בדרך כלל בהא דלא הוכשר למלאכת שמים ומהם שדברו בפרט בדין הנרות הללו וראיתי נכון להעתיקו פה לפי שמדבריהם אנו למדים הלכה למעשה ואלה הדברים:

לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד הכי אמרינן בפרק במה מדליקין דף כ"ח ע"א וכתב הרב מגן אברהם בסי' תקפ"ו סק"ג (על מה שכתב הרמ"א דשופר מבהמה טמאה פסול) בשם הרב עולות שבת דלא קיימא לן כהא דלא הוכשרו וכו' וכתב על דבריו שלא עיין בשבת ד' כ"ח והטעם דאיתקש כל התורה לתפלין כדאיתא בקדושין ד' ל"ח עכ"ל ודברי הרב עולת שבת (כפי מה שהביא בשמו הרב מחצית השקל) הם שהכריח דלא קיימא לן כהא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' מדדרשינן לתפלין שיהיו מעור בהמה טהורה מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר לפיך ואם איתא לדרב יוסף למה לי קרא מיותר לתפלין תיפוק לי' דכל מלאכת שמים לא הותרו אלא מעור בהמה טהורה בלבד ומה שכתב הרב מגן אברהם שלא עיין בשבת כוונתו דשה עמוד ב' כשאמרו דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' היינו לתפלין שיהיו מעור טהורה פרכינן תפלין בהדיא כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ומשנינן לרצועות והיינו דמלמען תהיה תורת ה' בפיך לא ילפינן אלא מידי דבכתב אבל רצועות הוה אמינא דשרי קמשמע לן דרב יוסף דלא הוכשרו וכו' דאף במידי דלית ביה כתיבת תורת ה' טהורה בעינן אלמא דרב יוסף נמי אית ליה הא דלמען תהיה תורת ה' וכו' ומה שכתב הרב מגן אברהם דאיתקש כל התורה לתפלין ביאר בכונתו שבא לתרץ מה שקשה לפי האמת למה לי קרא בתפלין כיון דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של טהורה לזה כתב דהא דרב יוסף גופיה מתפלין הוא דילפינן דהא בלאו הכי הוקישה כל התורה לתפלין לענין מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות כדאיתא בקידושין וכו' ובזה כתב ליישב מה שהתפלא הרב חמד משה על דברי הרב מגן אברהם דהא דמקשינן כל התורה לתפלין לא איצטריך אלא לענין מצות עשה שהזמן גרמא אבל לענין טהורה בהדיא כתיב קרא תורת ה' בפיך והאי בפיך גבי תורת ה' כתיבא וכו' אלו תורף דב"ק נמצינו למדין דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' בפלוגתא מיתנייא אי נקיטינן הכי או לא דלהרב עולת שבת לא קיימא לן הכי אלא בתפלין וכל דבר שבכתב דילפינן מדכתיב תורת ה' בפיך מן המותר לפיך אבל בשאר מידי דמצוה לא בעינן שתהיה בטהורה ולהרב מגן אברהם כן הדין בכל המצות דבעינן בטהורים:

ותמיה לי קצת על הרב מגן אברהם שבסי' ח' סק"ו מביא בשתיקה בשם הרב שני לוחות הברית נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציציות שלפניו יהיו לעולם לפניו כמו שאמרו קרש שזכה לינתן בצפון לעולם בצפון עי"ש והלא משי הוא דבר הבא מדבר טמא כמו שכתב רבינו בחיי בפרשת תרומה דמה שלא נמצא משי בנדבת המשכן הוא משום שיוצא מן התולעת ולא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר טהור ואם כן לדעת הרב מגן אברהם דבכל המצות בעינן שיהא מדבר המותר היכי שתיק להאי מנהגא והיה לו לערער שאין נכון לעשות חתיכה זו ממשי כי אם מדבר אחר לסימן לפי שהמשי יוצא מן הטמא. והרב מחצית השקל כתב שהרב לחם חמודות קרא תגר על מנהג זה שעל ידי זה נראה שעיקרו נעשה לכיסוי הראש וכו' ומדלא ערער מטעם שהמשי יוצא מן הטמא נראה לכאורה דקאי בשיטת הרב עולת שבת דלא קפדינן בשאר מצות אלא שיש לדחות דעדיפא מינה קאמר דאף אם רוצים לעשות חתיכה כזו לסימן מדבר טהור אם הוא דבר שפטור מציצית אין לעשות כן מפני שעל ידי זה נראה שעיקרו נעשה לכיסוי הראש וכו' אבל מה שהרב מגן אברהם מביא המנהג לעשות חתיכה ממשי ולא ערער בדבר תמוה לכאורה לשיטתו שבסי' תקפ"ו הנ"ל:

וגדולה מזו יש לתמוה דהא קיימא לן בסי' ט' סעיף ג' דציצית של משי פוטר בטלית של משי ולפי דברי הרב מגן אברהם דבעינן בכל המצות שתהיינה בטהורים היכי מכשרינן טלית וצצית של משי שהוא דבר הבא מן הטמא ומצאתי שכבר העיר בזה הגאון חתם סופר בא"ח סי' ט"ל מדין חוטי משי לטלית של משי (ואביא דב"ק להלן איה"ש) וכתב דבציצית דאינו אלא מצוה בעלמא ולאו מידי דקדושה הוא לית לן בה ואין זה מן הישוב לדעת הרב מגן אברהם דבכל המצות קפדינן שתהיו בטהורים וגם קשה עליו מהא דחתיכת משי לטלית כאמור ואין אצלי ספר חמד משה (שציין בחתם סופר) לעיין בדב"ק ולפי מה שכתב בחתם סופר דאף במידי דאית ביה קדושה כצרכי בית הכנסת וכיוצא דבעינן בטהורים מכל מקום אי אישתני ונעשה אריג לית לן בה ושלא כדעת רבינו בחיי (עיין לקמן בד"ה וכתב עוד) לא קשיא מידי מההיא דחתיכת משי כמובן ועוד יש לחלק בין מצוה עצמה לדבר שאינו אלא תשמיש למצוה דבתשמיש למצוה לא קפדינן אטהורים אף אי פשיטא לן דבמצוה גם כן קפדינן שיהיו בטהורים כמו שכתב בסי' תקפ"ו דכל המצות ילפינן מתפלין שתהיו מדבר טהור מכל מקום בדבר שאינו אלא תשמיש לא קפדינן אלא במידי דאית ביה משום קדושה דבה אין חילוק בין גוף דבר הקדושה לתשמישי קדושה (עיין לקמן בד"ה ועל ראיית הגאון):

ומצאתי שהגאון פרי מגדים בסי' ל"ב במשבצות ס"ק כ"ח חקר גם הוא מהא דחוטי משי לטלית של משי וז"ל הנה מתפילין יליף כל התורה כולה ולכל מצוה מן המותר בפיך ועיין תקפ"ו במגן אברהם ג' וקשיא לי אם כן בגד מצמר ארנבים וגמלים וכדומה תהא פסול לציצית וזה לא שמענו וכפי הנראה משי מתולעת תוכיח שנראה שהוא מגופו עיין סי' ט' וכי תימא לא הוכשרו למלאכת שמים היינו קדושה לאפוקי ציצית מצות נינהו הא בורכא דשופר יוכיח גם כן מצוה ואפילו הכי פסול בהמה טמאה עיין מגילה כ"ו ולעיל סי' כ"א בבית יוסף ומיהו המעיין בר"ן ריש פ"ב דראש השנה במשנה שופר מלאכת שמים הוא דלזכרון כלפנים דמי וההוא דתחש בשבת כ"ח ע"ב משמע דאין זה היקש גמור אם כן אתי שפיר ציצית דמצוה לא יליף מקדושה ואתי שפיר דברי הט"ז אות כ"ז דרצועות הלכה למשה מסיני כי היקשא לאו היקש גמור הוא עיין אליהו רבה תקפ"ו אות ח' ולבוש כתב כן רצועות הלכה למשה מסיני עכ"ל הרי שהוקשה לו מהא דמשי לטלית וציצית ולא נתקררה דעתו אלא על פי מה שמדברי הר"ן מתבאר דבשאר מצות לא קפדינן אטהורים וצריך לבאר קצת דב"ק שהם בקצירת האומ"ר ונראה דמה שציין מגילה כ"ו ובית יוסף כ"א מקום הציון הלז הוא קודם מה שכתב הא בורכא וכו' והציון הוא על מה שכתב דציצית מצות נינהו כדתניא במגילה דף כ"ו ע"ב תשמישי מצוה נזרקין ומפרש דציצית תשמישי מצוה הוא וגם מרן הבית יוסף שם בהכי מיירי ואף דבברייתא הזכירו גם שופר (ואם כן הציון שייך גם במקומו) מכל מקום כיון שמציין לבית יוסף ושם לא נזכר אלא ציצית נכון לומר שציונו הוא על ציצית וקצת קשה במה שכתב וכי תימא וכו' דאחר שכבר ציין לדברי המגן אברהם סי' תקפ"ו איך הוה סלקא דעתין לומר כן והלא עין רואה בדברי המגן אברהם דכל התורה והמצוה ילפינן מתפלין לכן נראה שהציון להמגן אברהם מקומו מושכר אחר מה שכתב דשופר יוכיח וכו' וכאשר מזדמן שגגת המעתיק בדברים שכותב המחבר על הגיליון ומכניסם בפנים שלא במקומן ונראה בעליל שלא ראה הרב פרי מגדים דברי רבינו בחיי הנ"ל (שכתב שמשי הוא מגוף התולעת ושמפני זה לא היה במשכן וכו') ולכן כתב כמסתפק שכפי הנראה משי הוא מגוף התולעת וכו':

ומה שכתב ומיהו המעיין בר"ן ריש פ"ב דראש השנה אין לתרגם הראשי תיבות של פ"ב לא פרק שני ולא פרק בתרא כי דברי הר"ן שציין הם בפרק ראוהו בית דין ואולי קורא אותן פרק שני לפי שהוא שני להלכות הרי"ף שפרק שני דראש השנה ליתיה בהלכות ודברי הר"ן שציין הם שם בראש הפרק אמתניתין שוה היובל לראש השנה (בד"ה ומיהו) וכונתו לסתור סברת הרב מגן אברהם דילפינן לכל המצות מתפילין דבעינן טהורים ואילו מדברי הר"ן מתבאר בהיפך שהרי כתב ומיהו אף על נב דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאים לא דהא אמרינן בפרק במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים דהא אמרינן כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרינן בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש ולפיכך צריך עיון עכ"ל ומתבאר דאף למאי דסליק אדעתיה דהר"ן למילף מההיא דלא הוכשרו וכו' אינו אלא לשופר ומשום כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי משמע ודאי דבשאר מצות דלאו לזכרון קאתו לא סליק אדעתיה למימר בהו דלא הוכשרו וכו' אלא גם בטמאים אפשר לקיימן וכל שכן למה שסיים הר"ן דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא וכו' וזה כנגד היסוד של הרב מגן אברהם דבכל המצות בעינן טהורים דילפינן מתפילין וכו' ובזה מיישב הרב מה שהרבנים לבוש וטורי זהב כתבו דרצועות תפלין בעינן בטהורים מהלכה למשה מסיני ולא כתבו מטעם ההיקש כן נראה ביאור דבריו ומוכח דלא סבירא ליה כדעת הרב מגן אברהם:

אלא דממה שכתב באשל אברהם סי' תקפ"ו סק"ג נראה קצת דאינו חולק על המגן אברהם והוא שכתב שם ועולת שבת הקשה דלא קיימא דמלאכת שמים בעינן ממותר בפיך דאם כן למה לי קרא בתפלין תורת ה' בפיך תירץ מגן אברהם דמתפלין יליף כל התורה כולה בהיקשא דבעינן מותר בפיך ועיין אליהו רבה עכ"ל ומדפירש דבריו ולא ערער עליו דעל כל פנים מדברי הר"ן מתבאר שלא כדברי המגן אברהם (כמו שכתב בסי' ל"ב הנ"ל) נראה דמודה לו בזה דשפיר ילפינן כל התורה מתפלין להצריך טהורים בכל המצות (וספר אליהו רבה אין אצלי):

גם הרב מקראי קודש הביא דבריו מרן חיד"א בברכי יוסף שם אות ה' (בד"ה וחזיתיה) פשיטא ליה הכי והצריך עיון על מה שנסתפק הר"ן גבי שופר אי בעינן טהור בדוקא משום דמשמע בפרק במה מדליקין דמשכן גופיה לא ילפינן מהא דלא הוכשרו וכו' דמאי מספקא ליה הלא אף דאמרינן דלא אמר רב יוסף לא הוכשרו וכו' אלא לתפלין הא אמרינן בפרק קמא דקידושין דהוקשה כל התורה לתפלין ואין היקש למחצה ואם כן כשם שתפלין בעינן בטהורה הכי נמי בשופר וכסוגיא דקידושין אית לן למינקט וכו' אלו תורף דב"ק (שם בתחלת האות כתב בשמו שהקשה מדאמרינן מאי הוי עלה דתחש מוכח דהא דרב יוסף אינו אלא לרצועות ואם כן שופר מטמאה כשר ולמה הניח הר"ן בצריך עיון וכתב שתירץ לזה ולא הביא תירוצו ושוב הוקשה לו בהפך מסוגיא דקידושין עי"ש) הרי דפשיטא ליה דבכל מידי דמצוה בעינן טהורים ומרן חיד"א הליץ בעד הר"ן דמסוגיא דקדושין אין הכרע משום דיש לומר דמהיקשא דתפלין לא מצינן למילף אלא דכל מידי דבכתב לא יהיה נכתב אלא בעור טהורה כתפלין אבל מידי דליתיה בכתיבה כגון שופר מנא לן דבעינן שיהיה מטהורה וכו' והאריך קצת ורמז לדברי הרבנים מגן אברהם ועולת שבת וכתב שדברי העולת שבת תמוהים וכו' עי"ש דב"ק שנראה שדעתו גם כן דהא דלא הוכשרו וכו' איתיה בכל המצות:

ומדברי הרב בתי כנסיות בקונטריס בית אבטינס בית ט"ז דף מ"ב מתבאר גם כן שסובר שבכל המצות הדין כן שתהיו בטהורים דשם שקיל וטרו בדברי הרמב"ם בראשון מהלכות כלי המקדש דין ב' דמור הכתוב בשמן המשחה הוא דם הצרור בחיה והוא הנקרא מוחק שקורין אותו אלמישקלי והביא מה שכתב הרב פרי חדש דמוסק מותר באכילה משום דהוי עפרא בעלמא ושהאריך הרב פרי חדש לברר ההיתר באכילה מטעם זה ותמה עליו וז"ל (בד"ה העולה) מכלל דברי הרב פרי חדש דשריותא דמוסק הוי משום דהוא עפרא בעלמא ואי משום הא קשיא טובא דמה לו להטריח להביא ממרחק לחמו הרי תורה מן השמים היא במקרא שכתוב בסדר תרומה דכתיב וזאת התרומה וכו' ותכלת וארגמן ותולעת שני וכו' הרי דהוכשר תולעת שני שהוא שרץ למלאכת שמים אף על גב דלא הוכשר למלאכת שמים אלא מן המותר בפיך כדאיתא בשבת ד' כ"ח גבי תחש ובדף ק"ח ובמכות ד' י"א ובמנחות ד' ו' (לא מצאתי שם מזה) לפי שהוקשה כל התורה כולה לתפלין כדאיתא בכתובות (צריך להיות בקידושין) ד' ל"ה אלא ודאי דהיינו טעמא דתולעת שני דנעשה עפרא בעלמא ושרי למלאכת שמים וכאמור וזו לא היתה צריכה לפנים עוד כתב (בד"ה ומיהו) וז"ל ומיהו מהנהו דוכתי דאמרינן דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר המותר על כרחין צריך לומר לדעת הרמב"ם דהמור שרי באכילה וכדעת רבינו יונה ולא דמי לחלב ודם דהוכשרו למלאכת שמים דשאני (חלב ודם) דמצותו בכך עכ"ל הרי שסובר הרב דהא דלא הוכשרו וכו' הוא בכל המצות ולאו דוקא בדבר שיש בו כתיבת תורת ה' אלא שאין מדבריו הכרח שיסבור כן בכל המצות כשופר וציצית וכיוצא כי אם בדבר שיש בו קדושה (כמו שאכתוב להלן בס"ד שיש חילוק בזה) ואם כן בשאר מצות שאין בהן קדושה אולי יסבור הרב דלא קפדינן אטהורים (ובמה שכתב לענין המור עיין במה שרשמתי בזה לקמן בד"ה ומקרוב):

וקצת קשה במאי דפשיטא ליה דתולעת שני הוא שרץ ומדשרי במקדש מכריח דמידי דהוי כעפרא בעלמא לית לן בה ונעלם ממנו מה שכתב רבינו בחיי בפרשת תרומה לא מצינו משי בנדבת המשכן לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור כעין שאמרו בתחש וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך הגרגרים שהתולעת בתוכו עכ"ל אשר מדבריו הללו שתים זו שמענו. א') דצבע תולעת השני אינו מן השרץ עצמו אלא מהגרעינין. ב') שאם היה מגוף השרץ לא היה ראוי למשכן אף שנעשה עפרא בעלמא וזה כנגד יסוד הרב וגם רש"י על פסוק אם יהיו חטאיכם כשנים (ישעיה א' י"ח) פירש תולעת הוא גרעינין שצובעים בו אדום ויש בכל גרעין תולעת נראה שכוונתו שהיו צובעים בהגרעין שיש בו תולעת ולא שהיו צובעים בתולעת עצמה וכן הבין מדברי רש"י הנ"ל גאון עזנו מופת דורנו הגאון זכר יהוסף אבד"ק שאוויל יצ"ו בפירושו לשיר השירים סי' ד' על פסוק כחוט השני שפתותיך וז"ל ועיין פירוש רש"י ישעיה א' י"ח שנעשה זה הצבע מן גרעינין שעל אילנות ובכל גרעין נמצא תולעת והוא מביא יופי וכו' (מה שכתב גרעינין שעל אילנות לא פורש לי כעת מנא ליה שהוא מן האילנות) ומלשון הרמב"ם בהלכות פרה אדומה בפרק שלישי הלכה ב' שכתב והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן עכ"ל הבין מדבריו הגאון מוהר"ש לאנדא בנודע ביהודה תניינא א"ח סוף סי' ג' שכוונתו כדמשמע מדברי רש"י הנ"ל דהצבע הוא מהגרגרים ולא מהשרץ עצמו וכתב שם שבקאנקאדרנסאס והרד"ק בשרשים שרש תולע מחלק ומונה תולעת שהוא בריה רמש הארץ בפני עצמו ותולעת שהוא מין צבע בפני עצמו ואם כן לפי כל האמור מתיישבת תמיהת הרב בתי כנסיות על מרן הפרי חדש במה שטרח להוכיח דדבר שנעשה עפרא בעלמא מותר ולא הביא מקרא מלא מתולעת השני וכו' כמובן (שוב ראיתי שגם הרב נחמד למראה שהזכרתי לקמן בד"ה ועיינתי] תמה על הרב בתי כנסיות בזה עי"ש בדף צ"ט ע"ב):

הן אמת דמלשון הירושלמי בפרק ט' דכלאים הלכה א' (בדף ל' סוף ע"א מדפוס זיטאמיר) לפי מה שפירש הרב פני משה מתבאר שהצבע היה מגוף התולעת דזה לשון הירושלמי מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים וכתב הרב פני משה מה שני תולעת מילתא אחריתי היא ודריש שני תולעת דכתיב בבגדי כהנים ופירושו שהצמר צבוע בדם התולעת וקאמר דהוא הדין בכל דבר שבא מרוח חיים וצבעו אדום כמהתולעת עכ"ל הרי שכתב שהצמר צבוע בדם התולעת ומשמע ודאי שכונתו בדם התולעת עצמו ולא בהגרגרים שיש בהן תולעת ומתבאר ממה שכתב שם במראה הפנים שהבין כן גם מלשון הרמב"ם שבהלכות פרה אדומה הנ"ל שהצבע הוא מדם התולעת עצמה ולא כמו שהבין הרב מוהרש"ל בנודע ביהודה הנ"ל ולדברי הרב מוהרש"ל צריך לפרש דמה שאמרו בירושלמי מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים רוצה לומר גרגרים שנמצאים בהם דבר שיש בו רוח חיים ולא שהשני תולעת הוא מדבר שיש בו רוח חיים עצמו והוא דוחק לפרש כן בלשון הירושלמי:

ועיינתי בספרים וראיתי שהרב נחמד למראה בח"א ד' צ"ו ע"ד עמד בענין זה והוא שעל לשון הירושלמי דכלאים הנ"ל כתב בשם הרב מוהר"א ליב שפירש מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים היינו צבע בדם התולעת אף תכלת היינו שיש בו רוח חיים והוא חלזון ולא סמים אחרים עכ"ל וכתב שיש לחקור איך אפשר שהוכשר למלאכת שמים תולעת שני שהוא מדם השרץ וכן התכלת בדם דג טמא שהוא חלזון וכו' הלא לא הוכשר למלאכת שמים וכו' ורצה לומר דהיכא דגלי קרא שאני דחשיב מצותו בכך על דרך שאמרו במנחות ד' ה' ע"ב גבי טרפה שתהא אסורה לגבוה מקל וחומר דלהדיוט ואמרינן חלב ודם יוכיחו ודחינן מצותן בכך שאני והכי נמי נימא גבי תכלת ותולעת שני אלא שחזר בו דמסוגיא דשבת ד' כ"ח מוכח דלא אמרינן הכי שהרי במאי דבעי בגמרא תחש שהיה בימי משה אם היה טהור קאמר רב יוסף מאי תיבעי לך תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד וכו' ומאי קושיא דלמא טמא היה והיכא דגלי קרא ומצותו בכך שאני שוב הביא מה שכתב רבינו בחיי בפרשת תרומה דמה שלא היה משי בנדבת המשכן לפי שיוצא מהשרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וצבע תולעת השני לא היה מגוף התולעת אלא מגרגרים שהתולעת בתוכם וכתב שגם הרב מנחה בלולה כתב כדברי רבינו בחיי שצבע תולעת שני היה מהגרגרים שיש בהם תולעת ושהמפרש תולעת שני שהיא מין משי (כדכתב הרבינו אברהם אבן עזרא בריש פרשת תרומה על פסוק ותכלת וארגמן ותולעת שני בעבור תולעת אמרו רבים כי הוא משי) טועה לפי שהוא יוצא מהשרץ ולא יתכן לנדבת המשכן דהיוצא מהטמא טמא (ועיין לקמן שיש לתמוה על פירוש זה שהרי גם בבגדי כהונה נאמר תולעת שני ובגדי כהונה אינם אלא צמר ופשתים) וכתב עוד (בנחמד למראה) שהרב מעם לועז בסדר תרומה כתב כן בשם מר זקנו הגאון מוהר"ם בן חביב בתשובה כתיבת יד וכן כתב (בדף צ"ז ע"ג בד"ה ועיין עוד) בשם הרב הון עשיר שהוכיח בספר מעשה חושב שתולעת שני הוא אדום וכו' אלא כשהוא מן המובחר מראיתו נוטה לשני תולעת והוא הצבע הנעשה מהגרעין עצמו שבתוכו התולעת וכו' ועוד האריך הרב נחמד למראה בעניינים אלו ולא יכלתי לעיין בכל דב"ק ואתה תחזה ורק זה אומר כי מה שכתב בשם הרב מעם לועז בשם מר זקנו שסובר שהוא מן הגרגרים ולא מהתועלת עצמו הנה לפי מה שהעתיק בשמו אין נראה לי כן והמעיין בדב"ק את אשר יבחר יקרב (ועיין לקמן בד"ה ומקרוב השגתי וכו' מה שהבאתי בשם ס' שפוני טמוני חול בזה):

ודע דבמה שכתבתי למעלה (בד"ה ותמיה לי קצת וכו' ומשם והלאה) דמשי יוצא מהתולעת ומפני זה לא היה משי בנדבת המשכן הנה אחר זמן ראיתי דברי הרב נחמד למראה הנ"ל ובדף צ"ו ע"א הביא מה שכתב רבינו בחיי דמשי לא היה במשכן מפני שיוצא מן הטמא והקשה על זה וז"ל ולכאורה קשה על דבריו ממאי דכתיב ביחזקאל סי' ט"ז ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי ותרגם יונתן ויהבית מסן דיקר ברגליכון וקדשית מנכון כהנייא למיהוי משמשין קדמי במצנפן דבוץ וית כהנא רבא בלבושי צבעונין ע"ש הרי דהוכשר משי שהוא מהתולעת למלאכת שמים בלבושי כהן גדול ואפשר לומר דלא קשיא והוא דהבגדים הללו אמרינן במדרש שיר השירים על פסוק וריח שלמותיך כריח לבנון וז"ל שאל ר' אליעזר בר שמעון בר' יהושע בן לוי חמוי אמר ליה מהיכן היו לובשין כל אותן ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר אמר ליה ממה שהלבישום מלאכי השרת הדא הוא דכתיב ואלבישך רקמה וכו' והרב יפה קול שם הביא משם התנחומא שאמרו ואלבישך רקמה בשעה שאמרו נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת והלבישום ובמדרש איתא שבגדים אלו היו מעשה נסים והשתא כיון דמעשה שמים הן ודאי דהאי משי דכתיב בקרא טהור היה דהרי אמרו בסנהדרין ד' ט"ן ע"ב אין דבר טמא יורד מן השמים דאם ישנו טהור הוא וכעין מה שכתב רש"י שם ודוק עכ"ל הרב ולי הדל לא הונח לי בישובו ובעיקר קושיתו נראה לי דלפי מה שתרגם התרגום אין כונת הכתוב לומר שהלביש את הכהן הגדול בבגדי משי ממש דהיכן מצינו בגדי משי לכהונה והלא אין בגדי כהונה אלא צמר או פשתים כמו שביאר הרא"ם בריש פרשת תרומה (פסוק ד') ומשנה שלמה שנינו בריש פרק בתרא דכלאים אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים ופסק כן הרמב"ם בשמיני מהלכות כלי המקדש הלכה י"ב עי"ש ולכן אמר בגדי צבעונים ולא אמר בגדי משי ככתוב או כלך למען דמפרש ולא בכלך דתנן בריש פרק במה מדליקין שהוא משי דבאמת אין הכהן גדול לובש בגדי משי כלל ואם כן אין קושיא מעיקרא כן נראה לי פשוט:

הן אמת שראיתי להרב מוהר"י אבראבנאל בפרשת תרומה (ד' מ"ח ע"ב בדפוס הרבני יואל לעבנזאן ווארשא תבר"ך) שכתב עוד אמר תכלת וארגמן ותולעת שני והרלב"ג כתב שהיה כל זה צמר צבוע במראות והצבעים ההם ואינו נכון כי הצמר קרא אותו הכתוב עזים אבל התכלת והארגמן ותולעת שני הם כולם משי והתכלת הוא המשי הצבוע בצבע הדומה לים והארגמן הוא המשי הצבוע אדום והתולעת השני הוא המשי שהוא נאה כפי תולדתו ואין לו צבע אחר עכ"ל והנה בדברי הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות פרה אדומה הלכה ב' מפורש שתולעת שני הוא צמר צבוע בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר וכו' ובשמיני מהלכות כלי המקדש הלכה י"ג כתב תכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם השמים וכו' והארגמן הוא הצמר הצבוע אדום ותולעת שני הצמר הצבוע בתולעת הרי מפורש כדברי הרלב"ג ועם שגם על דברי הרמב"ם יאמר הרב שאינו נכון כמו שאמר על דברי הרלב"ג על כל פנים היה לו להביא דעת הרמב"ם שהיא כדעת הרלב"ג ורבינו אברהם אבן עזרא בריש פרשת תרומה כתב שתכלת וארגמן הם צבעים על צמר ועוד תמיה לי שלפי דבריו משמע ודאי שגם תכלת וארגמן ותולעת שני האמור בפרשת תצוה בבגדי כהונה גם הם כולם משי הצבוע בצבע תכלת וכו' והלא תלמוד ערוך הוא בידינו דבגדי כהונה אינם אלא צמר ופשתים כדתנן בפרק בתרא דכלאים ופסק כן הרמב"ם כנז"ל והוא פלא איך תקפה עליו משנת"ו ולא זכר שר אשר שנו חכמים במשנה הנ"ל וגם לא ראה שרבינו בחיי כתב שלא נזכר משי בנדבת המשכן לפי שלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומסתברא כוותיה כמו שכתב הרב מנחה בלולה הנז"ל (בד"ה ועיינתי) ודברי הרב מוהר"י אבראבנאל תמוהים לדעתי הקצרה:

וראיתי עוד שם (בנחמד למראה) בדף צ"ז ע"ג שכתב שהרב גינת ורדים בחלק א"ח כלל ב' סי' ט"ז כתב בשם הרב מוהר"ם בן חביב דספר התרומה והרא"ש שמתירים לתפור יריעות הספר תורה במשי חולקים על רבינו בחיי וסוברים דמשי טהור הוא שמריר התולעת הוא ולא מיתסר באכילה ואין לו שום טעם והוא כעפר בעלמא ושיש להקשות על רבינו בחיי מתכלת ושקיל וטרי אם חלזון הוא תולעת או דג טמא עי"ש (מד"ה וחמותי ראיתי וכו' והלאה) וכבר הבאתי לקמן (בד"ה אלא דקשה) מה שעמד בענין זה הגאון חתם סופר בסוף סי' ט"ל על מה שכתב הרמ"א בדרכי משה שנוהגין לתפור ספר תורה בחוטי משי ושניחא ליה דמיירי בחוטי משי צבועין דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו וכלומר דבחוטין כמות שהן כולי עלמא מודו שאין לתפור בהם וכו' עי"ש:

ומה שכתב הרב (בתי כנסיות) ולא דמי לחלב ודם דמצותו בכך שאני אם כוונתו לומר דשאני חלב ודם דגלי קרא דשרו למזבח הדבר תמוה לדעתי הקצרה שהרי בסוגיא דשבת ד' כ"ח ע"א דאמרינן תחש שהיה בימי משה מיבעיא ליה טהור היה או לא פריך רב יוסף מאי קמבעיא ליה פשיטא דטהור היה דהא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של טהורה ולדברי הרב מאי קושיא דילמא טמא היה ומצותו בכך שאני כיון דגלי קרא דתחש כשר למשכן אף אם הוא דבר טמא היכא דגלי גלי וכמו שכתב הרב נחמד למראה בדף צ"ז ע"א (לפי דרכו) והבאתי דב"ק לעיל (בד"ה ועיינתי בספרים) ועוד אינו מובן איך מכריח הרב היתר המור לדעת הרמב"ם על פי הא דלא הוכשרו וכו' דהתם נמי נימא מצותו בכך שאני ודאתאן עלה על כל פנים למדנו שדעת הרב בתי כנסיות היא דהא דבעינן טהורים לאו דוקא בדבר שיש בו כתיבת תורת ה' כתפלין וכיוצא כמו שנראה דעת הרב עולת שבת אלא כדעת הרב מגן אברהם דהוקשה כל התורה לתפלין (ועיין לקמן בד"ה וביאר עוד):

והגאון חתם סופר בא"ח סי' ט"ל האריך בדין זה במה שנראה מדברי הפוסקים בסי' קנ"ג (בדין אתנן זונה לצרכי בית הכנסת) דמדמו בית הכנסת למקדש ואם כן נראה לכאורה דכי היכי דבמקדש בעינן מן המותר בפיך הכי נמי בבית הכנסת ובתשמישיה בעינן מן המותר בפיך ואי הכי קשה מאי בעי הש"ס בשבת ד' כ"ח ע"ב אלא הא דתני לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור טהורה למאי הלכתא וכתבו התוספות דמשמע לש"ס דאתי לאשמועינן שום צורך הוראה לדינא ונדחקו בש"ס בזה וקשה דנימא דנפקא מינה לצרכי בית הכנסת והביא מה ששמע מקשים לפי מה שכתבו התוספות ביבמות ד' ק"ב ד"ה ואנעלך דמנעל של חליצה בעינן מעור טהורה אם כן הוה ליה לש"ס למימר דהא קמשמע לן רב יוסף דתחש טהור היה ונפקא מינה למנעל של חליצה וכתב דלזה יש ליישב דכיון דמאי דבעינן של טהורה במנעל של חליצה לא כתיבא באורייתא דמשה ועוד דאתא יחזקאל מאן אמרה וצריך לומר דהלכה למשה היא ויחזקאל אסמכה אקרא ואי הכי הוה ליה לרב יוסף להזכיר ההלכה אבל קושיא קמייתא קשיא אלו תוד"ק מה שכתב ששמע מקשים וכו' שמועה זו נאה היא מוצאת בנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אהע"ז סי' קנ"ב וסי' קנ"ג עי"ש שהאריכו הגאונים הנודע ביהודה ומר בריה ליישב קושיא זו וכעת איני זוכר אם מזכיר הגאון חתם סופר את הנודע ביהודה תניינא ועיין בזה בהגהות וחידושים להרא"ם הורוויץ בש"ס החדשים דפוס רא"ם ואחר זמן רב ראיתי שהרב מראה הנוגה בדף ל"ג ע"ב הביא קושיא זו בשם חידושי ר' עקיבא ושקיל וטרי טובא במה שיישב לקושיא זו מר בריה בחידושי רע"ק הנ"ל ואינו מצוי אצלי לעיין בדב"ק. ועוד תמה (בחתם סופר) איך מצאנו ידינו ורגלינו בכל צרכי בית הכנסת שאנו עושין ממשי והוא מתולעת שטווה חוטין מרוקה כקורי עכביש וכתב רבינו בחיי בפרשת תרומה דמה שלא מצינו משי בנדבת המשכן הוא משום דלא הוכשר למלאכת שמים וכו' ואם כן איך הותר לעשות ממשי צרכי בית הכנסת ומעיל לספר תורה ומה שהותרו חוטי משי לעשות ציצית לא קשיא דדוקא לתשמישי קדושה כגון תפלין ספר תורה מזוזה ומשכן וכדומה הוא דמקפדינן ולא לתשמישי מצוה כמו שמתבאר מדברי הר"ן ריש פרק ראוהו בית דין לענין שופר מבהמה טמאה דמה שנסתפק בו הוא משום דשופר כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי הא לאו הכי לא הוה מספקא ליה משום דבתשמישי מצוה לא קפדינן וכן כתב בספר חמד משה סי' תקפ"ו ולכן לא קשה מציצית דמצוה בעלמא היא ולאו מידי דקדושה אבל מצרכי בית הכנסת קשה ותירץ כיון דהר"ן גופיה מספקא ליה אם עלתה ההלכה דלא הוכשרו אלא טהורין לגבי משכן והניח בצריך עיון ומדברי הרשב"א בחידושיו לשבת בשם רבינו האיי מתבאר דהוכשרו למלאכת המשכן גם עור דטמאה אף דמסקינן דתחש טהור היינו דקושטא הכי הוא אבל לא מפני שלא הוכשר וכו' דאף אם היה טמא הוה כשר (עיין בזה לקמן בד"ה ומקרוב) ועל כל פנים מספיקא לא נפיק ובבית הכנסת דרבנן אזלינן לקולא ולכן משתמשים לצרכי בית הכנסת במשי אלו תורף דב"ק:

ויש להעיר לכאורה על מה שנראה מדב"ק שמבין מדברי רבינו האיי שהביא הרשב"א דלכל מילי ילפינן ממשכן דכי היכי דלמשכן כשר אף מעור טמאה הכי נמי בכל דבר קדושה ומצוה דנראה שאינו מוכרח ואעתיק לשון הרשב"א שראיתי דב"ק בברכי יוסף שם בד"ה אך אוסיף) והם על מאי דאיבעיא לן בעור בהמת טמאה אי מטמא באהל ומסיק רבא מברניש דאתי בקל וחומר מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים ומטמא באהל המת קל וחומר לעור טמאה שמטמאה בנגעים שמטמאה באהל המת ואהא פרכינן אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא ומסקינן לרצועות ועל זה כתב הרשב"א מצאתי בתשובת רב האיי גאון השתא קמיבעיא לן הואיל וקם ליה קל וחומר דרב הונא מברניש ולמדנו דעור מטמא טומאת אהל הילכך כמו דגמרינן אהל המת מגזרה שוה דאהל אהל ממשכן מה להלן צמר ופשתים וכו' הכי גמרינן אהל דמשכן מאהל המת מה להלן עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה הרי מן הדין הזה הוכשר למשכן עור דטמאה ואם כן הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא הואיל ולאהל משכן הוכשר עור בהמה טמאה ומפרקינן לתפלין עכ"ל ולפי דברי הגאון כי בעי תלמודא מאי הוי עלה היינו אי גמרינן גזרה שוה משכן מאהל המת כדסלקא דעתין או דילמא לא גמרינן גזרה שוה בכי האי גוונא ופשיט דהיה התחש טהור ואם כן לא גמיר משכן מאהל המת אבל כולהו מילי בכלל לא הוכשרו אלא בטהורין ולא איסתפק לתלמודא אלא בתחש משום דסלקא דעתין דליגמור משכן מאהל המת ולפי זה הוא הדין בשופר דבעינן מבהמה טהורה כן פירש דבריו מרן חיד"א בברכי יוסף שם וביאר בזה מה שהר"ן הניח בספק אם שופר דטמאה כשר או לא והיינו משום דפשטא דסוגין משמע דלא איתמר הא דלא הוכשרו וכו' אלא לרצועות ולא למילתא אחריתי ומשום הכי בעי בתחש ולפי זה שופר מבהמה טמאה כשר אבל יש מקום לפרש כדמתרגם לה רבינו האי גאון ולפי זה שאני תחש דיש מקום ללמוד גזרה שוה מאהל המת ויוצא מן הכלל אבל שאר מילי כולהו בכלל הכלל דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ושופר מטמאה פסול והיינו דאיסתפק ליה להר"ן ולפי פירוש זה דעת רבינו האי גאון היא שלכל דבר נאמר הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' אלא מטהורה והר"ן הוא דמספקא ליה וכיון דלפי דברי רבינו האי גאון הדין פשוט דגם בשאר דברים איתא להא דרב יוסף אף דהר"ן מסתפק בזה מסתברא דיש לתפוס הדין כפי דעת רבינו האי גאון כדקיימא לן בכיוצא בזה דהיכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה נקיטינן כמאן דפשיטא ליה אף אם הפשיטות הוא לקולא כמו שכתבתי בכמה מקומות ועיין במה שרשמתי בזה בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ט ובמקומות שציינתי שם ובפרט שהרשב"א הביא דברי רבינו האיי בשתיקה כהודאה והר"ן לא הזכיר מדבריהם כנראה שלא ראה דבריהם ואם היה רואה אולי לא היה מסתפק בזה:

(נחזור לדברי הגאון חתם סופר)

וכתב עוד ליישב מה שמשתמשים במשי לצרכי בית הכנסת משום שנארג ונעשה ממנו בגד אישתני ופנים חדשות באו לכאן ואהני ליה שינוי זה להשתמש ממנו לכל דבר שבקדושה וזה שלא כדברי רבינו בחיי הנ"ל וציין לעיין חות יאיר סי' קס"א והביא מה שכתב הראב"ד בראשון מהלכות כלי המקדש גבי מור שבשמן המשחה שהוא עשב וכו' ולא רצה לקבל מה שכתב הרמב"ם שהוא דם חיה וכו' דמתבאר שסובר הראב"ד דלא מהני שינוי לזה (שהרי לדברי הרמב"ם הרי הוא דם שנעכר ונעשה בושם ואין הראב"ד מודה לו) וכתב לחלק דהתם איסורא במילתא קאי ובתר מעיקרא אזלינן והיוצא מהטמא טמא לעולם מה שאין כן משי שנשתנה בידי אדם ונעשה ממנו בגד וכיוצא אפשר דמועיל ועוד הא התם פליגי עליה גדולי עולם ויש לסמוך עליהם בדרבנן מיהת:

ושוב הוקשה לו שהרי הראב"ד קאי על דברי הרמב"ם ודברי הרמב"ם הם גבי שמן המשחה ואין המור נשאר בו במתכונתו כי משתנה ומתבטל בכמה סממנים ואם כן מוכח דלהראב"ד לא מהני שינוי והאריך קצת לפלפל בזה ותירץ דאף דהרמב"ם שם עסיק בשמן המשחה מכל מקום הרי המור נצרך גם לקטורת ושם נאסר דם משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכו' ובזה ביאר היטב לשון הראב"ד שנתקשה בו במה שנראה שדעתו לאסור אף דם של חיה טהורה וגם מאי שנא דם חיה דנקט והלא לגבי איסור דם אין חילוק בין חיה לבהמה וכו' ומסיק דשפיר משתמשים לצרכי בית הכנסת במשי דיש לסמוך אהנך דעות דלא בעינן בצרכי מצוה מן המותר בפיך או משום שנשתנה ונעשה ממנו בגד ושינוי מהני וכו':

אלא דקשה מה נענה למה שכתב בדרכי משה יו"ד סי' רע"ח וסי' ר"פ דנוהגין לתפור ספר תורה בחוטי משי ומה שטווין החוטין לא חשיב שינוי לענין זה שהרי אסור לתפור בגידין מבהמה טמאה אף שנטוו ונעשו חוטין כמו שכתב המגן אברהם בסי' ל"ב ס"ק ס"ה אלמא דלא חשיב שינוי והלא ספר תורה דבר שבקדושה הוא ולכולי עלמא בעינן מן המותר בפיך וכתב ליישב דצריך לומר דמיירי בחוטין צבועים בצביעה דאינו חוזר לבריתו ולכן מיקרי שינוי ופלפל בחכמתו הרמה בדין זה אם הטוייה חשיבא שינוי וסיים דלכל הנ"ל עדיין צריך תלמוד ושוב ראה בספר בני יונה סי' רע"ו פלפול ארוך לאסור תפירה במשי מטעם הנ"ל אבל בעמודים היקל משום שלדעתו אין צריך כלל לתפור אלו תורף דב"ק ואין הכרע בדבריו כל כך אם תופס לעיקר כדעות הסוברים דלא בעינן דבר טהור אלא למידי דקדושה ולא בשאר מצות אלא שנראה קצת שיותר נוטה דעתו לסברא זו:

אמנם הגאון מוהר"ש לאנדא בנודע ביהודה מהדורא תניינא בחלק א"ח סי' ג' (בד"ה אמנם יש לדחות) נראה דפשיטא ליה דבמצות לא בעינן שתהא קיומן בדבר טהור והוא ששם נשא ונתן על מה שנשאל ברצועות של תפלין שמושחין העורות בשומן דגים טמאים אם יש חשש דצריך להיות מן המותר בפיך ואחר שנשא ונתן בדין אי חזותא מילתא היא והאריך ורצה להוכיח שאפילו בדבר שהמצוה היא בחזותא לא שייך בו מן המותר בפיך ממה שהיה במשכן ובמקדש תכלת בפרוכת ובבגדי כהונה ותכלת וצבע הוא מדם חלזון שהוא תולעת ושקיל וטרי בזה אם חלזון הוא תולעת או דג שיש לו סנפיר וקשקשת והוא טהור וכתב להביא ראיה מתולעת שני שכתב הרמב"ם בשמיני מהלכות כלי המקדש הלכה י"ג דתולעת שני הוא צמר הצבועה מתולעת ומשמע שהוא תולעת ממש (אלא שבסוף הסימן הביא דברי הרמב"ם שבהלכות פרה אדומה הנ"ל ופירש גם דברי הרמב"ם הללו לכונה זו עי"ש) שוב כתב לדחות דאף שהיה במקדש ומשכן ובגדי כהונה דברים הנצבעים מדבר טמא אין להביא ראיה על רצועות ותפלין דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' נלמד מלמען תהיה תורת ה' בפיך וזה שייך דוקא בדבר שהוא תורה עצמה שיש בו כתב כתפלין וכיוצא ובתים של תפלין שיש בהם שי"ן וברצועות אף דליכא כתב דדלי"ת ויו"ד של רצועות לא מיקרי כתב עיין תוספות מנחות ד' ל"ה (בד"ה אלא תפלין) ועל כרחין טעמא דרצועות הוא הואיל והן תשמיש קדושה כדכתבו התוספות שם ואם כן הוא הדין משכן ומקדש ובגדי כהונה שהם גם כן תשמיש קדושה מכל מקום יש לומר דטעמא דרצועות הוא הואיל ונטפלין לבתים של תפלין ובתים הם תורה עצמה שיש בהן ארבע פרשיות ושי"ן ולכך דינם שוה להיות מהמותר בפיך אבל מקדש ובגדי כהונה שהם תשמישי קדושה לית בהו קפידא להיותן מדבר טהור הואיל ואינן תורה עצמה ולכך הותר הצביעה מדבר טמא מה שאין כן בתפלין ורצועות יש לומר דגם הצביעה צריך להיות מדבר טהור:

וכתב דלכאורה יש להביא ראיה לזה מסוגיא דשבת דף כ"ח ע"ב דאמרינן מאי הוי עלה דתחש וקשה מאי מספקא ליה הא מדתני לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורה מוכח דתחש טהור היה כמו שרצה רב יוסף לפשוט בעיא דר' אלעזר דתחש טהור היה מהבריתא דלא הוכשר וכו' דאם לא כן לא היה כשר למלאכת המשכן אלא מוכרח לומר דמברייתא זו אין הכרח כלל משום דלענין רצועות נשנית שהם נטפלין לבתי תפלין שהם תורה עצמה בזה צריך להיות טהור אבל תחש שהיה למשכן שפיר יש להסתפק אי טהור הואיל ומשכן לאו תורה מיקרי והביא דברי הרב מגן אברהם שבסי' תקפ"ו סק"ג הנ"ל וכתב לדחות תמיהתו על הרב עולת שבת וז"ל ולדעתי דברי העולת שבת אתיין שפיר דמכח הבעייא דמאי הוה עלה דתחש מוכח דלא קים לן הא דרב יוסף דמדמי משכן עם תפלין וספר תורה ומזוזה שהם תורה עצמה וקאמר על כל התורה דלא הוכשר אלא מדבר טהור וכן מצאתי בר"ן בפרק ראוהו בית דין דמספקא ליה אי גם בשאר מצות שייך הא דלא הוכשרו כו' וכתב דמגמרא מוכח דאפילו במשכן היה מותר דבר טמא עי"ש בר"ן הרי מוכח דדוקא בתפלין קיימא לן האי דינא הואיל ואית בהו תורה והרצועות הם נטפלין להם אבל בשאר תשמיש קדושה ותשמישי מצוה יש לומר דמותר אף מדבר טמא דאם לא כן מאי קא מספקא ליה להגמרא אי תחש טהור היה הא מוכח מברייתא דר"י דלא הוכשרו. אלא ודאי דאין לדמות שאר תשמישי קדושה לתפלין כנ"ל:

ועוד הקשה על המגן אברהם דסובר דגם לענין שיהיה מדבר טהור הוקשה כל התורה לתפלין מה יענה לסוגיא דסוכה ד' כ"ג ע"א בפיל קשור כולי עלמא לא פליגי דכשר לדופן סוכה ופיל לאו מן המותר לפיך הוא ואפילו הכי מותר לדפנות של סוכה ומה בין סוכה לשופר ואף דיש לדחות דשופר חמור כיון דלזכרון הוא כלפנים דמי מכל מקום לדברי המגן אברהם דהוקשה כל התורה כולה לתפלין יהיה פיל פסול לדופן סוכה אלא ודאי דלהאי מילתא שיהא מן המותר בפיך לא הוקשה כל התורה לתפלין ועוד ראיה מהרמב"ם בראשון מהלכות כלי המקדש דמור הוא דם הצרור בחיה וכו' וכתב מרן כסף משנה שכיון שנשתנה מצורת דם נעשה כעפר בעלמא ומעתה אי אמרת דבכל מלאכת שמים צריך מן המותר בפיך קשה מאי מהני שנעשה עפרא בעלמא וכו' אלא ודאי דדרשה דלמען תהיה תורת ה' בפיך אינה אלא בדבר שיש בו כתב אבל שאר תשמישי קדושה אינה בכלל דרש זה כדעת העולת שבת ועיין בזה לקמן בד"ה שוב הביא בדף יו"ד ובד"ה ועל ראיית הגאון):

שוב כתב דיש לומר דדבר שהוא תשמיש קדושה צריך גם כן להיות מן המותר בפיך דאף דלתשמיש מצוה אין צריך להיות מן המותר כמו שהוכחתי למעלה מכל מקום דבר שהוא תשמיש קדושה צריך להיות מן המותר ויש לומר שזהו טעם מאי דבעינן ברצועות מותר בפיך שהם תשמיש קדושה כדמשמע מדברי התוספות במנחות ד' ל"ה ד"ה אלו תפלין וכו' ומה שמסתפק בש"ס מאי הוי עלה דתחש יש לומר הואיל ותחש לא היה כי אם להגן מפני גשמים מספקא ליה אי גם תחש יש לו שייכות להמשכן עצמו והוי תשמיש קדושה להיות מדבר טהור או דילמא מכסה תחש לא מיקרי משכן כיון שאינו אלא להגן מפני גשמים וכו' אלו תורף דב"ק ומתבאר שכן דעתו בבירור דבמידי דמצוה לא בעינן מן המותר בפיך ונראה מדבריו שלא ראה בגוף דברי הרב עולת שבת שמדבריו נראה שהרב עולת שבת כתב לחלק בין משכן וכל מידי דקדושה לבין שאר מצות ולזה כתב להוכיח כסברתו מסוגיא דשבת ומדופן סוכה וכו' ואילו מדברי העולת שבת שהביא הרב מחצית השקל לא משמע שזו היא כונתו כמובן ועל כל פנים דעתו מבוררת דדוקא בדבר שיש כתיבת תורת ה' הוא דקפדינן שיהא מן הטהור וכן מצאתי שהעיד על עצמו שזו היא דעתו שכן כתב בהגהותיו לספר דורש לציון בדרוש י"א קרוב לסופו (בד"ה והנה על מ"ע שהז"ג) וז"ל ולפי מה שביארתי בתשובתי בנודע ביהודה תניינא דמאי דקיימא לן לא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר טהור זהו דוקא בדבר שהוא תורה עצמה דהיינו שיש בו כתב אבל שאר תשמישי מצוה מותר להיות אפילו מדבר טמא ואף דמסקינן במכות ד' י"א דהוקשה כל התורה לתפלין שיהא מן המותר בפיך היינו כל התורה שיש בה כתב כדכתב רש"י שם בד"ה כי איתקוש שיהיו נכתבים על עור דבר טהור אבל לא לענין שאר תשמישי מצוה וכו' עכ"ל הרי שכתב מפורש שכן היא דעתו באמת:

ובהגהות הגאון מוהר"ץ הירש חיות לשבת על דף כ"א על מאי דאמר רב חסדא בסוף ע"א פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהם בחנוכה בחול אבל לא בשבת כתב וז"ל קשה לפי דמפרש שמואל לעיל דשמן קיק היינו שמן של עוף אשר קיק שמו ובש"ס (חולין ס"ג ע"א) מחשב קיק בין עופות טמאים ועיין ערוך ערך קיק כפי שרמז עליו מהרי"ף שם בהגהותיו לחולין ועיין רא"ש כאן דהביא בשם ירושלמי תני דבי רבי ישמעאל ואת הקאת זו הקיק אם כן איך אפשר להדליק בו בחנוכה הרי קיימא לן דלא הוכשר לכל מלאכת שמים רק דבר טהור בלבד לקמן ד' כ"ח ע"ב ואיך אפשר להכשיר שמן קיק דהוא עוף טמא למצות נר חנוכה ועיין במג"א א"ח הלכות ר"ה סי' תקפ"ו סעיף ג' ובעיקר הדבר עיין בתשובות נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' ג' חלק א"ח מה שהאריך בזה דלא נאמר דין דלא הוכשרו למלאכת שמים רק דבר המותר בפיך רק בס"ת ותפלין ורצועות ולא בשאר כל התורה עי"ש ויש להוסיף עוד דוקא תפלין ורצועות דמיקרי תשמישי קדושה ואתקש לתורה אבל בשאר מצות לא נקראו רק תשמישי מצות וקילו בזה דמותר בהם אף דבר שאסור בפיך ועיין מגלה כ"ו ע"ב תשמישי מצוה נזרקין ועיין מנחות מ"ג ע"ב דרצועות מיקרי תשמישי מצוה עכ"ל ומתבאר שגם הוא מסכים למה שכתב בנודע ביהודה תניינא דלא קפדינן בקיום המצות שיהא בדבר טהור דוקא ומה שכתב ויש להוסיף עוד וכו' הנה כבר העתקתי תורף הדברים שבנודע ביהודה הנ"ל והנה עיניכם רואות שכבר כתב שם לחלק בין תשמיש דקדושה לתשמיש דמצוה ואין כל חדש ובעיקר קושיתו איך מדליקין נר חנוכה בשמן קיק וכו' הנה קושיתו היתה צודקת אם שמואל דאמר עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו הוא חיה אומר דמדליקין בו בחנוכה אבל באמת שמואל לא עסיק בדין הדלקת נר חנוכה כלל ומאן דעסקי בה הם רב ורב חסדא ואימור דסברי כשאר אמוראי דשמן קיק היינו קיקיון דיונה וכיוצא ועיין לקמן שכן כתבו איזה רבנים ליישב קושיא זו והוא פשוט:

גם ממה שכתב הגאון בהגהות הרש"ש (בש"ס החדש דפוס רא"ם) בחידושיו לשבת ד' כ"ח נראה קצת שסובר דבמצות שאין בהן כתיבה לא קפדינן שתהיו בדבר טהור והוא שעל מאי דאמרינן ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא כתב הקשה בס' ב"א אמאי לא קאמר דנפקא מינה למגילת סוטה וכו' ולא קשיא מידי דהא נמי תיפוק ליה מלמען תהיה תורת ה' בפיך וכו' עכ"ל ואכתי תיקשי דאיצטריך דרב יוסף לשאר מצות ואין לומר דסובר דכל המצות ילפינן מהיקשא דתפלין וכדעת הרב מגן אברהם דאם כן מגילת סוטה נמי אף אי לא הויא תורה ולא הוה נפקא מלמען תהיה ידעינן דבעיא טהור אלא ודאי נראה שסובר דבשאר מצות פשוט דאין צריך טהור והספר ב"א (שכתב בשמו) לא ידעתי איזה ספר הוא ואם הוא בית אפרים אין מצויי אצלי לעיין בד"ק שאם לא הזכיר דברי הרב מגן אברהם יש לתמוה עליו ועל קריינא דאגרתא שלא זכרו שרים את דב"ק:

ובעיקר מה שכתב דנפקא מינה למגילת סוטה וכו' הנה העתקתי דברים ככתבן בחידושי הרש"ש בלי שום מגרעת והדברים צריכים ביאור מגילת סוטה היכא רמיזא והרב סמך על המעיין בס' ב"א למי שנמצא אצלו ולכן קיצר בהעתקת דבריו ואני הדל אבא אחרי הקוצרי"ם לבאר כונתו והיא שלפי הנראה כונתו למאי דאיתא בירושלמי פרק שני דמסכת סוטה הלכה ד' והובא בתוספות בסוטה ד' י"ז בד"ה לא על הלוח דתני ר' אליעזר בן שמוע אומר אין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה ואי הכי נימא דנפקא מינה מדרב יוסף למגילת סוטה ועל זה מיישב הגאון הרש"ש דהא כמי נפקא מלמען תהיה וכו' והוא ישוב נכון ולי הדל נראה דיש ליישב על פי מה שאמרו שם עוד דר' שמעון חולק אדרבי אליעזר בן שמוע ואמר כיון דמגילת סוטה למחיקה נתנה למה אינו כותב על עור טמאה ונראה דר' שמעון אזיל לשיטתיה דסבירא ליה בעלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן בכל כיוצא לזה ומתבאר ממה שרשמתי לעיל במערכת הכ"ף אות קמ"ב דשלמים וכן רבים נקטי להלכה בזה כר' שמעון ואם כן לדידהו אתי שפיר דצא מצי הש"ס למימר דהא דרב יוסף אתי למגילת סוטה דהא קיומא לן כר' שמעון דמתיר לכתבה על עור טמאה מכיון דלמחיקה עומדת:

ואף דאיתא תו התם תני ר' אלעזר בר' שמעון אומר רואה אני דברי ר' אליעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז בעור טמא ואולי בזה יש לנו לפסוק כדעת ר' אלעזר בן שמוע דמגילת סוטה צריך לכתבה על עור טהורה לפי שר' אלעזר בר' שמעון סובר כמותו נראה ודאי דלא מפני זה נוכל לומר דהא דרב יוסף איצטריך למגלת סוטה דהא ודאי אינו אלא סלסול בעלמא ולא מעיקר הדין ומדאורייתא הוא דמסתמא ר' אלעזר ברבי שמעון בשיטתיה דאבוה נקיט בעלמא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי (עיין בדברי האור זרוע הגדול בחידושיו לע"ז שהבאתי במערכת הכ"ף שם) והכא נמי כל העומד לימחק וכו' ואם כן אין לומר דהא דרב יוסף איצטריך למגלת סוטה כיון דאין זה מן הדין והשתא דאתינן להכי נוכל לומר דגם ר' אלעזר בן שמוע דאמר אין כותבין מגלת סוטה על עור טמאה לא מן הדין קאמר אלא מטעמו של ר' אלעזר בר' שמעון ור' אלעזר בר' שמעון לפרש טעמו הוא בא ואם כן גם לר' אלעזר בן שמוע אין לומר דאיצטריך דרב יוסף להכי כמובן ובלאו הכי נראה דלא קיימא לן כר' אלעזר בן שמוע מדלא הביא הרמב"ם דין זה כמו שהעיד הרב קרבן העדה בשיירי קרבן שם וכיון שלא הזכיר הרמב"ם שאין כותבין אותה על עור טמאה ממילא משמע דכותבין אותה גם על של טמאה (אך לקמן הבאתי מה שכתב בס' ע"ה להשיג על הרב קרבן העדה שלא ראה שהרמב"ם בפרק ג' מהלכות סוטה הלכה ח' פסק כר' אלעזר בן שמוע דמגלת סוטה צריך לכתבה על עור טהור עי"ש בד"ה והביא מה שכתב ואחר שראיתי דברי הרמב"ם חזרתי בי וכתבתי דמוכח מדברי הרמב"ם ומרן בכסף משנה דמה שאוסר ר' אלעזר בן שמוע הוא מן הדין ולא משום גזרה דשמא לא תשתה עיין בקונטריס אסיפת דינים במערכת חנוכה אות י"ד שכתבתי עוד בזה בס"ד:

נחזור לדאתאן עלה אם הא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בטהורים איתיה גם בשאר מצות שאין בהן כתב ונראה לדעתי הקצרה שמתבאר מדברי הריטב"א בחידושיו לשבת דבמצות שאין בהם כתב תורת ה' לא נאמר הא דרב יוסף והוא דאמאי דאמרינן בדף כ"ח ע"ב דהא דרב יוסף איצטריך לרצועות של תפלין ופרכינן והאמר רב יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ומשנינן נהי דגמרי שחורות טהורות מי גמירי כתב הריטב"א וז"ל ואם תאמר ונילף נמי רצועות מתורת ה' בפיך דהא ברצועות נמי איכא דל"ת ויו"ד יש לומר דהנהו לא בכתבה הן אלא קשר בעלמא ובתוספות אמרו לקמן בפרק במה אשה (ד' ס"ב ע"א) דדל"ת ויו"ד לאו הלכה גמירי להו ודייקי לה מהא ואין צורך עכ"ל ומתבאר שכונת הריטב"א לומר דאף אי נימא דיו"ד ודל"ת שברצועות הלכה למשה מסיני הן לא קשיא לן דנילף רצועות מתורת ה' משום דלאו כתב נינהו ואם איתא דכל המצות אף שאין בהן כתב ילפינן מתפלין דבעינן טהורים אכתי תיקשי ליה דרצועות נמי ילפינן מתפילין גופייהו דלא גריע רצועות דאית בהו דל"ת ויו"ד (אף שאינן אלא קשר בעלמא) משאר מצות אלא ודאי מוכח שדעת הריטב"א דדוקא במצוה שיש בה כתב הוא דקפדינן בטהורים:

וכן מתבאר יפה בתשובה שבס' בשמים ראש סי' ש"ך וז"ל אם מותר לכם במדינתכם (שאין שמן מצוי) להדליק חלב שלוקחים מן העכומ"ז לפי שאמרו שהוא מעורב בשומן חזיר שכן החזירים מצויים יותר מבהמות טהורות תשובה לא יהא אלא שומן חזיר עצמו מנין לאסור ואי לאו דאמרה תורה למען תהיה תורת ה' בפיך היו כותבים ספר תורה על עור חזיר ואף על גב דהתם עור ולאחר העיבוד והכא האיסור עצמו הרי חלב נבלה וטרפה יעשה לכל מלאכת גבוה ואף על גב דטמאה לא הותר למלאכת גבוה שאני ומכל מקום כל מילי דבי כנישתא ישראל קדושים נהגו בו סלסול כעין דהוי במקדש אבל לחוש לספק תערובת לא עכ"ל הרי דפשיטא ליה לרבינו בעל התשובה דדוקא בספר תורה וכיוצא (שיש בה כתיבת תורת ה') הוא דקפדינן בטהורים אבל במצות דעלמא לית לן בה ולא סבירא ליה כדכתבו הרב מגן אברהם ודעמיה דילפינן כל התורה כולה לענין זה מתפלין ואף במידי דאית ביה קדושה כמילי דבי כנישתא מתבאר מדבריו שלא מן הדין הוא להקפיד שיהא בדבר טהור רק שישראל הקדושים נהגו סלסול בזה אבל במצוה דלית בה סרך קדושה אף מנהגא ליכא ומובן מדברי התשובה הנ"ל דשאלתם היתה על הדלקת נר בית הכנסת ולכן לולא שהוא ספק תערובת ולספיקא לא חיישינן לא היה ראוי להתיר לפי מה שנהגו סלסול במילי דבי כנישתא אבל בשאר הדלקת נר מצוה (של שבת ושל חנוכה) אין שום פקפוק לדעתו:

ומצאתי שהגאון בית שלמה בחלק א"ח סי' ח"ק נשאל אם מותר להדליק נר חנוכה בנרות העשויים מחלב יען כי דרכם בעתות הללו לערב בו חלב חזיר וכתב הרב השואל שבספר החיים כתב לאסור משום שאף במצוה דרבנן קפדינן אהך דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא מן המותר בפיך והשיב ספר הזה לא ראיתי ולדעתי אין מקום ספק שמותר להדליק בהן דלא מצינו קפידא בש"ס רק לענין תפלין בפרק במה מדליקין דכתב רחמנא למען תהיה תורת ה' בפיך אלא שבהגהת הרמ"א ובדרכי משה סי' תקפ"ו כתב להחמיר בשופר מבהמה מטעם זה והוא מדברי הר"ן (העתיק לשון הר"ן וסיים) הרי אף הר"ן לא נסתפק להחמיר רק בשופר ולא בשאר מצות אף במצוה דאוריתא ודברי המגן אברהם שם שכתב להשיג על העולת שבת משום דכל התורה איתקש לתפילין תמוהים והם היפך מדברי הר"ן דאם כן בשאר מצות נמי נימא הכי ובהר"ן מבואר דלא נסתפק להחמיר רק בשופר משום דלזכרון אתי גם מה שהשיג על העולת שבת במה שכתב דלא קיימא לן כהך דלא הוכשרו וכו' ותמה עליו דלא עיין בשבת ד' כ"א ע"ב באמת דברי העולת שבת נכונים כדכתב הר"ן בסוף דבריו דמהש"ס שם מוכח דבמשכן גופיה לא קפדינן בזה דהא בעי שם ובמסקנא מאי הוי עלה דתחש ועיין בנודע ביהודה תניינא א"ח סי' ג' באריכות כלל הדבר שאף בשופר גופיה נסתפק הר"ן אם יש להחמיר אמנם כיון שכתב בדרכי משה שיש להחמיר ובהגהה סתם להחמיר בשופר פשיטא שיש להחמיר אבל בשאר מצות דאורייתא מעיקר הדין יש להקל ועיין בפרק לולב הגזול בתוס' שם אלא שאחר שנראה מדברי המגן אברהם שדעתו להחמיר בכל מצות דאוריתא לא הייתי נחפז כל כך להקל אבל במצות דרבנן פשיטא שאין להחמיר כלל אף אם נאמר דגם לענין זה הוקשה כל התורה כולה לתפלין הלא במצות עשה שהזמן גרמא דאמרינן הכי בסוף פרק קמא דקידושין דהוקשה כל התורה וכו' דעת רש"י דלא נאמר זה אלא במצות דאוריתא ולא בדרבנן כדמוכח מדבריו בברכות ד' כ' ע"ב ואף שהתוספות הקשו עליו מהלל וכן יש להקשות ממגילה וחנוכה דלולא שאף הן היו באותו הנס היו פטורות (עיין במה שכתבתי בזה לקמן במערכת המ"ם אות ק"ט ורמזתיו במערכת הכ"ף אות ק"מ) מכל מקום פשיטא דבדרבנן יש להקל וסיים דבריו כל זה אני אומר לעת עתה בגוף הדין בלי עיון כלל ועוד חזון למועד להשיב באריכות (ותשובה זו היתה בשנת תר"ה והתשובה שבסי' ק"ט היתה בשנת תר"ל):

ושם בסי' ק"ט נשאל גם כן בשמן זית שנתערב בו שומן חזיר אם מותר להדליק נר חנוכה או חיישינן להא דלא הוכשר למלאכת שמים וכו' והשיב כבר נשאלתי על זה ממופלג אחד והביא דברי הספר החיים שחיבר הגאון מוהרש"ק שאסר להדליק מטעם הנ"ל והשבתי אז להיתר שדברי המגן אברהם הם תמוהים נגד מה שמבואר בדברי הר"ן שלא נסתפק אלא בשופר דלזכרון אתי מבואר דבשאר מצות לא אמרינן הכי ומיהו במצוה דרבנן ודאי יש להקל דהא הר"ן מספקא ליה דאף במשכן נראה ממסקנת הש"ס דלא קפדינן בזה וכו' ואם כן במצות דרבנן יש להקל וצרפתי דעת רש"י במצות עשה דרבנן דלא הוקשו לתפלין ואם כן גם לדברי המגן אברהם לא שייך לומר הכי במצוה דרבנן וכתב בשם הרב השואל שהביא ראיה מדתנן להדלקת נר שבת ולא בשמן קיק ושמואל מפרש דהוא שומן מעוף קיק ומייתי הרא"ש בשם הירושלמי ואת הקאת זו הקיק ומבואר דלא פסיל ליה במתניתין אלא משום שאין נמשך אחר הפתילה ותיפוק ליה דעוף טמא הוא וכן הביא מדתנן ולא בכלך ומפרש בש"ס דהוא פיסולת של משי ומשי בא מרוק התולעת ומשום הכי לא היה משי במשכן כדכתב רבינו בחיי ואפילו הכי לא פסלה מתניתין אלא משום שהאור מסכסכת בהן כדאיתא בש"ס משמע דמשום שהוא טמא לית לן בה משום דלא הוכשר וכו' וכתב שהרב השואל האריך מאד:

וכתב על דבריו דאין ראיות אלו מכריעות לא מיבעיא לדעת רוב הפוסקים שבבית יוסף ריש סי' רס"ד דכל הני דאסור להדליק בהן אף אם יש שם נרות כשרות אסור להדליק באלו משום שמא יטה אם כן ודאי אין ראיה דיש לומר דיצא ממצות נר שבת שהדליק נר או נרות משמן ואם כן מטעמא דלא הוכשר היה מותר להדליק שאר הנרות משמן קיק וכלך ומשום דאין נמשכין ושמא יטה אסור אלא אף להפוסקים דכשיש כשרות אחרות שם לא חיישינן לאלו שמא יטה כיון שיש נרות אחרות אכתי איכא נפקותא אם אלו הנרות ארוכות יותר מנרות הכשרות דלטעמא דלא הוכשר מותר להדליק כיון דיצא ידי חובתו בנרות הכשרות ומשום שמא יטה אסור דהא אחר כך כשיכבו הכשרות יש חשש שמא יטה אמנם היה לו להביא ראיה לפי דרכו מדאמרינן בש"ס פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בחנוכה ומשמע דבכל אלו שנשנו במשנה (מדליקין בנר חנוכה) ושמעת מינה דמותר להדליק נר חנוכה משמן טמא אך אין ראיה דיש לומר דהני אמוראי לא מפרשי שמן קיק כשמואל אלא כשאר אמוראי ואינו משמן של עוף טמא גם בפירוש כלך יש לומר דסברי כשמואל דכולכא שמיה אלא דמדברי הרמב"ם בהלכות שבת משיג ופסק בהלכות חנוכה דכל הפתילות והשמנים כשרות לנר חנוכה אלא ששם לא כתב הא דאסרו חכמים להדליק בשבת אלא כתב ואף שאין השמנים נמשכין וכו' ואין האור וכו' ואם כן יש לומר דדווקא בהני שמנים ופתילות שפסולים בשבת מהאי טעמא הוא דמדליקין בחנוכה אבל בבא מהטמא לא וסיפא פירושא דרישא היא ומיהו על כרחין בלאו הכי הרמב"ם לא סבירא כהא דרבינו בחיי דהא פירש דמור שבשמן המשחה הוא דם חיה טמאה וכן פירש הטור א"ח סי' רט"ז ואפילו הכי כשר למקדש וכבר הביא זה בנודע ביהודה שהוכיח מדברי הרמב"ם בהא דמר דלמסקנת הש"ס דקאמר מאי הוי עלה דתחש אף במקדש לא קפדינן אהא דלא הוכשרו ועל כל פנים לענין נר מצוה דרבנן ודאי דיש להקל וגם ראית כת"ר ממנעל של חליצה מעור טמאה דחלקו רוב הפוסקים על רבינו תם ואף רבינו תם לא אסר אלא משום דלא קרוי מנעל רק מבהמה טהורה מהא דואנעלך תחש ותיפוק ליה משום דלא הוכשרו היא ראיה נכונה ועיין נודע ביהודה תניינא אהע"ז סי' קנ"ב וקנ"ג ומה שהאריך כת"ר בדברי הטורי זהב סי' ק"ד סק"ד והפרי מגדים שם הנה גם במנחת יעקב כלל כ"ב כתב כן בדברי הרשב"א והר"ן דבחדא לריעותא דהיינו באם אסור באכילה אף דלא מאיס או דמאיס אף דמותר אסור להדליקו בבית הכנסת אלא דמה שרצה הפרי מגדים להעמיס כן בכוונת הטורי זהב זה אין נראה כמו שכתב כ"ת וכן משמע מדברי המנחת יעקב שלא הבין כן בדברי הטורי זהב ומכל מקום דוקא בעכבר שייך לומר כן דאף דעכשיו אינו מאוס מכל מקום כיון דגוף עכבר מאיס ועל פי הדין יהיב טעמא ממילא הוי מאיס ואסור לגבוה משום הקריבהו נא וכו' אבל בשאר שומן איסור אף בשומן חזיר לא שייך לומר כן דלא מאיס רק איסורא הוא דרכיב עליה וכן כתב הפרי מנדים שם וכבר אמרו חז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי אבל בעכבר הא אמרו בש"ס בעבודה זרה דמאיס ובדילי אינשי מניה וזה ברור אלו תורף דברי הגאון בית שלמה:

ובשו"ת תורת חסד לגאון בדורנו יצ"ו בסי' ס' נשאל גם כן בשמן זית שמערבין בו שומן חזיר ויש ספק אם יש ששים כנגדו אם מותר לנר חנוכה או פסול משום דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים והרב השואל כתב בשם ס' שנות חיים למוהרש"ק ראיה להתיר משמן קיק וכו' וכתב לדחות ראיתו דמאן דאמר מדליקין בחנוכה משמנים שאין מדליקין בשבת יסבור דשמן קיק אינו מעוף טמא וכו' (כמו שדחה בבית שלמה) ועוד כתב לדחות אחר שהאריך בדין שמן שריפה אם שייך לאסרה משום מיכתת שיעורה ונשא ונתן בדברי הרב שער אפרים בדין חמאה שנאסרה בהנאה אם מותרת לנר חנוכה ומתוך פלפולו העלה דיש לומר דהא דאמר רב הונא שמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה וכן הא דאמר רב דמדליקין בהם בחנוכה מיירו לענין שמנים שאסרו בשבת משום שאין נמשכין אחר הפתילה דבזה שייך לדון גם כן אם יאסרו לנר חנוכה אבל לענין שמן שרפה דמטעם אחר אסור להדליק בו בשבת מזה לא מיירו כלל הני אמוראי לענין נר חנוכה ולא נכלל זה בכלל שאר השמנים ולפי זה הכי נמי יש לומר לשמן קיק אפילו תימא דיש בו איסור משום שאינו מותר בפיך. מזה לא מיירו כלל הני אמוראי לענין נר חנוכה ולא מוכח מידי מכאן שוב כתב:

ואין להוכיח דמותר מדתני דאין מדליקין בשמן קיק בהדי שמנים שאין מדליקין משום שאין נמשכין אחר הפתילה דמשמע שאם שמן קיק היה נמשך אחר הפתילה היה כשר להדליק לנר שבת אף שהוא מצוה ומינה נלמוד לנר חנוכה דכשר דזה אינו דיש לומר דנפקא מינה באם אין לו שמן אחר חוץ משמן קיק שאם היה נמשך אחר הפתילה נהי שלא היה יוצא ידי חובת נר שבת משום דבעינן מן המותר בפיך מכל מקום היה מותר לו להדליק אבל משום שאין נמשך אחר הפתילה אסור להדליק בו שמא יטה וכן נפקא מינה באם עבר והדליק בשמן זה שאסור להשתמש לאורו כדכתב הרמ"א בריש סי' רס"ד ועוד נפקא מינה באם יש לו נר אחר כשר שיוצא בו ידי חובת נר שבת דמשום שאין נמשך אחר הפתילה אסור להדליק בשמן זה אלא דזה תליא בפלוגתא וכו' (האריך קצת במחלוקת הפוסקים בדין שמנים שאין מדליקין בהם אם מותר להדליק בהם כשיש לו נר כשר):

ואחר שדחה ראיה הנ"ל עמד לבאר בעיקר הדין דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורין והביא דברי הרמ"א בדין שופר מבהמה טמאה בסי' תקפ"ו ושהמגן אברהם שם סובר כן להלכה בכל המצות משום דאיתקש כל התורה לתפלין ובכולהו בעינן מן המותר בפיך והעתיק דברי הר"ן יכתב דשתים זו שמענו מדברי הר"ן. א') דמספקא ליה בשופר מבהמה טמאה דלפי המסקנא מאי הוי עלה דתחש משמע דבמשכן גופיה לא אמרינן הך דלא הוכשר וכו' וממילא בשופר וכדומה כשר מטמאה. ב') דאף אם נפסול שופר מטמאה היינו משום כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי משמע בשאר מצות כשר מטמאה גם כן והביא מה שכתב בתשובת נודע ביהודה דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' היינו דוקא דבר שיש בו כתב וכו' והחזיק דבריו אך על ראיתו מפיל דכשר לדופן סוכה כתב דמלבד דיש לדחות דאין מזה ראיה דדוקא בדבר שיש בו כתב הוא דבעינן מן המותר בפיך דיותר יש לומר ולחלק בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה דדוקא בתשמישי קדושה בעינן מן המותר בפיך דומיא דתפלין אבל לא מתשמישי מצוה וכמו שכתב שם בנודע ביהודה עצמו ועוד יש לומר דהא דרב יוסף דלא הוכשרו וכו' לא שייך אלא במצוה שצריכה להיות בעור בהמה צריך להיות העור ממין המותר באכילה כיון דעיקר דרשה דמן המותר בפיך היינו שיהא רק ממין המותר בפיך כדכתבו התוס' בשבת דף ק"ח ד"ה איזה וכן הוא בירושלמי פרק קמא דמגילה הלכה ט' אם כן יש לומר דזה שייך בתפלין וספרים שנכתבים על עור בהמה וכן רצועות של תפלין שהן מעור וכן בשופר שהוא מקרן בהמה בזה צריך שיהיה העור או הקרן בהמה שיש בה היתר אכילה שיהא מהמותר בפיך מה שאין כן במצוה שאין צריך שום עור מבהמה כמו דפנות של סוכה שכשרים מעצים ואבנים דלאו מידי דבר אכילה נינהו בזה לא שייך שיהא מן המותר בפיך וכו':

ועוד כתב לדחות הראיה מדופן סוכה מפיל דהא סוגיא ההיא מיירי אליבא דר' מאיר ור' יהודה והכריח דאינהו לא סבירא להו הא דהוקשה כל התורה לתפלין וכו' ולכן אמרינן שפיר אליבא דר' מאיר ור' יהודה דמודו בפיל קשור דכשר לדופן סוכה וכו' ושקיל וטרי קצת במה שכתב הרב מגן אברהם דגם לדבר המותר בפיך הוקשה כל התורה לתפלין וכו' ושקיל וטרי בדברי הר"ן בראיתו מסוגיא דמאי הוה עלה דתחש ובמה שמקשים על סברת רבינו תם דמנעל של חליצה צריך להיות מכשרה מסוגיא דשבת דאם כן למה לא אמרו דהא דרב יוסף איצטריך למנעל של חליצה ודחה מה שתירץ לזה בחתם סופר א"ח סי' ט"ל ושהסכים בחתם סופר לחלק בין תשמישי קדושה למידי דמצוה דבקיום המצות לא בעינן מן המותר בפיך וסיים:

ולענין דינא מאחר שעיקר דבר זה להצריך בשופר שיהיה מטהורה דוקא הוא מדברי הר"ן והר"ן גופיה כתב זה רק דרך ספק על שופר דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי אבל בשער מצות משמע דלא מספקא ליה להר"ן כלל ובודאי מותר אף מטמאה וכמה סברות וחילוקים יש לומר בזה כמו שביארנו ולענין מצות נר חנוכה דהוי מדרבנן יש לומר דאין צריך כלל שיהיה מן המותר בפיך ואף לדברי המגן אברהם הנ"ל דסבירא ליה שהוקשה כל התורה לתפילין דכל זה הוא רק במצוות דאורייתא כמו שהוקשו לתפלין מקרא הנ"ל מה שאין כן במצוה דרבנן יש לומר דלענין זה לא נימא כל כך דכעין דאורייתא תקנו בכל תנאי המצוה בכי האי גוונא ועיין בגיטין ד' ס"ה ריש ע"א דאיכא מאן דאמר דבמצות דרבנן שאין לה עיקר בדאורייתא לא אמרינן כעין דאוריתא תקנו יותר נכון לומר לפי מאי דקיימא לן ולא לומר דאיכא מאן דאמר עיין במה שכתבתי במערכת הכ"ף אות ק"מ בזה) ואף אם נגבב כל החומרות ולומר דאולי גם במצות נר חנוכה צריך להיות מן המותר בפיך על כל פנים הוי לכל היותר ספיקא דדינא ואם כן בנדון דידן שיש עוד ספק אולי יש ששים בהשמן זית נגד השומן חזיר והוא היתר גמור אם כן יש ספק ספקא להתירו לנר חנוכה ובפרט שיש כאן כמה צדדים וסברות להתיר בלאו הכי ולכן אין להחמיר בזה כלל עכ"ל ומתבאר שדעתו דמעיקר הדין אין חשש בשמן טמא לחנוכה דלא בעינן מן המותר בפיך במידי דמצוה שאין בה כתב ואין בה קדושה:

ולענין עמודי הספר תורה למאן דאמר דשני עמודים שבספר תורה מעכבים נסתפק הגאון רב"ך בס' ראשית בכורים בסי' יו"ד ד' כ"ה (בד"ה ואת"ל) אם מותר לעשותם מדבר שאינו מותר בפיך כגון מעצמות בהמה וחיה טמאה דאף שכשרים מעץ מכל מקום אם עשאם מעצם נראה דצריך לעשותם מעצמות טהורה דוקא כמו ביריעות שעל המשכן שכשרים מפשתן ואם נעשו מעור היה צריך להיות מטהורה דוקא כבשבת ד' כ"ח ועיין נודע ביהודה תניינא סי' ג' לענין פיל לדופן סוכה ואף שעצמות אין ראויים לאכילה ואין בהם איסור תורה כלל וכו' אבל הרי גם בשופר נסתפק הר"ן משום דקיימא לן לא הוכשרו למלאכת שמים וכו' ואף דהר"ן שם נסתפק בדבר משום דמשמע בשבת שם דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו וכו' אבל כבר דחי לה רב האיי גאון בתשובה משום דהתם ס"ד דמשכן יליף בגזרה שוה ממת דנפקא לן מקל וחומר לעור טמאה משום דדבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בגזרה שוה ועיין ביאורי הגר"א סי' תקפ"ו סק"ד וכבר כתב המגן אברהם שם סק"ג דעיקר הטעם משום דאיתקש כל התורה לתפילין ובעינן מהמותר בפיך ובברכי יוסף שם האריך ואם כן הכי נמי בספר תורה דבעי מהמותר בפיך נראה דאין לעשות העמודים מעצמות של טמאה והאריך קצת בזה וכתב שאין להביא מדברי רש"י במגילה ד' כ"ד גבי תפלין שציפן זהב שכתב דאמעיט נמי מקרא דלמען תהיה בפיך שיהא מבהמה טהורה דוקא ואם כן בעמודים דכשרין משל עץ או משל כסף אם כן על כרחין צריך לומר דבעמודים לא שייך טעמא דמן המותר בפיך כלל אבל באמת ליתא דהרי מסוגיא דמכות דף י"א מוכח להדיא דאף מאן דסבר בספר תורה היקשה דמן המותר בפיך אפילו הכי מכשיר בפשתן אף על גב דודאי מודה בגידי טמאה דאסור גם בספר תורה שאינו מהמותר בפיך ועל כרחין דלא שייך למעוטי מהמותר בפיך דבר שאינו בר אכילה כלל כמו פשתן או זהב רק במה שהוא בא מדבר הנאכל כגון עור או עצם מבעל חי הוא דממעטינן מהך קרא דבעינן שיהיה בא מדבר המותר באכילה דוקא ודברי רש"י דמגלה תמוהים בזה ועיין רש"י מנחות ד' מ"ב ובתוספת רבינו עקיבא איגר במשנה דמגילה שם וקדמו בנודע ביהודה מהדורא קמא סי' א' ועל כל פנים פשוט שאין שום ראיה מכסף לעצם טמאה כלל כמו שכתבתי ושוב האריך מאד בחריפות ובקיאות מענין לענין עד שלא יכלתי לעמוד בתכלית כוונתו למה שנסתפק (בעמודי ספר תורה אם מותר לעשותם מעצם בהמה טמאה) עי"ש דב"ק ומתוך מה שהעתקתי בשמו נראה שדעתו נוטה לסברת הרב מגן אברהם דבכל המצות קפדינן שתהיו בטהורים:

ומה שציין לתוספות רעק"א במשנה דמגילה היינו דגבי מאי דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד משנה ח' ציפן זהב ונתנה על בית אונקולי שלו הרי זו דרך החיצונים ופירש רבינו עובדיה ציפן זהב וכו' והכתוב אומר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר לפיך שיהא הכל מעור בהמה טהורה ולא מזהב כתב על זה כן כתבו רש"י והר"ן אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך וברש"י במנחות ד' מ"ב ע"ב כתב על ציפן זהב דהטעם דעור בעינן דאפילו קשירתן אינן אלא רצועות במינו כדאיתא בפרק הקומץ ד' מ"ה ואחר כך גבי תלה עליה עור בהמה טמאה כתב רש"י דבעינן מן המותר בפיך ובסנהדרין ד' מ"ה ע"א כתב רש"י על ציפן זהב דפסולות דהלכה למשה מסיני הוא עכ"ל תוספת רעק"א ולזה כתב הגאון רב"ך שכבר קדמו בנודע ביהודה ודבריו הם שם (בד"ה והנה גם הר"ן) שתמה בזה על רש"י והר"ן דאטו זהב אסור לפינו הוא ומה איסור והיתר שייך בו עי"ש גם מר בריה דרבינו עקיב"א בגליון מוהרש"א בש"ס החדשים (דפוס רא"ם) בסוגיא דמגילה ד' כ"ד ע"ב על דברי רש"י הנ"ל כתב קשה וכי זהב דבר האסור בפיך ובמנחות כתב רש"י דהא אפילו רצועות בעינן מן העור ובפרק נגמר הדין ד' מ"ח כתב רש"י דהלכה למשה מסיני שיהיו הבתים משל עור עכ"ל ולא זכר ש"ר מדברי הגאונים נודע ביהודה ומר אביו בתוספותיו הנ"ל ובאמת כבר קדם לכולם הרב קול הרמ"ז במגילה שם וז"ל אבל רש"י בפרק נגמר הדין כתב דהלכה למשה מסיני הוא והכי מסתבר דאטו זהב אסור לפינו והרי מעשים בכל יום שמזהיבים המאכל בלוחי זהב דקים עכ"ל:

ומצוה להביא מן החדש אשר ראיתי ישוב נכון לדברי רש"י והר"ן והרע"ב הנ"ל בספר חדש (הוא אצלי כי זה היום ראשון שהגיע לידי) שארית יוסף להרה"ג מוהר"ר יוסף פיאנטניצקי מעיר לאמזא יצ"ו ובחידושיו למגילה ד' כ"ד כתב וז"ל מתניתין ציפן זהב וכו' פירש רש"י דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך וגם הרע"ב כתב נמי דנפקא מהאי קרא מן המותר לפיך וכתב הגרע"א בחידושיו למשניות וזה לשונו אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך וכו' ע"כ. ואפשר דכונתם כעין דאמרינן פסחים (דף ל"ה ע"א) דבאורז ודוחן אינו יוצא ידי מצה משום שנאמר לא תאכל עליו חמץ וכו' דברים הבאים לידי חימוץ דוקא הכי נמי יש לומר דבעינן דוקא דברים השייכים בהו לבוא לידי איסור פיך עיין מכות דף י"א ע"א דפליגי התם ר' מאיר ור' יהודה בספר שתפרו בפשתן חד פסיל דיליף מתורת השם בפיך ואיתקש כל התורה לתפלין מה תפלין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין וכו' ואידך כי איתקיש למותר בפיך להלכותיו לא איתקיש שמעינן מהתם דמתורת השם לחוד לא מצינא למיפסל תפירת פשתן אלא הא ילפינן שאין נכתבין על עור טמאה וכדפירש רש"י שם והיינו כקושית הגאון דאטו פשתן מין האסור לפיך ומאן דאסר סבר כיון דניתנה הלכה לתופרן בגידין דוקא הרי גלי לן דאינו כשר אלא דבר הראוי לבא לידי איסור פיך וזה נמי נכלל בקרא דתורת ה' בפיך וכמפורש דמי ופסקינן נמי כוותיה כדמסיק התם אמר רב חזינן וכו' ולית הלכתא כוותיה ואם כן שפיר כתבו רש"י והרע"ב (והר"ן) לענין ציפן זהב דנפקא לן מהאי קרא דתורת ה' בפיך:

ולפי הנראה לא ראה הרב הנ"ל יצ"ו דברי מרן הבית יוסף בסי' ל"ב (בד"ה כתוב בסמ"ק ובא"ח ובהגהות מיימון) שעל מה שכתבו הסמ"ק וארחות חיים והגהות מיימוניות ויש מקפידין שאין כורכין אותם אלא בקלף כשר כתב דקשה הרי תני בברייתא מטלת ובמטלת לא שייך כשר ופסול ותירץ ואפשר דכל מילי דתפלין בעינן מן המותר בפיך שלא יהא מדבר פסול והילכך אם בא לכרכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול אבל במטלת דלא שייך ביה פסול שפיר דמי הרי דאף דקאמר דלכל מילי דתפלין בעינן מן המותר בפיך בכל זאת במטלת שפיר דמי אף על גב דלאו מין דבר אכילה הוא שמעת מינה דמן המותר בפיך לא שמעינן למעט מידי דלאו בר אכילה הוא ועיין לקמן בד"ה שוב הביא בדף יו"ד וכו' ובד"ה שוב הוקשה לו):

ומקרוב השגתי ספר שט"ח וראיתי שדבר בדין זה דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של טהורים וגם בספרו ע"ה שהשגתיו ביחד עם הס' הנ"ל ראיתי שהאריך בזה ואם כי לא אוכל עתה לחזור על לימודי הנ"ל לשאת ולתת באיזה דברים שיש להעיר לא אמנע טוב לרשום איזהו מקומן של שבחי"ם אשר דבר בזה להקל על המעיין טורח החיפוש הנה אחר שהאריך להוכיח דחלזון שהיו משתמשים ממנו למלאכת המשכן ולמצות ציצית לא היה ממין הצב (כמו שכתב הגאון תפארת ישראל שהביא שם) אלא היה דג טמא שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת הוקשה לו בדף ט' ע"ב (בד"ה הן אמת) איך הוכשר למשכן ולציצית וקרא כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך גבי תפלין והוקשה כל התורה לתפלין כדכתב מגן אברהם בסי' תקפ"ו סק"ג שבכל מצות שבתורה בעינן מן המותר בפיך ואף דמדבעינן מאי הוי עלה דתחש הוכיח הר"ן דבמשכן גופיה לא בעינן מן המותר בפיך אין מזה סתירה לסברת המגן אברהם והוא על פי מה שכתב בחידושי הרשב"א שם בשם רבינו האיי גאון וכו' (דבריו בזה הם כדברי הגאון חתם סופר שהבאתי למעלה בד"ה ועוד תמה בחתם) ואם כן מדמשכן אין ראיה משום דבמשכן לא קפדינן שיהיו בטהורים ומיושב בזה מה שהוכשר תולעת שני במלאכת המשכן דהוא דם תולעת דהוי שרץ הארץ (כבר כתבתי למעלה מד"ה וקצת קשה במאי וכו' והלאה אם תולעת שני הוא דם השרץ עצמו או מהגרגרים שיש בהם תולעת) וכן המור בקטורת שכתב הרמב"ם שהוא דם הצרור בחיה (עיין לעיל בד"ה ומדברי הרב בתי) ולא הונח לו במה שכתב שם מרן כסף משנה בהלכות כלי המקדש פרק א' הלכה ג' להליץ בעד הרמב"ם מהשגת הראב"ד משום שנשתנה מצורת דם ונעשה עפר בעלמא משום דאכתי קשה דנהי דבכי האי גוונא אין בו משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכל מקום ליתסר משום דבעינן מותר בפיך ובמאי דבעינן מותר א במידי דלאו בר אכילה כשערות ועור הבהמה אסור בטמאה אלא הטעם הוא משום דבמשכן לא קפדינן שיהיו בטהורים (כדבריו כתב הגאון מוהרש"ל בנודע ביהודה מהדורא תניינא בחלק א"ח סי' ג' עי"ש בד"ה ועוד ראיה מהרמב"ם בפ"א מכלי מקדש):

שוב הביא בדף יו"ד ע"א הראיה שהביא בשו"ת נודע ביהודה מדכשר פיל לדופן סוכה שהבאתי למעלה (בד"ה ועוד הקשה על המגן אברהם) וכתב לדחות דדוקא במצוה שצריכה להיות במידי דבר אכילה כתפילין ורצועות ושופר הוא דאמרינן מן המותר בפיך אבל בדפנות לסוכה דכשרים מעצים ואבנים אין שייך בהו משום מן המותר בפיך וכתב ששוב ראה לאחד מגדולי זמנינו שכתב כן אולי כונתו למה שכתב בשו"ת תורת חסד שהבאתי למעלה בד"ה ואחר שדחה ראיה או למה שכתב בראשית בכורים שהבאתי למעלה בד"ה ולענין עמודי הספר תורה) ובכלל דבריו כתב ליישב מה שכתבו רש"י והר"ן במגילה ד' כ"ד גבי ציפן זהב דהפיסול הוא משום מן המותר בפיך שתמה בזה בנודע ביהודה מהדורא קמא סי' א' וכי זהב אסור לפיך הוא דלא קשיא מידי ודבריהם קילורין לעין דלא שייך לומר מותר אלא בדבר ששייך בו לשון איסור וכיון דכתיב תורת ה' בפיך שהכונה מן המותר בפיך למדנו שצריך להיות מדבר ששייך בו היתר או איסור לפיך ואם כן שפיר ממעטינן מזה זהב הא לעיל בד"ה ומצוה להביא) והכריח כסברת רש"י והר"ן מהא דבשבת ד' ק"ח ע"א שאל קרנא לרב מנין שאין כותבין אלא על עור בהמה טהורה אמר לו דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ומה זו ראייה שאין כותבין אלא על עור טהורה הא מבפיך לא שמעינן אלא למעט עור טמאה אבל אפשר שיכתוב על נייר פשוט שאינו מעור כלל אלא ודאי מבפיך ממעטינן נמי נייר משום דבעינן דבר הראוי להיות אסור או מותר לפיך וכדרך שדרשו בחגיגה ד' כ"ו ע"ב על השלחן הטהור מכלל שהוא טמא שאם לא היה מקבל טומאה לא היה שייך לומר עליו טהור הכי נמי אם אינו ראוי למאכל אין שייך לומר עליו מותר בפיך ועל פי כל האמור קיים סברת הרב מגן אברהם דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך אך אינו אלא במצוה שצריכה להיות בדבר הבא מן הבהמה כתפילין שופר וציצית אבל לא במצוה שאפשר לקיימה בדבר שאינו בא ממין בהמה כדופן סוכה וכיוצא וכתב ליישב מה שהוכשר תכלת לציצית עי"ש (על דבריו בזה הביא בספרו ע"ה בדף מ"ז אות ט"ו מה שהשיגוהו ועי"ש מה שהשיב על השגתם וכתב שמצא בחידושי חתם סופר למסכת שבת שהעמיס סברא זו דמידי דלאו בר אכילה הוא אימעיט ממן המותר בפיך כדברי התוספות בשבת דף ע"ט בד"ה תפילין אגויל מי כתבינן יעי"ש שדבריו מוכרחים שכך היא שיטת התוספות וכו'). ובספר עין התכלת מביא מה שהשיגו רבני דורנו על דבריו שבס' שט"ח בכמה דברים והוא כתב להצדיק דבריו בכל פרט ופרט וליישב תמיהותיהם על כל פרט ובנוגע לדין שלפנינו (לא הוכשר למלאכת שמים וכו') כתב בדף ל"ז אות ט' שהשיגו עליו שלמים וכן רבים שמתבאר מדברי רש"י בשבת ד' כ"ח גבי תחש דהא דלא הוכשר למלאכת שמים וכו' אינו אלא בדבר שיש בו קדושת כתב והשיב שהוא לא בא אלא ליישב לדעת המגן אברהם שבכל המצות קפדינן אטהורים דאיתקש כל התורה לתפילין שאם כן איך הוכשר חלזון למשכן ולציצית ועוד הקשו עליו שהרי מדברי הר"ן מתבאר דרק בשופר הוא שיש לומר שיהא מבהמה טהורה משום דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי אבל לא בשאר מצות והשיב דציצית נמי לזכרון קאתי (לא משום דכתיב וראיתם אותו וזכרתם אלא משום) דאמרינן בסוטה ד' י"ז ובחולין ד' פ"ט דרש רבא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט תכלת וכו' אלא חוט תכלת מאי היא פירש רש"י מה הנאה איכא ומשני דתניא מה נשתנה תכלת וכו' מפני שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד וכפי פירוש רש"י שבחולין שכשהקדוש ברוך הוא מסתכל בכסא הכבוד במצוה זו ששקולה ככל המצות כלומר ועל ידי זה מרחם על ישראל ומושיעם וכו' ואם כן מצות ציצית לזכרון קאתי דומיא דשופר.

ועל ראיית הגאון מוהרש"ל שבנודע ביהודה מדפנות הסוכה דפיל כשר לדפנות כתב באות י"א שרב אחד תירץ דעד כאן לא אמרינן דלא הוכשרו וכו' אלא במצוה עצמה ולא בהכשר מצוה ודפנות הכשר מצוה נינהו והשיב על דבריו דלא היא ודפנות גוף המצוה הוו וכו' (מדברי שניהם מיסתייעא מאי דכתיבנא לעיל בד"ה וגדולה מזו וכו' שיש לחלק בין מצוה עצמה לתשמישי מצוה שהרי גם הרב המחבר לא נחלק עליו אלא משום שדפנות חשיבי גוף המצוה כמובן) וכתב שיש להקשות על סברת הרב מגן אברהם מטלית וציצית של משי ומשי יוצא מן הטמא הוא כדכתב רבינו בחיי וכו' (עיין לעיל בד"ה ותמיה לי קצת ומשם והלאה) ומהירושלמי ריש פרק בתרא דכלאים דממעט צמר גמלים לבגדי כהונה משום שיש לו שם ליווי ותיפוק לי משום דלא הוי מותר בפיך (לשון הירושלמי שם הכי הוא הייתי אומר אפילו פשתן של ים אפילו קנבוס תלמוד לומר צמר ופשתים מה צמר שאין לו שם ליווי אף כל דבר שאין לו שם ליווי ומנין שאין לו שם ליווי וכו' עי"ש שלא הוזכר צמר גמלים בזה כי אם אחר כך לענין אחר ר' יונה עילה בשם ר' לעזר צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן ואינו ענין לבגדי כהונה) ומדתנן בריש במה מדליקין לא בלכש ולא בכלך והוא משי וטעמא לפי שהאור מסכסכת וכו' ותיפוק לי דנר שבת מצוה וגם קשה דאמרינן בש"ס דמדליקין בחנוכה ואמאי הא לאו מותר לפיך הוא וגם בדרבנן אמרינן הכי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וניחא ליה דבמצוה שאינה צריכה להיות במידי דבר אכילה לא קפדינן בהכי אלא דאכתי קשה משמן קיק וכו' ויישב דמאן דסבר מדליקין בהן בחנוכה מפרש שמן קיק כשאר הפירושים שבש"ס ואינו עוף טמא ואי נמי דלא אמרו אלא בשמנים שמה שאין מדליקין בהם בשבת הוא לפי שאין נמשכין אחר הפתילה ושמן קיק נמשך אחר הפתילה ומה שאין מדליקין בשבת הוא משום האי טעמא דאינו מותר לפיך וגם לחנוכה אין מדליקין (כיונה דעתו בכל זה לדברי הרבנים בית שלמה ותורת חסד שהבאתי למעלה):

ואנכי לא ידעתי מה הוקשה לו משמן קיק אחר שכתב לחלק דלא בעינן שיהא בטהורים אלא במצוה שצריכה להיות בעור או בדבר אחר מבהמה אבל במצוה שאפשר לקיימה שלא במין בהמה אפשר לקיימה גם בטמאים אם כן גם משמן קיק לא קשיא שהרי שעוה אף דאין מדליקין בשמן שעוה מכל מקום מותר להדליק בנר של שעוה וכן המנהג במקומות שאין שמן מצוי עיין בסי' תרע"ג ס"א וגם לנר שבת מותר להדליק בנר שעוה כמבואר בדברי הפוסקים בסי' רס"ד הרי דלא בעינן להדלקת נר שבת וחנוכה מידי דבר אכילה דשעוה לאו מידי דאכילה הוא ולכן אף בשמן טמא שפיר דמי ולא בעינן בזה מן המותר בפיך הן אמת שגם מדברי הגאון תורת חסד הנז"ל נראה קצת שסובר שמשמן קיק לולא מה שתירץ (שאין פיסולו משום שאין נמשך אחר הפתילה וכו') הוה קשיא לן מהא דבעינן מותר בפיך למאן דאמר דשמן קיק הוא מעוף טמא מדלא כתב ליישב קושיא זו על פי מה שכתב לחלק בין מצוה שצריכה להיות במין בהמה וכו' אך לדעתי הקצרה נראה פשוט דעל פי חילוק זה לא קשיא תו משמן קיק שהרי הדלקה כשרה במידי דלאו ממין בהמה הוא כמו שכתבתי:

ובשם רב אחד כתב (בדף ט"ל ע"א) שהקשה על המגן אברהם מהירושלמי דסוטה שהבאתי לעיל (בד"ה ובעיקר מה שכתב) דאי בכל המצות בעינן מותר לפיך מאי טעמיה דר' שמעון דמתיר לכתוב על עור טמאה ולמה ליה לבריה למימר שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז בעור טמא תיפוק ליה דבעינן מותר בפיך והרב המחבר כתב ליישב דר' אלעזר בן שמוע דאמר אין כותבין אותה על עור טמאה נוכל לומר שהוא משום דבעינן מותר לפיך ורבי שמעון דאמר כיון דלמחיקה ניתנה למה אינו כותב הכי קאמר כיון דעיקר מצותה היא המחיקה ומטעם זה אינה מטמאה את הידים כדאיתא התם מקמי הכי אם כן לא חשיב העור מגוף המצוה דניבעי מן המותר בפיך ובזה מיישב מאי דלא אשכחן במנעל של חליצה שיהיה של עור טהורה משום מן המותר בפיך דאפילו רבינו תם שהביאו התוספות ביבמות ד' ק"ב דצריך שיהא של טהורה אתי עלה משום דתחש כתיב ולא אמר משום מן המותר בפיך והיינו משום שאין המנעל גוף המצוה אלא החליצה היא המצוה ואף דלגבי מיכתת שיעוריה לא מהניא האי סברא וקיימא לן חלצה בסנדל של עיר הנדחת חליצתה פסולה מכל מקום לענין מן המותר בפיך אית לן האי סברא וכו':

והביא מה שכתב הרב שיירי קרבן שהרמב"ם לא הביא מה שאמרו בירושלמי דמגילת סוטה בעיא על עור טהור ותמה עליו שלא ראה דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות סוטה הלכה ח' שכתב כותב המגילה על עור טהור לעיל בד"ה ואף דאיתא וכו' נמשכתי אחר דברי הרב קרבן העדה ועתה רואה אני שהאמת כן הוא שמפורש בדברי הרמב"ם דמגלת סוטה כותבה על עור טהור ומרן כסף משנה מראה מקום הוא לדברי הירושלמי הנ"ל):

וכן ראיתי שכתב גאון עזנו אבד"ק קאוונא יצ"ו בס' עין יצחק בחלק א"ח סי' ה' אות ז"ך שנעלם מהקרבן העדה דברי הרמב"ם בהלכות סוטה הנ"ל ואנכי חזו"ן הרבתי שכבר קדם רב גדול בדור שלפנינו לערער על הרב קרבן העדה שנעלם ממנו פסק הרמב"ם בהלכות סוטה הנ"ל מר ניהו הרב מראה הנוגה עיין בדב"ק בדף ל"ג ע"א ושם ראיתי שהתפלא על מה שפסק הרמב"ם כהירושלמי הזה והלא מש"ס דילן מוכח דלית ליה דפרשת סוטה בעיא עור בהמה טהורה והוא מדאמרינן בשבת ד' כ"ח ע"ב אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא ונדחק הש"ס לאוקמה לרצועות ואמאי לא קאמר למגלת סוטה אלא ודאי דמגלת סוטה לא בעיא עור טהור ואם כן קשה היכי שביק ש"ס דילן ופסק כירושלמי ותירץ הרב דאולי יש לומר שסובר הרמב"ם דש"ס דילן לא בעי למימר דהא דרב יוסף איצטריך למגלת סוטה שאינה נוהגת בזמן הזה ועדיפא מינה משני דאיצטריך לרצועות דהוא מידי דשכיח בזמן הזה אלו תורף דב"ק ודבריו דחוקים בעיני ויותר נכון לומר לדעת הרמב"ם בפשיטות דמגילת סוטה בכלל תורת ה' היא ולא איצטריך דרב יוסף להכי וכדכתב הגאון הרש"ש שהבאתי למעלה (בד"ה גם ממה שכתב הגאון) או דיש לומר דבעי הש"ס למימר דאיצטריך דרב יוסף אליבא דכולי עלמא לאפוקי סוטה דלר' שמעון כותבין על עור טמאה ובלא זה גם כן במחילת כבוד תורתו אין שום תמיהה על הרמב"ם דבודאי בדבר המפורש בירושלמי ולא נמצא סתירה מפורשת בש"ס דילן לא יוכל לדחות המפורש בירושלמי מפני הוכחה כזאת שיש לדחות בכמה פנים.

ובדף מ' ע"ב כתב דיש להעיר על סברת המגן אברהם דבמכות ד' י"א בספר שתפרו בפשתן דפליגי ר' מאיר ור' יהודה חד אמר כשר וחד אמר פסול מאן דאמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפלין מה תפלין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידים אף כל לתופרם בגידים ואידך כי אתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש עיין שם בפירוש רש"י ואי כדעת המגן אברהם אינו מובן לפי מה שביאר במאמר שט"ח מדברי רש"י והר"ן דגם במידי דלאו בר אכילה כגון זהב ממעטינן מן המותר בפיך (כנז"ל בד"ה שוב הביא) אם כן למה הוצרך בש"ס לסיים מה תפלין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידים וכו' תיפוק ליה מדכתיב למען תהיה ואיתקש כל התורה לתפלין דבעינן מן המותר בפיך וממילא אימעט נמי פשתן דכיון דלאו מידי דבר אכילה הוא לא הוי מן המותר בפיך ובתפלין גופייהו למה לי הלכה תיפוק ליה מתורת ה' בפיך אלא משמע דלאו בכל המצות בעינן מן המותר בפיך רק בכתב הוא דבעינן מן המותר בפיך ויישב ע פי מה שכתב ליישב קושית המהרש"ל בנודע ביהודה מדכשר פיל לדופן סוכה דדוקא במצוה דבעינן שתהיה קיומה במידי דמין אכילה הוא דקפדינן אטהורים ולא בדבר שאפשר להתקיים גם במידי דלאו בר אכילה אם כן בתפירת תפילין וספר תורה אי לאו הלכה לא הוה איכפת לן משום מן המותר בפיך דאף דבעינן תפירה אבל לא מצינו דקפיד שתהיה התפירה במין מאכל:

ומלבד זה נראה דהא דשלא מן מותר בפיך פוסל אינו אלא בדבר שהוא מחלקי המצוה ומעכב בהמצוה אבל בדבר שאינו מהלכות וחלקי המצוה ואינו מעכב בהמצוה רק שעושין לנוי וחיזוק הדבר אין שלא מן המותר בפיך פוסל בו ומצא בספר בני יונה שכתב כן בסי' רע"ח לתפירת עמודי הספר תורה במשי דכל שאינו לעכב כי אם לתוספת שמירה ויפוי לא מיפסל ביה מה שאינו מן המותר וציין לספר חקרי לב יו"ד ח"ג סי' קכ"ג ולפי זה אי לאו ההלכה דתפלין בעו תפירה וכן ספר תורה אי לאו הלימוד בהיקשה מההלכה דבעי תפירה אף שהיה נצרך לתפירה לנוי ולחיזוק לא היה פוסל בו שלא מן המותר בפיך:

וביאר עוד (בדף מ"ב ע"ב) דלפי שיטת רש"י והר"ן שבכל דבר שאינו ראוי לאכילה שייך לפסול משום מן המותר בפיך (כנז"ל בד"ה שוב הביא) אם כן למה הוכשר דיו של מימי עפצים וקנקנתום לכתיבת ספרים תפילין ומזוזות כדכתב הרמב"ם בראשון מהלכות תפילין ואף רבינו תם שפוסל דיו של עפצים מודה בשל קנקנתום ואמאי הא לאו מידי דחזי לאכילה הוא והרי בכתיבה לכולי עלמא קפדינן אלמען תהיה וכו' מן המותר בפיך וזה שאינו ראוי לאכילה ליפסל משום מן המותר בפיך ויישב דכיון דהלכה למשה היא לכתוב בדיו ויש סמך מדכתיב ואני כותב על הספר ובדיו והוראת דיו הוא כל שהוא שחור ביותר כמתבאר מדברי הזהר הקדוש בפרשת תרומה ד' ק"ט ע"א ברעיא מהימנא על פסוק ועשו ארון עצי שטים שדיו הוא מלשון די שהוא הסבלנות והשפלות וכו' אם כן ודאי שדיו של קנקנתום נכלל בכלל הכתוב ואני כותב על הספר ובדיו ולא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך וגם בדיו של עשנים היו מטילים קנקנתום כדמשמע בעירובין ד' ט"ז ובסוטה ד' כשהייתי לומד אצל ר' מאיר הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ואז היה נהוג דיו של עשנים ואפילו לר' ישמעאל נראה דרק מדרבנן אוסר משום פרשת סוטה דסובר מוחקין לה מן התורה כמו שכתבו התוספות שם בד"ה ולהכי לא שייך למיפסל משום מותר בפיך שהרי מצותו בכך (עיין לעיל בד"ה ומה שכתב הרב בתי כנסיות וכו' ובד"ה ועיינתי בספרים וכו' ואתה תחזה מה שיש להעיר על תירוץ זה דמצותו בכך ומה שכתב שגם בדיו של עשנים היו מטילים קנקנתום וכו' יש להעיר שדבריו בזה הם כתדע מן הקושיא שהרי גם על זה יש לנו לדון למה היו מטילים בדיו של עשנים את הקנקנתום ולא חשו משום מן המותר בפיך ולא זו הדרך להביא ראיה מן הקושיא):

שוב הוקשה לו (בדף מ"ג ע"א) דממה שכתב מרן הבית יוסף בסי' ל"ב בדין כריכת התפילין שכתבו הסמ"ק ודעמיה שיש מקפדין שלא לכורכן אלא בקלף כשר (שהבאתי לעיל בד"ה ולפי הנראה) מתבאר דלא פסלינן מידי דלאו בר אכילה משום מן המותר בפיך וכתב ליישב דדוקא המעכב בדיעבד משום מן המותר בפיך הוא דקפדינן במידי דלאו בר אכילה הוא אבל בדבר שאינו מעכב בדיעבד כגון כריכת קלף לא קפדינן במידי דלאו בר אכילה הוא:

ובעיקרא דהאי מילתא דמן המותר בפיך הביא בדף מ"ג ע"ב שהעירו על זה איך אדם והבל ונח הקריבו קרבן לה' והרי לא הותרו לאכול בשר כדאמרינן בסנהדרין ד' ט"ן ע"ב אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם ואיך הותר להם להקריב מה שאינו מותר בפיהם והאריך בזה וכתב בדף מ"ה ע"א ליישב דהא דלמען תהיה בפיך לישראל הוא דנאמר ולא לבן נח אלו תורף הדברים אשר ראיתי להביא משני הספרים הנ"ל מה ששייך למה שעסקנו באות זו והאריך עוד בדין החלזון ולא נטפלתי עתה לעיין בדב"ק בזה:

עוד השגתי עתה (בשאלה) ס' חדש דברי צבי להגאבד"ק אבארניק שנדפס בשנת תר"ן וראיתי שבסי' תקפ"ו (על דברי המגן אברהם שכתב בשם העולת שבת דלא קיימא לן כהא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו') כתב ולדעתי מוכח משבת שם דלא קיימא לן דלא הוכשרו וכו' דהא בדף כ"א ע"א דאיבעייא לן תחש אי טמא היה או טהור היה ואמר רב יוסף מאי תבעי ליה תנינא לא הוכשרו וכו' ושם ע"ב מאי הוי עלה דתחש ופשיט ליה דטהור היה ואם איתא דפסקינן דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה מאי מיבעי ליה בתחש פשיטא דטהור היה דהא נצרך למלאכת שמים אלא ודאי שמעת מינה דלא פסקינן לההיא דמלאכת שמים עכ"ל וכבר העתקתי למעלה (בד"ה ומה שכתב ומיהו המעיין בר"ן) דברי הר"ן בענין זה ותמיה לי על הגאון הנ"ל שלא ראה דברי הר"ן שמכוונים למה שכתב הוא עצמו ופסקו של הרמ"א ודברי הרב מגן אברהם מקורם מדברי הר"ן ואיך לא עיין במקור הדין בהדי דקעסיק באותו פרק באותו מקום:

הנה הבאתי כל הכתוב לחיים בקונטריס הכללים במערכת הלמ"ד בענין זה ועיניך הרואות דדעת הרבה מרבני האחרונים הנז"ל להתיר להדליק בנרות או שמן שיש בו תערובת שומן חזיר משום דלא קפדינן אהא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' אלא במצוה שיש בה כתיבת תורת ה' או במצות שיש בהן קדושה אבל לא במצות דעלמא כדמוכח מדברי הר"ן שלא נסתפק אלא במצות שופר כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ולדעת הגאון בעל ספרי שט"ח ע"ה גם מצות ציצית לזכרון אתיא ושייך בה מן המותר בפיך כמו שכתבתי בשמו למעלה (בד"ה ובספר) אבל בשאר מצות דעלמא לא קפדינן משום מן המותר בפיך ולכן בנר חנוכה ונר שבת נמי שפיר דמי להדליק גם בשמן שאינו מותר בפיך וגם יש שכתבו דאף למאן דקפיד בכל המצות מכל מקום לא קפדינן משום מן המותר בפיך אלא במצות דאורייתא ולא במצות דרבנן כנר חנוכה וכיוצא והגאון בית יצחק יצ"ו המציא טעם אחר להתיר על פי דברי התוספות בשם הירושלמי במגילת סוטה דכיון דלמחיקה נתנה מותר לכתבה על עור טמאה ואף מאן דאסר אינו אלא שמא תאמר איני שותה ונמצא שם גנוז על עור טמא וזה לא שייך בשמן וכו' וכתב גם בשם הגאון מוהרש"ק בספר שנות חיים הנ"ל שכתב מסברא דנפשיה דבהדלקה כיון דלשריפה ניתנה לא קפדינן משום מותר בפיך וכו' והוא כתב על דבריו שנראה לו שהראיה מהירושלמי נכונה מאד.

ולא תעזוב נפשי לשאו"ל מה שיש להעיר קצת בדברי הגאון פחד יצחק יצ"ו (בשו"ת בית יצחק הנז"ל בראש אות זו:

א') במה שתלה קושיתו (מדברי ר' שמעון בירושלמי דמתיר לכתוב מגלת סוטה על עור טמא) לדעת הר"ן ומגן אברהם וכו' שסוברים שהוקשה כל התורה לתפלין ולפי הנראה גם להחולקים בזה וסוברים דלא הוקשה כל התורה לתפילין אלא לענין מצות עשה שהזמן גרמא מכל מקום במצוה שיש כתב כולי עלמא מודו דאינו מותר אלא בטהורים דכל שיש בה כתיבה נכלל בלמען תהיה תורת ה' בפיך ואם כן גם מגלת סוטה בכלל ותיקשי לכולי עלמא ומה גם למה שכתבו מרבני האחרונים הנז"ל דבמידי דקדושה כגון צרכי בית הכנסת וכיוצא אף במצוה דאין בה כתיבה לא שרי אלא בטהורים ואם כן יש לומר דנר חנוכה שאנו אומרים הנרות הללו קודש הן אף דלאו קדש ממש נינהו מכל מקום חשיבי קצת כדברים שיש בהן קדושה דקפדינן בהו אטהורים.

ב') במה שמתבאר מדב"ק שסובר שגם ר' אלעזר בן שמוע דאסר לכתוב מגלת סוטה על עור בהמה טמאה טעמו משום שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז בעור טמא ומזה בא ללמד שבשמן להדלקה שאין שייך חשש שם גנוז וכו' שפיר דמי וכן מתבאר יפה מדברי הגאון יצ"ו שם באות ב' במה שנסתפק במגילה שנכתבה על עור טמאה אם פסולה וכתב דמסתברא דפסולה וכו' וכו' וסיים אך להירושלמי הנ"ל דר' שמעון מתיר לכתוב מגלת סוטה על טמאה משום דלמחיקה עומד ור' אלעזר בן שמוע סובר אין נכתבת שמא לא ימחק ונמצא שם כתוב על טמא משמע דעיקר הקפידה בשביל השם וכיון דמגילה אין בה שם אולי מותר על עור טמאה עכ"ל הרי מפורש יוצא מדב"ק שסובר שטעמו של ר' אליעזר בן שמוע אינו אלא משום שמא השם מוטל בבזיון ור' אלעזר בר' שמעון מפרש טעמו ונימוקו של ר' אלעזר בן שמוע.

ובאמת שכן הייתי חושב גם אני ההדיוט דר' אלעזר בר' שמעון מפרש טעמו של ר' אלעזר בן שמוע שהוא משום שמא לא תשתה וכו' אך זאת היתה לי קודם שראיתי דברי הרמב"ם בשלישי מהלכות סוטה הלכה ח' אבל מדברי הרמב"ם שכתב מביא מגלה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו שאין בו קנקנתום לשמה של אשה כמו הגט עכ"ל מוכח ודאי שסובר שמגלת סוטה מן הדין צריכה להיות על גבי טהורה משום שדינה כספר תורה ולא משום גזרה בעלמא וחשש בזיון לספר תורה ואם כן מוכרחים אנו לומר שסובר הרמב"ם דר' אלעזר בר' שמעון טעמא דנפשיה הוא דקאמר ואין זה טעמו של ר' אלעזר בן שמוע אלא טעמו משום דמגלת סוטה בכלל תורת ה' היא וכיון שר' אלעזר בר' שמעון הכריע כדבריו אף אם אינו מטעמו פסק הרמב"ם כמותו ולפי זה מוכח דלהלכה אין חילוק בדין זה בין דבר העומד להתקיים לדבר העומד למחיקה דבמאי דבעינן מן המותר בפיך אף אם עומד לימחק או לישרף אין לעשותו אלא בטהורים ואזדא ליה טעם ההיתר של הגאון יצ"ו:

ג) נראה לי הדל דאף לרבי שמעון דמתיר לכתוב על עור טמאה משום שניתן למחיקה אין ללמוד מזה היתר לקיים המצוה בדבר טמא למאן דסבר דקפדינן בכל המצות שתהיו בטהורים דמגלת סוטה אינה אלא כהכשר מצוה אבל הדלקת נר חנוכה ונר שבת הדלקה עושה מצוה שגוף המצוה מתקיימת בזה אם כן יש לומר דגם ר' שמעון מודה (אי סבירא לן דגם במצות דרבנן קפדינן אמותר בפיך) דאינה אלא בדבר טהור.

וראיתי שם באות ב' כתב שאחד מהמחברים כתב דאף לדעת המגן אברהם דבעינן בכל המצות ממותר בפיך מכל מקום במצות דרבנן לא בעינן מן המותר בפיך וכתב להוכיח בהיפך וצדד בדבר דיש לומר כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון וכו' ונמשך מזה לענין כתיבת מגילה על עור טמאה אי שפיר דמי או דיש לומר מגילה דברי קבלה וכדברי תורה דמו וכו' וגם באות ד' דבר מזה ורשמתי דב"ק במקום אחר כי אין כאן מקומו ובמה שכתב משום כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון יש להעיר עליו דלפי הנראה סוגיין אזלא דלא אמרינן הכי אלא במצוה דרבנן שיש לה עיקר מן התורה עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הכ"ף אות ק"מ בענין זה וכבר הובא למעלה (בד"ה ולענין דינא מאחר) דברי הגאון מלובלין בספר תורת חסד חלק א"ח סי' ס' דלענין מן המותר בפיך לא נימא כל כך כעין דאורייתא תקון ותו לא מידי (ובמה שכתב שאין לחוש משום הקריבהו לפחתיך אכתוב בזה להלן איה"ש עיין בד"ה ומה שכתב הגאון):

ובאות ד' הביא מה שכתב הרב מוהרש"ל בנודע ביהודה תניינא א"ח סי' ג' דבכל המצות שאין בהם כתיבה ולא קדושה לא בעינן מן המותר בפיך ומני"ר יצ"ו כתב להוכיח כן דהנה להר"ן ודאי אסור ליקח נעל לחליצה מבהמה טמאה דהוי מצוה ואין צריך למה שכתבו התוספות ביבמות ד' ק"ב ד"ה ואנעלך תחש דילפינן מתחש דבעי בטהור עיין נודע ביהודה תניינא אהע"ז סי' קנ"ב דבלא זה פסול לחליצה לפי זה הוא הדין גט דהוי מצוה להרמב"ם (ומטעם זה כותבים על איסורי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו כמבואר בבית חדש ובחלקת מחוקק סי' קכ"ד) אין לכתוב על עור טמאה והרי מבואר במשנה כתבו על יד של עבד כשר אף דעבד לא הוי מן המותר בפיך להפוסקים דאף מת נכרי ועבד אסור בהנאה ועל כרחין דלא בעינן מן המותר בפיך בשאר מצות ואין לומר דעור האדם ודאי לא אסור מן התורה כדכתבו התוספות נדה נ"ה דמכל מקום האדם גופיה לא הוי ממין המותר בפיך והרי עור בהמה טמאה כשנתיבשה אין בה איסור טומאה ורק מכל מקום לא הוי ממין המותר בפיך והוא הדין אדם לדעת האוסרים בשר אדם נכרי ועל כרחין בשאר מצות לא בעינן מן המותר בפיך וזו ראיה נכונה עכ"ל יצ"ו ועם כי לדעתי הקצרה יש הרבה לפלפל בדב"ק בזה ואיה"ש אכתוב במקום אחר כתבתי דב"ק לרגל מלאכתי למען דעת שהגאון הנ"ל יצ"ו דעתו מסכמת לדעת הרבנים עליונים למעלה דלא בעינן בכל שאר מצות מן המותר בפיך:

ומה שכתב הגאון (בית יצחק) יצ"ו ואי משום הקריבהו לפחתיך דמהאי טעמא אסור להדליק בבית הכנסת בשמן שנפל בו עכבר אין זה אלא כשהדבר מאוס מחמת עצמו ולא במה שמאוס מחמת איסור וכן כתב בבשמים ראש סי' ש"ך הנה לנדון שנשאל הגאון דהיינו להדלקת נר חנוכה אין אנו צריכים לחלק בין דבר מאוס מחמת עצמו למאוס מחמת איסור דאף אם נאמר שגם במאוס מחמת איסור אסור מכל מקום אין ראיה מההיא דשמן שנפל בו עכבר וכו' דיש לומר דלהדליק בבית הכנסת דחשיבא מצוה דאית בה קדושה חמיר מה שאין כן במצוה בעלמא וכמו שכתב הגאון מוהרש"ל בנודע ביהודה תניינא סי' ג' לחלק לענין דינא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' בין מצוה שיש בה קדושה למצוה שאין בה קדושה וכן כתב הגאון חתם סופר בסי' ט"ל לחלק בזה כאמור למעלה ומה שקשה לכאורה לחילוק הגאון יצ"ו מהא דקיימא לן בא"ח סי' רצ"ז ס"ג וביו"ד סוף סי' ח"ק שקים מלאים בשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין אף על פי שמותר להריח בהם אין מבדילין עליהם והיינו משום דמאוס לגבוה והרי בשמים הללו לא מאיסי מחמת עצמן אלא מחמת איסור אלמא דגם מחמת איסור הוי מאוס לדבר מצוה וכן קשה לכאורה מדקיימא לן בסי' י"א סעיף ח' המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית והיינו משום דמאיס למצוה אלמא דמחמת האיסור חשיב מאוס אמנם יש לומר דהיינו דוקא במאוס מחמת איסור עכומ"ז או יין נסך דהוי אביזרא דידה כמו שכתבו כן רבני האחרונים אבל מחמת איסור אחר כל שאינו מאוס בעצמו לא הוי מאוס למצוה:

ומה שכתב עוד הגאון בית יצחק בשם הבשמים ראש סי' ש"ך כונתו למה שכתב בכסא דהרסנא על דברי התשובה דסי' ש"ך (שהבאתי למעלה בד"ה וכן מתבאר יפה מתשובה) וז"ל עיין א"ח סי' קנ"ד ויו"ד סי' ק"ב בב"י ורמ"א ואחרונים ואין רבינו חולק על הדין דעכבר הנמצא בשמן דעיקר טעמא התם משום מאיסותא פירוש שהשומן בעצמו מאוס עכשיו מכח העכבר ולא שהאיסור עצמו ענ"י (אולי צריך להיות עב"י והיא תיבת עביד) נמאס מחמת איסורו שהנבילה מגונה היא וכן החזיר אבל החלב וכן שומן החזיר בעינו אינו מאוס ובהכי איירי וכו' אבל כאן תשמיש בגופו של דבר ואין להביא לדבר מצוה הנקראת קדושה דבשר האסור להדיוט ואין להאריך דודאי הדעת נותנת שאין האיסור ממאסו לדבר קדושת בית הכנסת ולא עדיף השמן הזה מאתרוג של ערלה שהוא מצוה שחייבו חכמים ביום טוב שני ויוצאים בו ואין לחלק בין איסור לאיסור עיין במגן אברהם באתרוג שבלע דבר איסור וכו' עכ"ל ודבריו ברור מללו שיש לחלק לענין מצוה בין דבר המאוס מחמת עצמו לדבר שאינו מאוס בעצמו אלא שמחמת איסורו הוא לנו כמאוס וזה כשר לדבר מצוה ואפילו לדבר שיש בו קדושה לולא שישראל קדושים נהגו סלסול בדבר שיש בו קדושה כדכתב בגוף התשובה שבבשמים ראש הנז"ל:

אמנם מדברי הרב פרי מגדים במשבצות סי' ל"ב ס"ק ז"ך מתבאר שסובר שגם אם אין הדבר מאוס בעצמו בכל זאת מחמת האיסור נחשב מאוס שכתב נסתפקתי עור של איסור הנאה שור הנסקל ועבודה זרה מה דינו לבתים ולתפלין וכו' עיין באבן העזר סי' קכ"ד בחלקת מחוקק ובית שמואל והוא הדין תפילין דאותיות פורחות באויר באם הקלף מדבר הטעון שריפה ומיהו בלאו הכי ה"ז (הרי זה) מאוס למצוה כמו שופר של ע"ז וכו' עכ"ל הרי דכייל ותני עור של שור הנסקל ושל ע"ז ועל שניהם הוא אומר דבלאו הכי מאיס למצוה אף על גב דעור של שור הנסקל אינו מאוס מחמת עצמו וגם אין בו אביזרא דע"ז ובכל זאת קאמר דמאיס למצוה (דדוחק לומר שדבריו אלו הם רק לגבי עור של ע"ז) ומביא ראיה לזה מדין שופר של ע"ז אלמא פשיטא ליה דאף בדבר שאינו מאוס בעצם ואף אין בו משום אביזרא דע"ז חשוב מאוס מחמת האיסור ואם כן לדבריו יש לומר דהוא הדין לנר שיש בו תערובת שומן חזיר (ואין בו ששים לבטלו דמסתמא בהכי הוא דמיירי הגאון בית יצחק יצ"ו כמובן) דהוי מאוס מחמת האיסור ואינו כשר להדלקת נר חנוכה ואולי יש לדחות שמאוס מחמת איסור לא חשיב מאוס לגבי מצוה דרבנן וזה דוחק מכמה אנפי:

ויותר נראה לומר דמאי דמשמע מדברי הרב במשבצות הנ"ל דגם מחמת האיסור הוי מאוס למצוה אינו אלא באיסור שאסור גם בהנאה כשור הנסקל וע"ז וכיוצא אבל באיסור בעלמא שמותר בהנאה גם הוא מודה דאינו מאוס לגבי מצוה מחמת האיסור.

אלא שמדברי הרב פרי מגדים בסי' תרע"ג באשל אברהם סק"א מתבאר שמחמת איסור אף שאסור בהנאה לא חשיב מאוס למצוה שכתב לבאר איזה פרטי דינים ואלו הם שמן ערלה ותרומה טמאה צריך עיון אם נימא מיכתת שיעוריה דבעי חצי שעה או דילמא כל להדליק שרי ועיין בשס"ה בלחי ובתוספות עירובין ואיסורי הנאה שריין במצות אף דרבנן דלאו ליהנות ניתנו דלא קיימא לן כהרז"ה וכו' ושופר ולולב ביום שני בנדר הנאה יוצא בו שמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה אמתניתין קאי ולא הזכרו במשנה איסורי הנאה במקום שמשימין חמאה בחלב ועושים נרות שרי לנר חנוכה דלאו ליהנות ניתנו עיין שו"ת שער אפרים עכ"ל הרי מפורש יוצא מדבריו אלו שדבר שאינו מאוס מחמת עצמו כגון שמן של ערלה ותרומה טמאה ושל בשר בחלב מותרים להדלקת נר חנוכה משום דמצות לא ליהנות ניתנו ולמה לא יהיו אסורים משום מאוס לדבר מצוה אלא מוכרח שסובר הרב שדבר שאינו מאוס בעצם אין האיסור משוי ליה למאוס אף שהוא אסור בהנאה וכן מתבאר מדברי הרב שער אפרים שהתיר להדליק בנר האסור מחמת בשר בחלב מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו ומדלא חייש משום מאוס למצוה מוכח דמחמת האיסור לא חשיב מאוס (ועיין במה שרשמתי למעלה באות ד' בדין חמאה שנאסרה משום בשר בחלב ובמה שכתב הרב אשל אברהם דלא הוזכרו במתניתין איסורי הנאה יש לתמוה הא תנן בהדיא ולא בשמן שריפה והיינו תרומה טמאה ולפי הנראה כאן שנה רבי אליבא דרב חסדא בדף כ"ג סוף ע"ב דמוקים למתניתין ביום טוב שחל בערב שבת עי"ש ודוחק) וזה שלא כמו שנראה מדבריו בסי' ל"ב במשבצות הנ"ל דבאיסורי הנאה כשור הנסקל וע"ז אסור למצוה וצריך עיון ולפי זה אשכחנא תנאי דמסייע להגאון בית יצחק יצ"ו והם הרבנים שער אפרים ופרי מגדים הנ"ל דנקטי הכי דבמה שאינו מאוס בעצם לא אמרינן דליהוי כמאוס לדבר מצוה מחמת האיסור וצריך להתיישב במה שכתבו התוספות בפרק כיסוי הדם דף פ"ט בד"ה והתניא דאף אם נאמר דשרי לכסות בעפר ע"ז לכתחלה כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה דלענין כיסוי לא חיישינן ממאי דמאיס והרב תורת חיים שם כתב על דבריהם דאין סברא לומר כן דכיון דמאיס מחמת איסור הוא אין לחלק בין מצות כיסוי לשאר מצות וכו' לכן נראה דדוקא בעפר עיר הנדחת הוא דמכסין לכתחלה כיון דאפרה לאו מע"ז קאתיא לא מאיסא אבל בעפר ע"ז עצמה אסור לכסות משום דמאיס עכ"ל נמצא דלדעת התוספות לא בכל המצות קפדינן משום מאוס אף באיסורי ע"ז ולהרב תורת חיים בדבר של עיר הנדחת לא קפדינן אף דאסור בהנאה ורק בשל עכומ"ז הוא דקפדינן משום מאיס כל זה כתבתי על פי מה שכתוב בפרי מגדים שלפני (הוא דפוס ווארשא שנת הפרי מגדים לאורח) דברי המשבצות בסי' ל"ב כמו שכתבתים למעלה אך עיינתי עתה בפרי מגדים דפוס זיטאמיר שנת תרכ"ג וראיתי שבמקום מה שכתוב בדפוס וארשא ומיהו בלאו הכי ה"ז (שפתרונו הרי זה) מאוס לגבוה כתוב בדפוס זיטאמר בלאו הכי ע"ז מאוס וכו' ופתרון ע"ז היינו עכומ"ז ולפי זה מוכח מדבריו שבסי' ל"ב דדוקא מה שאסור משום לתא דע"ז הוא דחשיב מאוס משום האיסור וכונת הרב לפשוט חדא מתרתי דהוה מבעיא ליה בעור של שור הנסקל ושל ע"ז ופשיט חדא מיהא דעור של ע"ז בלאו הכי פסול משום מאוס וכלומר אבל בעור של שור הנסקל לא אמרינן שהוא מאוס והיינו משום שאינו מאוס בעצמו ולפי זה גם מדבריו שבסי' ל"ב אנו למדין שדעת הרב היא שאפילו דברים האסורים בהנאה לא חשיבי מאוס למצוה (כל שאינו מאוס בעצם) ודבריו מתאימים והיו לאחדים עם מה שכתב בסי' תרע"ג הנ"ל שמתבאר שסובר שכל שאינו מאוס בעצם אף אם אסור בהנאה לא חשיב מאוס למצוה וכדעת הרב כסא דהרסנא שהביא הרב בית יצחק יצ"ו ולמדנו עוד דאף במצוה שיש בה קדושה כבתים של תפילין ועור התפלין לא חשיב מאוס לגבוה משום האיסור:

ואני אמרתי בחפש"י בספרן של צדיקים בזה וראיתי שהרב פתח הדביר בחלק ג' בסי' רס"ד אות ה' אחר שהאריך בדין מאוס לגבוה ומאוס למצוה כתב בדף ע"ב ע"ד (בד"ה אלא) שכל מה שכתב לא נצרך אלא להתלמד במקום אחר לפי שנראה דמאיס לגבוה לא שייך אלא באיסור עכומ"ז שנתבטל אבל בשאר איסורים שנתבטלו לא שייך מיאוס שהרי כל הבעיות דבעו בש"ס בעבודה זרה דף מ"ז אי מאיסי למצוה כולהו גבי עכומ"ז איירו וכן מה שכתב מרן בסי' י"א סעיף ח' וסי' קנ"ד סעיף י"א וסי' תקפ"ו סעיף ג' וסי' תרמ"ט וביו"ד סי' לק"ט כולהו באיסור עכומ"ז איירו גם תשובת הרשב"א ביין נסך דאביזרא דעכומ"ז הוא איירי והגם שכתב בתוך דבריו דכל שיש בו איסור מעורב אפשר דממאיס למצוה ולא כתב להדיא איסור עכומ"ז מכל מקום עין רואה דנדונו בסוג עכומ"ז איירי ואם כן באיסור הנאת ערלה דנתבטלה מה מיאוס שייך בה וכן ראיתי להרב שער אפרים סי' ל"ח שכתב להדיא בריש התשובה דטעם מאוס לא שייך בשאר איסורי הנאה רק בעכומ"ז מטעם דמאיס לגבוה ואחר שהניח יסוד זה הביא ראיה להתיר בנדונו מפרק לולב הגזול דף ל"ד דתנן אתרוג הגזול וכו' של ערלה ותרומה טמאה פסול ובגמרא יהיב טעמא על אשירה ועיר הנדחת דמכתת שיעוריה וערלה לפי שאין בה היתר אכילה או שאין בה דין ממון ופירש רש"י לאו שלכם הוא מוכח טעמא דכתב רחמנא לכם הא לאו הכי הוה אמינא דגם ערלה ותרומה טמאה כשר לאתרוג אף שאסור בהנאה אף שהיא מצוה דאורייתא כל שכן בנדונו שהיא מצוה דרבנן עי"ש וכדבריו נראה לי לדקדק מדברי הרב פרי מגדים במשבצות סי' ל"ב אות ז"ך נסתפקתי עור של איסור הנאה שור הנסקל או עבודה זרה מה דינו לבתים ולפרשיות וכו' ומיהו בלאו הכי ע"ז (עבודת כוכבים) מאיס לגבוה כשופר של עכומ"ז וכו' הרי דאחר שקבע ספקו על שור הנסקל ועבודה זרה פשיט ליה לפסול בעכומ"ז משום מאיס ולא אהני ליה האי טעמא גם לשור הנסקל שמעת מינה פשיטא ליה דדין מאיס לא נאמר למצוה אלא באיסור עבודה זרה, לבד ולא שאר איסורין אפילו איסורי הנאה כשור הנסקל אלו דברי הרב פתח הדביר שם:

ומובן שהיתה גירסתו בפרי מגדים כגירסת דפוס זיטאמיר הנ"ל ואילו ראה הרב דברי הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תרע"ג הנ"ל היה שמח לקראתם שמשם מתבאר יפה שדעתו לדינא כמו שדקדק מדברי שבסי' ל"ב דדוקא בדבר שיש בו סרך עבודה זרה הוא דשייך לומר דאינו כשר למצוה (כמו שאינו כשר לגבוה) אבל מחמת איסור אחר לא הוי מאוס למצוה ובמה שכתב (בפתח הדביר) ואם כן באיסור ערלה דנתבטלה מה מיאוס שייך בה וכו' יש לפקפק דמשמע דכונתו לומר דערלה אם לא נתבטלה מיהת שייך בה מיאוס ולזה מביא שכן ראה להרב שער אפרים וכו' וקשה שמדברי הרב שער אפרים מתבאר דכי אמרינן דמשום איסור אחר לא חשיב מאוס היינו אף אם לא נתבטל האיסור שהרי נדונו לפי הנראה הוא מה שכתב בשמו הרב באר היטב בריש סי' תרע"ג שנשאל אי שרי להדליק נר חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדרה של בשר בן יומו שנאסרה מחמת שלא היה ששים ופסק דמותר עכ"ל הרי דאף כשלא נתבטל האיסור הנאה סובר הרב דאין משום מאוס לגבוה בשאר איסורין חוץ מאיסורי עבודה זרה וכן בדין מהראיה שהביא מאתרוג של ערלה וכו' וכן מתבאר מדברי הרב פרי מגדים לפי מה שדקדק מדבריו שסובר דבעור של שור הנסקל ליכא משום מאוס למצוה אלמא דבגוף האיסור עצמו סברי מרנן השער אפרים ופרי מגדים דליכא משום מאוס לגבוה וכל שכן בתערובת אף אם לא נתבטל האיסור נראה פשוט דלדעתם אין חשש משום מאוס למצוה כל שאינו מאיסורי עבודה זרה שלא כמו שנראה מדברי הרב פתח הדביר שדוקא באיסור דעלמא שנתבטל הוא דליכא משום מאיס למצוה:

וכתב הרב (פתח הדביר) שם להכריח מסוגיית הש"ס בזבחים דף ע"א ע"ב אמתניתין כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות וכו' תנינא חדא זימנא כל האסורין לגבי מזבח וכו' עד אי מהכא הוה אמינא הני מילי קדשים דמאס אבל חולין דלא מאיס איסורי הנאה ליבטלו ברובא וכו' חשיבי ולא בטלי וכו' דשאר איסורין דבטלי הא מאיסי לגבוה אף דלאו מאיסורי עבודה זרה נינהו ועוד הוכיח כן מדברי הירושלמי בפרק קמא דביכורים הלכה ב' עלה דתנן התם דהגזלן אינו מביא ביכורים מצוה כגבוה הן או אינן כגבוה וכו' ודחה ראית הרב שער אפרים מש"ס דסוכה הנ"ל דיש לומר דאיצטריך טעמא דאין בו דין ממון כדי לפסול אפילו בדיעבד ושוב כתב ליישב סברת הרבנים הנ"ל דדוקא לקרבן הוא דמוכח מהש"ס דזבחים דגם בשאר איסורי הנאה איכא משום מאיס לגבוה וכן ביכורים דהוו קרבן אבל לא לא למצות דלגבי מצוה לא אמרינן מאיס אלא בעבודה זרה ואביזרא:

שוב כתב דמכל מקום אין סברתם מוסכמת שהרי הרב הלבוש בסי' תרמ"ט סעיף ד' בדין אתרוג המורכב כתב דכיון שנעשה בו עבירה מאיס למצוה ומביא ראיה מבהמת כלאים לקרבן אלמא סבירא ליה דמצוה שוה לקרבן לאסור משום מאיס אף בשאר איסורין וכן מוכח מדברי הרב טורי זהב בסי' י"א סק"ח שפסל ציצית גזולה משום מאיס למצוה ורצה לומר דלא פליגי דהרב הלבוש והרב טורי זהב כתבו כן למצוה דאוריתא אתרוג וציצית אבל בנר חנוכה דאיירי הרב שער אפרים מודו לסברתו דלא אמרינן מאיס אלא לגבי עבודה זרה ולא הונח לו לפי שמדברי הרב שער אפרים לא משמע שסובר לחלק כן אלא גם בדאוריתא סובר דלא אמרינן מאיס למצוה בשאר איסורין וכן דעת הרב פרי מגדים בדין עור של שור הנסקל לתפילין ונמצא שהמחלוקת במקומה עומדת ומסיק בנר שבת דאיירי ביה הרב (בנר של שמן ערלה) דלענין הלכה יש להחמיר שהרי הרב צמח צדק סובר דעונג שבת הוי דאוריתא (והדלקת נר שבת בכלל עונג שבת) והרב משבצות זהב כתב דבריו בסי' רס"ד גבי נר שבת וכיון דהוי דאוריתא שייך דין מאוס לגבוה גם בשאר איסרין דלאו עבודה זרה נינהו והגם דהרבנים שער אפרים ופרי מגדים הנ"ל לא סברי הכי יש להחמיר כהרבנים לבוש וטורי זהב דרב גוברייהו ורב חילייהו אלו תורף דב"ק בענין זה.

ונראה מדבריו דבנר חנוכה שהיא מצוה דרבנן אליבא דכולי עלמא נקטינן כדכתב הרב שער אפרים דבדבר שאינו מאוס מצד עצמו אלא מחמת האיסור יש לחלק בין איסורי עבודה זרה לשאר איסורין דבשאר איסורין לא קפדינן בנר חנוכה משום מאוס למצוה מחמת האיסור וכן בדין שהרי לא מצינו חולק על סברא זו ומדברי הרבנים לבוש וטורי זהב אין סתירה שהרי הם אמרו כן במצוה דאורייתא כלולב וציצית אבל במצוה דרבנן נוכל לומר שגם הם מודים לדעת הרב שער אפרים ומה גם דמצינו להרב כסא דהרסנא שבבשמים ראש שהביא הגאון בית יצחק יצ"ו שסובר דלא נאמר כלל דין מאוס לגבי מצוה אלא במאוס מצד עצמו ולא במאוס מחמת איסור ומשמע שסובר כן אף במצוה דאוריתא ועל כל פנים במצוה דרבנן נראה ודאי דשפיר דמי לסמוך על זה לענין דינא דקמן בנרות או שמן שיש בהם שומן חזיר דמותר להדליק בהן נר חנוכה:

ומצאתי את שאהבה נפשי ידידי הרה"ג מוהרש"א רעזעכטא יצ"ו בספרו הנחמד ביכורי שלמה שנדפס חדש ממש בהתשובות אשר בהשמטות הספר בסי' ב' שפלפל בחריפותו ובקיאותו בתשובת הגאון מפראמישלא (בספרו בית יצחק הנ"ל) יצ"ו ועם כי אין בידי עתה לעיין היטב בדב"ק בכל זאת איידי דחביבים לי ארשום תורף דבריו ואם יש לי להעיר אכתוב בס"ד מה שנראה לדעתי הקצרה ואלה הדברים באות א') הביא מה שכתב בבית יצחק דלכאורה נראה דאין להדליק נר שבת וחנוכה בדבר טמא על פי דברי הר"ן והרמ"א ומגן אברהם בסי' תקפ"ו וביאר בכונתו שמה שהוצריך להביא מדברי הרמ"א ומגן אברהם הוא שבדברי הר"ן יש לומר דדוקא בשופר הוא שסובר כן מטעם כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי אבל בשאר מצות מודה הר"ן דלא קפדינן ולזה הביא מדברי הרמ"א ומגן אברהם ועל זה כתב באות ב') לדחות דיש לומר שגם הר"ן סובר שבכל המצות בעינן מן המותר בפיך ומה שהוצרך לומר בשופר הטעם דכלפנים דמי הוא לפי שהיה סלקא דעתין לומר דכמו שאין בשופר הגזול משום מצוה הבאה בעבירה לפי שאין המצוה בגופו אלא בקול ואין גזל בקול כדאיתא בירושלמי ובהרמב"ם הכי נמי אין להקפיד בו בטהור לפי שאינו אלא בקול משום הכי הוצרך לומר דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ואינו אלא בטהור אבל בשאר מצות דבגופו הוא יוצא פשיטא ליה להר"ן דאינו אלא בטהור:

ולי ההדיוט בהורמנותיה דמר יש לפקפק בדבריו:

א) איך הפה יכולה לדבר דפשיטא ליה להר"ן דבשאר מצות קפדינן אטהורים (והיינו משום דהוקשה כל התורה לתפילין וכדעת הרב מגן אברהם דמשמע ליה הכי מסוגיא דקידושין דכי היכי דאיתקש כל התורה לתפילין למצות עשה שהזמן גרמא הכי נמי איתקש לטהורין) דהא חזינן דהר"ן מסיק בשופר בצריך עיון משום דבמשכן גופיה מבעיא לן מאי הוי עלה דתחש כמו שהעתקתי לשונו למעלה (בד"ה ומה שכתב ומיהו המעיין בר"ן) ואם כל הסלקא דעתין דהר"ן בשופר הוא משום שאינו יוצא אלא בקול ולזה כתב דכלפנים דמי ולכן שפיר קפדינן ביה נמי כמו בשאר מצות אם כן מה מקום להצריך עיון בשופר ומאי שנא מכל המצות דפשיטא לן דקפדינן בהו אטהורים ואיך נוכל לומר דבתחש גופיה מספקא ליה לש"ס דמי גרע דבר שבמשכן משאר כל המצות דבעינן בטהורים:

ב') אי פשיטא לן בכל המצות דבעינן טהורים משום דהוקשה כל התורה לתפילין מי שם פה לחלק מדעתו ולהוציא מצות שופר מכלל ההיקש דכל התורה כולה ובפרט להקל על פי זה ולהכשיר טמאים לשופר משום שאינו יוצא בגופו אלא בקול הא ודאי לא מסתברא כלל:

ג') ואם תמצא לומר דסברא אלימתא היא ומפקא להיקשא אם כן מאי אהני לן דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי דכי כלפנים דמי מאי הוי הלא כי היכי דמהניא האי סברא לאפוקי שופר דלא נילף מהיקשא דכל התורה הכי נמי יש לומר דאהניא למעוטי שופר משאר דברים שבמשכן משום שאינו אלא בקול ואם הר"ן נתכוון למה שכתב הרב יצ"ו היה צריך להביא איזה דבר שבמשכן שאינו אלא בקול ואפילו הכי קפדינן בטהורים אלא ודאי מוכח דלא אסיק אדעתיה דהר"ן שיש לחלק בזה ולדמות מאי דבעינן טהורים לדין מצוה הבאה בעבירה ולומר דבדבר שאין בו משום מצוה בעבירה כגון שופר הכי נמי אין בו קפידא שיהיה בטהורים אלא דברי הר"ן הם כפשטם דלולא הטעם דכלפנים דמי לא היה מקום להסתפק בשופר אם מותר בטמאים משום שבמצוה שאין בה כתיבת תורת ה' לא קפדינן שתהיה בטהורים וכמו שהבינו כמה מרבנן קדישו שרשמתי למעלה בענין זה ועל הרב מגן אברהם המה ראו כן תמהו שמדברי הר"ן מתבאר היפך סברתו וגם על הרמ"א בהגהה הן רבים אשר היו תמהי"ם איך פסקיה בסכינא חריפא דפסול והלא הר"ן מסיק בצריך עיון והוא עצמו בדרכי משה כתב דטוב להחמיר דמוכח דשלא מן הדין הוא זה אלא מצד חומרא בעלמא ולכן כתבו שבשעת הדחק שאין לו שופר אחר כי אם שופר מטמאה כשר עיין להרבנים דברי מנחם ופרי מגדים באשל אברהם בסי' תקפ"ו תוך סק"ג ובשאר מפרשי השלחן ערוך וכל זה נראה שלא כדברי הרב יצ"ו שהרי לדבריו הר"ן פשיטא ליה דבכל המצות קפדינן בטהורים ומאי דהוה סליק אדעתין להקל משום שאינו אלא בקול כבר דחאו הר"ן משום דכלפנים דמי סוף דבר לדעתי הקצרה אין דבריו מוכרחים ונכונים בזה במחילת כבוד תורתו הרמה:

ותורף דברי פלפולו הזך שבאות ג' וד' הוא שהביא מה שכתב הגאון בית יצחק יצ"ו בטעם היתר נר חנוכה במה שאינו מותר בפיך דכמו שאמרו בירושלמי כיון דלמחיקה עומדת מותר לכתבה על עור טמאה והכי נמי בנר כיון דעומד לשריפה לא קפדינן משום מותר בפיך ולזה הביא מה שכתב הגאון מנחת חינוך בפרשת נשא מצוה שס"ה (בדף י"ב ע"ב תוך ד"ה ונתיישבתי) שלפי דברי הירושלמי הנ"ל נראה דאם עבר וכתבה על עור טמאה כשרה כי מחמת המגילה לא הקפידה תורה רק מחמת הגניזה אבל כשרה היא גם פשוט שאם כתב על טמאה מצוה שימחקנה וישקה אותה שאם יכתוב אחרת יצטרך לגנוז את זו ונמצא שם גנוז על עור טמא לכן ודאי ימחוק מגילה זו וכתב על דבריו דאף שדבריו ברורים כשמש בדעת הירושלמי מכל מקום אין נראה כן להלכה שהרי מלשון הרמב"ם בשלישי מהלכות סוטה מביא מגילה של עור טהור כספר תורה וכותב עליה מוכח שדינה כספר תורה ממש דמפני זה דקדק וכתב כספר תורה ואף אם נכתבה בדיעבד על עור טמאה לא מהני מידי דלא כדמשמע מהירושלמי לפי טעמו ולמד כן הרמב"ם מדקיימא לן בש"ס דילן דהוקשה כל התורה לתפילין כדכתב המגן אברהם ואף להחולקים על המגן אברהם בזה מכל מקום במצוה שיש בה כתיבת תורת ה' מודו דבעינן מן המותר ומגילת סוטה גם היא כתיבת תורת ה' דכיון דלא מצינו בש"ס דילן לחלק בין לא ניתנה לימחק וכו' מוכח דש"ס דילן לא סבירא ליה כהירושלמי בחילוק זה ונקיטינן כש"ס דילן לכן כתב הרמב"ם שדינה כספר תורה ואם כן אף בדיעבד לא מהני אלו תורף דב"ק שם:

שש אנכי על אמרותיו כי הוא תנא דמסייע למה שכתבתי אל ההדיוט על דברי הגאון בית יצחק יצ"ו דמלשון הרמב"ם מוכח דמן הדין צריכה מגילת סוטה עור טהור כספר תורה אלא דבהא חלוק עלי כי אני הדל כתבתי שהרמב"ם סובר דטעמו של ר' אלעזר בן שמוע דאמר אין כותבין מגילת סוטה על עור טמא הוא משום שדינה כספר תורה דבמידי דאיכא כתב קפדינן ודאי אטהורים ור' אלעזר בר' שמעון לאו טעמיה דר' אלעזר בן שמוע קאמר אלא סברא דנפשיה להכריע כר' אלעזר בן שמוע דאף אי נימא כדסבר אבוה דכיון דלמחיקה ניתנה משונה מגילה זו משאר כתב שבתורה מכל מקום משום שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור טמא יש להצריך עור טהור ולפי זה פסקו של הרמב"ם מקורו טהור מדברי הירושלמי ופסק כר' אלעזר בן שמוע משום דר' אלעזר בר' שמעון קאי כוותיה א שאין שוים בטעמם ומה גם דאפשר לומר דלקושטא גם ר' אלעזר בר' שמעון סובר דמן הדין צריך לכותבה על עור טהור כספר תורה ולדבריו דר' שמעון קאמר דאף אי נימא דמשום שניתנה לימחק אין דינה כשאר כתב שבתורה מכל מקום משום חשש בזיון יש להצריכה עור טהור זו היא שיטתי לדעת הרמב"ם:

אמנם לא כן היא שיטת הרב בכורי שלמה יצ"ו אלא כולהו תנאי דבירושלמי הנ"ל סברי מרנן דבמגילת סוטה כיון שניתנה למחות לא קפדינן מדינא אטהורים רק משום חשש שמא תבא לידי בזיון אם לא תאבה האשה לשתות דר' אלעזר בן שמוע ור' אלעזר בן שמעון חיישי להכי ור' שמעון לא חייש להכי ולפום שיטתיה שפיר קאמר דכיון דש"ס דילן לא סבירא ליה הכי דהא לא אשכחן בש"ס דילן דמפליג בין כתב שלא ניתן לימחק לכתב שניתן לימחק נקיטינן כתלמוד דידן וכל לגבי דידי כוותיה דידי מסתברא דהכי משמע לי דעת מרן כסף משנה שהרי דינו של הרמב"ם הנ"ל את מקורו הערה מהש"ס ירושלמי הנ"ל ובשלמא לדידי ניחא אבל לדברי הרב יצ"ו דש"ס דילן פליג על הירושלמי במה שנוגע לענין מן המותר בפיך דהירושלמי לית ליה הא דמן המותר בפיך למגילת סוטה כיון שניתנה לימחק וש"ס דילן אית ליה מן המותר בפיך גם במגילת סוטה שניתנה לימחק (כן כתב שם גם באות ה' דפליגי תרי תלמודי בהכי עי"ש) והרמב"ם פסק כש"ס דילן אינו נכון מה שמרן כסף משנה מראה מקום לדברי הרמב"ם הנ"ל (דמוכח דסובר דבעינן במגלת סוטה ממותר בפיך כמו בספר תורה) לדברי הירושלמי הנ"ל דהא אדרבא מהירושלמי מוכח דאין הפיסול משום דבעינן מן המותר בפיך אלא משום חשש בזיון ונפקא מינה לדיעבד וכו' כמו שהביא הרב יצ"ו בשם הרב מנחת חינוך אבל לפי שיטתי אתי שפיר דודאי גם הירושלמי סובר להא דמן המותר בפיך גם במגילת סוטה וזהו טעמו של ר' אלעזר בן שמוע ופסק הרמב"ם כמותו כאמור:

ובאות ה' כתב להסביר מחלוקת ר' שמעון ור' אלעזר בן שמוע על פי פלוגתא דכל העומד לזרוק וכיוצא כזרוק דמי דר' שמעון סובר כל העומד לזרוק כזרוק דמי בדבר העומד לכך דהיינו שמצוה לזרקו וכיוצא ור' אלעזר בן שמוע נמי סובר גם כן כל העומד לזרוק וכו' כזרוק דמי אלא שסובר דמגילת סוטה לא הויא עומדת לימחק דשמא לא תאבה האשה וכו' ולהלכה לא קיימא לן כר' שמעון שסובר כל העומד לזרוק וכו' כמבואר באהע"ז סי' קכ"ד בבית שמואל ולכן פסק הרמב"ם דלא כר' שמעון אלו תורף דב"ק וגם בזה כיונתי אני הדל לדעת הרב יצ"ו כמו שכתבתי בחלק הכללים הנ"ל (בד"ה ובעיקר מה שכתב) אפס כי עז מה שכתב בפשיטות דקיימא לן דלא כר' שמעון בהא דכל העומד וכו' תמיה לי איך כתב כן ובאמת אינו פשוט לומר כן כמו שמתבאר להמעיין בכל מה שרשמתי בחלק הכללים במערכת הכף אות קמ"ב הנ"ל:

שוב רצה להוכיח דש"ס דילן בשבת ד' כ"ח סובר דמגילת סוטה כיון דלמחיקה ניתנה מותר לכתבה על עור טמא שאם לא כן למה לא תירצו בש"ס דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים וכו' איצטריך למגילת סוטה ודחה זה על פי דברי הגאון בהגהות הרש"ש (שהבאתי בחלק הכללים במערכת הלמ"ד אות פ"א שנעתקה בקונטריס זה למעלה בד"ה גם ממה שכתב) דמגלת סוטה נפקא מלמען תהיה תורת ה' וכתב שצדקו דבריו דהא אמרינן דסוטה מוחקין לה מן התורה (בסוטה ד' כ' ע"ב) ואם כן דמיא לספר תורה וסיים אם כן מוכח שסוברים הבית אפרים והגהות הרש"ש שדעת ש"ס דילן דפרשת סוטה דומה לתורה וצריך ממותר בפיך כמו בתורה ועיין הגהות מצפה איתן שם שהקשה דמאי בעי בש"ס מאי הוי עלה דתחש הא מאי דהוה הוה עי"ש ולפי מה שהעליתי אתי שפיר כיון דנפקא מינה גם לענין מגילת סוטה ע"כ דבריו יצ"ו ודבריו אלה נפלאו ממני שהרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב שצדקו דברי הגאון הרש"ש דודאי מגלת סוטה בכלל למען תהיה תורת ה' בפיך היא ואם כן איזה נפקא מינה איכא מדרב יוסף למגילת סוטה מאחר דגם היא נפקא לן מתורת ה' בפיך ועוד האריך שם במה שכתב הגאון בית יצחק יצ"ו לענין מגילה על עור בהמה טמאה ובדין מגילת סוטה שכתבה בלילה וכיוצא ולא פניתי לעיין בכל זה כעת:

ועל הראיה שהביא הגאון בית יצחק דלא קפדינן בשאר מצות שתהיו בטהורים מדכותבין על יד של עבד וכו' כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ובאות ד' הביא) נשא ונתן ידידי הרה"ג בכורי שלמה שם באות י"ט והלאה ובאות כ"ב כתב לדחות ראיתו על פי מה שכתב בתורת חסד סי' ס' (שהבאתי בקונטריס הכללים מערכת הלמ"ד אות פ"א בד"ה ואחר שדחה ראיה הנ"ל) דדוקא במצוה שצריכה להיות בעור בהמה או בשאר דבר ממין בהמה הוא דקפדינן שתהיה בטהורים אבל מצוה שאפשר לקיימה בעצים ואבנים כדופן סוכה וכיוצא לא בעינן שתהיה בדבר טהור וכתב שגם בספר חקר הלכות אות מ' כתב חילוק זה ואם כן נסתרה ראית הגאון בית יצחק יצ"ו מההיא דגט על יד של עבד דהא בכתיבת גט לא בעינן עור דגם נייר כשר כדאיתא באהע"ז סי' קכ"ד ס"ב ונייר לאו בר אכילה ולכן אין צריך מן המותר בפיך אלו תורף דב"ק יצ"ו וכתב שבספר חקר ההלכות יישב בזה הקושיא משמן קיק עי"ש ובמה שכתבתי בקונטריס הכללים הנ"ל בענין זה על דברי הספר ע"ה (בד"ה ואנכי לא ידעתי) וגם במה שהבאתי שם בשם הגאון ראשית בכורים (בד"ה ולענין עמודי הספר תורה וכו' ומשם והלאה):

ובסוף התשובה העלה הרה"ג בכורי שלמה יצ"ו דנרות או שמן שיש בו תערובת שומן חזיר יש לאסור לנר חנוכה משום דמאיס למצוה ואיכא משום הקריבהו נא לפחתיך כדכתב הרשב"א ופסקו הרמ"א ביו"ד סי' ק"ד סעיף ב' ובסימן ק"ח סעיף ו' בפלפלים שמשימים הנכרים בתוך קנקני היין לתת טעם ביין אף דמותר להריח בהם לפי שאין היין נותן בהם ריח ואין עושין כן ליתן היין טעם בתבלים אלא אדרבה ליתן התבלים טעם ביין ושרי להריח מכל מקום לבשמים דהבדלה אסור משום הקריבהו לפחתך כיון דמאוס למצוה ותמה גם על הגאונים שער אפרים (שפלפל בחמאה שנאסרה משום בשר בחלב אם כשרה לנר חנוכה) ותורת חסד ומוהרש"ק שהעלו להקל בשמן שיש בו תערובת דבר אחר ולדעתו מפני האיסור וגם בלא האיסור הוא דבר מאוס אסור לגבוה משום הקריבהו לפחתיך אלו תורף דב"ק והמעיין בגוף תשובת הגאון בית יצחק יצ"ו יראה שכבר נרגש מזה וכתב בשם תשובת בשמים ראש דאין לאסור דבר מאוס משום הקריבהו לפחתך אלא כשהדבר מאוס בעצמו ולא כשהוא מאוס מחמת האיסור וכמו שכתבתי לעיל בשמו (בתחילת אות זו) וראיתי שם (בבכורי שלמה) בסי' ג' תשובת הגאון בית יצחק יצ"ו מה שהשיב על כל דברי הרב המחבר יצ"ו בכלל ועל דבר זה גם כן כתב לו שכבר הזכיר זה בתשובתו וחפץ הייתי להעתיק תורף דברי הגאון בית יצחק מה שהשיב לדברי הרב המחבר אך לא איסתייעא לי כי הוצרכתי לפסוק עתה ואיה"ש אשובה אראה לעיין בכל מה שפלפל בענין זה כדרכו בקודש:

אך בזאת מה שנוגע מדבריו לענין דינא הנני מעתיק בזה דברי סיום תשובתו וז"ל (באות כ"ב) והנה לענין דינא כתב כת"ר דאסור להדליק נר של שבת ושל חנוכה בנרות שיש בהם תערובת חזיר מטעם שכתב הרשב"א בח"ג סי' רל"ד והובא ביו"ד סי' ק"ח בשק של פלפלין שמשימין בקנקני יין נסך אסור לבשמים דהבדלה משום הקריבהו לפחתיך וגם משום דמאיס לגבוה כמו בעיא דמשתחוה לדקל מהו למצוה ותמה על שער אפרים וכו' הנה בספרי (בית יצחק) שם הבאתי דברי הבשמים ראש דלא מצד איסור מאיס לגבוה (צריך לומר למצוה) שהרי אתרוג האסור באכילה מותר לצאת בו רק משום דמצד עצמו וכן כתב הפרי מגדים בסי' ק"ד במשבצות סק"ד והביא ראיה משער אפרים הנ"ל דמותר להדליק בחמאה עם חלב (בציירי) ולדבריהם צריך לומר דהרשב"א בתשובה דוקא בבשמים של יין נסך אוסר דהוי כעבודה זרה ומאוס לגבוה ושיש הקריבהו נא לפחתיך דמאיס מצד עכומ"ז או דמאיס מצד הליכלוך של יין כדכתב הפרי מגדים בא"ח סי' רצ"ג אות ו' (אמר המחבר כיונה דעת הגאון לדברי הרב פתח הדביר שהבאתי למעלה שכתב בדעת הרשב"א בתשובה דמה שאוסר הוא דוקא בדבר של עכומ"ז או של יין נסך דהוי אביזרא דעכומ"ז והכריח כן מדלא מצינו במסכת עבודה זרה ד' מ"ז ע"א ובדברי הפוסקים שכתבו מאוס למצוה אלא בעניינים של עכומ"ז וסיים הגאון בית יצחק יצ"ו) אך לטעם השני נראה דמצד תערובת איסור להריח להבדלה אך יש לחלק דבחלב דבלאו הכי אסור ומכל מקום מותר להדליק על כן אין לפקפק מצד תערובת איסור ואינו דומה לבשמים והא דבסוף סי' ק"ד דאסור להדליק משום שבעצם מאוס כדכתב הפרי מגדים לכן לדינא נראה לי דבנרות של שבת אין להקפיד אם יש בחלב תערובת משומן חזיר אך בנרות של חנוכה כיון דהוו דומיא דנרות המנורה אין להדליק בנרות הללו עכ"ל יצ"ו וזה שלא כדעת הרב פתח הדביר שהבאתי למעלה (מד"ה ואני אמרתי בחפשי וכו' ומשם והלאה) שמתבאר שבנר שבת יש להחמיר לפי מה שכתב הרב צמח צדק דעונג שבת הוא מן התורה והדלקת נר בכלל עונג שבת הוא ומשמע דבנר חנוכה דעתו להקל כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ונראה מדבריו) ודעתי העניה נוטה כעת לפי כל האמור למעלה דמותר להדליק בשמן כזה לנר חנוכה אך למעשה ידעתי כי איני כדאי לחלוק על גדולים ממני בתורה ויראה תרוייהו רבנן קדישי יחיו ואם ירצה ה' אשוב לעיין עוד בזה בל"ן אדהכי והכי הנה עתה קבלתי ס' בית יצחק יו"ד ח"ב ששלח לשמי הגאון המחבר יצ"ו (והוא עתה אבד"ק לבוב) וראיתי תשובתו בענין זה בסי' קמ"ה וכפי אשר ראיתי בהשקפה ראשונה הן הן הדברים אשר דבר בקדשו בבכורי שלמה בהשמטות סי' ג' הנ"ל לך נא ראה את דב"ק:

ובעיקר דין הקריבהו לפחתיך וכו' אי איתיה בדבר שאינו מאוס מצד עצמו אלא מחמת האיסור ראיתי להגאון כתב סופר בחלק א"ח סי' פ"ח דנקיט דגם מה שמאוס מחמת איסור אפילו באיסור דרבנן שייך ביה משום הקריבהו לפחתיך מדברי קבלה עי"ש דב"ק ורמזתיו בקונטריס פאת השדי בחלק הכללים במערכת הה אות ט"ז:

והנה מדברי כל הרבנים הנז"ל דשקלו וטרו בנרות של חלב שמערבין בהן שומן חזיר אם כשרות לנר חנוכה או לא משום דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה כנז"ל משמע דבנרות של חלב שאין בהן חשש תערובת שומן חזיר פשיטא להו דמותר אף דחלב אסור לפיך הוא מכל מקום הא לא קפדינן אלא שיהיה ממין המותר בפיך ועור בהמה שהיא נבלה וטרפה כשר לתפילין כיון שהוא מבהמה טהורה אף שבהמה זו שהיא נבלה וטרפה אסורה לא קפדינן אלא אמין בהמה טהורה והכי נמי בחלב כיון שהוא מבהמה טהורה אין לחוש במה שהוא עצמו אסור ולכן מקום ספקתם לא היה אלא בכשיש בחלב תערובת שומן חזיר כן הייתי מבין בכונתם:

אמנם עתה (שילהי שנת תרנ"ו] השגתי ס' פאת השדה שו"ת לרב גדול בדורנו (נדפס בלבוב שנת תרמ"ב) וראיתי בסי' כ' שנשאל על הנרות שקורין מללי קערצען שאורן צהיר מאד אך מוחזקות שמערבין בהן חלב בהמה ודעת הרב השואל דאסורות לנר חנוכה לפי מה שכתב הרב מגן אברהם בסי' תקפ"ו דהוקשה כל התורה לתפילין להיות מן המותר בפיך. והרב המחבר כתב שמצא בנודע ביהודה תניינא סי' ג' שדחה דברי המגן אברהם מדפיל כשר לדופן סוכה והוא כתב בכוונת המגן אברהם דווקא בדבר הצריך להיות מן העור וכיוצא אשר אי אפשר להיות אלא או מדבר המותר או מדבר האסור בזה אמרינן דאיתקש כל התורה לתפילין להיות מן המותר וכן בשופר דבהכרח צריך להיות מבעל חי לכן צריך מן המותר אבל בדבר שאפשר לעשות מעצים ואבנים שפיר יכול להיות גם מדבר שאינו מותר והיינו טעמא דדופן סוכה וכן בנר חנוכה כיון דאפשר שיהיה מדבר שאינו מותר ואינו אסור אין שייך ביה מן המותר בפיך וראיה ברורה מדמצינו דאוסר תנא דמתניתין להדליק בחלב ואמרו פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה משום דחיישינן דיכבה וכבתה זקוק לה ואם איתא דצריך נר חנוכה להיות מן המותר בפיך אם כן בלאו הכי נמי אסור להדליק בחלב לפי שאינו מותר בפיך ועוד הביא מה שכתב מרן כסף משנה בראשון מהלכות כלי מקדש הלכה ב' (על מה שכתב הרמב"ם דמור הוא דם חיה והשיגו הראב"ד דאין הדעת מקבלת דיכנס למקדש דם חיה טמאה) דכיון דנשתנה צורתו נעשה כעפר מותר ובכל הנרות הנעשים מחלב כתב בכרתי סי' צ"ב סקל"ב שהוא נותן טעם לפגם ואפשר שנפסל מאכילת כלב ונעשה עפר ואם כן אין איסור ואף שבנודע ביהודה השיג על זה דמי גרע זאת משער שצריך להיות רק מבהמה טהורה אך בנדון דידן החלב הוא מבהמה טהורה רק שאסור באכילה וכיון שנעשה עפר שוב הוי גם כן מן המותר בפיך ולא חיישינן שמא נתערב בתוך המיללי גם חלב מבהמה טמאה שכבר כתב המגן אברהם בסי' ל"ב ס"ק ס"ו דרוב בהמות הנאכלות טהורות הן לכן מותר להדליק בהן בלי פקפוק אלו תורף דב"ק והרבה יש לי להרהר בדב"ק ואין הפנאי לבאר ועל כל פנים הנך רואה שגם הרב הנ"ל מסכים לדינא דמותר להדליק בנרות של חלב אף שאסורות באכילה אלא שהוא בא מטעם שנעשה עפר בעלמא לפי דברי הגאון בפליתי ומדברי הרבנים שהבאתי בענין זה בדין הנרות של חלב שיש בהן חשש שומן חזיר נראה דמשום החלב לא חיישי כלל כיון שהוא מבהמה טהורה אף אם לא נאמר שהחלב חשוב כעפר בעלמא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף