שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/יג/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה יג

יא) זיעת אדם אינו מחמץ כמו שכתב הרב ב"י סוף סי' תנ"ג ולפיכך הלש עיסה ונפל זיעת פניו לעיסה אינו נידון כמי פירות עם מים לחייבו לאפות מיד ואפילו טיפות הרבה דלא כבאר היטב סק"ג שדימה זיעה למי פירות כן כתב מרן חיד"א בשיורי ברכה בסי' תס"ב בשם הרד"ק בכ"י ואלה הם דברי הרב באר היטב הראשון שכתב בסי' תס"ו שהורה להתיר משום שמעט טיפת זיעה הוא שנפלו לעיסה וכתב הרב מגן אברהם דמעט מי פירות אינו מחמיץ והרב באר היטב השני השיגו דלא היה צריך לזה דאפילו אם היו טיפות הרבה הא כתב הטור ופסקו הרמ"א בסי' תס"ו דזיעת אדם אינו מחמיץ. והנה לכאורה יש לאשר ולקיים סברא זו דאפילו טיפות זיעה הרבה אינו מחייבו לאפות מיד מסברת רבינו הרקח בסי' ר"ץ דסובר דזיעת אדם מחמיץ וכמו שכתב הרב נהר שלום בסי' תס"ו וכן כתב מרן חיד"א בבברכי יוסף שם אות ד' וכתב שכן כתב בא"ח בשם הרא"ה וא"כ אין לחוש להזיעה אפילו טיפות הרבה שנופלות לעיסה דאינו אלא מים במים ודינה כשאר עיסה שנילושה במים ואין צריך לאפותה מיד:

אמנם הרב מאמר מרדכי שם בסק"ג כתב ליישב השגת הבאה"ט השני דאף על גב דזיעה אין מחמיץ מכל מקום כשהיא עם מים מחמיץ דומיא למי פירות ולזה הוצרך הרב באר היטב הראשון לומר דדוקא אם נפלו מעט טיפות זיעה וזהו שציין הרב באר היטב הראשון לעיין בחק יעקב סי' תס"ו סק"ו דשם כתב דכל הני שאין מחמצין עם מים מחמצין עכ"ד דאף דהרב ב"ח סובר דדוקא במי פירות הוא דאמרינן דעם מים ממהרים להחמיץ אבל דבר שהוא תולדה בפני עצמה ואינה מי פירות אינה ממהר להחמיץ כשהוא עם מים הרב חק יעקב חולק עליו וסובר דכל דבר שהוא לבדו אינו מחמיץ אם יש בו מים מחמץ גם בסי' תנ"ג ס"ק כ"ב (בדין זיעת בהמה) בתחלה רצה לומר דאפשר דהוי תולדה בפני עצמה ואף אם אחר כך ילושו במים אין מחמיץ ושוב כתב דממה שכתב בהגהות סמ"ק שהביא מרן בב"י משמע דגם בכי האי גוונא מחמיץ וציין למה שכתב בסי' תס"ו סק"ו הנ"ל וכלומר ששם העלה כן לא כהרב בית חדש וכן נראה שהיא דעת חידושי הגהות מוהרל"ח בסי' תס"ו שעל מה שכתב רבינו הטור דקמח שנפל בו צואת תרנגולים ירקד הקמח וכו' כתב אף דצואת תרנגולים אין מחמיץ מכל מקום כשילוש במים יהיה מי פירות עם מים עכ"ל ובודאי אין כונתו לומר שצואת התרנגולים הויא מי פירות ממש אלא כונתו דאף דצואת תרנגולים הויא תולדה בפני עצמה מכל מקום כללא הוא דכל דבר שאינו מחמיץ בפני עצמו כשהוא עם מים ממהר להחמיץ (עתה ראיתי בס' כרם חמד לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו בח"ג ד' ה' ע"ג שכיונה דעתו לדברי הרב מאמר מרדכי ליישב השגת הרב באר היטב השני על הראשון עי"ש):

ומדברי הרב פרי חדש נראה גם כן דסובר דאף דבר שהוא תולדה בפני עצמה כשהוא עם המים ממהר להחמיץ שכתב בסי' תס"ו ס"ה וז"ל ומה שכתב הטור בשם הרקח וכן כתב המרדכי בפרק כל שעה דצואת תרנגולים אינו מחמיץ ואם נפל על הקמח ירקד הבצק לחוץ והשאר מותר יראה דהיינו טעמא דצריך לרקדה משום שיש לה דין מי פירות ועם מים ממהרים להחמיץ ע"כ הרי שדקדק לכתוב שיש לה דין מי פירות כלומר דודאי מי פירות ממש לא הויא רק תולדה בפני עצמה אלא שדינה כמי פירות שכן שורת הדין בכל דבר שתולדה בפני עצמה הוא כשהוא עם מים ממהר להחמיץ כמי פירות עם מים ואף דממה שסיים בזה וז"ל דלא כהב"ח שכתב דתולדה בפני עצמה היא אלא שירקד משום מיאוס שעובר על בל תשקצו עכ"ל משמע קצת דבא לחלוק על מה שהרב בית חדש סובר דתולדה בפני עצמה היא דאינו כן אלא מי פירות הויא ואם כן יתכן דדבר שהוא באמת תולדה בפני עצמה גם הוא יודה לסברת הרב ב"ח דגם עם מים אינו מחמיץ לי הדל אין נראה כן אלא כונתו שאף שבאמת תולדה בפני עצמה היא לענין הדין דינה כמי פירות ודלא כהרב ב"ח דתולדה בפני עצמה לא הוי דינה כמי פירות:

וממה שכתב הרב שני לוחות הברית בפירושו על המרדכי (בגדי ישע) בפרק כל שעה סי' תקס"ט נראה קצת דקאי בשיטת הרב ב"ח אך אינו מוכרח כמו שצדדתי לעיל בסי' יו"ד אות ט' וכן כתב הרב מוהרש"ז בש"ע שלו ריש סי' תס"ו דצואה בין של אדם בין של חיה ועוף ומי רגלים של חיה ועוף וזיעת אדם והחלב והשומן והחלב ומי המרה דינם כמי פירות שאין מחמצין אלא אם כן נתערב בהם מים כל שהו שאז ממהרים להחמיץ וכו' וצריך לאפות מיד ושם בסי' תנ"ג סעיף כ"ז שכתב דמסתברא דזיעת בהמה דומה לזיעת אדם שאינה מחמצת ולכן אם עבר ונתן שק של קמח על גוף הבהמה ממש אין לאסור הקמח לפסח נראה דהיה צריך לבאר דאין ללוש הקמח הזה לכתחלה במים ואם לש תאפה מיד כדין מי פירות עם מים אלא דסמך אמה שכתב בסימן תס"ו שרמז שם ששם הוא מקור הדין על כל פנים מתבאר דלא שאני ליה בין מי פירות לתולדה בפני עצמה וכל שהוא עם מים ממהר להחמיץ והרב פרי מגדים במשבצות סי' תס"ו סק"ב הביא סברת הרב ב"ח דשלשה מינים יש וכו' ותולדה בפני עצמה עם מים אינו ממהר להחמיץ ולא הזכיר דהפרי חדש וחק יעקב חולקים עליו ולא ידעתי למה:

והרב שמן המשחה בסי' ל"ה מר קעסיק על מה שכתב הרב פרי חדש בסי' תס"ב סק"ד דאם נתבטלו המי פירות שוב אין לחוש אם ילושו אחר כך במים וכתב (בד"ה וממ"ש) דמדברי הרב תרומת הדשן סימן קי"ח בשקים של קמח שמוליכים על הבהמות ורגילות שהבהמות מזיעות דאין להקל משום דאינו פשוט דדמי לזיעת אדם שאינו מחמיץ עי"ש משמע כסברת הפרי חדש דאם לא כן אף אם נאמר דדמי לזיעת אדם הרי כשילושו אחר כך במים הוי מי פירות עם מים ודחה דאין מזה ראיה כלל דאפשר דס"ל דזיעת אדם הוי תולדה בפני עצמה וכמו שכתב הרא"ש בפרק כל שעה עכ"ל דמי פומיה דמר דפשיטא ליה דתולדה בפני עצמה אין דינה כמי פירות עם מים וכאילו כתב כן מפורש הרא"ש בפרק כל שעה ולא ידעתי איה מקום כבוד דברי הרא"ש הללו דהרואה יראה שם בסי' כ"ב שאף שכתב דזיעת אדם אינו מחמיץ לא כתב דהוי תולדה בפני עצמה ושאין דינה כמי פירות עם מים כיעי"ש וסברא זו דתולדה בפני עצמה אינה כמי פירות עם מים הולידה הרב בית חדש וחלקו עליו כמו שנתבאר אבל בדברי הרא"ש לא נמצאת סברא זו בפירוש ואולי מפני זה ציין לעיין בחק יעקב בסי' תנ"ג ותס"ב סק"ג ותס"ו סק"ז וכלומר דלפי מה שכתב החק יעקב אזדא לה דחייתו ולדידיה גם הרא"ש שכתב דזיעת אדם אינו מחמיץ מודה דדינה כמי פירות ועם מים ממהר להחמיץ:

וראיתי לידי"ן רא"ג הרב המגיה לספר ימי שלמה יצ"ו בד' כ"ז ע"ג שעל מה שכתב הרב המחבר דמ"ש רבינו ירוחם דדם אינו מחמיץ היינו משום דחשיב כמי פירות ואם כן כשנילוש אחר כך במים הוי כמי פירות עם מים דממהר להחמיץ כתב לדחות דאפשר דהוי תולדה בפני עצמה כמו זיעת אדם לדעת הרא"ש בפרק כל שעה דהוי תולדה בפני עצמה עי"ש עכ"ל. ועמו הסליחה דאין בדברי הרא"ש שום גילוי דזיעת אדם הוי תולדה בפני עצמה ואין דינה כמי פירות עם מים כמו שכתבתי וחידוש הוא שנעלם ממנו שזו סברת הרב בית חדש ורבני האחרונים חולקים עליו ואין נכון לייחס לרי"ו מילתא דלא סברי לה האחרונים. והרב בתי כנסיות בסי' תס"ו כתב בשם הרב ראש יוסף דזיעת אדם וצואת תרנגולים הוי כמי פירות ועם מים ממהר להחמיץ וכתב שגם דעת הפרי חדש היא כן בצואת תרנגולים ואף שכתב בס"ג דזיעת החמה וזיעת אדם אין מחמצין ואין להם דין מי פירות צ"ל דהיינו דוקא לענין הכשר אבל להחשב כמי פירות יודה להרב ראש יוסף וכמו שכתב הוא עצמו גבי צואת תרנגולין עכ"ל. ולשון הרב פרי חדש אינו מורה לכאורה שכונתו לזה שכתב והכי נקיטינן דזיעת בתים וכו' וזיעת אדם אין מחמצין וגם אין להם דין מי פירות משום דלא חשיב משקה לענין הכשר עכ"ל הרי דלא לבד לענין הכשר קאמר אלא מדלהכשר לא הוו משקה מוכיח דאין להם דין מי פירות וצ"ל דכונתו דאין להם דין מי פירות לענין שיהא מותר ללוש בהם לבדם בלא שמירה אבל מודה שעם מים ממהרים להחמיץ כמו בצואת תרנגולים (ומה שנראה מדברי הרב פרי חדש הללו דלהחשיבו כמי פירות תלי בהכשר הקשה הרב אבני שהם בדף ס"ג ע"א שהוא היפך ממה שכתב הוא עצמו בסעיף ה' לענין מי רגלי בהמה דדין מי פירות יש להם אף שאינם מכשירים כמו שכתב הרמב"ם בפרק יו"ד וכן בסי' תס"ב ס"ה שהביא בסוה"ל דברי התוס' דאינו מכשיר ואפילו הכי כתב דיש לו דין מי פירות ומה שתירץ המגיה דמה שכתב משום דלא חשיב משקה הוא נתינת טעם למ"ש דאין מחמצין אבל מ"ש שאין להם דין מי פירות כתב כן מסברא עי"ש עם שהלשון דחוק על כרחין נקבל הדוחק ליישב דב"ק):

גם הרב יפה ללב יצ"ו בסי' תס"ז כתב דזיעת אדם שנפלה על העיסה שנילושה במים דינה כמי פירות עם מים דממהר להחמיץ ושעל כן הזהיר הרב עושה שלום בד' צ"ט ע"ב שלא ילוש העיסה מי שעלול להזיע שלא יכול מזיעת פניו וזרועותיו להעיסה והוי מי פירות עם מים וכתב עוד שיפה השיב בספר עושה שלום על השגת הבאה"ט השני וציין לעיין בספר כסא אליהו וטוב עין ותמה על מרן חיד"א שהביא מה שכתב רד"ק בכת"י ולא יעיר עליו דאדרבא דבריו ליתא כמו שמתבאר מדברי רבנן בתראי הנ"ל עי"ש ולפי הנראה דברי הרב עושה שלום הם כדברי הרב מאמר מרדכי שהבאתי למעלה (וספר עושה שלום אין מצוי אצלי) מתבאר מכל הרשום שדעת רבנן בתראי היא שכל מה שאמרו חכמים שאינו מחמיץ היינו בלא מים אבל עם מים דינם כמי פירות עם מים דממהרים להחמיץ:

והנה אחר זמן רב השגתי ספר מקור חיים וראיתי בסי' תס"ו (על מ"ש הרמ"א בסעיף ה' דחלב וזיעת אדם אין מחמצין) שכתב בביאורים הני תרתי לא דמו להדדי דחלב עם מים ממהר להחמיץ וזיעת אדם לא הוי אפילו מי פירות כמו שכתב הרב חק יעקב בסק"ו וסיים בחידושים דאפילו עם מים אינו ממהר להחמיץ ופליאה דעת ממני איך מייחס כן בדעת הרב חק יעקב שהרי ממה שכתב בסי' תנ"ג ס"ק כ"ב ובסי' תס"ו סק"ז מתבאר דלא נחה דעתו בסברת הרב ב"ח דכל שהוא תולדה בפני עצמה אינו מחמיץ עם מים משום דבהגהות סמ"ק מוכח בהיפך וכו' וצ"ע ועיין מנחת משה סי' ט"ו דין ל"ז ושאילת שלום תניינא סוף סי' ט"ז הבאתי תורף דב"ק בסי' י"א אות ט':

ובעיקר הדין דזיעת אדם אינו מחמיץ וכתבתי למעלה דהרבנים מרן חיד"א בברכי יוסף ונהר שלום כתבו בשם הרקח דסובר דזיעת אדם מחמיץ תמיה לי דמדברי הרא"ש בפרק כל שעה סי' כ"ב מתבאר דדעת הרקח דזיעת אדם אינו מחמיץ שהרי הביא מה שכתב הרקח דזיעת החומה מחמיץ וכתב על דבריו לא ידעתי למה דימה זיעת בתים לרוק ולא נדמה לזיעת אדם ששניהם אינם מכשירים עכ"ל הרי הוא כמבואר דדעת הרקח דזיעת אדם אינו מחמיץ דאם לא כן מאי קשיא ליה על דבריו והן אמת דהרב פרי חדש תמה על דברי הרא"ש שהרי הרקח העתיק בתחלת דבריו זיעת אדם גם כן ועל כולם הוא אומר אף על פי שאין מכשירים מחמצים ומה שכתב הרב פרי חדש ליישב דברי הרא"ש וז"ל ואולי להר"ש פשיטא ליה שזיעת אדם אינו מחמין מדתנן האשה לא תשרה המורסן שמוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש וביאר דאף על גב דאיכא מי זיעה על בשרה ואין זה הכרח דהרקח יסבור וכו' עכ"ל לכאורה אינו מובן איך נחה דעתו ליישב דברי הרא"ש בזה דכי פשיטא ליה להר"ש מאי הוי הרי הרקח הלא מראש גילה דעתו דסובר דזיעת אדם מחמיץ ואם כן מה מקום לתמוה עליו דלמה לא נדמה לזיעת אדם וכו' ולא היה לו להקשות אלא על מה שנראה שסובר הרקח דזיעת אדם מחמיץ דזה אינו כמו שמתבאר מההיא דשפה על בשרה יבש אבל לתמוה עליו למה לא נדמה לזיעת אדם וכו' אין לו מובן לכאורה. ונראה דכונת הרב פרי חדש ליישב דברי הרא"ש היא דלפי מאי דפשיטא ליה להרא"ש דזיעת אדם אינו מחמיץ משמע ליה דגם הרקח סובר כן ומה שכתב ומיהו מחמיצין לא קאי אזיעת אדם נמי אלא אזיעת בתים בורות שחין ומערות דכיון דנקיט זיעה של מקומות רבים שייך לומר לשון רבים ומיהו מחמצין וכו' ולכל הדברות מבואר בדברי הרא"ש דהרקח סובר דזיעת אדם אינו מחמיץ היפך ממה שכתבו הרבנים הנ"ל לדעתו:

שוב השגתי ספר הרקח וראיתי שיש קצת שינוי בסיגנון הלשון ובזה נוכל להבין מה שהרבנים הנ"ל מייחסים בדעת הרקח שסובר דזיעת אדם מחמיץ והוא ששם כתוב בלשון זה שק מלא קמח שנתון במרתף אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה אף על גב דאמרינן זיעת הבתים וזיעת אדם טהורה מיהו מחמצין כדאמרינן רוק אינו מכשיר וכו' עכ"ל הנה לא נקט זיעת בתים בורות שחין ומערות בסיגנון לשונו שבהרא"ש אלא זיעת בתים לחוד וזיעת אדם וכיון דאמר בלשון רבים מיהו מחמצין בהכרח לומר דקאי אשתי זיעות היינו זיעת הבתים וזיעת אדם ושמעת מינה דסובר דזיעת אדם מחמיץ כנ"ל לומר בדוחק ומכל מקום אין דיוק זה מוכרח והרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם סי' כ"ב כתב דגם הרקח סובר דזיעת אדם אינה מחמצת והאריך קצת בזה דרק בזיעת החומה סובר רבינו הרקח דמחמיץ משום שהיה מים בהחומה אף שנתיבש חוזר ונעור עי"ש:

ונסתפק הרב יפה ללב יצ"ו בזיעת מצרי אם מחמיץ או לא מי אמרינן כיון דכתבו סתמא זיעת אדם ואינהו נמי אדם מיקרו כדאמרינן בסנהדרין ד' ט"ן שאפילו נכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם או דילמא כיון דכתיב במצרים אשר בשר וכו' כמו שאמרו בברכות ד' ח"ן דינה כזיעת בהמה שפסק מרן בסי' תנ"ג ס"ז דמחמצת ודבריו תמוהים דפשיטא ליה דאדם כולל גם נכרי ומייתי מקרא דהאדם ולא זכר מה שכתבו התוס' והראשונים דהאדם הוא דמרבה נכרים אבל מאדם ממעטינן נכרי כמו שאמרו אתם קרויים אדם ואיי המצרים קרויים אדם וילפינן לה מדכתיב ואתן צאני צאן מרעיתן אדם אתם ואם כן אם באנו לדקדק מלשון הפוסקים כדדייקינן במקרא אית לי למימר דמדכתבו הפוסקים זיעת אדם מיעטו בזה זיעת מצרי והיה לו לקבוע ספקו טהור לדעת הפוסקים דלא כר' שמעון דאמר קברי מצרים אין מטמאים באהל דלדידהו לא אמרינן דאדם דכתיב בקרא ממעט מצרי כמו שביאר מרן חיד"א בספר יעיר אזן במערכת האל"ף אות פ"ז דדבר זה אי ממעטינן ממלת אדם את המצרי שנוי במחלוקת דלהרמב"ם וסיעתו שפסקו כר' שמעון דאין קברי מצרים מטמאים באהל אדם ממעט מצרי ולר"ת וסיעתו שפסקו דלא כר' שמעון אדם כולל גם מצרי עי"ש והבאתיו בקונטריס הכללים מערכת האל"ף אות ע"ג (בשדי חמד ח"א) ומחלוקת זה הוזכר בטור יו"ד סי' שב"ע ומרן בש"ע כתב דנכון ליזהר שלא יכנס הכהן באהל מת מצרי:

וראיתי להרב פתחי תשובה שם הביא בשם תשובת ושב הכהן שהעלה דמדינא יש לפסוק כן ולדידהו היה לו להסתפק כיון דכתבו הפוסקים זיעת אדם אינו מחמיץ אם כן גם מצרי בכלל אדם או דילמא דדין זיעת בהמה דיינינן לזיעת מצרי אלא דלעניות דעתי נראה דאף אי מאדם ממעטינן בעלמא מצרי בדין זה מסתברא דגם זיעת מצרי בכלל זיעת אדם ואינו מחמיץ דלא כהרב יפה ללב דדעתו נוטה יותר לחלק בין זיעת ישראל לשל מצרי דגופא מסאבא אינון וכו' עי"ש ומה גם דאעיקרא מאי דפשיטא ליה דזיעת בהמה מחמיץ כמו שפסק מרן בסי' תנ"ג ס"ז אין דבריו מוכרחים שכן פוסק מרן שהרי מרא דההוא דינא (דאסור ליתן הקמח על גבי בהמה כשמוליכו מבית הרחיים אם אין אוכף או עור על גבי בהמה) מר ניהו הרב תרומת הדשן שהביא בב"י וכתב לזה ב' טעמים. א) מפני שהקמח מתחמם מגוף הבהמה כשמונח על גבה. ב) לפי שרגילות שמזיעות תחת כובד המשא ואף דאינו ברור דזיעת בהמה מחמצת ומסתברא דדמי לזיעת אדם דאינו מחמיץ מכל מקום אין להקל מסברא עכ"ל ומרן בשלחנו הטהור פסק הדין בלא שום טעם ואם כן מי מכריחנו לומר דסובר דזיעת בהמה מחמיץ אמינא לך אנא לא היא והיה טעמו משום שהקמח מתחמם מגוף הבהמה וכו' והכי חזינא לתנא דידן הרב פרי חדש שם שפירש כן בדברי מרן והשמיט טעם השני של התרומת הדשן והיינו ודאי משום דסבירא ליה דאדם ובהמה שוים בזה דאין זיעתם מחמיץ וכן כתב מפורש בסי' תס"ו ס"ג (על מה שכתב מרן שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה מותר ויש אוסרין) דמה שיש גורסין מזיעת החמור הוא שיבוש דלכולי עלמא זיעת הבהמה אינה מחמצת דלא כהתרומת הדשן שכתב דאין להקל בזיעת בהמה דליתא ויש קצת ראיה שהרי מי רגלי בהמה אין מחמצין אף שמי רגלי אדם מחמיץ עכ"ל הנך רואה דפשיטא ליה שכן דעת מרן ג"כ דזיעת בהמה אינו מחמיץ ולכן כתב דגירסת החמור שיבוש היא והרב ט"ז גם כן כתב רק הטעם שמתחמם:

והרב מגן אברהם שכתב שני הטעמים מ"מ סיים דבדיעבד אין לאסור גם הרב חק יעקב כתב דנ"ל עיקר דזיעת בהמה אינו מחמיץ. והרב מוהרש"ז בש"ע שלו אף שכתב בסעיף כ"ז שני הטעמים שבתה"ד מכל מקום סיים דבדיעבד אין לאסור הקמח לפסח לפי שהדעת נוטה שזיעת הבהמה היא כזיעת אדם שאינו מחמיץ וכן כתב הרב חיי אדם בכלל קכ"ז אות ז' דבדיעבד אין לאסור והרב שלחן גבוה בסי' תנ"ג ס"ק י"ב כתב בשם הרב הלק"ט בח"ב ס"ד דזיעת אדם ובהמה הם שקולים דמהיכא תיתי לחלק ביניהם. ואף שהרב נהר שלום אחר שהביא מה שכתב המגן אברהם דבדיעבד יש להורות שאינו מחמיץ. וגם מה שכתב הרב פרי חדש דודאי אינו מחמיץ סיים ולעניות דעתי אין להקל במה שנסתפקו הראשונים כי אין להפר"ח ראיה מכרעת עכ"ל (שם כתב בשם הט"ז שסיים דלא ברירא לן אם זיעת בהמה מחמצת אך בט"ז שלפני ליתנהו להני מילי כיעי"ש) ומשמע שכונתו דיש להחמיר גם בדיעבד דלא כהמגן אברהם אך לדעתי העיקר הוא כדעת הרבנים הנ"ל דאין לאסור בדיעבד ועל כל פנים ברור דמפסק מרן בזה אין הכרע דסובר דזיעת בהמה מחמיץ:

הן אמת שהרב שלחן גבוה שם כתב דאף דמסתברא דשניהם שוים מכל מקום כיון שהתרומת הדשן מספקא ליה לנו מבעיא והביא מה שכתב הרב פרי חדש בסי' תס"ו דלכולי עלמא זיעת בהמה אינו מחמיץ וכתב על דבריו ולענין דינא אין להקל כיון שרבינו סתם לאסור לי הדל אין הכרח מדברי מרן דשפיר נוכל לפרש דהוא מטעם שמתחמם כמו שכתבו הרבנים טורי זהב ופרי חדש ולענין דינא נכון כהכרעת הרבנים הנ"ל להחמיר לכתחלה ולהתיר בדיעבד ולענין שמרי יין אי הוו מי פירות הנה הרב חק יעקב בסימן תס"ב סק"ה כתב דיש ללמוד מדברי רבינו אפרים שבהג"א דאין נקראים מי פירות אלא דינם כמים דמחמצין וכתב שדבריו תמוהים וכו' עי"ש וגאון בדורנו בספר דרכי הוראה בח"ב פרק ל"ב כתב מקור לסברת ר"א מש"ס פסחים ד' כ"ח ע"ב נתחמץ מחמת דבר אחר מנין וכו' ועל פי דברי ריב"א שבתוס' שם עי"ש ד"ק:

והנה ידידי הגאון יאודה ליב איסטירין אבד"ק שעדרין יצ"ו כתב לי במה שכתבתי לעיל (בד"ה ולענין שמרי יין) וז"ל כבר קדם הגאון בית מאיר בסי' הנ"ל והשיג על החק יעקב מדברי ריב"א שבתוספות ואני כתבתי להצדיק דברי החק יעקב דהנה בש"ע אדמו"ר הרב בסי' תס"ב בסעיף א' כתב דשמרי יין שנתייבשו בתנור ונתחמץ העיסה על ידי זה הוי חמץ גמור וחייבין כרת והוא דעת ריב"א בתוס' ואחר כך בסעיף ב' כתב דשמרי יין הוה מי פירות ולכאורה קשיא אהדדי אך באמת לא קשה דבסעיף א' שהוא דעת ריב"א מיירי עם מים ולהכי הוה חמץ גמור דלא לחנם נקט הריב"א בלשונו שמרים שנתייבשו בתנור כמו שעושין באשכנז עכ"ל אלא אדרבא מוכח מדברי ריב"א גופיה דאם לא נתייבשו בתנור הוה מי פירות ודוקא אם נתייבשו בתנור דכלה כל הלחלוחית של יין וכמו שכתבו התוס' בע"ז ד' ל"ד בד"ה דורדיא דאמראי עי"ש דהעיקר דאין בהם שום יין והמים עם השמרים מחמיצין להכי הוה חמץ גמור אבל אם לא נתייבשו גם הריב"א סובר דהוה מי פירות ומוכרח לומר בדברי הרב הח"י כמו שכתבתי דהנה הח"י שם בסי' תס"ב הביא דברי הרב אפרים המובא בהג"א פרק אין מעמידין שמיירי בשמרים לחים ועל זה חולק עליו ולמה הביא ממרחק לחמו ולא הביא דברי הרב אפרים המבואר בתוס' ורא"ש שם להדיא אלא על כרחין כמ"ש דבתוס' ורא"ש מיירו שנתייבשו ועל זה אין חולק החק יעקב דגם הוא מודה דהוי חמץ גמור והנה הגאון דבבארוסוק כתב לחזק דברי הבית מאיר ואני כתבתי ושניתי ושלשתי ונתקיים ותתן אמת ליעקב וצדקו דברי החק יעקב עכ"ד יצ"ו:

ועל מה שהבאתי למעלה בשם הרב יפה ללב יצ"ו דנוטה דעתו לומר דאף דזיעת אדם אינו מחמיץ זיעת מצרי מחמיץ הנה ראיתי עתה בס' יפה ללב חלק שישי (הנספח לספר לב חיים ח"ג) שנדפס מקרוב שבדף ג' הובאו דברי רב אחד מוהר"ר חיים בכמוהר"ר שמעון מנשה יצ"ו שתמה עליו דהיכי תיסק אדעתין לחלק בזיעת אדם בין ישראל למצרי דמי ישתנה טבע ומזג האדם בהיותו מצרי ממה שהוא בישראל ואם איתא לא הוו שתקי הפוסקים ועוד האריך קצת ומרן המחבר יצ"ו העתיק לו מה שכתב בעצמו בספרו יפה תלמוד חלק ג' במתניתין דפרק ב' דמכשירין ששם גילה דעתו שחזר בו ממה שכתב לחלק בין זיעת ישראל לזיעת מצרי ומכל מקום גם שם דעתו לומר דנכון ליזהר וכו' ושוב הובאו שם דברי רב משרשיא דרב מוהר"א אבואלעפיא יצ"ו ושקיל וטרי בין על דברי הרב המחבר ובין על דברי הרב המשיג יצ"ו ובאמת לא פניתי לעיין בדקדוקי סופרים ובפיטפוטיהן דטבין כדרכה של תורה וזאת תורת העולה דמצד הדין ודאי אין חילוק בדין זיעה בין של ישראל לשל מצרי ולמאי דקיימא לן דזיעת אדם אינו מחמיץ גם בזיעה של מצרי הדין כן מעיקר הדין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף