שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

כט) קמח סלת מחטים לתותים שעבר עליו הפסח אם מותר. עיין בסי' תג"ן ס"ה דהאידנא אסור ללתות לפסח וכתב הרב חק יעקב ס"ק ח"י דמותר להשהותם כיון דמדינא דש"ס מותר ללתות ודוקא ברחיצה מועטת אבל בשריה מרובה כיון דמשהו להו במיא הוי חמץ גמור ועי"ש במג"א סק"ח דבמקום שלותתים החטים ושוהין אותן במים הוי כדגן שנטבע וכו' ומחזיקים הסולת לחמץ גמור וכו' ומשמע דאסור להשהותם ואם עבר הפסח אסורים וכן כתב בחק יעקב שם סק"ח לענין מיני הריפות שמלחלחין אותן במים קודם כתישה שהוא חמץ גמור ואם עבר הפסח אסורים בהנאה ושכן דעת גיסו הרב המחבר ס' אליהו זוטא ושמה שכתב שם בשם זקנו הג' שהתיר למוכרם לעכומ"ז השומע טעה כי בודאי הם חמץ גמור אלא דאין מזה ראיה ללתיתה דלפי משמעות דברי הרב חק יעקב מיני הריפות גריעי משאר לתיתה וכן כתב הרב פרי מגדים שם באשל אברהם סק"ב ומיני הריפות אם השהן בביתו אסורין בהנאה דחמץ גמור הם וגרע מלתיתה ועיין א"ר אות ב' וכבר כתב בחי' שנשא ונתן עמהם דאסור בהנאה וכ"ה ברור עכ"ל ושם בסק"ג כתב דבמקום שלותתים החטים אסור להשהות ובספק אם לתתו ועבר פסח יש לומר דהוי ספק דרבנן וכו' עי"ש משמע דאם ודאי שלתתו אסור אחר הפסח ושם בסק"ט כתב דלתיתה שלנו אסור להשהות בביתו ואם שהה משמע דאסור בהנאה ועי"ש עוד דמוכח כן דעתו דבידוע שלתתו החטים ועבר הפסח אסורים ובסי' ת"מ במשבצות אות א' (ד"ה נשאלתי) כתב קמח שלנו חטים לתותים וחמץ גמור וכן כתב באשל אברהם סוף סי' תמ"ג והרב חתם סופר בסי' קי"ד באחד ששכח למכור הקמח סלת ומכרו אחר חצות היום והורה לו מורה אחד שטוב עשה שעל כל פנים אחר פסח יוכל ליהנות ממנו ורבים צווחו עליו והוא סמך על המיקל ואחר הפסח מכרו לגמרי לעכומ"ז ונשאל אם מותר ליהנות מן המעות והאריך בדין ביטל חמצו ולא ביערו בשוגג ובדעת הר"ב העיטור דמחלק בין הנאה לאכילה וכתב (בד"ה נמצא) דהמשהה חמץ גמור בפסח אפילו באונס גמור אסור בהנאה וכל שכן בנדונו וכו' וכן הדין בסלת אף שהוא רק ספק אם נתחמצו החטים על ידי הלתיתה חמץ גמור כיון דעל כל פנים עבר להדיא על ספק בל יראה דאורייתא וכו' ולכן אם היה הסלת עדיין ביד ישראל היה מורה להשליכו לנהר אלא עתה שהוא חליפי חמץ וגם לתיתה דסלת אינו אלא ספק חמץ גמור יש להתיר החליפין וכו' עי"ש הרי דפשיטא ליה דסלת שעבר עליו הפסח אסור בהנאה:

ובתשובות הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט (בדפוס ווארשא ש' תרמ"ב היא סי' אלף ט"ו) נשאל על סלת וסובין ומורסן שקצת מהחכמים התירו שאין צריך לבער שהרי מדין התלמוד מותר ללתות אלא דשדרו ממתיבתא דלא בקיאינן בלתיתה ומעשה סלת הוא שלותתים החטה במים ואחר כך מערבין עמה מורסן וכותשין אותם ברגליהם עד שמשיר הקליפה ואחר כך טוחנים ונהי דלא בקיאינן השתא בלתיתה מכל מקום לא הוי חמץ שיהא אסור להשהותו וכל שכן שלא יעבור בבל יראה והשיב דאין לסמוך על הוראה זו כלל ואסור להשהות הכל וקרוב אני לומר שעובר בבל יראה ובל ימצא מכמה טעמי חדא שהלתיתה שהתירו בתלמוד היא לזריזין לצורך פסח ואין משהין בתוך המים זמן מרובה ומיד מנגבין ומייבשין אותו אבל לתיתה של עכומ"ז לצורך כל השנה משהין החטה שרוייה וצוברין אותה עד שנתפח כדי שתהא הקליפה רפויה לינשר ואין מדקדקין אם תעמוד זמן מרובה במים ותו וכו' וכיון דשהו זמן מרובה במים כשמוציאין אותה וישהה זמן מועט חוץ למים חיישינן לביקוע ועוד שמערבין עם החטה המורסן והמורסן שואב כל לחות החטה ונעשה חמץ גמור וכו' ואף אם הוא תערובת חמץ לא גרע מארבע מיני מדינה וכו' ותו מאן לימא לן דאין בהחטים קצת מבוקעות וכיון שנשרו במים איתרע חזקתייהו והרא"ם כתב דבשריה מרובה חוששין לביקוע והאוכלן בכרת האם יש שהיה מרובה ממעשה הסולת ותרומת הדשן סי' קי"ט נשאל אם להשהות המרקחות ואסר מפני חשש עירוב הסלת ואיך נשהה סלת עצמו והמתיר זה הוא מן המתמיהין והרשב"א נשאל על חטים שנפלו למים והוציאום וניגבום אם מותר להשהותם שנתערב ברוב ואסר מההיא ארבא דטבעא בחישתא דלא שהינהו לאחר הפסח הרי דאסר אפילו התערובת וכל שכן בגופייהו והאי לתיתה גריעה מההיא ארבא וכו' שהיא שרויה כ"ד שעות ואפילו אחר הטחינה יש בקמח קצת לחות ומי יאמין שלא יגיע בשיעור הזה לידי חימוץ ולפיכך אני אומר שחייב עליו כרת והמשהה אותו עובר בבל יראה ובל ימצא אלו תורף דב"ק הנך רואה כמה הפליג מאד בענין לתיתה שאחר התלמוד עד שסיים שהאוכלת חייב כרת והמשהה בבל יראה ואם כן ודאי לדידיה אם עבר פסח בלא מכירה לעכומ"ז הרי הוא חמץ גמור שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה והרב שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' ק"א (ד"ה והנה) כתב וז"ל מה שהאריך בענין לתיתה הנה לא עלה על דעת לומר דזה לא מיקרי חמץ שהרי נלתת שתים עשרה שעות והוי לתיתה גמורה ומאן האי דלא חש לקמחיה עכ"ל ובספר מגן האלף סי' תנ"ג סוף סק"ו דקדק מדכתב הרמב"ם מותר לבלול במים וטוחנים אותם מיד ע"כ שצריך שימור לזה ואסורים משום חמץ כדגן שנטבע בנהר ואפי' לשהותו אסור ע"כ אלא דמדבריו אין ראיה לאסור אחר הפסח:

והנה ספר אליהו רבה שציין הפרי מגדים הנ"ל אין מצוי אצלי לראות מה הציון הלז ולפי מה שכתב בחק יעקב סק"ח הנז"ל דנשא ונתן עם גיסו הרב והודה לו דמה שכתב באליהו זוטא הוא טעות השומע וכו' נראה דבספר אליהו רבה שחבר אחרי כן פוסק דאסור למוכרם לעכומ"ז. אך הרב חיי אדם כלל קכ"ה אות ג' כתב בשם הא"ר בריש סי' תס"ז שהביא משם זקנו שהתיר למוכרם לעכומ"ז ואולי כתב כן בשמו ולא הודה לו אמנם לעיל בסי' זה אות ח' ס"ק ז' הבאתי שהרב תשובה מאהבה סי' קפ"א שתמה בזה על החק יעקב וסובר דהאליהו רבה לא חזר בו וכתב דהוראת זקנו של הא"ר יוצאה בהינומא דלא אסרו אלא חמץ גמור או בספק חמץ ולא בדבר שהוא חומרא כמו לתיתה וכו' ואין לפקפק כלל וכו' עי"ש ולפי מה שכתבתי בשם הרדב"ז דלתיתה שעושים בלתי זריזות לשם פסח היא ודאי חמץ גמור או על כל פנים לכל הפחות ספק חמץ גמור ולא חומרא בעלמא נראה דאם עבר הפסח בלתי שום מכירה אסור וכדעת הגאון חתם סופר בסי' קי"ד הנ"ל ומדברי הרב חינוך בית יהודה שהביא בחק יעקב סי' תמ"ח סוף סק"ד משמע דאינו מחזיק הלתות בחמץ גמור או בספק חמץ גמור לאוסרו אחר הפסח:

ומצאתי שהרב בית שלמה סי' ע"ט כתב בפעריל גרופין שמכרם לעכומ"ז בערב פסח רק שהיו ברשות הישראל דיש אומרים דזה הוי כאחריותו טל הישראל ועבר הפסח כתב דבחיי אדם כלל קכ"ד ס"ו כתב דפ"ג נכתשים יבשים בלא מים אבל כאן שמעתי ששורין במים קודם הטחינה יום או יומים והוי חמץ דאורייתא דהרי נתבקעו בשריה זמן מרובה ואף אם נרצה לסמוך על דברי ראב"ן (דכשהוא באחריות הישראל אסור באכילה ומותר בהנאה) מכל מקום יש חשש גדול שמא ימכרנו לישראל לכן יחקרו ממקום שמביאים הפ"ג הנ"ל ואם כולם או הרוב לותתין צריך להתיישב בדבר ואם אין הרוב לותתין ולא שורין יש להתיר בהנאה ולא ניחוש שמא ימכרנו לישראל כיון שהוא ספק חמץ שעבר עליו הפסח ובסוף סי' פ' כתב ומ"ש כ"ת להתיר בהנאה משום דמי פירות עם מים הוי רק נוקשה ליתא דקמח חטים שלנו שנוהגים ללתות הוי חמץ גמור עיין להרב פרי מגדים סוף סי' תמ"ג. ואף שבתשובה שצידדתי להקל בהנאה אחר הפסח משום דברי האליהו רבה בסי' תנ"ג סעיף ד' וריש סי' תס"ז ועיין פרי חדש סי' תס"ז סק"ט ומגן אברהם שם ס"ק י"ב וצמח צדק סי' ל"ב ודברי הרמב"ם דכל שלא נתבקעו הוי רק חמץ דרבנן ועיין פרי חדש שם ובחק יעקב שם סק"ז מכל מקום לא סמכתי על זה רק דשם היה בלאו הכי יסוד גדול להקל ובפרט שבנדון דידן אין כאן הפסד מרובה עכ"ל:

ושם בסי' פ"ו נשאל בגראפלי"ך מחטים דהיינו שעירב עשרה סאין חטים לתותים עם עשרה סאין שאין לתותים והלתיתה נעשית על ידי זליפה מועטת ולא נטחנו מיד אלא אחר י"ב שעות ונשאר סאה אחת מתערובת זה ועבר עליו הפסח בלא מכירה לעכומ"ז קודם פסח האריך בדברי הרמב"ם והרב המגיד בפרק ה' מהלכות חמץ דין ז' ובדברי רבני האחרונים בענין זה וכתב בשם הרב השואל כיון דבנדון זה היתה הלתיתה בזליפה מועטת מותר להשהותם לכתחלה כמו שכתב החק יעקב בסי' תנ"ג סקח"י והוא תמה עליו דלא ראה דברי המג"א סוף סק"ב דמשמע דאפילו בליחלוח מעט אוסר להשהות והחק יעקב שם סק"ח מחמיר אף בעבר עליו הפסח ומה שכתב בס"ק ח"י היינו דוקא כשטחנן מיד אחר הלתיתה וכן כתב הג' מלאדי בש"ע שלו וכן משמע בתשובת צמח צדק סוף סי' ל"ב אלא דמכל מקום האליהו רבה מיקל באם עבר עליו הפסח למכור לעכומ"ז ולא חזר בו (כמ"ש הח"י) עי"ש בספר מח"י ואם כן אחר הפסח הוא מחלוקת בין חק יעקב ואליהו רבה ובנדון דידן לא מיבעיא אם נתלחלחו רק מעט ולא נתרככו כלל כדברי השואל אם כן אין כאן אלא חשש חמץ דרבנן ודינם כנוקשה שעבר עליו הפסח דמותר בהנאה אלא אפילו אם יש ספק שנתרככו מכל מקום ספק הוא אי הלכה כשמואל או כמר עוקבא ואחר הפסח שהוא רק מדרבנן הוי כחמץ משהו דפסק הרי"ף והרמב"ם דלא אסרינן רק בנתבקעו ממש משום דהוי ספק דרבנן והוא הדין לענין הם עצמם אחר הפסח וכן כתב הרב פרי חדש בסי' תס"ז סק"ט (בד"ה נשאלתי) ואף אם היה מקום ספק שמא נתבקעו ממש מותר דלא חשיב ספק ספקא לחומרא וכו' אלא דקשה להתיר מטעם זה לבד עיין להרב נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' ע"ז ושוב כתב דיש ספק אולי בהסאה הנ"ל היו הרוב אינם לתותים דאי אפשר לצמצם שיהיו שוה בשוה ובודאי איכא רובא נקיטינן בנתערב קודם פסח ואי אפשר לבודקן מותר לאחר הפסח (ושקיל וטרי בענין זה) אף באכילה ואף דבנדון זה יש ספק אם היה רוב מכל מקום דעת רוב האחרונים להקל בחמץ (נראה דכונתו בספק חמץ) שעבר עליו הפסח אף באכילה וכל שכן בנדון זה שיש כמה ספקות ועל צד היותר טוב יערב עתה עוד מעט גראפליך לתוכם ויש עתה רוב כשרים ולא אמרינן ביבש חתיכה נעשית נבלה ואף להאוסרים לערב חמץ שעבר עליו הפסח לכתחלה מכל מקום כאן הוא להוסיף על התערובת דמותר באיסור דרבנן לדעת רוב הפוסקים כל שכן באיסור זה דקיל וכ"ש דאיכא כל הני ספקות להקל אלו תורף דב"ק (עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת האל"ף אות מ"ח ונדפס עתה בשדי חמד ח"א):

והנה לעיל באות ז"ך כתבתי לענין השאלה בלביבות שלא נמכרו לעכומ"ז ועבר עליהן הפסח דאף אם נאמר דמי פירות עם מים חשיב חמץ נוקשה יש לאסור הלביבות משום הקמח שהוא לתות וכו' ורמזתי שם דעות הסוברים דלתיתה שעושים בזמן הזה שמשהים התבואה במים זמן רב הוא חמץ גמור (עי"ש בד"ה ועוד נראה) ותמהתי שם על הגאון אבד"ק קאוונא יצ"ו על דברי תשובתו שהבאתי שם שלא כתב בענין זה דבר שאם סובר דלתיתה בזמן הזה אינה אוסרת דלא הוי חמץ גמור היה לו לבאר וכו' עי"ש בסוף ד"ה ואפריון נמטייה) ועתה שנדפס ספרו היקר עין יצחק מצאתי שם בחלק א"ח סי' כ"א שעמד בענין זה בתשובה שהשיב בשנת תרל"ב (תשובתו אלי היתה בשנת תרמ"א) והוא שנשאל להכריע במה שנתווכחו איזה רבני דורנו על קמח קורפעצקי שלא נמכר לעכומ"ז ועבר עליו הפסח דיש מתירים משום ספק ספיקא שמא לא נלתת כלל ושמא לא נלתת בדרך שנתחמץ המבואר בסי' תנ"ג ס"ד ובטורי זהב סק"ג ומטעם זה אף אם נודע בפסח עצמו יש להקל ויש מהם שאסרו משום דאין הספק ספיקא מתהפך דלכשתאמר נלתתו בדרך שנאסרו לא מצית תו למימר שמא לא נלתתו ובקשוהו לחוות דעתו:

והיתה תשובתו דמשום שאין מתהפך אין לחוש בנדון זה לפום מאי דכייל לן הרב שפתי כהן בכללי הספק ספיקא אות ט"ו גבי ספק על הארי ואם תמצא לומר על שמא לא דרס דאף שאינו מתהפך חשיב ספק ספיקא כיון שאי אפשר לדון בספק השני שמא דרס אלא אם כן נאמר דעל ובהכרח לדון תחלה הצד הראשון שמא נכנס או לא נכנס ואם תאמר נכנס שמא לא דרס והכי נמי בנדון זה דאי אפשר לומר על החטים שמא נתחמצו אלא אם נאמר שנלתתי דמסתמא לא מחזקינן ריעותא והביא בשם החוות דעת בכללי הספקות שכתב דאף דספק ספיקא דשמא לא על ושמא לא דרס הם משם אחד אפילו הכי מהני משום דהיכא דהוי ספק בעיקר הריעותא שאני וכן בנדון הקמח הזה מהני הספק ספקא כיון דהוי ספק בעיקר הריעותא שוב כתב דיש לפקפק בעיקר הספק ספיקא לפי מה שכתבו הפרי מגדים ובאר היטב בשם צמח צדק דלתיתה שלנו דמשהין החטה במים הוי חמץ גמור וכן אם נאמר שהרוב מלתתין החיטים אין לדון עוד שמא לא לתתו ולכן אף בעבר הפסח דסגי ספק אחד להקל מכל מקום אם רוב אנשי המדינה שנעשה שם הקורפעצקי לותתין החטים אין כאן אף ספק אחד להקל ושוב כתב דיש לצדד להקל על פי מה שכתב הר"ן בחולין ד' ס"ג תרץ קושית התוס' בד"ה ודילמא וכו' דכיון דיש מיעוט טרפות ומיעוט טמאות מצרפינן התרי מעוטי והוי פלגא ופלגא וכן בנדון דידן אף אם יבואר שהרוב מלתתין מכל מקום איכא מיעוטא דאינם לותתין וכן אף אי נימא דרוב הלתותים מתחמצים מכל מקום איכא מיעוטא דלותתין באופן שלא נתחמצו ובהצטרפות הני תרי מיעוטי הוי פלגא ופלגא והוי ספק דרבנן בחמץ שעבר עליו הפסח ודנינן להקל וזה כלל חדש בענין ספק ספקא שלא הערו בזה האחרונים ומכל מקום גם מטעם זה קשה להקל משום דיכול להיות דאף מיעוט גמור ליכא בכל זה וכיון דלא נתברר המיעוט אין לצרף התרי מיעוטי דדוקא היכא דאיכא תרי מיעוטי בבירור אז מצרפין אותן ויהיו כמחצה על מחצה אבל היכא דלא נתברר המיעוט אין ספק מיעוט מוציא מידי ודאי רוב על כן לכאורה אין מקום להקל אף לאחר הפסח. ושוב כתב צד להתיר בנדון שנתווכחו בו הרבנים מצד שהיה שטר עיסקא על הקמח ההוא וכו' וסיים וז"ל וכעת אמרו לו כי בשנים הללו יש הרבה מן קמח קורפעצקי שאין לותתים החיטים כלל ולכן בפשיטות יש להתיר בכי האי גוונא ומכל מה שנתבאר יש תועלת להתלמד במקום אחר אלו תורף דב"ק:

ויתכן דעל שמועה זו סמך ולכן לא חש בנדון שאלתנו על מה אף שהלביבות היו מקמח כורפיצני אמנם במקומות אלו כפי הנשמע קמח כורפיצני הוא מחיטים לתותים ומשהים אותם הרבה בשרייתן במים ומי שיבא לידו הלכה למעשה בזה יחקור במנהג המקום וידע מה להשיב ועיין לקמן בד"ה ובשו"ת שאילת שלום:

ובעיקר הדבר מה שמפקפקים המחמירים משום שאין הספק ספיקא מתהפך הנה מלבד מה שכתב הגאון יצ"ו על פי דברי הרב שפתי כהן ואתה תחזה במה שכתבתי בקונטריס הכללים במערכת הסמ"ך אות כ' בס"ד משם באר"ה דכלל זה שריר וקיים מפי הרבה פוסקים. ועוד נראה דאין לחוש על זה לא משום שאינו מתהפך ולא משום שם אחד לפי מה שכתב הרב פרי מגדים בכללי הספקות אות ט"ו דבדרבנן לא בעינן מתהפך ובקונטריסי הנ"ל הבאתי דאינו מתהפך ושם אחד שוו אהדדי ואם כן בחמץ אחר הפסח שהוא מדרבנן לא בעינן מתהפך ואף שבפסח היה איסור חמץ מן התורה הרי מסתמא כולם מבטלים חמצם ואם כן גם בפסח הוא מדרבנן וכל שכן שנודע הספק בזמן שאיסורו מדרבנן וצריך להתיישב לעת הפנאי בל"ן ואני לא באתי אלא להעיר אזן שומעת:

ובשו"ת שאילת שלום מהדורא תניינא סי' נ"א (בד"ה אמנם) כתב הגאון מה ששאל בקמח סולת שמזלפין על החטים מים קודם הטחינה בודאי אין להחמיר בזה דכבר כתב בחק יעקב דאף דאין אנו בקיאים בלתיתה מכל מקום ברחיצה או בשהיה מועטת מותר גם לכתחלה להשהותם בביתו עי"ש בסי' נ"ג ומ"ש כ"ת דאף אם הוי ספק חמץ כיון דלאחר הפסח הוי רק משום קנס והוא ספק דרבנן ולקולא כמבואר בסי' תמ"ט ליתא דהיינו דוקא בנולד הספק אחר הפסח בדרבנן אבל כאן נולד הספק בפסח ואז הוי ספק דאורייתא ובנתגלגל לדרבנן לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא וגם כיון שנולד הספק בפסח ואז הוי ספק דאורייתא והיה מחוייב לבערו מספק ולא ביערו ודאי יש לאסרו אחר הפסח משום קנס אבל באמת אין זה ספק חמץ כלל כי אם חשש בעלמא ולכל היותר אין לאסרו כי אם באכילה לישראל ולא בהנאה וגם זה משום חומרא בעלמא ובדבר הקראכמייל האחרונים הביאו בשם המוהרי"ל דהוי חמץ גמור ואיני בקי בעשייתו ולדעתי נראה דאינו ראוי אף לאכילת כלב אך באין ספק דבר מועט היא יצוה להשליכו הנה הפריז הרב לומר דאינו אף בסוג ספק דרבנן מה שלדברי הגאון חתם סופר בסי' קי"ד שהבאתי באות כ"ו הוי על כל פנים ספק חמץ גמור וכבר כתבתי דעות המחמירים והמיקלים והכל תלוי לפי המקום בהנהגתם בהלתיתה אם שפיכה וזילוף מים בעלמא על החטים לכשרוחצים ומשהים אותם במים כאמור ומה שכתב משום דהוי ספק דרבנן על ידי גילגול עיין במה שכתבתי לקמן באות ל' (בד"ה והנה) בעניינים אלו:

שוב השגתי שו"ת בית יצחק לידידי הגאון אבד"ק פרעמישלא יצ"ו וראיתי בחלק א"ח בסוף סי' ט"ן (בד"ה הנה כ"ת הארכתי) שכתב קצת בענין זה ואלה דבריו ודע דמשמע מדברי הפרי מגדים דקמח חטין במקום שנהגו ללתות הוי חמץ גמור ואסור בודאי לאחר הפסח ובסוף תמ"ג כתב קמח חטים במקום שנהגו ללתות הוי חמץ גמור ובמקום שלא נהגו הוי חמץ נוקשה ובסי' תמ"ג סעיף ח' ט' מביא דברי הצמח צדק דאין דומה לתיתה שלנו ללתיתה דהש"ס וכתב דאם שהה אסור בהנאה ומכל מקום בקמח שעבר עליו הפסח יש לעיין דהרי בנמצא חטה בתבשיל אף ששהה שם הרבה ולא נתרככה מותר התבשיל ואף בנתרככה לדעת קצת הוי רק ספק ולא ודאי וכל שכן בחטים לתותין הוי רק ספק ובדרבנן ספקא להקל ולכן היה נראה לי דאף קמח שעבר עליו הפסח מותר אמנם מדברי הפרי מגדים משמע לאיסור ושמעתי שיש חילוק דבקיץ באמת שוהין החטים במים הרבה אמנם בחורף אינם מניחין החיטין במים ואין שורין לתוכו רק זורקין עליו מעט מים ואין שוהין רק מעט ועל כן לדעתי יש להורות בעבר עליו הפסח ובעל הקמח ביטל חמצו בערב הפסח להתיר על פי ביטול ברוב בהנאה ואם יש עוד צדדים יש להתיר אף באכילה:

והגאון מוהר"ם שיק בסי' רט"ו נשאל במי ששכח למכור שק מלא סלת ונודע הדבר אחר הפסח אם מותר ובתשובתו הביא מה שכתבו הרבנים מגן אברהם וחק יעקב ותשובת הרדב"ז סי' תקפ"ט הנ"ל בראש אות זו וקשה להתיר גוף הסלת ושוב הביא שלש דעות בדגן שנטבע.

א') דעת הרא"ם שהביא הרדב"ז דבין סלת ובין דגן שנטבע הוי חמץ גמור ואוכלו בכרת וכתב דלכאורה יש ראיה לדעה זו מהא דפריך הש"ס בפרק כל שעה ד' מ' לרבא בההיא ארבא דטבעה כחישתא מההיא דבגד שאבד בו כלאים דאם איתא כשאר דעות דהוי ספק חמץ או חמץ דרבנן מאי קושיא מכלאים דהוי איסור ודאי מדאורייתא והאריך קצת לצדד בראיה זו ושנראה לכאורה ראיה גדולה דהוי חמץ גמור והוא הדין בסלת הנעשה ממנו ואם שהה אחר הפסח אסור.

ב') הפרי חדש בסי' תס"ז סעיף ב' כתב דטעות סופר הוא בדברי הרא"ם ואינו אלא ספק כרת ובהגהות מיימונית בחמישי מהלכות חמץ הגירסא בדברי הרא"ם אין האוכלו חייב כרת המגן אברהם בסי' תס"ז סק"ב הוכיח דדגן שנטבע הוי רק ספק חמץ והוא הדין הסלת ואם כן אפשר דלאחר הפסח הוי ספק דרבנן וכתב לפלפל אי חשיב זה ספק דרבנן על ידי גילגול מדאורייתא (עיין בזה לקמן באות ל'):

שוב כתב דאין כאן ענין ספק דרבנן להקל לפי מה שכתב הרב השואל בשם מרן החתם סופר בתשובה כתיבת יד דכיון דבפסח היה מחוייב לבערו ואם כן לכך ראוי לקנסו אף דהחיוב בפסח הוא רק משום ספק דאורייתא מכל מקום היה החיוב עליו מן התורה ובאמת להרמב"ם דחומר הספקות רק מדרבנן אם כן בדגן שנשרה וכן סולת שלנו דחשיבי ספק ורק מדרבנן היה מחוייב לבערו בפסח איכא למימר דדינו כנוקשה לדידן דקיימא לן שהוא רק מדרבנן ואם עבר ושהה פסקינן בסוף סי' תמ"ז דמותר ואם כן ממילא אף לשיטת הרשב"א דחומר הספקות מן התורה מכל מקום הא כתב בפרק קמא דחולין ד' ט' היכא דהוי ספק במקרה מן התורה להקל ואם כן הוא הדין הכא מיהו סברא זו אינה מוכרחת ואפשר לומר כיון דמדרבנן עשאוהו בודאי שוב הוי כמו ודאי דאורייתא וקנסו אותו וסברא זו נראה שסובר מרן החתם סופר בתשובה הנ"ל:

ג) היא דעת הרמב"ם בחמישי מהלכות חמץ ומצה דין ח' דדגן שנשרה אם לא נתבקע הוי חמץ דרבנן ומותר התבשיל כן פירש דבריו בלחם משנה וכן כתב מוהרי"ט בח"ב סי' ב' באשגרת לישן דדגן שנטבע הוי רק דרבנן וכן דעת הלבוש בסי' תמ"ז וכתב הפרי מגדים בסי' תס"ז סקי"ב דדעת הש"ע שם בסעיף ט' נראה דהיא כדעת הרמב"ם ולדידהו כיון דהוי חמץ דרבנן דינו כחמץ נוקשה דמותר אם שהה לאחר הפסח וגם לשיטה אמצעית דהוי ספק צריך ליישב מה שהקשיתי מפסחים ד' מ' דפשיטא ליה להמקשן דגם קודם זמן איסור אסור לגרום ספק ספיקא או ספק דרבנן בידים דחמץ שמו עליו וכדעת הרשב"א שבמגן אברהם סי' תמ"ז סקמ"ה ועל כל פנים לפי שיטה האחרונה אפשר להתיר הסולת אך אין לסמוך על זה לבד (לומר כדאי הרמב"ם לסמוך עליו במקום הפסד מרובה דכשעת הדחק דמי ובמידי דרבנן כדקיימא לן ביו"ד סימן רמ"ב בכללי ההוראה) משום דהרב המגיד כתב שדעת הרמב"ם כהרי"ף דהוי ספק וכבר הניח הלחם משנה זה בצ"ע ומכל מקום אם הוא הפסד מרובה התורה חסה על ממונם של ישראל יש להקל כי יש דעות שהתירו בשוגג ולא מכר אם יש עדים שביטל ואף דבעבודת הגרשוני סימן ק"ה ביאר דחשש ההערמה הוא שמא לא יבטל בלב שלם וכן כתב מרן החתם סופר בתשובה כתיבת יד הנ"ל וכן ביאר יפה בפרי מגדים סי' תמ"ח ואם כן אף בביטול משכחת חשש דאורייתא מכל מקום נראה דיש לסמוך גם בנדון שלנו על הפני יהושע סי' י"ג וזכרון יוסף בתשובתו שבבאר יעקב דיכול לערב לכתחלה ברוב ולמכור לעכומ"ז וכן כתב הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט ואף דשם היו צדדים רבים להתיר נראה דלערב לכתחלה ברוב שרי אף בלא צדדין אחרים אלא שכתב הפני יהושע שיש לקנסו בשליש או מחצה ובתשובת זכרון יוסף הנ"ל כתב דהכל לפי האיש והזמן והמקרה והחכם עיניו בראשו אלו תורף דב"ק:

ושם בסימן רצ"ו אחר שכתב דסולת שלנו הוי ספק חמץ דאורייתא כמו שכתב מרן החתם סופר בסי' קי"ד והמגן אברהם בסי' תנ"ג סק"ח כתב דאנו מחזיקים סלת שלנו לחמץ וכו' כתב ושמעתי שיש אומרים שעתה שטוחנין בדאמעפ מיללען אין לותתין אבל אחר החקירה ודרישה שמעתי שגם בדאמעפ מיללען יש לותתין ובעיר פעסט יש יותר משלשים מיללען ולהרבה מהם יש מאשין ללתות ושתתייבש מהרה ועל כל פנים גם עתה לא יצא הסולת של כל השנה מיספק חמץ גם בתשובת פנות הבית סי' ט"ו שהבאתי באות ז"ך (בד"ה ולסמוך על היי"ש) כתב דלתיתה הוי ספק נתחמץ וכתב דיש להקל בעבר עליו הפסח וגם כתב דחמץ דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ומותר אחר הפסח גם בתשובת בית יצחק להגאון מפראמישלא יצ"ו בסוף סי' ע"ז כתב לנדונו (בד"ה אך) כיון שאין בו רק חשש תערובת קמח וקמח גופיה הוי ספק לכן ברור דמותר אחר הפסח בצירוף היתר וכו' עי"ש מתבאר שסובר שקמח הוא ספק חמץ ובשו"ת אבן יקרה להגאון אבד"ק טשערנאוויץ יצ"ו כתב בריש סי' כ"ג ובפרט לפי מה שחקרתי מנהג טוחני הקמח בזמן הזה רובא דרובא שלא ללתות כלל וביחוד בחטים הנטחנים בריחים הקיטור ומלאכותים (דאמעף וקונסטמוהלן) אין דרך ללתות כלל עי"ש וזה שלא כדברי הגאון מוהר"ם שי"ק וצריך לומר דיש שינוי מנהג במקומות כמו שכתבתי למעלה ועיין לקמן באות ע"ו בשם הגאון שואל ומשיב במהדורא שתיתאה סי' נו"ן:

ועל דבר המאקוראטש (אמרו לי שהוא מיני לביבות שקורין מאקארוניס) שנמכרו לעכומ"ז קודם הפסח אלא שהיו ברשותו של ישראל ולדעת המקור חיים חשיב זה חמץ של עכומ"ז ברשות ישראל וקבל הישראל אחריות ועבר עליו הפסח כתב בשו"ת בית שלמה סי' ע"ט דהרב השואל כתב להתיר משום דהוי חמץ נוקשה כיון שאינם ראוים לאכול רק אחר הבישול וכתב על דבריו דישתקע הדבר ולא יאמר דאף דאין ראוים אלא אחר בישול הוי חמץ גמור וכו' (וכתב קצת ראיות וסיים דאריכות בזה למותר ואני תמיה על שניהם דהרי שלחן הלכה פסוקה בסוף סי' תמ"ז דהפידאוס הם חמץ גמור ואסורים אחר הפסח והפידאוס אינם ראוים לאכול אלא אחר הבישול כידוע ומפורסם שהוא דומה למאקוראטש הנ"ל) אמנם אם המאקורטש נעשה ממי פירות עם מים ואם המי פירות רבו הוי רק חמץ נוקשה ואף דכתבו האחרונים בסי' תס"ב ונודע ביהודה סי' כ"א כ"ב דנוקשה דמי פירות עם מים הוי מדאורייתא היינו לענין אכילה אבל לענין ביעור הוא רק מדרבנן ואם כן מותרים אלו המאקורטוש אחר הפסח ואף דלתתו החטים ואם כן כבר נתחמץ הקמח קודם שנילוש עם מי פירות ומים מכל מקום דעת כמה פוסקים דבהפסד מרובה מותר בהנאה אחר הפסח שאינו רק ספק חמץ וכיון שבלאו הכי יש לפסוק כראב"ן דחמץ של עכומ"ז ברשות ישראל וקבל עליו אחריות מותר בהנאה אחר הפסח וגם בתשו' פקפקתי על דברי המקור חיים בסי' תמ"ח דמשוי ליה בפשיטות דזה הוי אחריות על הישראל אם כן יש להתיר בהנאה במקום הפסד מרובה ודוקא אם אין אוכלין מאקוראטש הישראל בסביבות שלכם (נראה שכונתו שאין קונים מהעכומ"ז) שאם לא כן יש לחוש שמא ימכור העכומ"ז לישראל אלו תורף דב"ק:

וכתב הרדב"ז בסוף סי' הנ"ל דהיה מעשה שהעכומ"ז המשרתים אצל טוחן ישראל לתתו החטים ביום טוב אחרון אחר חצות כדי שיהיה מוכן לטחון במוצאי פסח וכתב להתיר מכמה טעמי חדא שראה בהחטה שעדין לא הגיעה לידי חימוץ ולא לביקוע ותו דהוי איסור דרבנן בזמן דרבנן ותו דטעם האיסור משום קנס והכא ליכא למיקנסיה דאנוס היה ואי משום דעבר על בל יראה ליתא דהא ביום טוב לא היה אפשר לבערו ואי משום דהיה להם לבעלים לבטולי קודם שמחמיץ הרי לדעתי אין זה חמץ הילכך ליכא למיקנסיה ותו כיון דאחר זמנו אין איסורו אלא מדרבנן מבטלין אותו ברוב לכתחלה ולפי הטעמים הללו התרתי לו לערבו מעט מעט עם שאר החטה ולמוכרו אפילו לישראל עכ"ל ותורף דברי הרדב"ז הביא הרב מוהריק"ש בסי' תמ"ח וכתב הרב פרי חדש שם ס"ב דנראה לו דאם נתבקעו אסור לערבן אליבא דכולי עלמא ואם לא נתבקעו תלוי במחלוקת ולסברת מרן בסי' תס"ז ס"ט דאסור למיכלינהו בעינייהו אסור לערבם דאין מבטלין איסור לכתחלה:

והרב נהר שלום אות ב' כתב דיש להתיר כשלא נתבקעו דכיון דיש פלוגתא אי שרו באכילה בפסח ספק דרבנן להקל ושרו אחר הפסח וכיון דיש להתיר בעינייהו יש לסמוך על סברת רבינו יונה דמותר לערב לכתחלה אבל בלא עירוב ראוי שלא להתיר אבל בנתבקעו נראה דהרדב"ז לא אמר עכ"ל והרב מוהריק"ש נראה שהבין בדעת הרדב"ז דסומך על מה שכתב בסוף דבריו דכיון דאחר זמנו מדרבנן וכו' ולא שאני ליה בין לא נתבקעו לנתבקעו אף שהרבה בטעמים וצדדים להתיר כן דרך הפוסקים ולכן העתיק בסתם תורף דברי הרדב"ז ולא כתב ככתוב בגוף דברי הרדב"ז (שראה שלא הגיע לידי ביקוע ושהיה אנוס) מפני שסובר דבלא צדדים אלו נמי יש להתיר והרב נהר שלום כתב דמקום יש בראש להקל גם בנתבקעו דהרי נתבקעו הם רק ספק חמץ ובצירוף דעת הרר"י וכו' אלא דאין לעשות מעשה בנתבקעו דאין ביטול לחמץ ידוע (אשגרת לישן הוא) וכי ריבה עליהם מאי הוי יבררם והרי הם באיסורים עכ"ל והרב שלחן גבוה בסק"ד אחר שנשא ונתן על דברי הרב פרי חדש מסיק דכדאי הרדב"ז להתירו באכילה בשעת הדחק על ידי תערובת וגם ראיתי למרן חיד"א במחזיק ברכה הביא תורף דברי הרדב"ז ולא ראה דברי הרבנים מוהריק"ש ופרי חדש עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף